החלטה 1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (בל 1236/06; סגן השופט הראשי קציר) מיום 23.10.06, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה לעררים (נכות כללית) מיום 9.2.06 ( להלן: "הועדה"), אשר קבעה כי המבקש לא איבד יותר מ-50% מיכולתו להשתכר. 2. המבקש קיבל מהמשיב גמלת נכות מלאה עד ליום 1.11.96 עקב ניתוח להשתלת כליה שעבר בשנת 1993. החל מיום זה, הופסקה הגמלה. ביום 30.11.00 חודשה הגמלה עקב ניתוח שני להשתלת כליה. 3. הוועדה דנה בעניינו של המבקש בהתאם לפסק דין מוסכם שניתן בבית הדין האזורי (בל 2660/039; הרשם קוגן) (להלן: "פסק הדין") המחזיר את הדיון לוועדה על מנת "שתזמן את המערער ותנמק מדוע אין מקום לקבוע לו דרגת אי כושר זמנית בתקופה שמשנת 97 (המועד בו המליצה הוועדה להפנותו לפקיד השיקום). וזאת בהתאם לסעיף 210 לחוק. במידה והוועדה תסבור, שהמערער לא איבד למעלה מ-50% מכושר השתכרותו בתקופה זו, עליה לציין אילו עבודות כן מתאימות לכישוריו ומגבלותיו בתקופה זו". 4. הוועדה קבעה, כי "אין צורך בקביעת דרגת נכות ולו זמנית לצורך השיקום. באותה תקופה לו לא היה מקבל ועובר הליך שיקומי יכל לעבוד במגוון רחב של עבודות חרושת פשוטות בישיבה ועמידה לסירוגין ללא מאמץ פיזי וללא חשיפה לשמש, יכול לעבוד כסדרן מדפים בסופרמרקט יכול לעבוד כבודק בכניסה לחניונים או לסופרמרקטים גם במגזר הערבי אליו שייך ליד קופה רושמת בישיבה בהיקף מלא לכן חוזרת הוועדה ודוחה את הערר כמי שלא איבד 50% מכושרו להשתכר לאותה תקופה נדונה. הוועדה קבעה עוד, כי בתקנות השיקום היה זכאי לדמי שיקום וכי קיבל 45% ללא סימני דחיה קיבל טיפול תרופתי מתאים. כמו כן סבל באותה תקופה מיתר לחץ דם עם ערכים בינוניים משתנים". 5. ערעור המתבקש על החלטת הוועדה נדחה על ידי בית הדין האזורי, אשר קבע, כי הוועדה מלאה אחר הוראות פסק הדין שהחזיר את הדיון אליה והוסיף מילים אלה: "לא מצאתי חוסר סבירות כלשהי בהחלטת הועדה, עת קבעה את מסוגלותו של המערער ביחס לתקופה קודמת וכל זאת לאחר שמיעת טיעוניו הארוכים של בא כוחו, עיון בכל החומר הרפואי והשיקומי וכן בפרוטוקולים של הוועדות הקודמות בעניינו ותוך דיון ענייני ומעמיק ביחס לאותה תקופה, כמצוות פסק הדין. הוועדה הביאה במכלול שיקוליה את מגבלותיו הרפואיות של המערער, את גילו ואת מצבו הכללי, וזאת תוך הסתמכות על כל המסמכים שהיו בפניה ותוך הפניה למצבו הרפואי ומגבלותיו הרפואיות, כמו גם לנכות שנקבעה לו באותה תקופה". 6. בבקשה זו טען המבקש בתמצית טענות אלה: א. הוועדה לא התייחסה לתקופה שלפני הליך השיקום. ב. הוועדה לא קיבלה חוות דעת תעסוקתית לגבי אפשרויות התעסוקה באותה עת (לפני 10שנים) . ג. חלק מהעבודות שנזכרו על ידי הוועדה לא מתאימות למבקש כלומר עבודת הכרוכות בעמידה וישיבה לסירוגין. ד. הוועדה לא התייחסה לתרופות כנגד דחיית כליה שנטל המבקש שתופעת הלוואי שלהן הופכות אותו לישנוני. 7. על טענות אלה של המבקש יש תשובות בפרוטוקול הוועדה ובמסמכים נוספים המצויים בתיק, ועל פי תשובות אלה יש לדחות את בקשת המבקש כפי שנפרט להלן. א. על פי קביעת הוועדה בהשתלה הראשונה בשנת 93 הכליה נקלטה יפה לא היו סימני דחייה, היו קיימים לחצי דם בינוניים משתנים. תיאור זה אינו מעיד על פניו על אבדן כושר להשתכר של למעלה מ-50%. אם הדברים נכונים לתקופת השיקום (0/99 - 7/00) קל וחומר שנכונים הם לגבי התקופה הקודמת לה (11/96 -9/99). המצב כמובן השתנה בעקבות ההשתלה השנייה בשנת 2001. ב . מכתב עובדת השיקום לוועדה מיום 22.12.02 תומך במסקנה זו, כפי שעולה מלשון המכתב שאלה מילותיו: "הנ"ל היה בטיפולי בנוגע לשיקומו המקצועי 10/99 -7/00. עבר תהליך בו שולב במקום עבודה באמצעות עובדת השמה באגודה שיתופית אל - אמל בתפקיד דוגם מים. מדובר באגודה הדומה בתפקודה לחב' מקורות. העסיק אותו בן דודו. במהלך חצי שנה, אושרה לו תקופה של הכשרה אינדיווידואלית (לא קורה במקרים רבים בשיקום) לצורך למידת המקצוע, על מנת שהמעסיק לא ישא בהוצאות שכרו בתקופה בה הוא לומד ואינו מצליח לעבוד בפועל ולתת תפוקה. הוא היה במעקב של עובדת ההשמה, ולאורך התקופה שלמו לו דמי שקום. דמי השקום שולמו במלואם עבור התקופה שבין 11/99- 5/00 בצמוד לטפסי נוכחות אשר אישרו את היותו יום עבודה מלא 8-15. לאחר סיום התקופה פנה יונס בבקשה להמליץ עבורו על קצבת נכות כללית מאחר והוא עובד מס' שעות מועט ביום (3). להערכתי יכול היה לעבוד במשרה מלאה בתפקידו, נראה היה כי גם עובד כך בפועל אך לא יכולתי להוכיח את העניין. זאת, בהסתמך על כך כי כאשר היה צריך לקבל דמי שקום הצהיר על יום מלא ורק לאחר סיום תשלום דמי השקום פנה אלינו עם הטענה כי אינו מסוגל לעבוד בפועל יותר מ-3 שעות". הדברים מדברים בעד עצמם,ועל פיהם היה המבקש כנראה מסוגל לעבוד במשרה מלאה. ג. הוועדה קבעה שהמבקש יכול לעבוד בעבודות שיש בהן עמידה וישיבה לסירוגין. קל וחומר שהוא יכול לעבוד בעבודה שכולה בישיבה. ד. אין כל ראיה, שהתרופות שנטל המבקש כנגד דחייה, היו מונעות ממנו לעבוד בעבודות שציינה הוועדה כמתאימות למבקש. מכל מקום נתון זה צריך להיבחן תוך כדי עבודה. ה. העבודות שצוינו על ידי הוועדה כעבודות שיכול היה המבקש לעבוד בהן, הן עבודות מצויות גם אז גם עכשיו. 8. לאור האמור לעיל הבקשה נדחית, ללא צו להוצאות. נכות כלליתנכותביטוח לאומי