פסק דין בפני תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותם בגין נזקיהם עקב הפרת הסכם ההתקשרות שבינם לבין הנתבעת. בכתב התביעה נטען על ידי התובעים כי במהלך חודש מאי 2008 התקשרו עם הנתבעת בהסכם לרכישת שני מכשירי טלפון כמו גם מכשיר קבוע לרכב כאשר תנאי ההתקשרות שבין הצדדים כללו ביחס למכשיר אחד תשלום חודשי בשיעור קבוע קבוע עבור המכשיר, שירות תיקונים, אחריות מקיפה, מע"מ ועד 1000 דקות שיחה לחודש וביחס למכשיר השני תשלום קבוע עבור המכשיר עצמו, שירות תיקונים, מע"מ משלוח מסרונים וכן עד 250 דקות שיחה. בפועל עם קבלת החשבונית הראשונה התברר, לשיטת התובעים, כי הנתבעת גובה סכומים ביתר, ובחודש לאחר מכן בוצעה גבייה ניכרת ביתר. על אף ניסיונות התובעים להבין את מהות החיובים לא עלה הדבר בידם, ולבסוף בחרו להודיע לנתבעת על ביטול ההתקשרות תוך משלוח המכשירים לידיה. הנתבעת טענה כי הגבייה בוצעה כדין וכי התובעים בחרו לעשות דין עצמי והשיבו את המכשירים על אף שלא עומדת להם כל הצדקה שבין לעשות כן. לאחר ששמעתי ארוכות את הצדדים בדיון בפני באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות בחלק הארי שלה. להלן יפורטו הטעמים להחלטתי זו. התובעים הינם אלו המבקשים לקבל לידיהם כספים כמו גם להורות על ביטול ההתקשרות ומכאן שנטל ההוכחה מוטל עליהם, בבחינת המוציא מחברו עליו הראייה. טענו הנתבעים כי היקף הסכום לתשלום הוגדר בין הצדדים מראש. עובדה זו הוכחה בפני כנכונה. עם זאת משהוצגו בפני המסמכים השונים התברר כי התשלום הקבוע ניתן עבור שירותים מוגדרים. בגין שירותים נוספים כגון שירותי תוכן, נגבו ונגבים סכומים נוספים. כך לדוגמא חוייבו התובעים בגין סוללה נוספת חלופית בשיער של 51 ₪, כאשר ספק בעיני אם ניתן לראות תשלום זה "ככלול" במסגרת התקשרות של הצדדים. חזרתי וחקרתי את התובע מדוע הוא סבור לאור החשבונות כי התשלום שנגבה מעימו הינו עקב כך חריג, ואולם למעט חזרה על עצם הטענה בדבר העדר יכולת לגבות סכומים נוספים, לא עלה בידי התובע להציג בפני דבר. כאמור עיון בחשבוניות הבודדות שהוצגו לי מלמד כי לכאורה אכן נעשה שימוש בשירותים נוספים. טען התובע בפני כי הוסכם בין הצדדים שהתשלום הקבוע כולל גם תשלום עבור המכשירים עצמם. טענת הנתבעת בכתב ההגנה היתה שונה ועל פיה חלק מן המחיר "נבלע" במסגרת השימוש, ובכפוף לו, וחלק אחר משולם ב-36 תשלומים שוטפים. מן המסמכים שהוצגו בפני על ידי התובע ועל ידי הנתבעת, לא נמצא זכר לכך שהתשלום עבור המכשירים כלול במסגרת התקשרותם של הצדדים. מעיון בשתי החשבוניות הראשונות שנמסרו לתובעים אני למדה כי הנתבעת אכן גבתה עבור המכשירים תשלום בחשבונית הראשונה והפחיתה אך באופן חלקי תשלום זה במסגרת החשבונית הנוספת. לא ניתן היה להבין מדוע בדיוק נגבו דווקא סכומים אלו, או מכוח איזו הרשאה פועלת הנתבעת בשעה שהיא מחייבת בחודש ספציפי ומזכה בדרך כלשהי בחיוב העוקב. לא הונח בפני כל בסיס עובדתי לכך שהצדדים הסכימו לדרך התחשבנות זו ונציגת הנתבעת, הגם שהיתה רהוטה מאוד בדבריה בדיון, לא יכולה היתה להסביר את דרך חישובה של החשבונית השנייה בכל הנוגע לחיוב במכשירים. בעניין זה יש לציין במפורש כי קיים קושי של ממש בהבנת פירוט החשבוניות של הנתבעת , בוודאי כאשר עסקינן בהתייחסות בחשבוניות גם לחיובים וזיכויים קודמים. על אף עובדה זו ונוכח העובדה כי נטל הראייה באשר לגבייה העודפת כמו גם שיעורה מוטל על התובעים, שהרי יש להורות במפורש כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם. אין בפסק דיני זה משום חיווי דעת ביחס לדרך התנהלותה של הנתבעת ביחס לאופן דרך גביית התשלומים השוטפים עבור המכשירים ומכאן גם לשאלת הפרת ההסכם על ידה ביחס לטענה זו ואולם אין ספק בעיני כי דין טענת התובעים בדבר זכותה של הנתבעת לגבות אך את הסכום הקבוע, להידחות וטענתם בדבר גבייה ביתר לא הוכחה. משלא הוכיחו התובעים את תביעתם ביחס לגביית היתר ושיעורה, מתייתרת גם יתר התביעה. למעלה מן הנדרש אציין כי התובעים לא הציגו כל ראייה ביחס להוצאות דלק ונסיעות ובכל הנוגע לעוגמת נפש, שהרי רכיב נזק זה הוא ממילא כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. במקום שבו לא הוכח הבסיס הראשוני של התביעה, שהרי אין מקום לפסיקתו של פיצוי בגין עוגמת נפש. סוף דבר, התביעה נדחית. חסד עושה אני עם התובעים בשעה שאיני מחייבת אותם בהוצאות ההליך. סלולר (תביעות)אורנג' (פרטנר)