פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר שפיק ומר אלון; בל 10212/04) בו נדחתה תביעתו של המערער כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן גם המל"ל) לדחות את תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין אוטם בשריר הלב שאירע לו בחודש יוני 2002. 2. להלן עיקר העובדות העולות מפסק הדין בבית-הדין האזורי המערער, יליד שנת 1959, שימש כמנכ"ל של שתי עמותות. בעת היערכות העמותות למעבר למבנה חדש הן נקלעו לקשיים כספיים. המערער, אשר היה ערב אישית לחובותיהן של העמותות ולהלוואות שלקחו, נקלע למצב של לחץ ומתח נפשי. במהלך ימי המעבר בין המבנים, אשר הוגדרו כימים "לחוצים", היה המערער מעורב בשני ויכוחים קולניים בעניין המעבר למבנה החדש. הויכוח הראשון, שהתקיים ביום 19.6.02, ארך כ-10-15 דקות, והויכוח השני שהתקיים למחרת נמשך כחצי שעה. למחרת הויכוח השני, בערבו של יום ו' 21.6.02, חש המערער במיחושים וכאבים בידיים אך לא פנה לקבלת טיפול רפואי מאחר והינו שומר שבת. לאחר שהמערער חש ברע בימים שלאחר מכן הוא פנה לטיפול רפואי ואובחן כסובל מאוטם בשריר הלב, בגינו אושפז בבית החולים "ביקור חולים" למשך ארבעה ימים בין התאריכים 14.7.02 עד 17.7.02 ונזקק לצינתור ולתקופת שיקום רפואי. 3. תביעתו של המערער למל"ל לקבלת דמי פגיעה בגין אירוע האוטם נדחתה בהודעה מיום 8.10.03 מהנימוק כי האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית והשפעת העבודה, אפילו אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. על החלטה זו הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי. הצדדים חלוקים בשאלה האם הויכוחים מהווים "אירוע חריג" בעבודתו של המערער והאם קיים קשר סיבתי בין האוטם לבין האירוע החריג הנטען. 4. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער. לאחר שסקר את חומר הראיות, המסמכים הרפואיים הרלוונטיים, והעדויות שנשמעות בפניו, קבע בית הדין האזורי כך: "לאור האמור, סבור בית הדין כי בהתאם לחומר הראיות, העדויות והמסמכים, מדובר במתח מתמשך בעבודה על פני שבועות שבהם צומצם התקציב ותוכנן המעבר, והאירועים הספציפיים שני הויכוחים שקדמו לאוטם אינם חריגים בעוצמתם עד כדי היותם ראשית ראיה לקשר סיבתי כלשהו עם קרות האוטם ועל כן אין מקום למינוי מומחה רפואי ומתקבלת עמדת המוסד לביטוח לאומי לפיה בדין דחה את תביעת התובע לדמי פגיעה". מכאן הערעור שבפנינו. 5. בדיון קדם הערעור שנערך בפני, הסכימו הצדדים כי טענותיהם בעל פה יירשמו בפרוטוקול ויהוו סיכומים בכתב בתיק, וכי התיק יועבר למתן פסק דין על ידי המותב. 6. טענות הצדדים בא כוח המערער טוען בפנינו כי בית הדין האזורי טעה בקביעותיו. לטענתו, היתה סמיכות זמנים בין הויכוחים לבין אירוע האוטם, ולכן מדובר באירוע חריג ולא במצב רפואי מתמשך. הלה מסתמך, בין היתר, על מסמך מאת ד"ר בנימין מזוז, אשר אינו נושא תאריך כלשהו, בו נאמר כי האוטם אירע "קרוב לוודאי" בליל 21.6.02. כן נטען כי אין לקבל את הטענה כי עבודתו של המערער כרוכה בדרך כלל במתח ובהתרגזויות. באת כוח המל"ל, מנגד, סומכת את ידיה על נימוקיו של בית הדין האזורי. לטענתה, אין ראיה במסמכים הרפואיים לכך שהיתה סמיכות זמנים בין הויכוחים לבין קרות האוטם, ואין כל היבט חריג בויכוחים אותם ניהל המערער. 5. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1992. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. הערעור עוסק בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב, ולא מצאנו במקרה זה עילה לחרוג מכלל זה. בית הדין האזורי ניתח את העדויות שנשמעו בפניו, ובחן את שני הויכוחים אחד לאחד. בנוגע לויכוח הראשון, בין המערער לבין הרב אטון (מנהל המחלקה שעבד בכפוף למערער), נקבע כי בין השניים שררה מערכת יחסים עכורה ומתמשכת והם התווכחו ביניהם עוד קודם, וכן במסגרת תקופת העברת העמותות. באשר לויכוח השני, בין המערער לבין מר אורי זקן, קבלן שהיה אמור לבצע עבודה, נקבע כי הויכוח היה חלק מהליך הבניה. בית הדין האזורי הגיע לכלל מסקנה, כי גם סובייקטיבית לא היה מדובר באירועים חריגים על אף שהיו קולניים, ומטבעו של תפקידו הבכיר של המערער הוא נקלע לא אחת לויכוחים מעין אלה שאירעו לו לפני קרות האוטם. מסקנה זו מנומקת ומבוססת על העדויות הרבות שנשמעו בפני בית הדין האזורי, ואין הצדקה להתערב בה. בנוסף על כך, לא שוכנענו כי המערער הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו על פי האמור במסמכים הרפואיים. כן מסכימים אנו למסקנתו של בית הדין האזורי לפיה אין במסמכים אלה כדי להצביע באופן ברור על מועד קרות האוטם. מהמסמכים לא ניתן להסיק כי קיימת סמיכות זמנים מספקת על פי דרישות הפסיקה בין הויכוחים לבין קרות האוטם. הנה כי כן, בפנינו מקרה בו לא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה, ובנוסף לא הוכח כי המערער לקה בלבו בסמיכות מספקת לאירוע החריג הנטען. מכאן, אין מנוס בנסיבות העניין אלא לדחות את הערעור. 6. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. התקף לב / אוטם שריר הלברפואהתאונת עבודה