פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. הערעור שבפנינו סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (שופטת ראשית - שפר ורד ונציגי ציבור מר יאנוס חיים ומר ברט שמריהו; בל 1516/05) אשר דחה את תביעתו של המערער להמשך תשלום קצבת זקנה החל מיום 1.4.01. 2. המערער הינו אסיר, המרצה את עונשו בכלא איילון מאז 14.3.01, לאחר שנידון למספר שנות מאסר. בנובמבר 2004, עת נודע למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) כי המערער הינו אסיר המרצה את עונשו, הודיע המוסד למערער על הפסקת קצבת הזקנה רטרואקטיבית החל מיום 1.4.01. המערער פרוד מאשתו וחב במזונות כלפי ילדיו. אשת המערער עובדת ואיננה מגישה בקשה להבטחת הכנסה, משום שאיננה זכאית, היא אף אינה זקוקה לשירותי סעד. משדחה המוסד את תביעת המערער לקצבת זקנה, בהסתמך על הוראות סעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), הגיש המערער תביעתו לבית הדין האזורי. 3. בית הדין האזורי בחן בפסק דינו את טענות הצדדים וקבע כי המערער אינו זכאי לקצבת הזקנה מאחר והוא נמצא במאסר, וכקבוע בסעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי, ולפיכך בדין נדחתה תביעתו מהמוסד. בית הדין האזורי ביסס קביעתו, בין היתר, על אשר נקבע בתיקון מס' 41 לחוק הביטוח הלאומי התשמ"א - 1981 (להלן - תיקון 41) בו ראה מחוקק לנכון למחוק את הסיפא אשר הייתה קבועה בסעיף לפיה "המוסד ישלם את הקצבה כולה או מקצתה, לתלויים באסיר". משתוקן הסעיף כאמור נמצא שהמחוקק בחר מפורשות לבטל את תשלום הקצבה לתלויים באסיר. 4. באשר לטענת המערער בדבר היותה של הקצבה חלק מהמזונות שנפסקו לטובת התלויים בו, הפנה בית הדין האזורי לאמור בסעיף 18(ב) לתיקון 41, שם קבע המחוקק כי תחילתה של פסקה (2) המתייחסת לתלויים באסיר, תהיה ביום תחילתו של חוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980. ללמדך שהמחוקק לא השאיר את התלויים באסיר ללא כל מקור זכות נוסף לגימלה כלשהי מהמדינה. בהתאם, למשל, עומדת לתלויי האסיר האפשרות לפנות למוסד לצורך בדיקת האפשרות לקבל מזונות בהתאם לחוק המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ב - 1972 והתקנות או לקבל הבטחת הכנסה בכפוף לתנאי חוק הביטוח הלאומי והתקנות. 5. בית הדין האזורי הסתמך בקביעתו על הנפסק בעב"ל 341/99 כהן משה - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע- אור (לא פורסם) 02 (4) 656; להלן - הלכת כהן משה), לפיו עמד בית דין זה על התכלית של תשלום קצבת הנכות וקבע כי הזכאות לתשלום קצבת הנכות נשללת מאסיר מכוח סעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי. ברוח הלכה זו, קבע בית הדין האזורי, כי אף קצבת הזקנה נחשבת קצבת מחיה ארוכת טווח. קצבה המיועדת, כמו קצבת הנכות, לספק את הצרכים המינימליים הדרושים למחייתו של המבוטח. לפיכך, הדברים שנקבעו לעניין שלילת הזכאות לקצבת נכות יפים גם לעניין קצבת זקנה. 6. עוד קבע בית הדין האזורי כי קבלת הטענה, לפיה אסיר זכאי לקצבת זקנה, הייתה יוצרת מצב בלתי מתקבל על הדעת, בו היה אסיר מקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי ובמקביל צרכיו הבסיסיים היו מסופקים על ידי שירות בתי הסוהר, וזאת ללא תשלום ועל חשבון הקופה הציבורית. למניעת מצב זה נקבע בסעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי כי לא תשולם לאסיר "כל גמלה בעד הזמן שהוא במאסר". מתן גמלה לאסיר היתה מובילה למצב בלתי ראוי, שאינו סביר, בו לאסיר היה מתאפשר לחסוך מגימלתו סכום גדול יותר מאשר גמלאי שאינו אסיר, מאחר ולאסיר מסופקים הצרכים הבסיסיים. לפיכך, קבע בית הדין, כי יש לראות את הקבוע בסעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי כעומד בתנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב- 1992. על כך הערעור שבפנינו. 7. בישיבת קדם הערעור בפני, נתנו הצדדים הסכמתם כי הצדדים יסכמו טענותיהם בעל פה ואחר זאת יועבר התיק למתן פסק דין. במעמד זה, טרם מתן פסק הדין, הוריתי למוסד להודיע, תוך 30 יום, האם שולמה תוספת תלויים לקצבת הזקנה ואם כן למי היא שולמה למערער או לילדיו באמצעות אימם. ביום 25.2.07 הודיע המוסד תשובתו אשר תובא בהמשך דברינו. 8. לוז טענות המערער: (א) המערער הינו אסיר חסר כל, שבעת זקנתו איבד באופן חד ולחלוטין, על רקע מאסרו ונסיבותיו, לא רק את חירותו האישית, את כבודו כאדם ואת משפחתו העניפה, אלא גם את כל נכסיו החמרים, כולל קורת גג מינימלית. קצבת זקנה, אפילו מצומצמת, אמורה לאפשר למערער, האסיר, רכישת אי אילו מוצרים מינימליים לתמיכה בהישרדותו השפויה ככלות כוחו בימי זקנתו. (ב) טעה בית הדין האזורי בקובעו כי קבלת טענת המערער יוצרת מצב בלתי מקבל על הדעת בו אסיר מקבל קצבה מהמוסד ובמקביל צרכיו בסיסיים מסופקים על ידי שירות בתי הסוהר. המערער אינו מקבל בכלאו צרכי יסוד כגון תכשירי רחצה וכביסה ומוצרי היגיינה אישיים, כלי כתיבה אלמנטריים ומינימום של ספרי קריאה ועיון, אמצעי תשלום לשיחות טלפון ודמי דואר הכרחיים לקשר עם שרידי המשפחה, הוצאות קיום ונסיעה בחופשות הקצרות וכיוצא באלה. אפילו צרכים רפואיים מסוימים - טיפולי שיניים, שיניים תותבות, משקפי קריאה וראיה ועזרי שמיעה - אינם משולמים במלואם. (ג) בהיעדר אספקת צרכים מינימלים על ידי בית הסוהר נאלץ המערער לעבוד קשה למחייתו, בשכר זעום ומגוחך, כאשר קצבת הזקנה מיועדת בדיוק לשם מניעת הברירה הקשה הזו בפני זקנים. (ד) המערער רכש, בעצם תשלום דמי הביטוח, במשך עשרות שנים, המצטברים לסכומי עתק, את חבותו של המוסד כלפיו לתשלום קצבת זקנה בערוב ימיו, בין היתר, מכוח הסכם מחייב ו/ או זכות קניינית. בנוסף יש בהפסקת קצבת זקנה גם משום "עשיית צדק ולא במשפט". (ה) הוראת סעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי צריכות להתפרש בשיקול דעת משפטי ובהתאם לנסיבות, באופן המצמצם ככל האפשר פגיעה אלמנטרית בזכויות יסוד, של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וזכויות קניין, ובכללי הצדק הטבעי. לא יתכן לייחס למחוקק, תוך פירושו ויישומו של החוק, אטימות, אי צדק וחוסר הבחנה. (ו) למערער לא התאפשר להביא ראיות לטענותיו העובדתיות שנטענו בפני בית הדין האזורי. (ז) קביעת האזורי משמיטה את הקרקע מתחת מטרת הוראות החוק המטילות חבות תשלומי ביטוח על אזרחים לשם הבטחת צרכי קיומם של המבוטחים בימי זקנתם. קביעה זו אף מהווה אלמנט עונשי נוסף על זה שנפסק בהליכים הפלילים. (ח) שלילת קצבת הזקנה מהווה אפליה בוטה מאחר והאסירים שטרם הגיעו לגיל פנסיה אינם נדרשים לשלם מכספם עבור הצרכים המסופקים להם בעת מאסרם, על ידי שירות בתי הסוהר, בה בשעה שמצופה מהזקנים לשלם על המסופק להם באמצעות גזילת קצבת הזקנה, עליה שילמו במשך שנים על סמך "מצג שווא", לפיו מובטח להם בכך עתידם. (ט) הפסקת קצבת הזקנה שוברת את מטה לחמם של ילדי המערער אליהם מועברת קצבת הזקנה, כחלק מדמי המזונות למשפחתו. 9. עיקר טענות המוסד המשיב, לרבות האמור בהודעתו מיום 25.2.07: (א) החל ממועד תביעת המערער למוסד, במהלך חודש 1/01, קיבל המערער תוספת עבור שני ילדיו הקטינים, אשר שולמה כחלק בלתי נפרד מקצבת הזקנה. במהלך חודש 11/04 נודע למוסד כי המערער הינו אסיר המרצה את עונשו כבר מיום 14.3.01. במועד זה נשלחה למערער הודעה על הפסקת תשלומם קצבת הזקנה החל מיום 1.4.01. (ב) בדין דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער. התוספת עבור ילדי המערער הינם חלק בלתי נפרד מקצבת הזקנה ולא ניתן לפצל ביניהם. המוסד מפנה אל הקבוע בפסק הדין ובפרט לאמור בתיקון 41 לחוק, לפיו ביטל המחוקק את הסיפא לסעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי, אשר איפשר תשלום הקצבה, כולה או מקצתה, לתלויים באסיר. מעת שנתן המחוקק דעתו לעניין זה, אין מקום לכל פרשנות, אשר מרוקנת את כוונת המחוקק מכל תוכן. (ג) המחוקק נתן דעתו בנושא זה במסגרת חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו מכוחו, זאת מעבר לכל דין אחר כגון חוק המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ב - 1972. ראה למשל האמור בתקנה 7(1) לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב - 1982, אשר קובעת זכאות בנפרד גמלה לפי חוק זה לבן זוג של אסיר / עציר מעל 30 יום וכו'. (ד) לענייננו ניתן להקיש גם מסעיף 305 לחוק הביטוח הלאומי המאפשר את תשלום התוספת לקצבת זקנה בעד בן זוג ישירות לבן הזוג. מהיעדרו של סעיף מקביל לעניין תוספת ילדים יש להסיק כי אין להעביר קצבת זקנה, בענייננו, לתלויים. (ה) יצוין כי המערער אישר במהלך הדיון כי הינו מבקש את קצבת הזקנה עבור קיום צרכיו הבסיסיים ולא עבור ילדיו, להם הוא מעביר את הפנסיה שלו. 10. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי, בהתאם לקבוע בתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. אנו סבורים כי בית הדין האזורי ניתח באופן יסודי ומפורט את ממצאיו ומסקנותיו. עם זאת לא נצא ידי חובת הדין מבלי להעיר שתי הערות קצרות. 11. תכלית תשלומה של קצבת הזקנה הינה הבטחת רמת קיום מינימלי למבוטח המגיע לגיל זקנה. משמסופקים לאדם, המגיע לגיל זקנה הנמצא במאסר, כל צרכיו המינימלים ובמימון המדינה, באשר לקיום בכבוד, כמו ביגוד, מזון ועוד, הרי שאין הוא זכאי גם לתשלום נוסף בגינם לסיפוק אותה תכלית. אם יאמר אחרת משמעות הדבר תהא כפל זכאות של המערער לקצבת קיום מינימלית בעין ובממון. 12. המערער תבע תשלום קצבת זקנה, ולעצמו, כאמור, לא קמה לו זכאות. לאור האמור, על פי דין, המעוגן בסעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי, החל מיום 1.4.01, לא משולמת התוספת לאסיר הנמצא במאסר. נוכח כל האמור לעיל, לא מצאנו מקום לחרוג, בנסיבות העניין, מקביעתו המנומקת של בית הדין האזורי. לפיכך דין הערעור להידחות. 14. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. בית סוהר / כלאאסיריםקצבת זקנהביטוח לאומי