פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל פריימן ונציגי הציבור מר משה קידר ומר עמי ברטל; בל 546/05) בו נדחתה תביעת המערער להכיר בליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל כפגיעה בעבודה, מסוג מחלת מקצוע או על פי תורת מיקרוטראומה בהתאם להוראת חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן גם החוק). 2. עובדות המקרה וההליך בבית-הדין האזורי א. המערער עובד ככרסם מזה כ-22 שנה ברעש מזיק וסובל מליקוי שמיעה שהיה קיים לפחות משנת 1986. תביעתו למוסד להכיר בליקוי השמיעה והטנטון כתאונת עבודה נדחתה, ומכאן תביעתו לבית הדין האזורי. ב. בבית הדין האזורי, הסכימו הצדדים למינוי מומחה בתחום א.א.ג, ד"ר ברקו (להלן גם המומחה) על מנת שיחווה דעתו לעניין הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין ליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל, בעילה של מיקרוטראומה או מחלת מקצוע. ג. בחוות דעתו מיום 7.10.05 קבע המומחה כך: "... תלונתו על טנטון באוזן ימין נתמכת ע"י בדיקת השמיעה וע"י מבחן מאפייני הטנטון. מכל האמור לעיל, המסקנות המתבקשות הן: 1. שבאוזן שמאל סובל מחרשות או כמעט חרשות על רקע תחלואתי, היינו, אירוע של "חרשות פתאומית". 2. שבאוזן ימין סובל מליקוי שמיעה עצבי, בעיקר בתדירויות הגבוהות. ליקוי שמיעה זה היה קיים לפחות כבר ב- 1986, אולם לא ברור, מחוסר בדיקת שמיעה השוואתית משנה זו, מה הייתה חומרת הירידה בשמיעה אז, לעומת היום. על כן המסקנה המתבקשת היא שיתכן ואוזן ימין נפגעה מרעש, אולם בה בעת ייתכן שנפגעה גם ע"י תחלואה רגילה. רק השוואת בדיקות השמיעה מ-1986 או קודם ואלו מהיום, יכולה לענות על שאלה זו. לכן תשובותיי לשאלות כב' השופטת מ. פריימן הן: א. סובל מחרשות באוזן שמאל וליקוי שמיעה עצבי משמעותי, בעיקר בתדירויות הגבוהות באוזן ימין. תלונתו על טנטון נתמכת ע"י התשתית האודיומטרית וע"י מבחן מאפייני הטנטון. ב. קיימת אפשרות שהליקוי בשמיעתו של התובע, באוזן ימין בלבד, נגרמה לפחות בחלקה מחשיפתו לרעש. ג. הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור באוזן ימין מינימלית ולא ברור מהי חלקה של החשיפה לרעש בגרימת ליקוי שמיעה זה. לא נראה שמדובר במחלת מקצוע. ד. באוזן ימין בלבד, חלק מליקוי השמיעה, יתכן והתפתח לפי הלכת המיקרו-טראומה. ה. באוזן שמאל כל ליקוי השמיעה הוא תוצאה של תחלואה: יתכן שגם מימין חלק מליקוי השמיעה הוא מתחלואה וחלק מחשיפה לרעש." הצדדים לא הפנו למומחה שאלות הבהרה בעקבות חוות דעתו וסיכמו את טענותיהם בכתב. ד. בית הדין האזורי קבע, כי אין בקביעות המומחה כדי להרים את נטל הראיה המוטל על המערער בהוכחת קיומו של קשר סיבתי רפואי ומשפטי בין עבודתו לבין ליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל, ולפיכך דחה את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב, עפ"י בקשתו של בא-כוח המערער. אולם בטרם ניתן פסק הדין מצאתי לנכון כי יש מקום להפנות שאלות הבהרה למומחה ביוזמת בית הדין וזאת על מנת להשלים את התמונה הרפואית. לאחר קבלת התשובה לשאלת בית הדין הזה (אשר נוסחה יובא להלן בפסקה 4), הצדדים השלימו טענותיהם. 3. באי כוח הצדדים טענו א. בא כוח המערער טען בערעורו כי בית הדין האזורי טעה בהכרעתו, וכי קביעותיו של המומחה מקיימות את מידת הוודאות הדרושה להוכחת הקשר הסיבתי הנדרש בין עבודתו לבין ליקוי השמיעה באוזן ימין. לטענתו, כאשר עסקינן בענייני ביטחון סוציאלי, הספק פועל לטובת המבוטח, ועל כן היה על בית הדין האזורי לקבל את התביעה. לחילופין ביקש המערער להפנות למומחה שאלות הבהרה נוספות. לאחר קבלת תשובת המומחה טען בא כוח המערער, כי מהתשובה עולה כי אין ספק באשר לקשר הסיבתי בין חשיפתו של המערער לרעש בעבודה לבין ליקוי השמיעה. ב. באת כוח המשיב מנגד, סומכת את ידיה על פסק הדין האזורי, וטוענת כי חוות דעת המומחה שוללת את הקשר הסיבתי הנטען, באשר במילה "ייתכן" אין את מידת הוודאות הנדרשת עפ"י הפסיקה לקביעת קשר סיבתי. כן טוענת באת כוח המשיב כי ככלל התערבות ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית בעניין מומחים רפואיים תהיה מועטה ביותר, ובמקרה דנן אין הצדקה לעשות כן, הואיל ולא עולה כי חוות הדעת מבוססת על הנחה משפטית מוטעית. לאחר קבלת תשובת המומחה, טענה באת כוח המשיב, כי כל קביעתו של המומחה לעניין החמרת המצב הינה מחמת הספק, ואין די בקביעה זו כדי לקבוע קשר סיבתי ברמה הנדרשת. כן מעלה באת כוח המשיב תמיהה כיצד קבע המומחה כי נגרמה החמרה בשמיעה, בשעה שלא היה בידיעתו מה היה מצב שמיעתו של המערער סמוך לתחילת עבודתו. 4. דיון והכרעה א. בהחלטתי מיום 28.1.07, התבקש המומחה להשיב על השאלה הבאה: "האם בקביעתך כי יתכן ואוזן ימין נפגעה מרעש, סביר יותר בעיניך כי הפגיעה אכן היתה מהרעש אליו היה חשוף המערער או שהסבירות היא כי אין מדובר בפגיעה כתוצאה מחשיפה לרעש?". ב. המומחה השיב לשאלה זו ביום 15.2.07, ולהלן נוסח תשובתו: "1. ציינתי שכבר ב-1986, בעת אשפוזו בבי"ח נהריה, וסמוך לתחילת עבודתו בחשיפה לרעש מזיק, התגלה שסובל מליקוי שמיעה עצבי בתדירויות שמעל 2KHZ באוזן ימין. לא קיימת בדיקת שמיעה (להשוואה עם המצב היום), ולכן אינני יודע כמותית מה ליקוי השמיעה שהיה קיים אז. 2. בגלל היעדר בדיקת שמיעה מ-1986 אינני יודע מהי צורת עקומת השמיעה שהיתה קיימת אז, כדי לדעת מהי הסיבה לליקוי השמיעה שהיה קיים באותה עת. 3. הליקוי השמיעתי הקיים היום באוזן זו הוא משמעותי ביותר ותואם ליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש, עפ"י כל בדיקות השמיעה: כיון שעבד בחשיפה לרעש מזיק במשך 22 שנה, ללא אמצעי מיגון לאוזניים ותלונתו הראשונה על ליקוי שמיעה וטינטון נרשמה ב-2004, יש לקבל כאפשרות סבירה יותר שחלה החמרה של ממש בשמיעתו, וכי רוב ליקוי השמיעה באוזן זו, שהתפתח על ליקוי שמיעה קיים, התפתח בתקופת חשיפתו לרעש ולו מחמת הספק (ההדגשה במקור - ו.ו.ל)". ג. למקרא חוות דעתו של המומחה ותשובתו לשאלת ההבהרה הנני סבורה כי לגבי אוזן ימין המערער הוכיח במידה הנדרשת כי קיימת לפחות החמרה במצבו הנובעת מחשיפתו לרעש באוזן ימין. ההכרעה בשאלת מידת ההחמרה היא בסמכות הוועדה הרפואית שתערוך את חשבון ה"עובר ושב" של מצבו של המערער בהתחשב במצבו הרפואי שאינו קשור לעבודתו. אין בסמכותו של בית הדין להכריע בשאלה זו. די בכך שמחוות הדעת של המומחה עולה כי חלה החמרה בליקוי השמיעה באוזן ימין, החמרה המעידה על קשר לחשיפה לרעש. ולכן דין הערעור להתקבל כך שיש להכיר בהחמרה בליקוי השמיעה באוזנו הימנית של המערער כפגיעה בעבודה כתוצאה ממחלת מקצוע על פי הוראות החוק וזאת על דרך של החמרה. 5. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו. המשיב ישא בשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך 2,500 ₪ בצרוף מע"מ שישולם למערער תוך 30 יום מהיום. חשיפה לרעשטינטוןשמיעהמטרד רעש