תשלום דמי קבורה - ביטוח לאומי

פסק דין הנשיא סטיב אדלר בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת ורדה סאמט; בל 1197/03), בו נדחתה תביעת המערערת (להלן גם - הגב' ציביאק) לקבוע כי על המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לשלם דמי קבורה, בגין קבורתו של בעלה המנוח מר יוסף ציביאק ז"ל (להלן - המנוח). עיקרי העובדות הצריכות לעניין, כפי העולה מפסק הדין קמא ומכלל החומר שבפנינו [2] הגב' ציביאק והמנוח היו בעלי אזרחות ישראלית ואזרחות צרפתית. על פי עדות גב' ציביאק, משנת 1989, עת פרש המנוח לגימלאות, התגוררו המנוח והמערערת בצרפת ובישראל לסרוגין. מנתוני ביקורת הגבולות עולה, כי בין השנים 1989-1995, לא ביקר המנוח בארץ. בתאריך 17.03.1996 אושרה תביעת המנוח לקצבת זיקנה מכח "אמנת ביטוח סוציאלי בין ממשלת ישראל ובין ממשלת הרפובליקה הצרפתית" (כתבי אמנה כרך 16, מס' 640, עמ' 593, להלן - האמנה). באישור הקיצבה צויין, כדלקמן: "בישראל היית מבוטח מ - 4.54 עד 4.89 סה"כ 421 חודש... פעם בשנה יש להמציא אישור חיים שלך ושל אשתך". ואכן, במסמכים שהומצאו לתיק בית הדין האזורי, מצויים תעודת חיים מיום 26.02.1996 ואישור חיים מיום 28.05.1996, שנחתמו בפני קונסול ישראל בפריס, ובהם צויינה כתובת המנוח ורעייתו בפריס. בתאריך 06.08.1997 נמסרה למנוח הודעה מטעם המוסד, לפיה המנוח ורעייתו אינם תושבי ישראל החל מיום 16.04.1989 ולפיכך אינם מבוטחים מכח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). המנוח והמערערת לא הגישו תביעה כנגד קביעה זו של המוסד. במכתב מיום 09.10.1997, ביקשו המנוח והמערערת "להמשיך ולקבל את זכויותינו בקופת חולים מכבי... גם שלחנו מסמכים שמעידים על מעמד של תושב חוזר מ - 24.11.96". המוסד נענה לבקשת המנוח וגב' ציביאק ובהודעה מיום 13.10.1997, הודיעם, כי הינם תושבי ישראל החל בתאריך 18.08.1997. ביום 23.03.1999 פנה המנוח למוסד לביטוח לאומי, בהודעה הבאה: "אני מצהיר שאין שינוי במעמדי בארץ מאז שהתחלתי לקבל קיצבת זיקנה... אני לא תושב הארץ. אני לא מעוניין בתשלום ביטוח בריאות". בנה של המערערת טען ביחס למסמך זה, כי פקיד התביעות הוא שניסח את תוכנו ובכך שם מכשלה בפני המנוח, אלא שבמכתב, נושא תאריך 22.06.1999, הודיע המוסד למנוח, כי "התושבות מיום 18.08.1997 בוטלה לך ולרעייתך עפ"י הצהרתך ועפ"י הנתונים", והמנוח או מי מטעמו בחרו שלא להשיג על קביעה זו ולהגיש תביעה כנגדה. בשאלון לקביעת תושבות (מוצג נ/12) מצינו כזאת: "לצערי נאלצתי לנסוע לצרפת מסיבות בריאותיות קשות לאחר נתוח לב פתוח. כמובן שליבי היה תמיד בארץ וניסיתי בכל כוחי לחזור להתגורר בקבע לצערי זה לא היה אפשרי, לא יכולתי לסבול במזג האוויר החום והלחות ונאלצתי לטיפולים מיוחדים שלא היה באפשרותי לשלמם". ביום 23.08.2002 נפטר מר יוסף ציביאק בצרפת, גופתו הוטסה לארץ והוא הובא לקבר ישראל על ידי חברה קדישא. המערערת פנתה למוסד בתביעה, כי ישא בדמי קבורת המנוח. תביעתה נדחתה על ידי המוסד, לאור קביעתו מיום 19.09.2002, כי המנוח לא היה תושב ישראל מיום 01.05.1998 עד ליום 30.06.1999. כן נקבע בהודעה מיום 19.09.2002 שמיום 01.07.1999 ועד ליום 30.04.2000, חזר המנוח והיה לתושב ישראל ומיום 01.05.2000, שוב לא היה המנוח תושב ישראל. לאחר פניות נוספות למוסד שלא נשאו פרי, הוגשה תביעת המערערת לבית הדין האזורי, לחייב את המוסד לשאת בדמי קבורת המנוח. יצויין, כי בנה של המערערת ציין בעת הדיון בפנינו, כי אמו אינה תובעת החזר הוצאות הטסת המנוח לארץ. פסק דינו של בית הדין האזורי [3] בית הדין, לאחר שבחן את עדות הגב' ציביאק ואת כלל המסמכים שהוצגו על ידי המוסד, הגיע לכלל מסקנה, כי בין השנים 1989 ועד לפטירתו בשנת 2002, שהה המנוח ברציפות בצרפת, למעט בתקופה שבין יולי 1999 לאפריל 2000, בה הוכר כתושב ישראל. בית הדין קבע, כי לא הוכחו סממנים של זמניות או ארעיות בשהות המנוח והמערערת בחו"ל, משכך אין לראות במנוח תושב ישראל בסמוך לפטירתו. בטרם דחה את התביעה, הוסיף בית הדין, כי המערערת טענה לראשונה בסיכומיה לזכאות לדמי קבורה מכוח האמנה. כיוון שטענה זו לא באה בפני פקיד התביעות ולא נדונה על ידו, קבע בית הדין כי מדובר ב"טענה מוקדמת", שאין הוא רואה צורך להיזקק לה. למעלה מן הצריך הוסיף בית הדין, כי "עיון באמנה מעלה כי היא מתייחסת לקצבאות שונות, בין היתר לקצבת זקנה ולקצבת שארים... ואין כל איזכור באמנה לזכאות לדמי קבורה". משתביעת המערערת נדחתה על ידי בית הדין האזורי, הוגש הערעור שבפנינו. טענות הצדדים בערעור [4] מר דוד ציביאק, בנה של המערערת, השיג בערעור שבפנינו, הן על הקביעה כי אביו המנוח לא היה תושב ישראל עובר לפטירתו; הן על העובדה כי בית הדין האזורי לא ניתח את הוראות האמנה, ובתוך כך, נמנע מלקבוע כי המערערת זכאית לדמי קבורה, אם לא מכח תושבותו של המנוח, אזי מכח האמנה. לעניין טענותיו בדבר התושבות, הפנה מר ציביאק בין השאר, למכתבו מיום 01.10.2002 לגב' קרקו, מנהלת מחלקת גביה בסניף המוסד בתל אביב. באותו מכתב, טען מר ציביאק, כי הוריו התגוררו מאז שנת 1976 בדירה שרכשו ברח' אורי בתל - אביב (יאמר במאמר מוסגר, כי במכתבו של המנוח מיום 23.03.1999 צויין, כי "אני שוהה בארץ בדירה שכורה. חוזה שכירות ל - 5 שנים". גם המערערת בעדותה בפני בית הדין האזורי העידה, כי "בשלב מסויים היינו זקוקים לכסף ומכרנו את הדירה. הגענו להסכם עם הקונה שאנחנו נשאר לגור בדירה ונשלם שכר דירה..."). כן, טען מר ציביאק שברשות הוריו רכב הרשום במשרד הרישוי ובניין בארץ אותו הם משכירים, ואילו בצרפת אין להם נכסים והם מתגוררים בשכירות. אשר לזכאות מכח האמנה טענה המערערת, כי עניין זה הובא לפתחו של בית הדין האזורי והיה עליו להכריע בו. בנה של המערערת הפנה להוראות האמנה, מהן עולה לשיטתו הזכאות לדמי קבורה. במיוחד סמך מר ציביאק טיעונו על הוראת סעיף 10 לאמנה. [5] המוסד סמך טיעוניו על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לעניין סוגיית תושבותו של המנוח, תוך שחזר על הכלל, לפיו כעניין שבשגרה אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. לעניין הטענה לזכאות מכח האמנה, נטען, כי עניין זה לא הובא בפני פקידי המוסד להחלטתם ולא לובן על ידי בית הדין האזורי, ולפיכך לא יהא זה ראוי להזקק לסוגייה זו לראשונה בשלב הערעור. בתוך כך, נטען כי ממילא אין זכאות לדמי קבורה מכח האמנה. [6] בעת הדיון בפני המותב, החלטנו, כי שאלת הזכאות על פי האמנה, הינה שאלה משפטית ובנסיבות העניין ראוי לדון בה, אף אם לא נדונה בבית הדין קמא, משכך הורנו למוסד להגיש הודעה מנומקת מדוע לא קמה זכאות לדמי קבורה מכח האמנה. זאת, בין השאר, שעה שלמערערת שולם מענק פטירה. בהודעתו חזר המוסד על טענותיו באשר להעדר זכות לדמי קבורה מכח האמנה. עם זאת, הודיע המוסד, כי "היות ומדובר בשאלה משפטית שכבר גובשה עמדתו של המשיב בה, אין מניעה ממתן הכרעה שיפוטית על ידי כבוד בית דין זה בשאלת הזכאות לתשלום דמי קבורה מכוח האמנה עם צרפת". דיון והכרעה [7] תשלום דמי קבורה מוסדר בהוראת סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי, אשר בה נקבע, כדלקמן : "הובא לקבורה בישראל אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחוץ לארץ, ישלם המוסד לחברה קדישא, לרשות מקומית, למוסד ציבורי אחר או לכל אדם המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים, שטיפלו בקבורת המת, דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שקבע השר....". אין חולק כי המנוח לא נפטר בישראל, משכך לא חלה בעניינו הרישא לסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי. כאמור בית הדין האזורי קבע, כי המנוח לא היה תושב ישראל עובר לפטירתו, משכך אין המדובר ב"תושב ישראל שנפטר בחוץ לארץ". קביעת בית הדין לעניין תושבותו של המנוח הינה קביעה אשר במידה רבה הינה קביעה עובדתית, ולא מצאנו, כי הוכח בפנינו כל טעם להתערב בה (ראו: עבל 190/99 שמעון רחמיאן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 548). נטעים, כי אף מטיעוני בנה של המערערת בפנינו, עולה, כי הלכה למעשה לא היה המנוח תושב ישראל עובר לפטירתו. בתוך כך מציין מר ציביאק בסעיף 16 לעיקרי הטיעון מטעמו, כי אמו בחרה "לחיות עם בעלה בשנים האחרונות בצרפת עם אזרחות צרפתית". אף בסעיף 11 לעיקרי הטיעון, צויין, כי "בית הדין מטה טעה באופן יסודי עת לא אבחן בין מקום מגוריו של אזרח ישראל בכלל ובין כזה אשר בחר לגור בצרפת ואף מחזיק באזרחות נוספת צרפתית, המקרה של אבי המנוח כאן, ולכן הוא זכאי להתגורר כאמור על פי האמנה... היכן שיחפוץ באחת משתי המדינות - ישראל או צרפת". [8] בחנו את הוראת האמנה בחון היטב, וסבורים אנו כי אף מכח האמנה לא קמה למערערת הזכאות כי המוסד ישלם את דמי קבורת המנוח. ונפרט. במבוא לאמנה נקבעה תכליתה, לאמור: "ממשלת מדינת ישראל וממשלת הרפובליקה הצרפתית... ברצותן לאפשר לאזרחיהן לשמור על הזכויות שנרכשו על פי התחיקה של אחת מהמדינות ולהבטיח צירופן של תקופות הביטוח שהושלמו בכפוף לתחיקה של כל אחת מהמדינות....(ההדגשה אינה במקור, ס.א.)". באשר לדמי קבורה אין לדבר על "שמירת זכויות" או על "צירופן של תקופות ביטוח". לאור האמור, כבר בבחינת תכלית האמנה עולה, כי זכאות לדמי קבורה, אינה נגזרת מתכלית זו. לאמור נוסיף, כי האמנה לא קבעה תחולה גורפת לכל הוראות תחיקת הבטחון הסוציאלי שבדין הישראלי על אזרחי ישראל תושבי צרפת, אלא נקבעו באמנה הוראות כלליות ויוחדו בה פרקים לענפים שונים בתחום הבטחון הסוציאלי. פרק 2 לאמנה יוחד ל"ביטוח זיקנה וביטוח מוות (קיצבה), (ההדגשה אינה במקור, ס.א.)". התיבה "קיצבה" או "קיצבאות" שזורה בפרק זה כחוט השני, ונשנית מספר רב של פעמים. דמי קבורה אינם בגדר "קיצבה". אכן המוסד שילם למערערת מענק פטירה, שאף הוא אינו בגדר קיצבה, אך מקובל עלינו הסבר המוסד כי המענק שולם מכח חוק הביטוח הלאומי ולא מכח מי מהוראות האמנה, וזאת לאור הוראתו המפורשת של סעיף 310 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו: "נפטר אדם שהיתה משתלמת לו קצבת זקנה... ישולם למי שהיה בן זוגו בשעת מותו... מענק בסכום השווה לסכום הבסיסי, כפי שהיה ב - 1 בינואר שקדם ליום הפטירה...". למנוח השתלמה קצבת זיקנה מכח האמנה, לפיכך, ללא קשר לתושבותו, זכאית היתה הגב' ציביאק, בת זוגו בשעת מותו למענק הפטירה מכח החוק. מכאן, שאין בתשלום מענק הפטירה כדי ללמד על זכאות למענק פטירה או לדמי קבורה מכח האמנה. זאת ואף זאת. עיקר הוראות פרק 2 לאמנה, עניינן בצירוף תקופות ביטוח, שאינן נוגעות לדמי קבורה. כך, בסעיף קטן 1 לסעיף 7, הסעיף הראשון בפרק 2 לאמנה, נקבע כי: "ביחס לעובדים שכירים או כעין שכירים צרפתיים או ישראליים שחלו עליהם בזה אחר זה לסירוגין בשתי המדינות בעלות האמנה הסדר או הסדרים של ביטוח זיקנה או ביטוח מוות (קיצבה), יצטרפו תקופות הביטוח שהושלמו על פי הסדרים אלו...". אשר לטענת המערערת, לפיה זכאותה לדמי הקבורה עולה מלשונו של סעיף קטן 1 לסעיף 10 לפרק 2 לאמנה, לאמור: "אם בתחיקה של אחת מן המדינות בעלות האמנה מתנים את הענקתם של יתרונות מסויימים בתנאי מגורים, לא יהוו תנאים אלה מכשול לאזרחים ישראלים או צרפתיים, כל עוד הם מתגוררים בשטח ארצה של אחת מבעלות האמנה". סבורים אנו, וזאת אף מבלי לקבוע מסמרות באשר לפרשנותו של הסעיף לעיל, כי הוא חל בנוגע לתביעת זכויות הנזכרות באמנה (אפשר שאף רק ביחס לזכויות שבפרק 2 לאמנה). לאור תכלית האמנה ומיקומו של הסעיף האמור בפרק 2 לאמנה, אין בידנו לאמץ את פרשנות המערערת לסעיף, לפיה, מכח הסעיף יכול אזרח ישראל המתגורר בצרפת ואשר אינו תושב ישראל, לתבוע בישראל את כלל הזכויות מכח חוק הביטוח הלאומי (באבחנה מזכויות הנזכרות באמנה), לרבות זכויות אשר להן זכאים רק מבוטחים תושבי ישראל. לו נתכוונה האמנה לקבוע קביעה גורפת כאמור, היתה כל כולה של "האמנה על רגל אחת" מתמצה בקביעה, כי אזרח ישראל תושב צרפת, זכאי לכל הזכויות מכח חוק הביטוח הלאומי. לא כך נקבע באמנה. הנה כי כן, אין אף בהוראת סעיף 10 לאמנה לסייע בידי הגב' ציביאק. [9] על האמור נוסיף, כי האמנה אינה יוצרת זכויות יש מאין, אלא מאפשרת מימוש זכות הקיימת במדינה אחת (ישראל או צרפת) והנזכרת באמנה, במדינה האחרת, הכל בהתאם להוראות האמנה. לטענת המוסד, בירור שערך במחלקת אמנות, העלה כי משפט הבטחון הסוציאלי הצרפתי, אינו מכיר בזכאות לדמי קבורה. מכאן, לטענת המוסד " בהעדר זכות הדדית - אין זכות כזו גם בישראל". עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפנינו מעלה, כי הלכה למעשה, המערערת לא חלקה על האמור, ובנה ציין לעניין זה, כי בצרפת קיבלה המערערת סכום נמוך שווה ערך לכאלף שקלים וכי בנוגע למענק הקשור במוות, הדין הצרפתי "אינו מבחין בין עלויות כאלה ואחרות". מכאן, שלא באה בפנינו טענה כי בדין הצרפתי, קיימת זכות לדמי קבורה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. סוף דבר [10] הערעור נדחה, באופן שאנו קובעים כי המערערת לא הוכיחה קיומה של זכות לתשלום דמי קבורת המנוח, מר יוסף ציביאק, על ידי המוסד. זאת, משהמנוח לא נפטר בישראל ולא היה תושב ישראל עובר לפטירתו, ולפיכך לא קמה זכות לתשלום דמי הקבורה על פי חוק הביטוח הלאומי. כן ולא הוכחה זכות לדמי קבורה מכח האמנה. לא נסיים דברנו, מבלי להטעים, כי מן המסמכים שבאו בפנינו התרשמנו מפועלו של המנוח מר ציביאק, אשר עלה לישראל לאחר שלחם בנאצים והשיא תרומתו לפיתוח ענף הטקסטיל בארץ. בפסק דיננו, אין כדי לקפח זכויותיו בגין פועלו זה. אלא, שהזכויות בתחום הביטחון הסוציאלי נקבעות על פי דין. תוצאת יישום הדין על עובדות המקרה, הינה כי לא נפלה שגגה, עת דחה המוסד את תביעת המערערת. אין צו להוצאות בערעור. דמי קבורהקבורהביטוח לאומי