פסק דין ש' וסרקרוג - שופטת: 1. הערעור הוא על פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת למלשטרייך-לטר), מיום 3/2/00, במסגרת תיק ה"פ 1562/98, לפיו נדחתה תביעת המערערות, להצהיר כי אין הם חייבים כל סכום בגין ארנונה עירונית לתקופה שעד 31/12/98, בגין הנכס שברח' חלוצי התעשייה 118 ו- 120, ונקבע חיובם בתשלום הארנונה. העובדות הצריכות לעניין: 2. העובדות פורטו היטב בפסק-הדין של בימ"ש קמא, ואין אלא להביא את עיקרי הדברים. המערערת מס' 1 שהינה חברה העוסקת בשיווק עצים, והמערערת מס' 2, שהיא חברה תעשייתית העוסקת בשימור, בחיסון ובטיפול אנטיספסטי, בעצים למיניהם (להלן: המערערות), מנהלות את עסקיהן, כשוכרים, בנכס שברח' חלוצי התעשיה 118 ו- 120 (להלן: הנכס). במסגרת חילוקי דיעות בין המערערות לבין המשיבה בקשר לחיובי הארנונה לתקופה של עד 31/12/98, התנהלו הליכים שונים, החל משנת 1995. בחודש מרס 1998 או בסמוך לאותו מועד הושגה פשרה בין הצדדים אשר נחתמה בחודש יולי של אותה שנה (להלן: ההסכם או הסכם הפשרה). הסכם זה קבע את דרך סיווג הנכס והשטחים השונים. כמו כן הוסכם על פירעון החוב בדרך של הסדר תשלומים. השאלה שנותרה במחלוקת הייתה אם על חשבון החוב, על פי הפרמטרים שהוסכמו, יש לחייב בריבית רשויות, ואם כן מהו מועד תחילת החישוב. פסה"ד של בימ"ש קמא ניתן על בסיס סיכומי הצדדים והמסמכים שצורפו להם. פסק-הדין של בית משפט קמא: 3. במסגרת העובדות הצריכות לעניין, פירט בית משפט קמא את ההליכים שהיו לגבי כל אחת משנות המס הרלוונטיות (95'98-'), ובחן את עקרונות הסכם הפשרה בין הצדדים. במסגרת הדיון המשפטי הפנה לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התשמ"א1980- (להלן: חוק הרשויות המקומיות - ריבית), ולסעיפים הרלוונטיים בפקודת העיריות. בימ"ש קמא הבהיר, כי בהסכם נקבעו רק המאבחנים לחישוב הארנונה, מבלי שנושא תשלומי הריבית והפיגורים נזכרו שם, וכן ציין כי מתן פטור למערערות מתשלום ריבית הפיגורים, יהיה בו משום עידוד לאזרח להרבות בהליכי השגה וערר, מגמה המשוללת כל הגיון כלכלי. לכן מסקנת בית משפט קמא הייתה, כי יש לחייב את המערערות בתשלום ריבית הפיגורים המתחייבת, כאשר השיעור הוא לפי 0.5% לחודש החל מיום 18/6/95. לעניין מועד החיוב הוסיף בית משפט קמא ופירט את ההליכים שהיו בין הצדדים והגיע למסקנה כי יש לחשב את ריבית הפיגורים מן המועד 18/6/95, וכאשר כל תשלום שבוצע בפועל על ידי המערערות, במועד מסוים, מפחית איפוא בהתאמה את יתרת החוב נכון למועד התשלום. חישוב זה אמור "להיעצר" ביום 15/7/98, שהוא המועד אותו קבע בית משפט קמא כמועד בו התגבש ההסכם בין הצדדים. הסכום לאותו מועד, שאמור להיות מחושב כמפורט לעיל, כונה כ"סכום החוב המעודכן". לעניין הסדר התשלומים של סכום החוב המעודכן, ציין בית המשפט כי זה יכול שייעשה לתקופה שלא תעלה על שנה ממועד החיוב (סעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות - ריבית), וכל תשלום שיקבע, ישולם בתוספת הפרשי הצמדה. הפרשי הצמדה, ואלה בלבד, נקבעו מיום 15/7/98 ועד ליום 15/11/98. עד כאן פסיקת בימ"ש קמא. טענות בעלי הדין בערעור: 4. לעמדת המערערות לא היה מקום לחייבן בריביות פיגורים החל מ- 1/1/95, וזאת בגין הפרשי הקרן בין הסכום שנקבע בהסכם הפשרה לבין הסכומים ששולמו על ידן, החל מאותו תאריך. חוק הרשויות המקומיות - ריבית, המסדיר את ענייני הריבית והפרשי ההצמדה, אינו מאפשר, לעמדת המערערות, חיובן בהפרשי פיגורים. בכל מקרה השומות בדבר חיובי הארנונה התיישנו, ולכן חיובי המערערות יכול שייעשה רק על פי הסכם הפשרה עצמו. הסחבת שנוצרה עד למתן ההחלטות על ידי המשיבה, החל מיוני 1995 ועד דצמבר 1998, אינה מצדיקה הטלת החיוב בריבית, ובכל מקרה הודעות העדכון שנשלחו אליהן, הם בגדר החלטות החורגות מכל נורמה סבירה. זאת ועוד, יש בהוצאת חיובים כאלה על ידי המשיבה משום הגדלת חיובי הארנונה, ובאופן המשנה את מצבן לרעה, מבלי שניתנה להן הזדמנות להביא טיעוניהן. המשיבה טוענת, כי יש לאשר את פסק-הדין של בימ"ש קמא. משקבע ההסכם שבין הצדדים עקרונות לתשלום, מבלי שנקבעו סכומים, הרי שחלה חובת תשלום ריבית פיגורים, בכלל ולאור האמור בסעיף 4(א) של ההסכם, בפרט. במקרה זה הוראת החוק ברורה ומחייבת בתשלום ריבית פיגורים. תכלית כזו עולה גם ממטרתו של החוק, וגם לגופו של עניין אין כל הצדקה לעכב את תשלום הארנונה בה חוייבו המערערות במשך שנים רבות. המשיבה מבקשת גם לדחות את ההבחנה שמבקש ב"כ המערערות לעשות, הבחנה בין הסדר תשלום דמי ארנונה לבין הסדר תשלומים לתשלום חוב אחר, וכן מבקשת היא לדחות כל טענה בדבר חוסר סבירות ומידתיות לרבות העדר מיצוי זכות השימוע או פגיעה בה. דיון ומסקנות: 5. יתכן שאלמלא היו הצדדים נדרשים לדחיית מועד, במסגרת ניסיון להגיע להסדר פשרה, היה מקום להציע לחבריי לאשר את פסק-הדין של בית משפט קמא, על דרך תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, מבלי להוסיף נימוקים שונים. משנדחה מועד מתן פסק-הדין, ובמיוחד לאור הטענה של המערערות, כי טענתן העיקרית לא נדונה, יש להוסיף ולהבהיר מדוע, לדעתי, דינו של הערעור, להידחות. 6. הטענה העיקרית של המערערות היא, שלא היה כל בסיס בדין, לחייבן בריביות פיגורים, החל מיום 1/1/95, בגין הפרשי הקרן בין הסכום אשר נתבע בהסכם הפשרה (נספח יב1/ לתובענה), לבין הסכומים אשר שולמו על ידי המערערות החל מאותו יום. וזאת הן לאור האמור בהסכם הפשרה, והן מפני שחוק הרשויות המקומיות - ריבית מסדיר את הנושא, ככל שמדובר בהודעת תשלום. הודעה כזו, לאחר הסכם הפשרה, מעולם לא נשלחה על ידי המשיבה, ואין היא יכולה להסתמך על הודעת תשלום שנשלחה קודם להסכם. בעקבות הסכם הפשרה היה צריך להיקבע מועד חדש לשילומו של סכום הארנונה, ומשלא נשלחה הודעה חדשה בעקבות הסכם הפשרה, מצד אחד, והמערערות שלמו את יתרת חוב, בסמוך לאחר הסכם הפשרה, מצד שני, הרי שזכאיות הן לפסק-הדין ההצהרתי. כמו כן, מדגישות המערערות, כאמור, שלא נקבע בהסכם הפשרה הסדר מיוחד לעניין מועד התשלום, השולל החלתם של הדינים בנושא זה. 7. אין לקבל טענה זו, על שני חלקיה. לעניין ההסכמות בהסכם, אין אלא להפנות לאמור בו. כפי שפורט בפסק-הדין של בימ"ש קמא, בהסכם (נספח י' בתיק המוצגים של המערערות בפנינו) נקבעו עקרונות, מבלי שננקב סכום לתשלום. יתר על כן, בסעיף 4(א) של ההסכם נאמר: "עם חתימת ההסכם יתוקנו פרטי החיוב כמפורט לעיל מ- 1.1.95 ויוצע לחברות חיוב מתוקן. העירייה תמציא לחברות הודעות תשלום בגין יתרת חובותיהם, לאחר ניכוי כספים ששולמו לאורך התקופה על דרך פריסת התשלומים לפי המועד". (ההדגשות שלי ש' ו'). בנוסף, ועוד קודם לחתימה על הסכם הפשרה, הוצאה החלטה של עיריית חיפה, מנהל הכספים (ראה פרוטוקול הישיבה מיום 3/3/98 - נספח ט' בתיק המוצגים של המערערות בפנינו), בנושא עיכוב הליכי הגבייה, שם נאמר, בין היתר, שאין בעיכוב ההליכים עד להחלטת ועדת הערר בעררים שהוגשו בשנים 1996 ו- 1997, כדי לגרוע מטענות הצדדים. הוסכם כהסדר זמני על תשלום של 500,000 ש"ח ב- 10 תשלומים חודשיים החל מ- 30/3/98 ועד 30/12/98. קריאת הסכמים אלה, שכאמור לא נקבעו בהם סכומים שהם בגדר של חוב פסוק - מוסכם, מורה, כי לא הייתה כל הסכמה בין הצדדים לעניין ויתור על ריבית פיגורים או הכללתו של שיעור זה, בגדר החוב הפסוק. זאת, הן מפני שלא נקבע כל חוב פסוק, והן מפני שהוסכם מפורשות שאין ויתור על טענות הצדדים, וככלל, בהעדר הוראה מפורשת אחרת, יש לראות כל חוב כנושא בשיעורי הריבית המתחייבים. יש גם לקבל את טענת המשיבה, כי יש לייחס חשיבות מיוחדת, להעדרה של הוראה מפורשת כאמור לעיל, במיוחד לאור ההתכתבויות שהיו בין המערערות לבין המשיבה עוד קודם להליכים שננקטו, בנושא החיוב בריבית, ולסירובן של המערערות לשאת בחיוב כזה, בשל המתנה ממושכת לטענתן, עד למועד עריכת ההערכה על ידי המשיבה. אותה מסקנה עולה גם מחוק הרשויות המקומיות - ריבית, אשר קובע בסעיף 2(א): "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". "תשלום חובה" על פי אותו חוק מוגדר כ: "כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין... לרבות מיסים..." (ראה סעיף 1 של החוק). "תשלומי פיגורים" הוגדרו בחוק, לאותו מועד, כ: "ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש ממועד החיוב בתשלום עד יום שילומו, בתוספת הפרשי הצמדה". (יש לציין ששיעור הריבית הותקן בק"ת 6064, התשס"א (2/11/00), עמ' 59, והועמד על 0.75% לחודש, והוא חל על תשלום שיום שילומו הוא 2/10/00 או לאחריו). 8. אין חולק כי הארנונה הינה מס המוטל על ידי הרשות המקומית, מכח הסמכות שהוקנתה לה, על פי פרק 14 לפקודת העיריות וסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג1992- (להלן: חוק ההסדרים). המועד שנקבע לתשלום הארנונה, מכוח צווי המיסים העירוניים שהוצאו לשנים הרלוונטיות נקבע כאחד בינואר בכל שנת הכספים. החובה לשאת בחיוב זה, מקורה בצו הטלת הארנונה, ואינה תלויה במשלוח הודעת שומה (ראה הנריק רוסטוביץ, בספרו ארנונה עירונית (התשנ"ו1995-), עמ' 186). סעיף 276 לפקודת העיריות קובע את מועד קבלת ההחלטה של המועצה, בדבר הטלת ארוננה כללית; וסעיף 277 לפקודה קובע את חובת הפרסום, בדבר קביעת שיעורי הארנונה. עם ביצוע שתי הפעולות האמורות, במסגרת המועדים שנקבעו בפקודה, קמה החובה של הנישום לשאת בשיעורים שנקבעו (ראה לעניין זה, גם פסה"ד שניתן בבר"ע (חיפה) 1517/98 עירית חיפה נ' יצחק יעקבי, כבוד השופט מ' הס, מיום 26/8/98, תק-מח 98(3) 1825, ועל ההבחנה שנעשתה שם, לעצם הצורך במשלוח הודעה - שהוא הליך פרוצדורלי - בין חוב שגבייתו מותרת באמצעיים מינהליים, לבין פתיחה בהליכים אזרחיים לגביית החוב כחוב אזרחי, על-פי סעיף 317 לפקודה, גם ללא משלוח הודעה מוקדמת. להלן: פס"ד יעקבי). 9. ביהמ"ש העליון חזר והבהיר הלכה זו בע"א 975/97 (המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חב' מים בע"מ, דינים עליון, כרך נז, 917, סעיף 18), שם חזר ביהמ"ש והבהיר כי יש להבחין בין עצם חובת הטלת המס, המוצא את ביטויו בהחלטה של המועצה בדבר קביעת שיעור הארנונה ופרסומה, לבין תהליך הכימוי, הבא לידי ביטוי במשלוח ההודעה, שכל מטרתו לעשות את נטל המס, לבר-ביצוע (הבחנה זו הסתמכה בין היתר, על פסק-דינו של השופט ויתקון בע"א 156/59, ועד השומה שליד עיריית ירושלים ואח' נ' אברהם דינוביץ ואח', פ"ד יג 1332, 1337-1336). התהליך הראשוני - 'הטלת מס' הוא בגדר של "החלטה קונסטיטוטיבית בת פועל תחיקתי המוצאת ביטוי בצו ארנונה שחובה לפרסמו בתחום העירייה", לבין תהליך 'הכימוי', שהוא בגדר "הודעת חיוב לנישום שהיא דקלרטיבית, מתייחסת לנישום מסוים ומטרתה ליידע אותו בדבר חבותו בארנונה ושיעורה". ההבחנה האמורה עולה גם מכוח השוואה, לגבי החובה הקיימת למשלוח הודעה בקשר לדרישת תשלום של היטל ביוב, וזאת למרות האמור בסעיף 22 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב1962- (ראה ע"א 1842/97, 1869/97 עיריית ר"ג נ' מנחמי מגדלי דוד ר"ג בע"מ, פ"ד נד(5) 15, סעיף 5 לפסק-דינו של הנשיא ברק, והצטרפותו של השופט חשין לאותה מסקנה, בסייגים, ראה במיוחד סעיף 29 לפסק-דינו, להלן: פס"ד מנחמי מגדלי דוד). הפועל היוצא מן האמור היא, שאין בהמצאת הודעה לחייב כדי להקים את החובה לתשלום - חובה כזו, כאמור, קמה עם קבלת ההחלטה של המועצה ופרסומה, במסגרת המועדים שנקבעו בפקודה. ממילא, אין בהעדר משלוח הודעה כדי לאיין חובה כזו. "המועד" לתשלום הארנונה, אינו מותנה איפוא, במועד המצאת ההודעה, ומשלא שילם הנישום את חובו למשיבה, בענייננו ביום הראשון לכל שנת הכספים הרלוונטית, קמה למשיבה הזכות לחייבו בריבית פיגורים, כקבוע בחוק המועצות המקומיות - ריבית. הגדרת 'חוב ארנונה בפיגור', לפי סעיף 309 של הפקודה, שהוא חוב שלא שולם כתום 15 ימים לאחר המצאת ההודעה על חיוב בארנונה (ראה סעיף 306 של הפקודה), והמאפשר הוצאת צו הרשאה לגובה הארנונה, איננו קובע, כאפשרות יחידה, את הפיגורים החלים על אותו חוב, אלא מאפשר גבייתו, לאחר דרישה לתשלום לאלתר, גם בדרך של תפיסת המטלטלין של החייב, ומכירתם. אין איפוא ללמוד מן האמור בסעיף 309 לפקודה, לגבי חובת משלוח ההודעה, לעניין המועד לצורך הוספת תשלומי פיגורים עליו, כמתחייב מחוק הרשויות המקומיות - ריבית, אלא כפי שהובהר בפס"ד יעקבי לאופן התהליך האפשרי, לגבייתו של חוב זה. 10. למעשה עיקר טענת המערערות כי הדרישה להמציא הודעת תשלום בגין יתרת חוב הארנונה, קמה על-פי הסכם הפשרה, וכי הודעת תשלום כמתחייב מאותו הסכם לא נשלחה מעולם על ידי המשיבה. הודעת התשלום שנשלחה ביום 25/1/98 (מוצג יג למוצגי המערערות), נשלחה לפני חתימת ההסכם ואישורו. לעניין זה יש לומר, שהעדר משלוח הודעה לגבי יתרת החוב לא רק שלא פגע בזכות כלשהי של המערערות, שהרי לא משלוח ההודעה האמורה, הוא שיצר את החובה לשאת בחוב האמור, אלא גם שלא היה בהעדר משלוח ההודעה, כדי לפגוע בזכותן של המערערות לדעת את היקפו של החוב, ואף לבצע את תשלומו בפועל, בהקדם האפשרי. על-פי האמור בסעיף 29 לעיקרי הערעור מטעמן, שלמו הן את יתרת חובן כמתחייב, לדעתן (ללא תשלומי הריבית - הערה שלי ש' ו') באופן מיידי. בנסיבות אלה גם לא ניתן לטעון כי נגרם להן נזק כלשהו, עקב אי משלוח ההודעות, גם אם חובה כזו קמה מכוח ההסכם. 11. התוצאה מן האמור היא, שעל חוב הארנונה החל על המערערות לגבי כל אחת משנת הכספים, חלה תוספת פיגורים, כמתחייב מהוראות חוק הרשויות המקומיות - ריבית, על-פי השיעורים שהיו תקפים לאותו מועד. 12. עוד הובהר בפסה"ד של בימ"ש קמא, ואין לי אלא להציע לחברי לאשר גם קביעה זו, שהגשת השגה, ונקיטה בהליכים אלה, אין בהם כדי לעכב את תשלום החיוב בארנונה, וממילא אין בהם גם לעכב את תחולת שיעור ריבית הפיגורים. יתר על כן, כפי שציין בימ"ש קמא, על פי סעיף 6 של חוק הרשויות המקומיות - ריבית, גם החזר תשלומי יתר ששולמו ע"י נישום, נושאים אותם שיעורי ריבית, וממילא נשמר עקרון ההדדיות, במשמרת "זכות הברירה" בידי הנישום, אם לשלם את חובו על-פי דרישת החוב, גם אם הוא סבור שהשיעור גבוה מן המתחייב, ולקבל את ההחזר משוערך בהתאם, או לחלוק על החיוב, ואם טענותיו ידחו, לשאת בחוב בצירוף ריבית הפיגורים, ממועד החיוב. 13. לעניין הטענה כי הרשות עיכבה את מתן ההחלטה בהליכי ההשגה או הערר, וכי אלה נדונו, תוך הארכת מועדים, שלא לצורך, ובאופן אשר היה בהם כדי להגדיל את חוב הפיגורים, אין לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו על ידי גם בה"פ (חיפה) 402/00 (יוסף ארמלי נ' ד"ר א' שנון, דינים מחוזי, כרך לב(8) 810), ובמיוחד על הדברים שנאמרו ע"י כב' הנשיא ברק בפסה"ד מנחמי מגדלי-דוד (סעיף 4 של פסה"ד), וכן בפסק-דינו של כבוד השופט חשין (במיוחד בסעיפים 16 ואילך של פסק-דינו). ההלכה היא, כי יש להפעיל את עקרון הבטלות היחסית, ובהעדר הוראה מפורשת, לא יהיה בעצם הפרת החובה המוטלת על הרשות, כדי לאיין סמכותה לגבות את ההיטל המתחייב. אין חולק שרשות ציבורית צריכה לא רק למלא את החובה שנקבעה לה על-פי דין, אלא לעשות כן, בזמן אמת, תוך שמירה על הגינות ציבורית, ובאופן שיהיה בה פגיעה מינימלית אם בכלל בזכויותיו של החייב. יחד עם זאת, ההבחנה בין הפרת חובה המוטלת על רשות ציבורית, לבין הסעד שהנפגע זכאי לו, בגין אותה הפרה, ראוי לה שתשמר. 14. מן הכלל אל הפרט, בענייננו, אין חולק כי תחילת מועד החיוב לתשלום הארנונה היה ב- 1/1/95. מועד זה אף נזכר בהסכם הפשרה. בסעיף 4(א) של הסכם הפשרה, קבעו הצדדים אף מנגנון לזקיפת התשלומים ששולמו על ידי המערערות במהלך תקופת הליכי ההשגה והערר, כדי להפחית את סכום הריבית בה חויבו במהלך התקופה. משמע שהמערערות אף היו מודעות לחיוב בריבית הפיגורים. כמו כן, אין חולק בענייננו כי הודעת תשלום ארנונה כללית, נשלחה למערערות, הן בתחילת שנת 1995, כמדי שנה בשנה והן בהודעת העדכון, לאחר עריכת סקר שטחים, ואילו הודעות לשנת הכספים 96 הייתה על בסיס הודעת העדכון הנ"ל. הוא הדין לגבי שנת הכספים 1997. 15. יש גם לתת משקל מסוים לטענה שהרשות המקומית איננה אחראית על ועדת הערר ועל כינוסה - הגם שאין להתיר לרשות המקומית להשתחרר מחובתה לעקוב אחר המועד בו תינתן החלטת ועדת הערר. הגם שחובה כזו יכול שתהיה מוטלת במקביל גם על החייב עצמו, יתכן שחובתה, כאמור, של הרשות המקומית, רבה יותר. גם טענת ההתיישנות שהעלו המערערות, דינה להידחות. בטענה זו טוענות המערערות, כי כתבי התשובה לכל אחת מן ההשגות שהוגשו על-ידן על-פי סעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו1976-, הוגשו לאחר המועד המתחייב בחוק. טענות אלה לא הוכחו עובדתית, וספק אם רשאיות היו המערערות לחזור ולהעלותן, משהגיעו להסדר פשרה לעניין החוב, לגבי כל תקופת החיוב הרלוונטית. 16. גם הטענה בדבר חוסר סבירות ומידתיות, ככל שמדובר על שיעור חיובי הארנונה, לא יכולה להישמע עוד על ידי המערערות, משהושג ההסכם ואושר על ידן. גם לגופו של עניין, שמורה הסמכות לרשות מקומית לתקן רישום ולהתאימו למצב עובדתי קיים, ובלבד שיעשה במסגרת התקופות המותרות בחוק. לדעתי, לא רק שקיימת סמכות לעשות כן, אלא מוטלת חובה לנהוג כך. כמו כן, הטענה בדבר פגיעה בזכות השימוע, אין לה מקום, לאור ההשגות שהוגשו, וההליכים הנוספים שננקטו. 17. נראה כי יש מקום להוסיף שתי הערות נוספות: לעניין מהותו של החיוב בגין ריבית הפיגורים, יש לומר, כפי שהעיר כבוד השופט חשין בפס"ד מנחמי מגדלי דוד, רשות מקומית היא מעין משק סגור להוצאות ולהכנסות (שם, סעיף 29 לפסק-דינו). בנסיבות אלה ראוי היה כי מי שנהנה משירותי העירייה יהיה גם המממן, תוך שמירה על שוויון ועל צדק בהטלת חיובים ובהענקת זכויות. מקום בו תינתן האפשרות לחייב אחד שלא לשלם את חובו במועד, יטיל למעשה הכבדה - תוך הפרת עקרון השוויון - על נישום אחר שהקפיד במועד התשלום. חיוב בריבית והפרשי הצמדה - אינם רק שיערוך ראוי של חוב הארנונה (ומבחינה זו יש להסכים ששיעורי הפיגורים גבוהים משיעורי ההצמדה והריבית הנהוגים היום בשוק הכספים), אלא גם מהווים תמריץ לחייב לסלק את חובו במועד וכן מתן פיצוי לרשויות המקומיות על הנזק שנגרם להן במקרה של פיגור בתשלום החובות (ראה דברי הסבר בהצ"ח 1684, התשמ"ד (28/5/84), 263). כך שמבחינת כדאיות כלכלית אישית של המאחר בתשלום החוב, לא יהיה עדיף בעיניו לדחות את התשלום למועד אחר, דחייה שיהיה בה כאמור להטיל נטל על האחר. לכן, הגם ששיעורי האינפלציה והריבית במשק פחתו, והגם שזכות הקניין מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין מקום לדעתי לקרוא למחוקק להתערב בעניין זה. יש להוסיף ולומר, שזכות הקניין של המאחר בתשלום המיסים אין משקלה עדיף מזכות הקניין של החייב המשלם חובו במועד. עוד יש להעיר, שהמסקנה האמורה מתבקשת, גם לגבי מי שסובר שזכות השוויון, אינה בין הזכויות המנויות בחוק היסוד הנזכר לעיל. באיזון הנכון - ובין אם האיזון נעשה בין זכויות קניין של פרטים שונים ובין אם האיזון נעשה בין זכות הקניין לבין זכות השוויון כנובעת מזכות כבוד האדם - במכלול הנסיבות, נראה שיש להעדיף את זכות השוויון. הערה נוספת, המשתלבת בהערה הראשונה מתייחסת לשיקול הדעת המצומצם שניתן לרשות בקשר למתן הנחות. יש לעמוד על החשיבות העומדת מאחורי צמצום שיקול הדעת שניתן לרשות בנושא זה. כפי שהעירה ב"כ המשיבה, המגמה העולה מהוראות החוק הרלוונטיות היא צמצום שיקול הדעת והתווית מסגרת ברורה להפעלת שיקול הדעת שיש לרשות במתן הנחות לנישומים שונים. העיקרון העומד מאחורי הוראות אלה, אף הוא נוגע לעקרון השוויון, ואף הוא אמצעי נוסף לשמירה על טוהר המידות של הרשות. אין לאפשר פגיעה באלה בדרך עקיפה, בדרך של פרשנות הסכם פשרה, בכלל, וכאשר אין אמירה מפורשת בעניין פטור מריבית, בפרט. ההוצאות בערעור: 18. הגם שאי מילוי חובה של רשות, אינו בהכרח מוביל לסעד המבוקש, יכול שהתנהגות כאמור תשמש עילה להקטנת ההוצאות המתחייבות מן ההליך שננקט. ואולם, גם עקרון זה אין ליישמו, לדעתי, במקרה זה. כפי שהובהר, חובתה של המשיבה, הן בדבר הטלת המס והן בדבר כימויו, מולאה על ידה. אי המצאת הודעת תשלום לגבי יתרת החוב, כמתחייב מהסכם הפשרה, לא פגע בזכותן של המערערות לדעת את היקפו של החוב, או לבצעו במועד מוקדם. יחד עם זאת יש לתת משקל מסוים, לחובתה של הרשות למלא בדווקנות אחר הסכם עליו חתמה, גם אם אין במילוי התנאי הנדרש, משום גרימת נזק כלשהו לצד האחר. בנסיבות אלה, הייתי מציעה להעמיד את ההוצאות ואת שכ"ט עו"ד בערעור ע"ס של 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. התוצאה: 19. אשר על כן, יש לדעתי לדחות את הערעור, על כל חלקיו, ולחייב את המערערות, ביחד ולחוד לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערעור, בנוסף על אלה שנפסקו בבימ"ש קמא, בסך 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק-הדין בערעור. ________________ ש' וסרקרוג - שופטת השופט י. גריל : א. אני סבור שיש לקבל חלקית את ערעורן של המערערות בהתייחס לרבית הפיגורים לתקופה מיום 18.6.95 עד 15.7.98. טעמיי הינם אלה : המערערות הגישו ביום 5.5.96 ערר על ההחלטה בהשגה בהתייחס לארנונה של שנת הכספים 1996, ואין מחלוקת שלא ניתנה החלטה בערר זה עד שנחתם הסדר הפשרה על ידי נציגי וועדת הערר, ככל הנראה בדצמבר 1998. ביום 3.4.97 הגישו המערערות ערר על ההחלטה בהשגה בהתייחס לארנונה של שנת הכספים 1997. גם כאן אין מחלוקת שלא ניתנה החלטה בערר זה עד שנחתם הסדר הפשרה על ידי נציגי וועדת הערר, ככל הנראה בדצמבר 1998. ב. בימ"ש קמא קבע שביחס למועד החיוב המתוקן של הארנונה (18.6.95) יש לחשב את סכומי החיוב המגיעים מן המערערות למשיבה לפי הקריטריונים של הסכם הפשרה, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית צמודה בשיעור 0.5% לחודש, כשכל תשלום שבוצע ע"י המערערות במועד מסויים מפחית את יתרת החוב נכון למועד התשלום. ג. את הקושי רואה אני בכך שהמערערות חוייבו ברבית צמודה, כמבואר לעיל, כשטענת המערערות היא, בין היתר, שבתקופה מיוני 95 עד דצמבר 98 יצרה המשיבה סחבת שגרמה התמשכות בלתי סבירה של הליכי הערר, ולכן אין לחייב את המערערות, לטענתן, ברבית בגין הפרשי החיוב בארנונה. עמדה זו של המערערות נדחתה על ידי כב' השופטת קמא בציינה, בפיסקה 6.3 של פסה"ד, שועדת הערר היא מוסד שיפוטי הפועל במנותק מן העיריה, ולא כידה הארוכה של העיריה, בעוד ב"כ המערערות מציין, בהשלמת עיקרי הטיעון, סעיף 9, שקיימת זיקה מסויימת בין ועדת הערר לבין המשיבה. ד. עניות דעתי היא, שגם לפי הנימוק שבפסה"ד של בימ"ש קמא, לפיו ועדת הערר היא מוסד שיפוטי הפועל במנותק מן העיריה, אין סיבה מוצדקת להטיל את מלוא נטל הרבית בגין הזמן שחלף, תוך המתנה לדיון והכרעה בעררים שהוגשו, על המערערות דווקא. אבהיר: המערערות שילמו את סכום הארנונה לגביו לא היתה מחלוקת, הגישו השגה במועד לגבי הארנונה עליה חלקו, ולאחר שנדחתה ההשגה, הוסיפו והגישו ערר במועד, ומסתבר שהן לגבי הערר באשר לארנונה של שנת 1996, והן לגבי הערר באשר לארנונה של שנת 1997, לא ניתנה החלטה בעררים שהוגשו. אילו היה ליקוי או פסול בדרך בה פעלו המערערות , כי אז לא היה מקום להתערב בשיעורה של הרבית בה עליהם לשאת [מעבר להצמדה שנועדה כידוע לשמירת ערכו של הכסף, ושלגביה אין מחלוקת], אך במקרה שבפנינו לא נפל כל פגם בדרך ההשגה והערר בה נקטו המערערות. ה. אם כך חוזרת השאלה: מדוע על המערערת לשאת לבדן במלוא שיעורה של הרבית לגבי התקופה שמאז הגשת העררים ועד לאישור הסדר הפשרה בינן לבין העיריה? כותבת חברתי השופטת ש. וסרקרוג בפיסקה 15 של חוות דעתה: "יש גם לתת משקל מסויים לטענה שהרשות המקומית איננה אחראית על וועדת הערר ועל כינוסה - הגם שאין להתיר לרשות המקומית להשתחרר מחובתה לעקוב אחר המועד בו תינתן החלטת ועדת הערר. הגם שחובה כזו יכול שתהיה מוטלת במקביל גם על החייב עצמו, יתכן שחובתה, כאמור, של הרשות המקומית, רבה יותר" (ההדגשה שלי - י.ג.) על יסוד נימוקים אלה, ובמקרה כמו זה שבפנינו בו לא נפל פגם בדרך בה נהגו המערערות, לא ביחס להשגה ולא ביחס לערר, ראוי הוא שהנטל הכספי הנובע מחיוב הרבית ביחס לפרק זמן זה יחול על המערערות ועל העיריה בחלקים שווים. ו. אבהיר, למניעת ספק, שאין לנקוט דרך זו לגבי כל המקרים באשר הם, אלא יש לבחון ולבדוק נסיבותיו של כל מקרה לפרטיו. בענייננו, כשאין טרוניה כלפי הדרך בה פעלו המערערות, וכאשר גם לא ניתן הסבר מתקבל על הדעת מדוע לא נתכנסה ועדת הערר כדי לדון ולהכריע בערר של המערערות , לא ביחס לשנת הכספים 1996, ולא ביחס לשנת הכספים 1997, ראוי הוא לקבוע שרבית הפיגורים, בנסיבות אלה, תחולק בחלקים שווים, לתקופה מ 18.6.95- עד 15.7.98, על המערערות מחד גיסא, ועל העיריה מאידך גיסא, בחלקים שווים, ופירוש הדבר שהמערערות תישאנה במחצית ריבית הפיגורים, בלבד, בגין תקופה זו, לפי שיטת החישוב שציינה כב' השופטת קמא בסעיף 6 של פסק דינה. יובהר, שכל האמור לעיל מתייחס אך ורק לריבית הפיגורים בלבד, ואילו החיוב ברכיב של הפרשי הצמדה (שנועד לשמור על ערך הכסף) יעמוד בעינו ללא שינוי. אילו דעתי היתה נשמעת הייתי מציע לקבל את הערעור חלקית כמוסבר לעיל, והייתי מוסיף וקובע שבהליך הערעור שבפנינו ישא כל צד בהוצאותיו. י. גריל - שופט סגן הנשיא, השופט ד"ר ד. ביין [אב"ד]: אני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט י. גריל. אעיר רק, שחוק הרשויות המקומיות מטיל על הרשויות המקומיות חובה לגבות את ריבית הפיגורים במלואה, כך עולה מנוסחו של סעיף 2(א) לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ1980-, בעיקר כשמשווים אותו להוראה מפורשת המתירה לרשות להקטין קנס וריבית המצויה בסעיף 34 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח מכירה ורכישה) תשכ"ג1963-. אך לביהמ"ש, להבדיל מהרשות עצמה, סמכות להפחית את שיעור הריבית, אם מכוח סמכותו הטבועה ואם מכוח סעיף 4(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א1961-. אמנם בסעיף 6(א)(2) לחוק פסיקת ריבית נאמר, כי מקום שריבית נקבעת בחיקוק אין לפסוק ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, אך אין בכך כדי לשלול את תחולת ההוראות הכלליות של חוק פסיקת ריבית והצמדה. לענין זה, ניתן ללמוד גזירה שווה מהפסיקה הנוגעת לתחולת ההוראות הכלליות של חוק ההתישנות, גם כאשר בחיקוק נקבעה תקופת התישנות ספציפית (ר"ע 166/83 אביבה בן הלל נ. קצין התגמולים פד"י ל"ח(3) עמ' 13 פיסקה 4; כן ראה יהודאי, דיני התישנות בישראל, כרך א' ע' 526 ואילך). ד"ר ד. ביין - סגן נשיא [אב"ד] לפיכך, נקבע ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של כב' השופט י. גריל. ארנונה