הכרה בטנטון כתאונת עבודה

פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מרגלית פיקרסקי ונציגי הציבור מר גיורא רדר ומר ישראל סולומון; בל 784/02) בו נדחתה תביעת המערער להכרה בליקויי שמיעה ובטנטון מהם הוא סובל כתאונה בעבודה או כמחלת מקצוע. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב. 2. להלן תמצית העובדות העולות מפסק הדין בבית הדין האזורי ועיקרי ההליך בעניינו של המערער א. המערער, יליד 1934, עבד בעבודות שונות בחברת השייט הישראלית "צים" משנת 1963 עד לשנת 1997, עת פרש לגמלאות. ב. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי בתקופה בה עבד המערער כסיפונאי, בין השנים 1966 ל-1970, הוא נחשף לרעש בעוצמה מזיקה בעת עבודות "צ'יפינג" (גירוד חלודה ידנית באמצעות פטיש) ועבודות צבע וניקיון. אולם, עבודת הצ'יפינג לא נעשתה דרך קבע על האוניה, אלא כ-8 חודשים בשנה בממוצע ולא בימות גשמים. ג. במסגרת עבודתו של המערער כעובד משק וכטבח, בין השנים 1963 ל-1966 והחל משנת 1970, הרבה המערער להימצא במטבח ובסביבתו, אשר ממוקם מתחת לסיפון. מדו"חות מדידות הרעש שהוצגו בפני בית הדין האזורי בשנים 1975 ו-1976, קרי בתקופה בה עבד כטבח, עולה כי הרעש שנמדד במטבח באוניה "קיסריה", בה עבד המערער, היה 75 דציבל בזמן הפלגה ו-73 דציבל בזמן עגינה. במטבח באוניות "דגניה" ו"טבריה", גם בהן עבד המערער, נמדד רעש של 69 דציבל בעת הפלגה ו-68 דציבל בעת עגינה. ד. המערער הגיש תביעה לנכות כללית, והוא אובחן כסובל מליקוי שמיעה. ועדה רפואית קבעה ביום 14.5.98 את נכותו בגין ליקוי שמיעה בשיעור של 5% החל מאפריל 1995. ה. לעניין שאלת המועד בו החל המערער להתלונן על ליקוי שמיעה, בית הדין האזורי קבע בהחלטה כי המערער החל להתלונן בשנת 1995 או בסמוך לכך. ו. לאחר שניתח את עובדות המקרה, קבע בית הדין האזורי כי אין מקום למינוי מומחה לעניין מחלת מקצוע. עם זאת, נקבע כי יש מקום למינוי מומחה רפואי לעניין הקשר הסיבתי בכל הנוגע לפגיעה בדרך של מיקרוטראומה. ז. ד"ר י' פלוטקין, מומחה למחלות א.א.ג, מונה כיועץ-מומחה רפואי מטעם בית הדין (להלן המומחה). בחוות דעתו מיום 15.7.05 שלל המומחה קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המערער בחשיפה לרעש לבין הליקוי בשמיעתו. המומחה קבע בחוות דעתו כי "על פי בדיקת השמיעה המדויקת מ-18.1.96, הסמוכה ביותר לפרישת מר לוי מעבודתו בצים (ב-1997) אובחן אצלו אז ליקוי מעורב, דהיינו תחושתי-עצבי והולכתי. מקור המרכיב ההולכתי, אך ורק בשעווה רבה שנראתה בתעלות השמע (ממצא טבעי שלא קשור בשום צורה לעבודה כלשהי). מידת המרכיב התחושתי עצבי שבליקוי, קלה". באשר לבדיקות השמיעה בין השנים 91' ל-95' קבע המומחה: "לא ניכר מתוכן אותו ליקוי אופייני פרוגרסיבי היכול להתגבש כתוצאה מחשיפה לרעש במקום העבודה, על ציר הזמן". ח. לעניין הטנטון, קבע המומחה כי "תלונת הטנטון לא מוזכרת באף אחד מדפי המעקב המרפאתי. לו מקור הטנטון הנטען בעבודה, היה על מר לוי לחוש בכך עוד בתקופת עבודתו. אני קושר את התלונה - אם בכלל קיימת - לתחלואה הכללית, למשל, ליתר לחץ הדם המתועד במסמכים הרפואיים". לסיכום, קבע המומחה כי: "הרעש לו נחשף התובע במהלך שנות עבודתו, לא גרם לו לפגיעות זעירות, חוזרות ודומות, שניתן להבחין בהם, ושאפשר לייחס אותן לזמן מסוים", וכי את המצב הקיים יש לראות כ"תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל, למשל הזדקנות טבעית של האוזן הפנימית, בהתאם לעשור השמיני של החיים". ט. גם לאחר שהופנו אליו שאלות הבהרה רבות ומפורטות דבק המומחה בעמדתו וקבע מפורשות כי ליקוי השמיעה שאובחן אצל המערער לא נגרם ואף לא הוחמר כתוצאה מחשיפתו לרעש במסגרת עבודתו. עפ"י חוות הדעת ליקוי השמיעה שנמצא אצל המערער "אופייני אך ורק לליקוי שמקורו בתהליך ההזדקנות הטבעי העובר על האוזן הפנימית, עקום של אדם בעשור השביעי לחייו" (ההדגשה במקור - ו.ו.ל). כן קבע המומחה כי אין לקשור בין תלונתו הסובייקטיבית של המערער על טנטון לבין עבודתו. י. בית הדין האזורי, בפסק דינו, אימץ את חוות דעת המומחה ודחה את התביעה, משלא נמצא שום נימוק המצדיק לסטות מחוות הדעת. יא. בנימוקי הערעור מטעמו, טען המערער כי יש הצדקה במקרה דנן לסטות מהאמור בחוות דעתו של המומחה. טענתו מתבססת על חוות דעת מיום 7.4.98 מטעם פרופ' יואכימס, מומחה מטעם המל"ל, שהוגשה למל"ל במסגרת קביעת נכותו הכללית של המערער, ממנה לפי הטענה משתמע כי קיים קשר סיבתי ברור בין העבודה לבין ליקוי השמיעה. משכך, טוען המערער, מונחת בפני בית הדין שתי חוות דעת סותרות מטעם גורמים ניטרליים. כן נטען, כי נראה שחוות הדעת של פרופ' יואכימס לא עמדה בפני המומחה בעת כתיבת חוות דעתו, ולכן קיים חשש שהיא ניתנה על בסיס נתונים חסרים. כן טוען המערער, כי יש לבטל את פסק הדין בבית הדין האזורי, הואיל והוא חתום ע"י השופטת פיקרסקי ונציג העובדים בלבד, בלי חתימת נציג המעבידים מר ישראל סולומון. יב. בדיון קדם הערעור שנערך בפניי, הסכימו הצדדים כי חוות הדעת של פרופ' יואכימס תובא בפני המומחה ותופנה אליו שאלת הבהרה ביחס לחוות הדעת. בשאלת ההבהרה שהופנתה למומחה נאמר: "לאחר שעיינת בחוות דעתו של פרופ' יואכימס, המצורפת להחלטה זו, בחוות דעתך מיום 15.7.05 ומיום 9.1.06 ובכלל החומר שבפניך, האם תשתנה חוות דעתך?". יג. בתשובה מיום 4.3.07, לא סטה המומחה ממסקנותיו הקודמות. המומחה קבע כי אין להסתמך על האמור בחוות הדעת של פרופ' יואכימס מהסיבות הבאות: 1. חוות הדעת תמציתית ביותר, ולא ברור על איזה אודיוגרם היא מסתמכת; 2. פרופ' יואכימס לא נימק את הערכת הנכות; 3. בדיקת השמיעה הסמוכה ביותר למועד כתיבת חוות הדעת לוקה מאוד בחסר ולא בוצעה כנדרש בהוראות המחייבות; 4. עפ"י בדיקה נוספת מיום 18.1.96 (אשר גם עליה כנראה מבוססת חוות הדעת של פרופ' יואכימס) שמיעת המערער רחוקה ביותר מלשקף 33 שנות עבודה בחשיפה לרעש מזיק. 3. לאחר קבלת תשובתו של המומחה, סיכמו הצדדים את טענותיהם. המערער חזר על עיקר נימוקי הערעור מטעמו. כן הוסיף, כי המומחה התעלם בתשובתו מבדיקת שמיעה נוספת מיום 7.4.98. המערער זנח בסיכומיו את הטענה לעניין אי החתימה על פסק הדין בידי נציג הציבור. המשיב, מנגד, סמך את ידיו על חוות הדעת של המערער ותשובתו לשאלת ההבהרה, ודחה את ניסיונותיו של המערער לקעקע את חוות דעת המומחה.. 4. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכל חומר התיק ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס בעניינינו אלא לדחות את הערעור. טענותיו של המערער מבוססות רובן ככולן על האמור בחוות דעתו של פרופ' יואכימס מיום 7.4.98. בחוות הדעת נאמר כך: "אנמנזה - לא שומע לפעמים, עבד במטבח באוניות במשך 36 שנים. אינו מתלונן על טנטון. בבדיקה - התופיות תקינות. באודיוגרם ליקוי שמיעה בעיקר בצלילים גבוהים, עם ירידה קלה גם בתחום הדיבור. דיון - פנסיונר, ימאי, שהיה חשוף לרעש בשנים רבות של הפלגות. הנני מעריך את נכותו בגין ליקוי שמיעה ב-5% לפי הסעיף 72(1)ג2". אין בידי להסכים לטענות המערער לפיהן חוות הדעת הנ"ל מבססת קשר סיבתי ברור בין ליקוי השמיעה לבין עבודתו של המערער, וכי יש להעדיף את האמור בחוות דעת זו על פני מסקנותיו של המומחה שנתמנה מטעם בית הדין האזורי. מסקנותיו של המומחה, כפי שמופיעות בחוות דעתו ובתשובותיו המפורטות לשאלות ההבהרה הרבות שנשלחו אליו במסגרת ההליך בבית הדין קמא (21 במספר), הינן ברורות, נחרצות וחד משמעיות, ולפיהן מקורו של ליקוי השמיעה הוא בתחלואה טבעית ולא בתנאי העבודה. על פי האמור במסמכים הנ"ל, המומחה לא משאיר ולו פתח של סיכוי לקביעה כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין תנאי עבודתו של המערער לבין ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל. חוות הדעת של המומחה ותשובותיו מנומקות היטב ומבוססות על בדיקות שמיעה רבות ועל קביעות מקצועיות בתחום מומחיותו. לעומתה, חוות הדעת של פרופ' יואכימס לקונית, קצרצרה ובלתי מנומקת. כמו כן, לא נאמר בה במפורש כי ליקוי השמיעה נובע מתנאי עבודתו של המערער. נימוקיו של המומחה, לפיהן אין לייחס משקל רב לחוות דעת זו מבוססים על תחום מומחיותו ואין אני רואה מקום לסטות מהם. יודגש, כי נפסק לא אחת ע"י בית הדין כי חוות דעתו של המומחה מטעמו היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (ראה לעניין זה דב"ע נו 244 - 0 המוסד לביטוח לאומי נגד יצחק פרבר, לא פורסם, עב"ל 1035/04 דינה ביקל נגד המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם). בעניינינו לא הוכח כי מתקיימים נימוקים כבדי משקל או נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו סטיה של בית הדין ממסקנות המומחה. 5. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. טינטוןשמיעההכרה בתאונת עבודהירידה בשמיעה וטינטון (ביטוח לאומי)תאונת עבודה