פסק דין השופטת לאה גליקסמן: 1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (בל 1452/03; השופטת ורד שפר). בפסק הדין מושא הערעור נדחתה תביעתו של המערער להכיר באוטם שריר הלב בו לקה ביום 22.11.2001 כפגיעה בעבודה. הרקע לערעור: 2. המערער הגיש תביעה להכרה באוטם שריר הלב בו לקה ביום 22.11.2001 כפגיעה בעבודה. 3. כעבור שנתיים, ביום 19.12.2003, לקה המערער פעם שנייה באוטם שריר הלב. 4. בהחלטה מיום 15.4.04 מינה בית דין קמא את דר' שלמה עמיקם כמומחה רפואי, לאחר שקבע כי התשתית העובדתית למתן חוות הדעת היא כדלקמן: בשלושת הימים שקדמו ליום 22/11/01, עבד התובע בעבודה מאומצת, מעבר לעבודתו השגרתית, במובן זה שנדרש לבצע, יחד עם חבריו, עבודה דחופה במגבלות של זמן קצוב, וכי באחד מאותם ימים אף עבד התובע לכל אורכו של היום והלילה שלאחריו, וכל זאת תוך כדי שהוא סובל מכאבים בחזה, כאבים שהיוו, כפי הנראה, הסימנים הראשונים לבואו של האוטם. (סעיף 6 להחלטה). 5. דר' עמיקם קבע בחוות דעתו מיום 20.3.2005: לאור תיאור האירועים בהחלטה הרי שנראה לי שאכן קיים קשר סיבתי בין האירועים בעבודה בימים שקדמו ליום האירוע לבין אוטם שריר הלב שפקד את התובע. נראה לי שחלקם של אירועים אלה בגרימת האוטם הוא מיזערי, ועיקר האחריות נושא מצב בריאותו של התובע. ובסיכום חוות דעתו כתב דר' עמיקם: בסיכום: אף אם אכן היה קיים קשר סיבתי כלשהו בין האירועים בעבודה להתקף הלב הראשון בו לקה התובע בשנת 2001 (בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל") הריהו "בטל בשישים" לעומת נטייתו האישית ללקות באוטם שריר הלב על רקע גורמי הסיכון שקננו בו. כאמור, [כ]שנתיים לאחר האוטם הראשון, לקה באוטם שני בלי כל קשר לעבודה או לגורם חיצוני אחר בהדגימו ע"י כך את נטייתו הקונסטיטוציונלית ללקות בהתקפי לב. 6. בהחלטה מיום 26.6.2005 הפנה בית הדין האזורי למומחה הרפואי שאלת הבהרה כמפורט להלן: האם אין מקום לראות את האירוע ככזה שגרם לתוצאות לואי, כגון חולשה בחדר הלב ושריר הלב, תופעה שהפכה את האיזור הנפגע לחלש ופגיע, ועל כן לראות את ההתקף השני והמאוחר בו לקה התובע, בשנת 2003, לא כמעיד על נטייה קונסטיטוציונלית ללקות בהתקפי לב אלא כ"המשך" או תוצאת לוואי של ההתקף נושא הדיון? 7. בתשובה לשאלת ההבהרה, במסגרת חוות הדעת המשלימה מיום 10.7.05, השיב המומחה: יש להבדיל בין מחלת שריר הלב לבין המחלה הטרשתית בעורקים הכליליים הגורמת לחסימתם. חסימת העורק הכלילי גורמת לאוטם שריר הלב ולחולשה בהתכווצות שריר הלב באזור הנפגע. אך אין קיימת תופעה זו במהופך: חולשת שריר הלב אינה גורמת להתפתחות התהליך הטרשתי בעורק הכלילי ולסתימתו. לכן האפשרות המתוארת בשאלה, שבה האזור שלקה באוטם חריף גרם להתקף חוזר, כלל אינה קיימת בקרדיולוגיה. 8. בפסק הדין מיום 11.9.05, הוא פסק הדין מושא הערעור, קבע בית דין קמא, על יסוד האמור בחוות דעתו של המומחה הרפואי ובתשובתו לשאלת ההבהרה כי המסקנה העולה מתשובותיו של המומחה היא כי גם אם השפיעו האירועים בעבודה על הופעת אוטם שריר הלב מושא התביעה, הרי שהשפעתם פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמי הסיכון שהיו במערער ומצבו התחלואי הבסיסי. לאור האמור, נדחתה התביעה להכרה באוטם בו לקה המערער כפגיעה בעבודה. מכאן, הערעור בפנינו. הדיון בערעור: 9. טענתו העיקרית של המערער הייתה כי היה על בית הדין האזורי להפנות אל המומחה הרפואי את "שאלת היחס", דהיינו לבקש מהמומחה להבהיר האם אלמלא האירוע בעבודה, היה האוטם מתרחש, פחות או יותר, באותו פרק זמן בו הוא התרחש בפועל. בנוסף טען כי חוות הדעת של המומחה נעדרה התייחסות לתיקו הרפואי של המערער עובר לאירוע, וכי המומחה לא התייחס לעובדות בדבר האירועים החריגים שעבר המערער בימים שקדמו התאונה. 10. בדיון שהתקיים בפני מותב בית הדין ביום 8.2.07 הסכימו הצדדים להפנות למומחה שאלת הבהרה כמפורט להלן: האם סביר יותר לקבוע שגם אלמלא האירועים בעבודה כמפורט בהחלטת העובדות האוטם היה מתרחש במועד בו הוא אירע בפועל; או שסביר יותר לקבוע שבגין האירועים בעבודה האוטם התרחש במועד בו הוא התרחש בפועל. 11. בתגובה מיום 11.3.07 לשאלת ההבהרה, השיב המומחה: לאור גורמי הסיכון השונים שקננו במערער ולאור העובדה שכעבור כשנתיים הוא לקה שוב באוטם שריר הלב (השני במספר), הפעם ללא טריגר חיצוני כלשהו השנוי במחלוקת, ובכך הודגמה האפשרות שהוא יכול לפתח אוטם בצורה עצמונית ספונטנית, הרי שנראה לי סביר יותר לקבוע שגם אלמלא האירועים בעבודה, האוטם היה מתרחש במועד בו אירע בפועל. 12. לצדדים ניתנה הזדמנות להשלים טענותיהם בהתייחס לתשובת המומחה לשאלת ההבהרה. שני הצדדים בחרו שלא להשלים טענותיהם לאחר קבלת תשובת המומחה לשאלת ההבהרה. הכרעה: 13. לאחר בחינת כל החומר שבתיק וטענות הצדדים בפנינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. 14. הלכה פסוקה היא כי: חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו, אלא אם כן קיימת הצדקה משפטית יוצאת דופן לעשות כן (ראה לעניין זה דב"ע נו/244 - 0 המוסד לביטוח לאומי נגד יצחק פרבר לא פורסם; עב"ל 1035/04 דינה ביקל נגד המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם). בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לעניין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המוסד לביטוח לאומי לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד' 377). עב"ל (ארצי) 579/06 מרדכי צמח - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 23.8.2007). 15. ומן הכלל אל הפרט: 15.1. כאמור, טענתו העיקרית של המערער הייתה שהמומחה הרפואי לא התייחס ל"שאלת היחס". עניין זה בא על תיקונו בהפניית שאלת הבהרה נוספת למומחה הרפואי, אשר הבהיר כי סביר יותר לקבוע שגם אלמלא האירועים בעבודה היה האוטם מתרחש באותו מועד. 15.2. אין בידינו לקבל את טענת המערער כי המומחה הרפואי לא התייחס לעובדות שפורטו בהחלטת בית הדין האזורי. בחוות הדעת הראשונה של המומחה הרפואי (מיום 20.3.2005) התייחס המומחה הרפואי במפורש לאירועים בעבודה בשלושת הימים שקדמו לבוא האוטם, ואף קבע כי קיים קשר סיבתי בין האירועים לבין אוטם שריר הלב בו לקה המערער. אולם, כמובהר הן בחוות דעתו הראשונה של המומחה והן בתשובתו לשאלת ההבהרה שנשאל על ידי בית דין זה, לדעת המומחה תרומת האירועים לבוא האוטם פחותה בהרבה מגורמי הסיכון שקננו בתובע, וגם אלמלא האירועים בעבודה האוטם היה מתרחש במועד בו אירע בפועל. 15.3. בהתייחס לטענה כי המומחה הרפואי לא התייחס לתיקו הרפואי של המערער עובר לאוטם, הרי שבחוות הדעת הראשונה צוין במפורש כי לפני הופעת האוטם המערער היה מעשן כבד, וכן סבל מהיפרליפדמיה. אין כל פגם בכך שלצורך מתן חוות דעתו הרפואית התבסס המומחה הרפואי גם על נתונים ואירועים שאירעו לאחר שהתרחש האוטם, דהיינו האוטם בו לקה המערער בשנת 2003. 16. כללו של דבר: חוות דעתו של המומחה הרפואי היא חד משמעית וברורה, ועל פיה השפעת האירועים בעבודה על בוא האוטם במועד בו התרחש הייתה שולית, ובכל מקרה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים. לא מצאנו כי במקרה הנדון יש הצדקה משפטית או אחרת שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה הרפואי. לפיכך, אין מנוס מלדחות את הערעור. 17. אין צו להוצאות. קשר סיבתיהתקף לב / אוטם שריר הלבאימוץ