פסק דין השופטת נילי ארד פתח דבר 1. בערעור זה נדרשת הכרעתנו בשאלה מיהו בעל דינם של המשיבים 1 ו- 2 המבוטחים בקרן דמי מחלה במבטחים בתביעתם לתשלום בגין אבדן כושר עבודה, כתוצאה מפגיעתם בתאונה (להלן: המשיבים). האם יהא זה המוסד לביטוח לאומי מכח תביעתם לתשלום דמי תאונה, או האם תהא זו מבטחים מתוקף חבותה כלפי המשיבים, על פי ההסדר הביטוחי הקבוע בקרן דמי מחלה והשלמה לדמי פגיעה בעבודה, ועל פי הוראותיו . במסגרת זו נדרש לסוגיית "כפל הגמלאות" ובחינת הוראתו של סעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 מזה, והוראות סעיף 10(ב) לתקנות קרן דמי מחלה - מזה. הרקע 2. המשיב 1 נפגע, על פי הודעתו, בתאונה שאירעה ביום 31.10.05 בה נשברה אצבע רגלו, בעת שהלך ברחוב ונתקל באבן שפה וללא קשר לעבודתו. כתוצאה מהתאונה איבד את כושר עבודתו בתקופה שמיום 31.10.05 עד ליום 14.11.05 בהתאם לאישורי מחלה שניתנו לו על ידי רופא קופת חולים מכבי. המשיבה 2, דיווחה כי נפגעה בתאונה שאירעה לה ביום 5.4.05 בעת שמעדה ברחוב וללא קשר לעבודתה, ושברה את רגלה. כתוצאה מהתאונה איבדה את כושר עבודתה לתקופה שמיום 11.4.05 ועד ליום 31.5.05, על-פי אישורי מחלה של רופא בקופת חולים מכבי. 3. המשיבים מבוטחים אצל המשיבה 3 (להלן: מבטחים) בקרן דמי מחלה והשלמה לדמי פגיעה בעבודה (להלן: קרן דמי מחלה או הקרן). ביטוח המשיבים, כאמור, נעשה במסגרת עבודתם. 4. המשיבים פנו אל הקרן בדרישה לתשלום דמי מחלה, משהתרחש, לטענתם אירוע המכוסה בתקנות הקרן ולפי הקבוע בהן. בד בבד הגישו המשיבים תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי תאונה בגין אירועים תאונתיים שגרמו להם, לטענתם, אובדן כושר התפקוד. משנדחתה פנייתם עתרו לבית הדין האזורי לעבודה. המוסד לביטוח לאומי מזה, ומבטחים מזה ביקשו לדחות את התביעה כלפיהם, כאשר כל אחד מהם טוען כי חובת התשלום למשיבים מוטלת על משנהו. 5. 5. בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר, בל 3120/05; 1168/06), בחן את הדין החל ואת ההירארכיה בין הוראות החוק לבין אלה שבתקנות קרן דמי מחלה. מסקנתו הייתה כי ההסדר שבתקנות קרן דמי מחלה של מבטחים אינו מקנה למשיבים זכאות לדמי תאונה, ובהעדר חבות, נדחתה התביעה כלפי מבטחים. במצב דברים זה, הוסרה המניעה של תשלום "כפל גמלאות" שבסעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי, ונקבע כי המוסד לביטוח לאומי הוא בעל דינם של המשיבים בתביעתם לתשלום דמי תאונה. מכאן ערעור המוסד לפנינו. הערעור 6. 6. לטענת המוסד לביטוח לאומי מבטחים היא בלבד בעלת דינם של המשיבים, וזאת, בעיקר מטעמים אלה: המשיבים אינם זכאים לתשלום דמי תאונה מכוח חוק הביטוח הלאומי, נוכח הוראתו של סעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי לפיה "תנאי לתשלום דמי תאונה הוא שהמבוטח אינו זכאי לקבל מגורם אחר תשלום בעד אובדן כושר התפקוד"; משזכאים המשיבים לקבל ממבטחים תשלום עבור אובדן כושר עבודה בגין התאונה, פטור המוסד מתשלומי כפל בגין אותה תביעה; קרן דמי מחלה של מבטחים "נועדה ליתן מענה לתשלום 'דמי מחלה' שברגיל חובת התשלום הייתה חלה על המעסיק" מתוקף הוראתו של חוק דמי מחלה; משביטח המעביד את המשיבים בקרן, חלה על הקרן חובת התשלום למשיבים בגין התאונה לה הם טוענים; חוק דמי מחלה אינו "מבדיל בין אי-כושר עקב 'מחלה', לבין אי-כושר עקב 'תאונה' " ולפי סעיף 11 לחוק דמי מחלה "המעביד חייב לשלם לעובד דמי מחלה אף בתקופת הזכאות לדמי תאונה". "אחריות הקרן נשללת רק כאשר קמה זכות מהמוסד ו"במקרה דנן לא קמה זכות מהמוסד ועל כן לא נשללת אחריות הקרן". 7. 7. לשיטתה של מבטחים פטורה הקרן מתשלום דמי מחלה למשיבים, נוכח הוראת סעיף 10(ב) לתקנות, לפיה "נשללת אחריות הקרן מקום בו קמה חבות לתשלום על ידי המוסד לביטוח לאומי". מנגד, חוק ביטוח לאומי "מפנה מפורשות לתקנון... ורק אם על פי אותו תקנון חלה חובת תשלום על קופת הגמל, יהיה המוסד פטור מתשלום 'כפל גמלאות' "; הוסיפה מבטחים וטענה: האירועים בהם נפגעו המשיבים כלולים בהגדרת "תאונה" בסעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי, וקמה זכאותם לדמי תאונה על פי הוראות פרק "ביטוח נפגעי תאונות" בחוק הביטוח הלאומי; "אין תחולה לביטוח דמי מחלה על פי תקנות הקרן כאשר אי הכושר נובע מתאונה שחובת תשלום דמי תאונה בגינה מוטלת על פי דין על המוסד לביטוח לאומי"; קיימת אבחנה ברורה בין חובת תשלום דמי מחלה החלה על המעסיק לפי חוק דמי מחלה לבין חובת תשלום דמי תאונה החלה על המוסד לביטוח לאומי; קרן דמי מחלה אינה באה בנעליו של המוסד לביטוח לאומי לצורך תשלום דמי תאונה ו"אין כל אינטרס כלכלי או אחר להגדיל את התשלומים לקרן דמי מחלה" עבור תוספת פרמיית ביטוח כאשר המוסד לביטוח לאומי חייב בתשלום דמי תאונה. פרשנות המוסד לביטוח לאומי מבטלת ומאיינת את הוראות התקנות; עוד טענה מבטחים: "אין זו שאלה האם גוברות תקנות הקרן על הוראה חוקית, אלא האם יכולות הוראות החוק והתקנות לדור זו לצד זו". לשיטתה של מבטחים, חובתה של הקרן לתשלום דמי מחלה למבוטח, קמה במקרה בו אובדן כושר העבודה נמשך מעבר לתקופה של 90 יום "... ועד לתקרת תקופת התשלום הקבועה בתקנות". השאלה שבמחלוקת 8. 8. השאלה המשפטית בה נדרשת הכרעתנו היא זו: האם זכאים המשיבים לתשלום דמי תאונה עבור תאונה שאינה קשורה לעבודתם מתוקף הוראותיו של חוק הביטוח הלאומי; או האם נדחית חבותו של המוסד לביטוח לאומי כלפיהם, לאור הוראתו של סעיף 155 לחוק, ככל שקמה זכאות המשיבים לדמי מחלה מקרן מבטחים, בגין התאונות שאירעו להם. לצורך הכרעתנו בסוגיה יהא זה סדר הדיון: נדון תחילה בהוראות פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי, בהוראתו של סעיף 155 לחוק ותכליתה; נמשיך בדיון בהוראות הרלבנטיות בחוק דמי מחלה, והשלכתן על תקנות מבטחים; על רקע זה נבחן את הוראת סעיף 10(ב) לתקנות הקרן; בסיכומו של דבר, נקבע מהו ההסדר החוקי החל בנסיבות המקרה שלפנינו, ועל מי חלה החבות כלפי המשיבים - המבוטחים, האם על המוסד לביטוח לאומי או על מבטחים. פרק ראשון: הזכאות לתשלום דמי תאונה לפי חוק הביטוח הלאומי 9. בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן גם: החוק) בפרק ו' שכותרתו "ביטוח נפגעי תאונות", נקבעו התנאים לתשלום "דמי תאונה" ל"מבוטח" שאירעה לו "תאונה" המוגדרת כ"אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאבדן כושר התפקוד" (סעיף 150 לחוק). לפי העולה מדברי ההסבר להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 34), תשל"ט - 1979 הייתה מטרתו המוצהרת של החוק "... לשלם דמי תאונה רק למבוטח שאירעה לו תאונה, להבדיל ממחלה..." (ראו: תיקון "פרק ג'2: ביטוח נפגעי תאונות"). זכאות המבוטח לדמי תאונה, מותנית, בין היתר, בכך ש"אבד לו כושר התפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהי" (סעיף 151 לחוק). ותקופת התשלום של דמי תאונה "... לא תעלה על 90 יום רצופים החל ביום שלאחר יום התאונה" ולא יותר מ-90 יום במהלך שנת כספים אחת (סעיף 152 לחוק). 10. הזכאות לדמי תאונה מותנית בכך שלא קם בפני המבוטח מחסום "כפל גמלאות" הקבוע בסעיף 155 לחוק והמורה כך: " מבוטח הזכאי לתשלום על פי כל חיקוק, למעט פקודת הנזיקין, הסכם קיבוצי כמשמעותו בסעיף 180, או הסדר קיבוצי אחר, תקנון של קופת גמל, חוזה עבודה, או תקנון של קרן ביטוח או פנסיה, בעד תקופת אי כושר לעבודה או לתפקוד מטעמי בריאות, לא יהיה זכאי לגמלה לפי פרק זה לגבי התקופה שבה הוא זכאי לתשלום כאמור" (הדגשה שלנו - נ.א.). [וראו: סעיף 90ז לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח - 1968, אשר חוקק במסגרת הוספת "פרק ג'2: ביטוח נפגעי תאונות"; והצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 28), תשל"ז - 1977 מיום י"ב באדר תשל"ז 2.3.1977]. תכליתו המוצהרת של סעיף 155 לחוק, הינה מניעת תשלום כפל גמלאות "בעד תקופת אי כושר לעבודה או לתפקוד מטעמי בריאות". שני פנים להוראה זו: יש בה הסדר של ברירת מחדל בהעדר הסדר ביטוחי אחר למבוטח. כאשר, בה במידה זהו הסדר שיורי הנכנס לתוקף בהעדר זכאות המבוטח לתשלום על פי חיקוק, או הסדר לבר - חקיקתי אחר. הוראת סעיף 155 כהסדר שיורי אינה יוצאת דופן בחוק הביטוח הלאומי, וקיימות הוראות שיוריות נוספות המונעות תשלום כפל גמלאות והשוללות חבות המוסד לביטוח לאומי, בהתקיים זכאות לגמלה במסגרת הסדר ביטוחי אחר [כך לשם הדוגמא: סעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי שעניינו בזכאות לגמלת נכות; וסעיף 61 לחוק הביטוח הלאומי שכותרתו "תשלומי כפל" למבוטחת בתקופת שמירת הריון. ובהקשר של שיוריות סעיף 61 לחוק הביטוח הלאומי ראו: דב"ע נז/ 76-0 האלה אלסח'ל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 85 - בפסק דינו של השופט אליאסוף (כתוארו דאז); דב"ע נד/191-0 סוזן יונה - המל"ל, פד"ע כז 421]. לבסוף יוטעם, כי בשני הפנים של הוראת סעיף 155 ותכליתו, ניתן למצוא ביטוי לרציונאל של עידוד מדיניות חברתית ומשפטית לקיומם של הסדרים לבר-חקיקתיים במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים. כאשר, הסדרים אלה מיועדים להגן על העובד ועל מקור פרנסתו, גם בעת שנפגע מתאונה, ומכוחם קמה לעובד המבוטח זכות לגמלה או לפיצוי, כחלק בלתי נפרד מחוזה העבודה האישי שלו. כללו של דבר בפרק זה: 11. מחסום "כפל גמלאות" יוקם בפני זכאות המבוטח לדמי תאונה, בהתקיים שני תנאים מצטברים אלה: המבוטח זכאי לתשלום על פי חיקוק או מקור הסכמי אחר מאלה המנויים בסעיף 155 לחוק; ו- כל תשלום שהמבוטח זכאי לו "בעד תקופת אי כושר לעבודה או לתפקוד מטעמי בריאות". ודוק. המחוקק מדבר ב"תשלום" בלבד, מבלי להתייחס למקור הזכאות לתשלום, או לאירוע שבגינו התקבל, אם היה זה בגין תאונה שאירעה למבוטח, או בשל מחלה שלקה בה. 12. לאור מסקנתנו זו, נבדוק אם התקיימו בענייננו שני התנאים המצטברים הנדרשים להקמתו של מחסום כפל הגמלאות. ככל שאחד מהתנאים, או שניהם, לא התקיימו, יהיו המשיבים זכאים לתשלום דמי תאונה מהמוסד, בכפוף להוראות שבפרק ו' לחוק הביטוח הלאומי ולפיהן. בענייננו, מלבד הזכאות לדמי תאונה על פי חוק הביטוח הלאומי, קיימים שני מקורות אחרים אשר יכול ותקום מכוחם זכאות המשיבים לתשלום בגין התאונה "בעד תקופת אי כושר לעבודה או לתפקוד מטעמי בריאות" (כלשון סעיף 155). ואלה הם: חוק דמי מחלה תשל"ו - 1976 (להלן: חוק דמי מחלה) ותקנות קרן דמי מחלה והשלמה לדמי פגיעה בעבודה של מבטחים (להלן: קרן דמי מחלה או הקרן). נפנה, איפוא, לבחינתם על פי סדרם, ולתחולתם בנסיבות המקרה שלפנינו. פרק שני: זכאות לתשלום דמי מחלה על פי חוק דמי מחלה 13. לפי ההגדרה בחוק דמי מחלה, "מחלה" היא "אי כשרו הזמני או הקבוע של העובד לבצע עבודתו, הנובע, על פי ממצאים רפואיים, ממצב בריאות לקוי". לצורך הזכאות לתשלום דמי מחלה בתקופת אי כושר לעבודה מטעמי בריאות, אין חוק דמי מחלה מבחין בין עובד שלקה ב"מחלה" לבין עובד שנפגע ב"תאונה" כהגדרתה בפרק ו' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] 1995 - התשנ"ה, [אשר החליף את פרק ג2 בחוק הביטוח הלאומי תשכ"ח - 1968; וראו: גולדברג, דיני עבודה , כרך שני, פרק 17.1, עמ' 12]. במלים אחרות: לצורך הקמת הזכאות לתשלום דמי מחלה לעובד - "מחלה" ו"תאונה" חד הן, ובלבד שנפגע כושרו לבצע עבודתו, בהסתמך על ממצאים רפואיים, כתוצאה ממצב בריאות לקוי של העובד. כזאת, ניתן להסיק מסעיף 11 לחוק דמי מחלה שכותרתו "תחולת דינים אחרים" והמורה כך: "עובד הזכאי לתשלום על פי כל חיקוק בעד תקופת אי-כושר לעבודה מטעמי בריאות, למעט תשלום בעד נכות, גימלה לפי פרק ג'2 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 או פיצויים מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא יהיה זכאי לדמי מחלה על פי-חוק זה לגבי התקופה שבעדה הוא זכאי לתשלום כאמור ולגבי כל תקופה שנקבע במפורש באותו חיקוק שאין העובד זכאי לתשלום בעדה עקב המחלה". לאמור, סעיף 11 לחוק דמי מחלה מקים אף הוא מחסום מפני תשלום כפל גמלאות לעובד הזכאי לתשלום "בעד תקופת אי-כושר לעבודה מטעמי בריאות". אולם בשונה מסעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי, מוגבל אותו מחסום ל"כל חיקוק" בלבד, למעט זכאות לתשלום בעד נכות, גמלת דמי תאונה ופיצויים מכוח פקודת הנזיקין. מלשון החוק עולה, כי בעת קרות אירוע תאונתי המזכה בגמלת דמי תאונה, לא נשללת הזכאות לתשלום דמי מחלה. כלומר, זכאותו של עובד לדמי מחלה כוללת, למעשה, גם את זכאותו לתשלום דמי תאונה בגין פגיעתו ב"תאונה" שכתוצאה ממנה "אבד לו כושר התפקוד אם לא עסק בעבודה אחרת" (כהוראת סעיף 151 לחוק הביטוח הלאומי). וזאת, לגבי כל התקופה שבעדה זכאי הוא לתשלום דמי תאונה. זכאות ל"תשלום בעד נכות" באה אף היא בגדר זכאותו של העובד לתשלום דמי מחלה. על כן, וכדי להימנע מתשלום כפל גמלאות, נקבע בסעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי, כי הזכות לגמלת נכות "... לפי פרק זה תתחיל בתום 90 ימים מהתאריך הקובע, ובלבד שאם במועד זה מקבל הנכה דמי מחלה ממעבידו או מקופת גמל כמשמעותה בסעיף 180, תתחיל הזכות בתום התקופה שבעדה שולמו דמי המחלה כאמור". בהתאם, נפסק בנוגע לזכאות לדמי פגיעה בגין תאונת עבודה, כי "מחלה" לפי חוק דמי מחלה כוללת גם "תאונה" אשר בעקבותיה קמה זכאות גם לדמי פגיעה או לגמלת נכות [לעניין דמי פגיעה ודמי מחלה ראו: ע"ע 1370/02 מהא מועדי - המועצה המקומית מג'אר, מיום 10.1.06; עדמ 300397/97 יאיר טובי - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית, מיום 4.4.06; לעניין ביטוח נכות ודמי מחלה ראו: עא 511/83 מדינת ישראל נ' ג'ולייט סעיד, פ"ד מג(3) 774]. תוצאת הדברים עד כה היא זו: 14. 14. הזכאות לדמי תאונה אינה נדחית מפני הזכאות לתשלום דמי מחלה, שהיא מתוקף חוק ובשל "אי כשרו הזמני או הקבוע של העובד לבצע עבודתו, הנובע, על פי ממצאים רפואיים, ממצב בריאות לקוי" (כהגדרת "מחלה" בחוק דמי מחלה). תאונה על פי הגדרתה בחוק הביטוח הלאומי, הינה "אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאובדן כושר התפקוד" [סעיף 151 לחוק הביטוח הלאומי]. והמותנית בהתאם, באבדן כושר התפקוד של המבוטח "... אם לא עסק בעבודה כלשהי". כלומר, הגורם המשותף בזכאות לתשלום בגין "מחלה" על פי חוק דמי מחלה ולזכאות לתשלום בשל פגיעה ב"תאונה" על פי פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי, הינו "אי-כושר לעבודה או לתפקוד מטעמי בריאות", שהוא אחד משני התנאים שבסעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי. 15. 15. נמצא, איפוא, כי בזכאות לתשלום דמי מחלה עבור תקופת אי כושר לעבודה, מתקיימים שני התנאים שבסעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי, אשר בהצטברותם מקימים את מחסום "כפל גימלאות" מפני זכאות לתשלום דמי תאונה בגין תקופת אי הכושר לעבודה. משכך הוא, אין המוסד לביטוח לאומי חייב בתשלום דמי תאונה לעובד לגבי התקופה בעדה הוא זכאי לתשלום דמי מחלה, על פי חוק דמי מחלה. מי הוא, איפוא, בעל דברו של העובד הזכאי לדמי מחלה מכוח החוק, בתביעתו לתשלום עבור תקופת אי כושר לעבודה שנגרם לו מחמת פגיעתו בתאונה? בכך נדון בפרקים הבאים. פרק שלישי: חובת המעביד, או קופת הגמל, לשלם לעובד דמי מחלה לפי חוק דמי מחלה 16. 16. לפי הוראות סעיפים 2 עד 7 לחוק דמי מחלה, חייב המעביד בתשלום דמי מחלה לעובד. אולם, "מעביד יהא פטור מחובתו לשלם דמי מחלה לעובדו" על פי הנדרש בחוק, אם ביטח את העובד ביטוח דמי מחלה בקופת גמל, במסגרת האפשרויות הנזכרות בסעיף 8 לחוק דמי מחלה. בהתאם נפסק, כי "דמי מחלה לעובדים יכול וישולמו במישרין על-ידי המעביד על-פי הסכם קיבוצי או צו הרחבה, או שישולמו לו על-ידי קופת גמל במסגרת ביטוח דמי מחלה" [דב"ע נז/ 3-18 גיל שעל - נינה ויקל, פד"ע לא 650]. לא שולמו דמי מחלה לעובד באחת מהדרכים הללו, קמה חובתו של המעביד לשלם דמי מחלה לעובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה [דב"ע מד1/-4 רוזנטל - מדינת ישראל פד"ע יח 393, בעמ' 397; דב"ע נב/ 3-40 פדידה ואח' - וייז ואח', פד"ע כה 87, 89]. ככל שהעובד מבוטח בפועל בקרן דמי מחלה, בין בהסכמתו ובין מתוקף חלותם של הסכמים קיבוציים כלליים המסדירים ביטוח דמי מחלה בקרן מבטחים - יהא המעביד פטור מתשלום דמי מחלה (סעיף 8 לחוק). עם זאת, בתקופת המתנה או אכשרה לפי ההסדר הביטוחי, יחויב המעביד בתשלום דמי מחלה (סעיף 4(ג) לחוק). 17. 17. בענייננו, אין חולק על כך שהמשיבים היו מבוטחים בקרן דמי מחלה והשלמה לדמי פגיעה בעבודה של מבטחים, על פי הוראותיו של סעיף 8 לחוק דמי מחלה. משכך הוא, עלינו לבחון שאלות אלה: האם ההסדר הביטוחי שנעשה בקרן דמי מחלה של מבטחים, חל גם על אירוע של "תאונה"; האם זכאים המשיבים לתשלום בגין אירוע תאונתי מכוח תקנות קרן דמי מחלה; תחולת הסייג שבסעיף 10(ב) לתקנות והיחס בינו לבין סעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי. נפנה, איפוא, לבחינת הוראות תקנות הקרן והאם מכוחן תהא מבטחים בעלת דברם של המשיבים בתביעתם לתשלום עבור תקופת אי כושר לעבודה, בגין פגיעתם בתאונה. פרק רביעי: ביטוח אירוע תאונתי על פי תקנות קרן דמי מחלה 18. סעיף 19 לתקנות הקרן שעניינו ב"זכאות לדמי מחלה" קובע בסעיף 19.א. בזו הלשון: "חבר יהיה זכאי לדמי מחלה אם נתמלאו כל התנאים הבאים יחדיו. 1. הגיש תביעה בהתאם לתקנה 16 (שעניינה הגשת תביעות לקרן והמסמכים המצורפים אליהן- נ.א.). 2. בעת שחלה התקיימו יחסי עובד מעביד בין החבר והמעסיק. 3. שולמו לקרן עבור החבר דמי גמולים בהתאם לתקנה 11(א)". על פי תקנות הקרן, ובמסגרת ההסדר לביטוח דמי מחלה מוגדרת "מחלה" כך: "מחלה בה לקה החבר בהיותו בארץ, למעט מחלה קודמת, פגיעה בעבודה ואי כושר לעבודה מחמת אירועים שאינם באחריות הקרן, או מחלת ילד" (סעיף 1 לתקנות "הגדרות ומונחים"). "מחלה קודמת" היא "מחלה הנובעת ו/או הקשורה, בין במישרין ובין בעקיפין, במחלה, תאונה, מום, פגם או ליקוי שתחילתם במועד שקדם להצטרפות לקרן" (הדגשה שלנו - נ.א.). שילוב של שתי ההגדרות הללו, מעלה כי "תאונה" כלולה למעשה בהגדרת "מחלה" בכפוף לכך שהתאונה התרחשה במועד שלאחר ההצטרפות לקרן. שונה המצב בהוראות התקנות המתייחסות ל"דמי מחלה - תוכנית מצומצמת". על פי תכנית זו, הגדרת "מחלה" מצומצמת יותר, ואין היא חלה על מקרה של "תאונה", כאמור בסעיף 45 לתקנון: "חבר המבוטח בתוכנית זו לא יהיה מבוטח במקרה וימי המחלה נובעים מתאונה או פגיעה מסוג כלשהוא, או היעדרות מחמת מחלת ילד". 19. במהלך הדיון בתביעה ובערעור, לא הוכח שההסדר הביטוחי בקרן דמי מחלה אינו חל גם על מקרה של תאונה. לפי העולה מטיעוני מבטחים בערעור, תשלום דמי מחלה ניתן עבור אובדן כושר עבודה, גם אם נגרם כתוצאה מתאונה. לעניין זה טענה לפנינו: "הפכו את זה למחלה והקרן נקראת דמי מחלה אך השאלה היא על מה משלמים פה? משלמים פה על אובדן כושר עבודה בגין תאונה או מי שאינו יכול לעבוד". והוסיפה: "אם אדם נפצע ולא מסוגל לעבוד אז המוסד משלם ומעבר לתשעים יום הקרן משלמת". 20. מסקנת הדברים היא, כי ההסדר הרגיל של הקרן לביטוח דמי מחלה, והזכאות לתשלום במסגרתו, חל גם במקרה של אירוע תאונתי למבוטח. משכך הוא, קמה זכאותם הלכאורית של המשיבים לתשלום דמי מחלה ממבטחים בשל פגיעתם בתאונה, במסגרת תקנות הקרן ולפי הוראותיהן. לא יחול הסייג שבסעיף 10(ב) לתקנות קרן דמי מחלה 21.אלא מאי? טוענת מבטחים כי, גם בהתקיים זכאות לכאורית של המשיבים לתביעת תשלום מהקרן, פטורה היא מתשלום דמי מחלה למשיבים, מכוח הסייג שבסעיף 10(ב) לתקנות, בפרק "שלילת אחריות" המורה כך: "אם חבר קיבל, או היה זכאי לקבל בגין ימי המחלה תשלום כלשהו בעד אותו פרק זמן מהמעביד, או מגורם מבטח אחר, או מהמוסד לביטוח לאומי, או מקרן השביתה" נשללת אחריותה של מבטחים לתשלום דמי מחלה. ורלבנטי לעניינו גם סעיף 60 לתקנות שכותרתו "כפל תשלום" הקובע כי "חבר שקיבל דמי מחלה מהקרן ועבד בימים עבורם קיבל דמי מחלה ו/או הוברר כי קיבל תשלום נוסף ממקור אחר כאמור בתקנה 10(ב), חייב להחזיר לקרן את דמי המחלה שקיבל...". אין בידינו לקבל טענה זו. במערך הזכויות ובהתנגשות הדינים בין הוראת סעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי לבין סעיף 10(ב) לתקנות, ידו של חוק הביטוח הלאומי על העליונה. ונבאר. 22.ההסדר הביטוחי לתשלום דמי מחלה כפי שנקבע בקרן דמי מחלה שבקופת הגמל מבטחים, בא תחת חבותו של המעביד לתשלום דמי מחלה, על פי חוק דמי מחלה. וכפי שקבענו לעיל, הזכאות לתשלום דמי מחלה חלה גם במקרה של פגיעה בתאונה, הן במסגרת הוראות חוק דמי מחלה והן על פי תקנות הקרן. הוראתו המסייגת של סעיף 10(ב) לתקנות, נכנסת לתוקף רק לאחר שהתגבשה זכאותו הלכאורית של המבוטח לתשלום דמי מחלה ובכפוף לה. אולם, משעה שהוכרה זכאותו הלכאורית של החבר בקרן לתשלום דמי מחלה, פטור המוסד לביטוח לאומי מחבותו לתשלום דמי תאונה, מתוקף הוראתו של סעיף 155 לחוק. ובהעדר זכאות לתשלום דמי תאונה מהמוסד לביטוח לאומי, לא יחול הסייג שבסעיף 10(ב) לתקנות, וזכאותו הלכאורית של החבר לתשלום דמי מחלה מהקרן נותרת בעינה. 23.נוסיף ונציין, כי גם על פי פרשנותה הסובייקטיבית של מבטחים את הוראות התקנות של הקרן, נמצא כי לא הוחל בפועל הסייג שבסעיף 10(ב) לתקנות. כעולה מדברי ב"כ מבטחים לפנינו בהתייחס "לשאלה אם משנת 1981 ועד שנתיים שלוש אחורה נהגנו לשלם דמי מחלה על פי תקנון הקרן לביטוח דמי מחלה למרות סעיף 155 ולמרות תקנה 10 אני משיב כי אני חושב שברוב המקרים נהגה כך הקרן" (פרוטוקול הדיון מיום 14.12.06). לאמור, מבטחים נהגה לשלם דמי מחלה במקרה של תאונה, למרות סעיף 10(ב) לתקנות השולל את אחריותה. סוף דבר 24. 24. הערעור מתקבל. משזכאים לכאורה המשיבים לתשלום על פי הסדר ביטוחי ממקור אחר - ולענייננו מבטחים, גוברת הוראת סעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי והוראת סעיף 10(ב) לתקנות נסוגה מפניה. אשר על כן, אנו קובעים כי המוסד לביטוח לאומי אינו בעל דינם של המשיבים, ומבטחים היא בעלת דברם של המשיבים בתביעתם לתשלום עבור התקופה בה אבד להם כושר ההשתכרות כתוצאה מפגיעתם בתאונה, מושא התביעות בערעור זה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. השופט יגאל פליטמן 1. למשיבים במקרה שלפנינו, קמה זכאות עקרונית כפולה, בגין תאונה שארעה לכל אחד מהם. זכאות לדמי תאונה על פי הפרק בדבר ביטוח תאונות, סעיף 151 לחוק; וזכאות לדמי מחלה על פי תקנון הקרן לדמי מחלה, סעיף 19. גם בחוק וגם בתקנון הקרן מצויה הוראת זכאות שיורית. סעיף 155 לחוק קובע כי, לא תקום זכאות לדמי תאונה ככל שקמה זכאות על פי תקנון של קרן ביטוח או פנסיה; וסעיף 10ב לתקנון הקרן קובע שלילת הזכאות לדמי מחלה במקרה של תשלום מהמעביד או מהמוסד לביטוח לאומי. לאור האמור השאלה הניצבת בפנינו הינה - איזו הוראת זכאות שיורית גוברת זו שבחוק או זו שבתקנון הקרן. 2. התשובה לשאלת עדיפות ההוראה השיורית מחייבת סקירה הסטורית קצרה, שממנה התשובה לשאלה זו תהיה מובנת מאליה. א. הוראת סעיף 10ב לתקנון הקרן תוקנה בשנות ה-50. תכליתה הייתה למנוע תשלום דמי מחלה במקרה של פגיעה בעבודה, שלגביה קמה זכאות לדמי פגיעה וגימלת נכות בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי. להשגת אותה תכלית תוקנה גם הוראת סעיף 21 לתקנות קרן הפנסיה המקיפה של מבטחים, שקבעה, כי "לא תשלם מבטחים פנסיה במקרה של מוות או נכות כתוצאה מתאונת עבודה או פגיעה בעבודה כמשמעותן בחוק" הביטוח הלאומי. בחוק הביטוח הלאומי אין הוראת זכאות שיורית ביחס לדמי פגיעה וגמלת נכות; לכן, ככל שתאונה הוכרה כתאונה בעבודה, הזכאות על פי חוק הביטוח הלאומי בגין זאת, הפקיעה את הזכאות לדמי מחלה על פי תקנון הקרן ואת הזכאות לפנסיית נכות ושאירים על פי תקנון קרן הפנסיה המקיפה של מבטחים. כך היה המצב מאז ועד היום, יסודו בעיקרון שעוגן בפסיקה, שעל דמי פגיעה וגמלת נכות בעבודה - אין המבוטח רשאי לוותר. ב. להבדיל מהזכאות לגימלה עקב פגיעה בעבודה, שתכליתה מיצוי הזכאות החוקית ולכן לגביה כאמור אין הוראה שיורית המתייחסת לזכאות מקבילה מהקרן; הרי שבפרק ביטוח תאונות מצויה הוראת זכאות שיורית. דמי תאונה משולמים לעובד, לעובד העצמאי, ולמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי ולעקרת הבית, לפרק זמן קצוב של עד ל-90 יום, ועד לקום זכאות לפי הפרק בדבר ביטוח נכות כללית. אך זאת, רק בהעדר זכאות אחרת על פי חיקוק או הסדר אחר (למעט זכאות על פי פקודת הנזיקין לגביה יכול המוסד לדרוש מהמזיק החזר הגימלה ששולמה מכוח זכות השיבוב). ג. מאז היכנסו לתוקף של הפרק בדבר ביטוח תאונות ב-1981 ועד לשנות האלפיים, שילמה מבטחים דמי מחלה מכוח תקנון הקרן גם במקרה שקמה זכאות עקרונית לדמי תאונה על פי חוק. הוראת הזכאות השיורית בסעיף 10ב לתקנון הקרן פורשה על ידה כמושגת אחור אל מול הוראת סעיף 155 שבחוק. הטעם לזאת יסודו בכך, שדמי מחלה על פי תקנון הקרן הינם תחליף לתשלום דמי מחלה, המעוגן כיום בחוק דמי מחלה; וכשם שהזכאות לתשלום דמי מחלה על פי חוק דמי מחלה, שוללת זכאות לתשלום דמי תאונה מכוח החוק, כך בהכרח גם הזכאות לתשלום תחליף דמי מחלה, מכוח תקנון הקרן, שוללת זכאות לתשלום דמי תאונה מכוח החוק. ד. לא יתכן, כי שאלת הזכאות החוקית לדמי התאונה, תקום ותיפול על פי התנייה חוזית שבתקנון הקרן. בכך תסוכל מכוח הסכמת צדדים לחוזה תקנוני או אחר, תכלית הוראת הזכאות השיורית הקוגנטית, של הוראת בסעיף 155 לחוק. ה. לאור האמור מסקנתה של חברתי, השופטת ארד, כי למשיבים לא קמה זכאות לתשלום דמי תאונה - מקובלת גם עלי. הנשיא סטיב אדלר הנני מצטרף לדעתם של חברי השופטת ארד והשופט פליטמן. נציג ציבור מיכאל הילב אני מצטרף לדעתם של השופטת ארד והשופט פליטמן. נציג ציבור מר אורי ינאי אני מצטרף לדעתם של השופטת ארד והשופט פליטמן. סוף דבר לאור כלל האמור לעיל, מתקבל ערעורו של המוסד לביטוח לאומי ותוצאת הדברים היא זו: המוסד לביטוח לאומי אינו בעל דינם של המשיבים, ומבטחים היא בעלת דברם של המשיבים בתביעתם לתשלום עבור התקופה בה אבד להם כושר ההשתכרות כתוצאה מפגיעתם בתאונה, מושא התביעות בערעור זה. בנסיבות העניין ומשהמדובר בשאלה משפטית אין אנו עושים צו להוצאות. רפואהדמי פגיעהדמי מחלהתאונת עבודה