הטמנת פסולת - ארנונה

פסק דין א. העותרת מס' 1 (להלן: "העותרת"), שהעותר מס' 2 הוא בעל המניות בה ומנהלה, מפעילה בתחום השיפוט של המשיבה מס' 1 אתר לפינוי פסולת הקרוי "אס"פ אבליים", לפי רשיון עסק. בתחום אתר הפסולת נחפר בור אשפה, כשהעפר המוצא ממנו נערם לצידיו לכיסוי האשפה. אשפה המובאת למקום מפוזרת בבור, מהודקת באמצעות כלים מכניים, ועליה מפוזרת למחרת שכבת אשפה חדשה, שגם אותה מכסים בעפר, וחוזר חלילה (עיינו בעובדות העתירה עמודים 3-4). ב. מחלוקת נפלה בין הצדדים לגביי השאלה מהו שטחו של האתר שבגינו יש לחייב את העותרת בתשלום ארנונה למשיבה, ומהם שיעורי הארנונה. בנימוקי העתירה (עמ' 3) טוענים העותרים שהשטח הוא כ93- דונם, ואילו בתגובת המשיבים לעתירה נטען, בעמ' 2, שסה"כ שטח האתר הוא 155 דונם, וכן צויין בתגובת המשיבים שבעוד העותרים סבורים שהשטח שמשמש אותם לעסקם הוא אך ורק הבור שחפרו, טוענים המשיבים שהעותרים משתמשים בשטח כולו כאתר איסוף פסולת: חלק להטמנה, חלק לאחסנת עפר, חלק כדרכים לשינוע פסולת, וחלקים אחרים למשרדים, בניינים, חניונים ומתקנים. בעתירה המינהלית שהוגשה ע"י העותרים ביום 11.9.01 נתבקש ביהמ"ש להצהיר שהחלטת המשיבה מס' 1 מתאריך 23.7.01, לפיה העותרת מנצלת את כל שטח האדמה (155 דונם) להטמנת פסולת, ולכן הארנונה לשטח זה תתוקן לפי תעריף בור אשפה - מבוטלת. כן מבוקש להצהיר שהודעת המשיבה מס' 1 לעותרת מתאריך 22.8.01 לפיה תוקן שטח המזבלה ל- 155 דונם, והעותרת חויבה בתשלום ארנונה לפי 6.90 ש"ח למ"ר, בסכום כולל של 1,069,500 ש"ח - מבוטלת אף היא. מבוקש גם להצהיר שאין העותרת חייבת כל ארנונה למשיבה מס' 1 עד סוף 2001 הואיל וזו סולקה במלואה לפי הסכם קיזוז בכתב מתאריך 14.2.01, ולכן גם מנועה המשיבה מלנקוט כל הליכי גבייה כנגד העותרת. בד בבד ניתן ביום 11.9.01 בבש"א 13247/01 צו ארעי לפיו על המשיבים להימנע מלנקוט הליכי גבייה כלשהם כנגד העותרים או מי מהם. ד. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים בתאריך 25.9.01 הושג הסדר בין הצדדים שעיקריו הם אלה: 1. המודד יעקוב עימאד, מטעם המשיבה מס' 1, יבצע מדידה באתר הפסולת של העותרת ויציין בצורה מפורשת, במסמך תוצאות המדידה, את היקפו המדויק של השטח, הגבולות המדויקים שבמסגרתם ביצע המודד את המדידה, את המידות המדויקות של כל חלק וחלק באתר, יציין במדויק את מיקומו של הבור הנמצא באתר, המיקום והשטח של הקרקעות המשמשות למזבלה, ויציין את המיקום ואת השטח הקרוי "קרקע תפוסה", וכן יציין במפורש באיזה מקום או מקומות הוא רואה שמוטמנת הפסולת במזבלה. 2. נקבע מועד להופעת ב"כ הצדדים בפני ביהמ"ש כדי לטעון באשר למסקנות המתחייבות ממסמך המדידה, לרבות המסקנות המשפטיות והתוצאות החשבוניות המתחייבות מכך ביחס לשיעור החיוב של כל מ"ר באתר נשוא המחלוקת. 3. הוסכם שהתאריך הרלוונטי לחישוב המתוקן, בהתאם לתוצאות המדידה יהיה 1.7.01. 4. לב"כ המשיבים נתאפשר להגיש מפת צילום אויר עדכנית, ולב"כ העותרים נשמרה הזכות להגיש מפת מדידה מטעמו אם יסבור שתוצאות המדידה אינן משקפות את המציאות. (מפה כזו לא הוגשה מטעם העותרים. לסיכומי ב"כ המשיבים צורף תצלום אויר). להסדר זה ניתן תוקף של החלטת בימ"ש. ה. המודד עימאד יעקוב הכין את המדידה, הנושאת תאריך 12.10.01. בישיבת ביהמ"ש מיום 24.10.01 הגיש ב"כ העותרים תחשיב חיובי ארנונה, ערוך לפי גרסתו הוא, ובהתאם למפת המודד, וכן תצהיר של מר ג'אבר סלימאן עזאם, שהוא אחד הבעלים של חלקה 33, בשטח 31 דונם, בסמוך לאתר הפסולת. למשמעות תצהיר זה אתייחס בהמשך. בישיבת ביהמ"ש מיום 24.10.01 הסכימו ב"כ הצדדים להגיש את סיכומיהם בכתב. אלה אכן הוגשו. בהמשך גם התאפשר לב"כ הצדדים להוסיף ולהשלים את טיעוניהם, ועתה עליי להכריע במחלוקת. ו. מעיון במפת המדידה שהכין המודד עימאד יעקוב עולה שאתר הפסולת משתרע על פני שלוש חלקות כדלקמן: חלקה מס' 31 בשטח של 87.946 דונם. חלקה מס' 33 בשטח של 31.213 דונם. חלקה מס' 73 בשטח של 4.915 דונם. סה"כ שטח האתר 124 דונם, כשחלקה מס' 73 משמשת כדרך. התיאור של חלקי אתר הפסולת לפי המפה שהכין המודד עימאד יעקוב הוא כדלקמן: באתר מצויים שלושה בורות אשפה. שטח בור מספר 1 הוא 9,280 מ"ר, וזהו בור סגור. שטח בור מספר 2 הוא 20,150 מ"ר, זהו בור אשפה בשימוש, כשחלקו כבר מלא. השטח שעדיין אינו מלא הוא 10,050 מ"ר. שטח הבור השלישי הוא 8,500 מ"ר, וזהו בור חדש שעדיין איננו בשימוש. שטח הקרקע אשר משמש להנחת העפר אשר מתקבל מעבודות החפירה בבורות הוא: 21,300 מ"ר. שטח המוסך הוא 225 מ"ר, שטח המחסנים הוא 38 מ"ר, שטח הקרוואנים המונחים בשטח הוא 60 מ"ר, שטח המשרדים הוא 212 מ"ר, המתקן לשקילת משאיות שטחו 85 מ"ר. שטח החדר לחישוב משקל המשאיות הוא 9 מ"ר. שטח הקרקע התפוסה הוא 59,394 מ"ר. ז. בהתאם לצו הארנונה הכללית של המועצה המקומית אעבלין, ובשים לב לתוצאות המדידה של המודד עימאד יעקוב, הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם בכתב לצורך חישוב הארנונה. בהתאם למוסכם הגיש ב"כ המשיבים את סיכומיו תחילה. אציין כבר עתה, שב"כ הצדדים חלוקים כמעט ביחס לרוב הפרטים המהותיים הרלוונטיים לצורך החישוב, למעט ביחס לבור מספר 3 ששטחו 8,500 מ"ר, ומכיוון שעדיין איננו בשימוש אין לחייב בגינו בתשלום ארנונה (עמוד 4 בסיכומי ב"כ המשיבים, ועמוד 4 בסיכומי ב"כ העותרים). פרט להסכמה זו המחלוקת בין ב"כ הצדדים היא קוטבית. ב"כ המשיבים מגיע בסיכומיו לחישוב ארנונה בסכום של 403,615 ש"ח, ואילו ב"כ העותרים מגיע בחישוביו לארנונה בסכום של 37,911 ש"ח. מכיוון שכך, אדון בכל אחד מן הפריטים ואקבע מה התוצאה לגבי כל אחד מפריטים אלה לצורך חישוב הארנונה. ח. אתייחס תחילה לבור האשפה הסגור המסומן אצל המודד בתור בור מס' 1 בשטח של 9,280 מ"ר. ב"כ המשיבים מסתמך על הוראת סעיף 16 של חוק ההסדרים במשק מדינת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2000 (תש"ס - 2000). סעיף זה תיקן את סעיף 11 של חוק שמירת הניקיון, תשמ"ד - 1984, ע"י כך שהוסיף את סעיף 11 א', שבו מופיעה ההגדרה: "אתר לסילוק פסולת" - מקום המשמש לפינוי ולסילוק פסולת מוצקה, וכן מופיעה בו ההגדרה של "הטמנה" של פסולת מוצקה - פינוי וסילוק של פסולת מוצקה, למעט השבה. טוען ב"כ המשיבים שהפסולת אשר טמונה בבור הסגור היא חלק מעסק המזבלה. יש לראות בבור הסגור חלק אינטגרלי של המזבלה. ב"כ המשיבים מפנה לבג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, מ"ו (1) פד"י, עמ' 793, שם דן ביהמ"ש העליון, בין יתר הדברים, גם בשאלה כיצד לחשב את הארנונה ביחס לבריכות הגבס, כשהמפעל טען שיש לפטור אותו מכל ארנונה ביחס לשטחים אלה, ואילו העירייה, על יסוד הסכמה קודמת בינה לבין המפעל, חייבה בריכות אלה לפי התעריף של קרקע תפוסה רגילה. בפיסקה 18 של פסק הדין בבג"צ 764/88 נאמר: "בין אם נראה בגבס מוצר ממוצרי העותרת ובין אם נראה בו פסולת הכרחית לצורך ייצור מוצר אחר - הרי שמקום אחסונו בקרקע כלשהי יהווה שימוש באותה קרקע ולכן בדין חויבו שטחים אלו כ"קרקע תפוסה". ב"כ המשיבים מצביע על כך שבהמשכה של פיסקה 18 הנ"ל ציין ביהמ"ש העליון: "אפשר לכאורה לשום שטחי בריכות הגבס כקרקע לייצור" . ואולם, ביהמ"ש העליון הסתפק בסיווג כקרקע תפוסה לאור העובדה שהייתה הסכמה כזו שנים קודם לכן בין המפעל לבין העירייה. מכל מקום, בענייננו, סבור ב"כ המשיבים שיש להחיל על שטח הבור הסגור, בור מספר 1 את התעריף המתייחס לקרקע חקלאית המשמשת למזבלה (פריט 2.4.4 בתעריף), דהיינו, 6.90 ש"ח למ"ר. ט. מנגד, טוען ב"כ העותרים שפירוש זה של המשיבים איננו סביר, שכן מדובר בבור סגור שסיים את ייעודו לקבורת האשפה. אם יתקבל הפירוש של ב"כ המשיבים כי אז החיוב לפי התעריף הגבוה ביחס לבור שנסגר ואיננו בשימוש לצורך כלשהו יעמוד עד קץ הדורות. עמדת ב"כ העותרים היא שבור מס' 1 אכן שימש בעבר כמזבלה, אך הוא כיום סגור ומסוגר, הוא אינו ממלא עוד את ייעודו כמזבלה, ולכן אין לחייבו כלל, הואיל ואין הוא כיום בשימוש, לא כבור פעיל, ולא כמקום אחסון, שכן האשפה כבר נרקבה והפכה לעפר ואפר. לגביי הפניית ב"כ המשיבים לסעיף 16 של חוק ההסדרים תש"ס - 2000 טוען ב"כ העותרים שאין ללמוד דבר מהגדרת אתר לסילוק פסולת שבסעיף 16 הנ"ל, שבא לתקן את סעיף 11 בחוק שמירת הניקיון תשמ"ד - 1984. סעיף 11 א' (ב) בחוק שמירת הניקיון מסמיך את השר לאיכות הסביבה לקבוע בתקנות היטל על הטמנת פסולת מוצקה, אך אין להקיש מהוראות אלה, כך טוען ב"כ העותרים, אשר חוקקו בשנת 2000, ואין ללמוד מהם לגביי צווי ארנונה של המשיבה, שהינם צווים משנים קודמות, בהם נתנה המשיבה הגדרות משלה לקרקע המשמשת למזבלה ולקרקע תפוסה למזבלה, וכן מציין ב"כ העותרים שהיטל הניקיון מטרתו שונה מארנונה ואין להקיש מהגדרות לגבי מס פלוני ביחס לארנונה המחושבת לפי יחידת שטח. לדעת ב"כ העותרים, כשם שבבג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נגד עיריית קרית אתא נעשתה אבחנה בין בריכת גבס פעילה, לבין בריכת גבס שאיננה פעילה, כך בענייננו, יש לקבוע שבור אשר איננו פעיל לא ניתן לחייבו בארנונה כחלק מתהליך הייצור, ואולם אין מקום לחיוב בארנונה כלשהי הואיל והבור הסגור נותר סגור וללא כל פעילות. י. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נראה לי שאין מקום להחיל על בור מס' 1, שהוא בור סגור, את התעריף שבפיסקה 2.4.4, תעריף המתייחס למזבלה, לפי 6.90 ש"ח למ"ר, ונכון יהא לחייב שטח זה לפי פריט 2.5.2 שבצו הארנונה, דהיינו, קרקע תפוסה המשמשת למזבלה. אין מחלוקת בין הצדדים שבור מס' 1 הוא בור אשפה סגור שכיום אין בו פעילות מבחינה זו שאין מטמינים בו כיום אשפה. הבור אכן "סיים את תפקידו", ולכן בשטח זה אין מתקיימת כיום פעילות של הטמנת אשפה. מטעם זה אין זה מוצדק, ואין זה סביר, להטיל על שטח זה את התעריף של קרקע המשמשת למזבלה, תעריף שאותו מחילים לגבי שטחים המשמשים בפועל להטמנת אשפה. יחד עם זאת, אין הצדקה לפטור את העותרת כליל מחיוב בארנונה ביחס לשטח זה, הואיל ושטחו של בור מס' 1 הוא חלק אינטגרלי מאתר הפסולת, גם אם הוא בור סגור, ובשטחו מצויה הפסולת שנטמנה בו בעבר. מטעם זה הייתי מחייב שטח זה של בור מס' 1 לפי תעריף של קרקע תפוסה המשמשת למזבלה, פריט 2.5.2, לפי 0.34 ש"ח למ"ר: 9,280 מ"ר X 0.34 ש"ח = 3,155 ש"ח. יא. בור אשפה מס' 2, שטחו הכללי הוא 20,150 מ"ר. השטח שעדיין איננו מלא הוא 10,050 מ"ר. תגובת ב"כ המשיבים היא שאין לפצל בור זה לשני חלקים, דהיינו, חלק מכוסה, וחלק שאיננו מכוסה, הואיל ובור זה הוא חלק מן העסק של המזבלה ומהווה יחידה אחת, ויש לחייבו, לדעת ב"כ המשיבים, לפי פריט 2.4.4, דהיינו, קרקע חקלאית המשמשת למזבלה, כמו כן, מפנה ב"כ המשיבים לע.א. 9368/96 מליסרון נ' עיריית קרית ביאליק, נ"ה (1) פד"י, 156, בעמ' 167 שם נאמר שהניסיון לחלק את הנכס שבחזקת הנישום ולקבוע לכל חלק מעמד שונה לעניין גביית הארנונה הוא מלאכותי ומנוגד לתכלית החוק. לכן, טוען ב"כ המשיבים שאין לפטור מארנונה אותו חלק של הבור שמכוסה פסולת, כשם שאין לפטור מארנונה חדר ב דירה שאיננו מאוכלס. שוב מפנה ב"כ המשיבים לסעיף 16 של חוק ההסדרים במשק, תש"ס - 2000, והגדרת "אתר לסילוק פסולת" שבסעיף 11 א' לחוק שמירת הניקיון, וסבור שיש לראות בבור האשפה מס' 2, בור המשמש בפועל להטמנת פסולת, וזאת כיחידה כלכלית אחת, ולהחיל לגביו את התעריף של 6.90 ש"ח למ"ר. יב. לעומתו, טוען ב"כ העותרים שהואיל ומחצית בור מס' 2 מלאה וסגורה, והוא אינו משמש עוד כמזבלה, דינו כדין בור סגור. המחצית הנותרת, בשטח של 10,050 מ"ר, מיועדת לשמש כמזבלה בעתיד. טוען ב"כ העותרים שהחלק המשמש כמזבלה דרך קבע הינו רק בשטח של כ- 1,120 מ"ר, המשמש בהווה כמזבלה. ב"כ העותרים מפנה למפה הקודמת של המודד עימאד יעקוב, נספח מספר 13 של העתירה, שם סימן המודד בור אשפה בשימוש בשטח של 1,120 מ"ר. לדעת ב"כ העותרים רק שטח זה של 1,120 מ"ר משמש בהווה כמזבלה, ואילו המודד לא סימן איזה חלק של בור מס' 2 משמש בהווה כמזבלה. לדעת ב"כ העותרים ניתן, לכל היותר, לחייב את יתרת השטח של בור מס' 2 כקרקע תפוסה, לפי התעריף שבפריט 2.5.2 (10,050 מ"ר בניכוי 1,120 מ"ר = 9,380 מ"ר), וזאת עד שבור מס' 2 ייסגר כליל, ותתחיל הפעילות בבור מס' 3. בהשלמת סיכומיו מיום 4.12.01 חוזר ב"כ המשיבים על עמדתו שמדובר בנכס שהשימוש בו אחד ויחיד ואין הוא מחולק לחלקים. לדעת ב"כ המשיבים החלק הטמון של הפסולת אשר בבור הוא חלק אינטגרלי מן המזבלה. החומר הטמון והנטמן הוא יסוד השימוש החיצוני שנעשה במזבלה. יג. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור שלגבי השטח שהינו כבר מלא, 10,100 מ"ר, יש לחייב את העותרת בתעריף של קרקע תפוסה, 0.34 ש"ח למ"ר, מאותם טעמים שקבעתי תעריף זה ביחס לבור מס' 1, ולא אחזור על הנימוקים שנית. לגבי שטח בור מס' 2 שטרם נתמלא: 10,050 מ"ר, חייב לחול, לדעתי, התעריף של 6.90 ש"ח למ"ר, דהיינו, תעריף 2.4.4: קרקע חקלאית המשמשת כמזבלה. אין לקבל את טענת ב"כ העותרים לפיה יש מקום לחייב לפי תעריף זה רק ביחס לשטח של 1,120 מ"ר, שבו נעשה השימוש בהווה, כטענת ב"כ העותרים בעמ' 4 לסיכומיו, על יסוד מפה קודמת של המודד עימאד יעקוב, נספח 13 לעתירה. אזכיר את המוסכם בישיבת ביהמ"ש ביום 25.9.01, עמ' 5 לפרוט', בדבר הכנת מפת מדידה עדכנית של המודד עימאד יעקוב, שלא הוגשה לגביה כל מפת מדידה נוגדת, ולכן יש לקבל את מפת המדידה העדכנית של מר עימאד יעקוב, מאוקטובר 2001, כמשקפת את פני הדברים באתר הפסולת. יש לראות לדעתי את סה"כ שטח הבור שטרם נתמלא (10,050 מ"ר) כשטח שמתבצעת בו פעילות של סילוק אשפה והטמנתה. העובדה שכיום משתמשים בשטח מסויים, בפועל בהווה, ובשטח אחר של אותו בור ישתמשו כנראה בעוד חודש - חודשיים או שלושה, לפי קצב פעילות סילוק האשפה, איננה מצדיקה עריכת חישוב מלאכותי, שעשוי להשתנות מספר פעמים באותה שנת מס לפי התקדמות סילוק האשפה. הדבר איננו רצוי, איננו מעשי, ואיננו ישים. משנתמנה מר עימאד יעקוב כמודד מוסכם, ומשלא הוגשה מפת מדידה נוגדת, ומשקבע המודד שבערך מחצית מן הבור מלאה כבר, והמחצית האחרת איננה מלאה, יש לפרש את הדברים כפשוטם, ובדרך שתהיה ישימה ומעשית, דהיינו, החלק שהינו כבר מלא יחוייב לפי תעריף של קרקע תפוסה, מהנימוקים שציינתי לגבי בור מס' 1, והמחצית שעדיין איננה מלאה תחושב לפי התעריף של מזבלה, והחשבון יהיה: לגבי המחצית המלאה של בור מס' 2: 10,100 מ"ר X 0.34 ש"ח = 3,434 ש"ח. לגבי המחצית שעדיין איננה מלאה של בור מס' 2: 10,050 מ"ר X 6.90 ש"ח = 69,345 ש"ח. לגבי בור מס' 3 כפי שכבר ציינתי אין מחלוקת בין הצדדים שלגביו אין חיוב בארנונה. יד. מחלוקת נוספת קיימת לגבי שטח הקרקע המשמש להנחת העפר שמתקבל מעבודות החפירה בבורות, שטח של 21,300 מ"ר. טוען ב"כ המשיבים שהנחת העפר על שטח קרקע בצידי הבור היא בבחינת שימוש בפועל כמזבלה. טענת ב"כ המשיבים היא שהמונח שימוש כולל לא רק את שטח הבור עצמו אלא גם את השטח שבו מונח החומר שנחפר אשר הוצא מן הבור, ואשר בחלקו נמכר, ובחלקו משמש בחזרה להטמנת הפסולת וכיסויה. עמדת ב"כ המשיבים היא שהשטח בו מונח החומר שנחפר יש לראותו כשטח בו משתמשים העותרים, שאלמלא אותו שימוש לא היו העותרים יכולים להטמין את הפסולת, ולכן זהו שטח אינטגרלי של המזבלה, וכן מפנה ב"כ המשיבים לע.א. 975/97 עילבון נ. מקורות, נ"ד (2) פד"י, עמ' 433, במיוחד לפיסקה 16. טו. עמדת ב"כ העותרים היא שרק בחלק מחלקה מס' 31 (היא החלקה השייכת לעותרים) נעשה שימוש לאחסנת עפר המיועד לכיסוי האשפה שבבור הפעיל, ואילו בחלקה מס' 33 אין העותרים מחזיקים כלל. מוסיף ב"כ העותרים שהמודד עימאד יעקוב קבע שהשטח המשמש להנחת העפר שהתקבל מעבודת החפירה בבורות הינו 21,300 מ"ר, ואולם המודד כלל בשטח זה גם אדמה שפוזרה לפני כשלוש שנים על חלקה 33, אשר גובלת בחלקה מספר 31, ומדגיש ב"כ העותרים שבחלקה מס' 33 אין העותרים מחזיקים כלל. טוען ב"כ העותרים שהשטח עליו הוערם העפר בחלקה 31 מסתכם רק ב- 11,000 מ"ר ורק בו יש לראות קרקע תפוסה בשימוש. כל יתרת שטח חלקה מס' 31, שצוינה ע"י המודד כקרקע תפוסה, וכן גם השטח הנוסף של 59,394 מ"ר, הינו קרקע שלא בשימוש ופטורה מארנונה, כך לדעת ב"כ העותרים. עוד טוען ב"כ העותרים שמרשיו אינם מחזיקים בשטח כלשהו מתוך חלקה 33, ששטחה הרשום הוא 31,213 מ"ר, ולטענתו אין הם מחזיקים, ואין הם משתמשים בה, לא לצורך מזבלה, ולא לצורך מטרה אחרת. עוד מפנה ב"כ העותרים לתצהירו של אחד מן הבעלים של חלקה 33, מר ג'אבר סלימאן עזאם, שהוגש לביהמ"ש ביום 24.10.01, וסומן ב', ממנו עולה שלפני כשלוש שנים הניחו העותרים על חלקה 33, שהינה חלקה שיפועית, אדמת מילוי לשם יישורה, לפי בקשת הבעלים של חלקה מס' 33, ומאז לא חל כל שינוי בחלקה זו. על ידי עצם פיזור אדמת מילוי על חלקה 33 הנ"ל לא נעשה כל שימוש ע"י העותרים לשם אינטרסים שלהם במסגרת עסקם, אלא לשם אינטרסים של הבעלים ושל המחזיקים בה, דהיינו למען יישור החלקה לפי בקשת הבעלים. מציין ב"כ העותרים שחלקה 33 איננה כלולה בתוכנית פרוייקט איסוף האשפה ומעולם לא נכללה בה, גם אין התייחסות מטעם המשיבים לתצהירו של הבעלים של חלקה 33, וגם מתצלום האוויר שצורף לסיכומי המשיבים לא ניתן להסיק דבר. ב"כ המשיבים טוען, בתגובתו, בהשלמת סיכומיו, שחלק מבור מס' 2 מצוי בתוך תחום חלקה 33 (כעולה ממפת המדידה של מר עימאד יעקוב) והמפה של עימאד יעקוב משקפת נאמנה את השימוש שנעשה בפועל במזבלה, לרבות מיקומו ושטחו המדויק של כל בור, מה עוד שהעותרים לא המציאו מפת מדידה כדי לסתור את זו של מר עימאד יעקוב, למרות שביהמ"ש איפשר להם זאת. חלק ניכר מחלקה מס' 33 משמש להנחת העפר המתקבל מעבודות החפירה בבורות, כך טוען ב"כ המשיבים. ב"כ העותרים מציין בסיכומיו שבהתאם לתוכנית המיתאר של אס"ף אבליים (נספח 3 של העתירה) היו כלולות בתוכנית זו, השטחים של חלקה 31, ושל חלקה 73, ואילו בחלקה 33 העותרים אינם מחזיקים ואינם משתמשים. טז. לאחר שנתתי דעתי לטיעוניהם המפורטים של שני הצדדים מסקנותיי הינן אלה: בהתאם למפת המדידה של המודד עימאד יעקוב שטח הקרקע המשמש להנחת העפר שנתקבל מעבודות החפירה בבורות הוא 21,300 מ"ר. שטח זה מחייב שתי התייחסויות המצריכות הכרעתו של ביהמ"ש. ההתייחסות האחת היא: האם שטח זה ממוקם כולו בחלקותיהם של העותרים, וליתר דיוק, בחלקות שהעותרים מחזיקים ומשתמשים בהן, אם לאו. ההתייחסות האחרת היא לשאלה לפי איזה תעריף יש לגבות ארנונה ביחס לשטח זה. יז. לסוגייה הראשונה: עמדת ב"כ העותרים היא שאין למרשיו כל זיקה ביחס לחלקה מס' 33, וכי מתוך 21,300 מ"ר ערימות עפר שנתקבלו מחפירת הבורות, רק 11,000 מ"ר הינן בתחום חלקה 31, ואילו לגבי חלקה 33 הזיקה היחידה של העותרים היתה כאשר סיפקו עפר למילוי השיפוע שבחלקה מס' 33, כפי שביקש אחד מן הבעלים של אותה חלקה ג'אבר סלימאן עזאם, כאמור בתצהירו מיום 23.10.01, שהוגש כמסמך ב'. (בישיבה מיום 24.10.01). מקובלת עליי טענת ב"כ המשיבים המצביע על כך שבהתאם למפת המדידה של המודד עימאד יעקוב, חלק מבור מס' 2, שהוא בור אשפה בשימוש, מצוי בתוך תחומי חלקה מס' 33. ער אני בהחלט לטענת ב"כ העותרים המפנה להיתר משנת 1994, ולתוכנית המיתאר של אס"ף אבליים, נספח 3 של העתירה, כשבהתאם לתוכנית זו תחולתה היא ביחס לחלקות מס' 31 ו73-. (דהיינו, חלקה מס' 33 איננה כלולה בתכנית המיתאר של אס"ף אבליים). ואולם, כאשר נתמנה מר עימאד יעקוב לפי הסדר בין הצדדים כמודד, בישיבת ביהמ"ש מיום 25.9.01, נתבקש המודד לקבוע את היקפו המדויק של השטח, הגבולות המדויקים, המידות המדויקות של כל חלק וחלק באתר, המיקום והשטח של הקרקעות המשמשות למזבלה, וכן המיקום והשטח של "קרקע תפוסה". לכן, בבואי להכריע בטענות הנוגדות של שני הצדדים אשר בפניי, ולאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, לרבות תוכנית המיתאר של הפרויקט, והתצהיר של מר עזאם, נראה לי שעליי לתת משקל מכריע למסקנות המתבקשות ממפת המדידה של המודד, שנתמנה כאמור להכנת מפה ספציפית זו על ידי ביהמ"ש, ואשר מפת המדידה שלו לא נסתרה ולא הוגשה כנגדה מפה סותרת. עיון במפה של מר יעקוב המונחת בפניי אכן מצביע על כך שתחומי בור מס' 2, שהוא בור אשפה בשימוש, נכנסים (על אף האמור בנספח מס' 3 של העתירה) לתוך תחומי חלקה מס' 33. במרחק מה מגבולות אותו בור אשפה, בתוך התחום של חלקה 33, גם צויין: "ערימות עפר". לכן, ברי שהעותרים, על יסוד מפת מדידה זו, מחזיקים ועושים שימוש בפועל גם בחלק מאותה חלקה 33, ולכן יש לחייב את העותרים בתשלום ארנונה בגין מלוא שטח הקרקע של 21,300 מ"ר המשמש להנחת העפר המתקבל מעבודת החפירה בבורות (ולא רק ב- 11,000 מ"ר כהצעת ב"כ העותרים). יח. לשאלה השנייה: ב"כ המשיבים סבור שיש לחייב את העותרים בתשלום ארנונה לפי תעריף של אדמה חקלאית המשמשת למזבלה (6.90 ש"ח למ"ר) ביחס לאותם 21,300 מ"ר של ערימות עפר, ואילו ב"כ העותרים סבור שיש לחייב לפי תעריף של קרקע תפוסה. ב"כ המשיבים, הטוען כאמור שמדובר בחלק אינטגרלי מן המזבלה, מתבסס על ע.א 975/97 מועצת עילבון נ' מקורות, נ"ד (2) פד"י, עמ' 433, בעמ' 448-449 פיסקה 16, שם ציין ביהמ"ש העליון שאין הצדקה לפטור מתשלום ארנונה תעלת מים ושטחים מגודרים לצידה המשתרעים על שטח גדול מאד בתחום שיפוטה של המועצה. ההפנייה לפסק הדין שבע.א 975/97 מבססת את המסקנה לפיה אין לפטור את השטח שעליו מונחות ערימות העפר המוצאות מחפירת הבורות, מתשלום ארנונה, וזו אכן מסקנתי, ואולם פסק הדין הנ"ל שבע.א 975/97 אינו דן בשאלה באיזה מן התעריפים הקיימים יש לחייב שטח זה שבו אנו עוסקים כאן. במחלוקת זו שבין התעריף המוצע ע"י ב"כ המשיבים (לפי אדמה המשמשת למזבלה), לבין התעריף המוצע ע"י ב"כ העותרים (קרקע תפוסה), נראית בעיניי בעניין זה עמדתו של ב"כ העותרים. אינני סבור שניתן לראות בשטח הנ"ל של 21,300 מ"ר, [ערימות עפר שהוצאו מתוך הבורות במסגרת עבודות חפירת הבורות], משום אדמה המשמשת למזבלה, שהרי המזבלה נועדה לשמש למילוי והטמנה של פסולת ביתית, ואין הגדרה זו חלה ביחס לערימות העפר שנחפרו והוצאו מן הבורות המיועדים להטמנת האשפה. לעומת זאת, נראה שההגדרה המתאימה היא של "קרקע תפוסה" דהיינו, בהתאם לאמור בסעיף ההגדרות של צו המועצות המקומיות (א) תשי"א - 1950: "כל קרקע בתחום המועצה שאינה אדמה חקלאית ומשתמשים ומחזיקים בה שלא ביחד עם בניין". ב"כ המשיבים הציע להחיל ביחס לשטחי הקרקע המשמשים להנחת ערימות עפר שנתקבל מעבודות החפירה את פריט 2.2.14 של צו תעריפי הארנונה דהיינו, תשלום של 6.98 ש"ח למ"ר לפי ההגדרה: "מחסנים המשמשים לעסק". אין בידי לקבל טענה זו, הואיל והמדובר בערימות עפר המונחות בשטח, ללא מחסנים, ולכן אין הצדקה להגדרה של מחסנים המשמשים לעסק, בהעדר מחסנים. לכן, ביחס לשטח של 21,300 מ"ר יחול התעריף של קרקע תפוסה לפי: 0.34 ש"ח למ"ר = 7,242 ש"ח. יט. בתחומי האתר עוברת דרך המשמשת כדרך המובילה לאתר איסוף הפסולת, בתחום חלקה 73. חלקה 73 משתרעת על 4,915 מ"ר, מהם יש לנכות 9 מ"ר בגין מתקן שקילה, כך שנותר שטח של 4,906 מ"ר המשמש כדרך. ב"כ העותרים טוען שמדובר בדרך דומה לזו שנדונה בבג"צ 764/88 דשנים נ' עירית קרית אתא, מ"ו (1) פד"י, עמ' 793, ובמיוחד בעמוד 809, שם פטר ביהמ"ש את המפעל מלשלם ארנונה בגין הדרך, ואילו ב"כ המשיבים מתבסס על ע.א 9368/96 מליסרון נ' עירית קרית ביאליק, נ"ה (1) פד"י, עמ' 156, שם נקבע כי על בעלת הקניון לשאת בתשלום ארנונה בגין "רחוב", שכן היא הנהנית העיקרית מהיותה מחזיקה בנכס בו מדובר. שקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בפסיקה, והגעתי למסקנה שיש לחייב את העותרים בתשלום ארנונה גם בגין השימוש בדרך שבחלקה 73. בע.א 9368/96, נ"ה (1) פד"י, עמ' 156, קבע ביהמ"ש העליון את העיקרון הבא בפיסקה 12 עמוד 165: "שחרור המחזיק ב"רחוב" מתשלום ארנונה מותנה איפה בזהותו של הנהנה מן הנכס ומן השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס. אכן, אם הנהנה הוא המחזיק בנכס, אין המדובר ב"רחוב". ואם הנהנה הוא ציבור בלתי מסוים, הרי שהנכס הוא בגדר "רחוב", והמחזיק בו פטור מחובת תשלום הארנונה בגינו. איתורו של הנהנה משירותי הרשות המקומית הניתנים לנכס אינו פשוט. שכן, קיים קושי לכמת במדויק את הנאתם של המחזיקים בנכס מחד גיסא, ושל כלל הציבור מאידך גיסא, משירותי הרשות המקומית הניתנים לנכס מסוים. במצב זה מכריעים את הכף שיקולים של יעילות הגבייה". בענין שנדון ב-ע.א. 9368/96 הנ"ל הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שהבאים בשערי הקניון עושים כן, בעיקר, על מנת לבקר בבתי העסק שבעליהם שוכרים את שטחי הקניון שברשות המערערת, שגם נהנית מדמי שכירות שהיא גובה מן הדוכנים שבמעברים. על יסוד השיקולים הנ"ל, ושיקולים נוספים שפורטו (שם, בעמודים 166-167), הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שיש לחייב את המערערת בארנונה עבור הדרך. כ. פסק הדין הנ"ל בענין מליסרון, ע.א. 9368/96, ניתן ביום 14.12.99. למעלה משבע שנים ומחצה לפני כן, בפברואר 1992, ניתן, בדעת רוב, פסק דינו של ביהמ"ש העליון בבג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, מ"ו (1) פד"י, עמ' 793, שם הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שברחובות ובדרכים שבשטחי המפעל עוברים ומשתמשים רבים: עובדים, ספקים, לקוחות, והמבקשים לבוא בשעריו של המפעל, דהיינו, מספר רב של אנשים הנמנים עם הציבור הרחב (שם, בעמוד 809 סיפא) ולפיכך סבר שם ביהמ"ש העליון שהעותרת זכאית לפטור מארנונה בגין שטחים אלה. לענייננו, בבואי לשאול את עצמי מיהו הנהנה העיקרי מן הנכס, לפי המבחן שב-ע.א 9368/96 נ"ה (1) פד"י, בעמ' 165, התשובה היא שהנהנים העיקריים הינם העותרים. הדרך בה מדובר מובילה לאתר הפסולת וממנו, כפי שניתן ללמוד מעיון במפה של המודד עימאד יעקוב. גם מדברי ב"כ העותרים, בעמ' 2 של סיכומיו, עולה שמדובר בדרך המובילה לאתר האס"ף ולגינון. בדרך זו משתמשים בעלי משאיות האשפה הבאים לפרוק את המטען בבור האשפה של האתר, וכן משתמשים בדרך זו עובדי העותרת, וכן מבקרים חיצוניים הבאים למקום לקורסי הדרכה, ומפקחים (עמ' 2 של סיכומי ב"כ העותרת, שמפנה לענין סיורים וביקורי המפקחים לאמור בנספחים 5+6 של העתירה). נראה לי שהדרך בה מדובר, נשוא הדיון, היא דרך שהנהנים העיקריים ממנה הינם העותרים, שכן דרך זו מובילה לאתר איסוף האשפה וממנו, כשהעושים שימוש בדרך זו משתמשים בה בראש בראשונה על מנת להגיע לאתר איסוף הפסולת המוחזק ומתופעל ע"י העותרים. העותרת גם סיפקה למשיבה מס' 1 שירותי פינוי אשפה לאתר האיסוף נשוא הדיון, כנגד תשלום כספי, ובגין שירותים אלה נותרה המשיבה חייבת כספים לעותרת, עיינו האמור בעמ' 7 של העתירה. הואיל ועיקר ההנאה מן השימוש בנכס הוא של העותרים יש לחייבם בתשלום ארנונה גם בגין השימוש בדרך כשהתעריף הוא לפי פריט 2.6.2 של צו תעריפי הארנונה של העותרת, משמע 0.57 ש"ח למ"ר, כדלקמן: 4,906 מ"ר X 0.57 ש"ח = 2,769 ש"ח. כא. בהתאם למפת המדידה של המודד עימאד יעקוב שטח הקרקע התפוסה הוא 59,394 מ"ר. ציינתי כבר שעמדת ב"כ העותרים היא שמדובר בקרקע שאיננה בשימוש ולכן פטורה היא מתשלום ארנונה. ב"כ העותרים גם מפנה ל-בג"צ 129/84 פרופיל חן נ' מועצה מקומית יבנה, ל"ח (4) פד"י, עמ' 413, לביסוס טענתו שאין די בעצם השליטה והחזקה על חלקה כדי לחייב בתשלום ארנונה אלא יש גם צורך שיהיה שימוש בקרקע. עמדתי היא שיש מקום לחייב את העותרים בתשלום ארנונה גם בגין 59,394 מ"ר קרקע תפוסה, שהגדרתה לפי סעיף ההגדרות של צו המועצות המקומיות (א) תשי"א - 1950, הוא: "כל קרקע בתחום המועצה שאינה אדמה חקלאית ומשתמשים ומחזיקים בה שלא ביחד עם בניין" בענין שנדון ב-בג"צ 129/84 פרופיל חן נ' יבנה, ל"ח (4) פד"י, עמוד 413, נרשמה הודאה מטעם המועצה המקומית שהעותרות באותו מקרה לא החזיקו בחלקה ובמבנים שעליה ולא השתמשו במבנים או בשטח הבלתי בנוי לכל מטרה שהיא. למעשה, טענת המועצה שם היתה שכשם שמדובר בחזקה ערטילאית, כך גם יש שימוש ערטילאי, והטענה נדחתה. נקבע שלצורך שימוש בקרקע יש להראות פעולה חיצונית המעידה על ניצול כלשהו לצורך מסוים (שם, בעמ' 416-417). במקרה שבפנינו אין כל הודאה מצד המועצה בדבר העדר שימוש, כפי שהיה בבג"צ 129/84 הנ"ל, יתר על כן, המסקנה אליה אני מגיע היא שאכן מדובר בקרקע תפוסה. אקדים ואציין שבגדר המינוי של המודד עימאד יעקוב נקבע כי עליו לציין את המיקום והשטח של מה שקרוי "קרקע תפוסה" (עמוד 5 לפרוט' רישא, ישיבת 25.9.01). מר עימאד יעקוב ציין בחלק ההסברים שבמפה ששטח הקרקע התפוסה הוא 59,394 מ"ר, וכבר ציינתי שלא הוגשה מפת מדידה נגדית. למעלה מן הדרוש אוסיף ואציין שמעיון במפה עולה שהאתר כולו משתרע על פני שטח נרחב שאיננו עשוי מקשה אחת: חלקו מורכב משלושה בורות אשפה: האחד סגור, השני בשימוש, אך כבר מלא כדי מחציתו, והשלישי חדש שעדיין איננו בשימוש. בין הבורות לבין עצמם קיימים מרחקים. שאר השטחים מורכבים מדרך עפר, אספלט חניה, ערימות עפר, מבנים, כגון, משרדים, ומתקנים שונים המוצבים בשטח, וכן, צינור גז, מתקן סולר, וקרוואנים. המדובר איפוא במרחב גדול, שכמוסבר איננו עשוי מקשה אחת, אך כל אותם בורות, ומתקנים, השטחים השונים והמרווחים שביניהם, כולם כלולים באתר איסוף הפסולת, ולכן מקובל עליי שיש לחייב את העותרים בתשלום ארנונה בגין 59,394 מ"ר קרקע תפוסה, כפי שקבע המודד עימאד יעקוב, כשהתעריף בגין הקרקע התפוסה הוא 0.34 ש"ח למ"ר = 20,193 ש"ח. כב. עתה עלינו עוד לדון במבנים ומתקנים שבאתר: מוסך בשטח של 225 מ"ר: ב"כ העותרים טוען בחישוב שהגיש ביום 24.10.01, שסומן א', שאין המדובר במוסך אלא מדובר בסככה פתוחה לחניית כלי רכב פרטיים ועבודה, ולכן יש לחייב לפי פריט 2.2.14, דהיינו, מחסנים המשמשים לעסק לפי 6.98 ש"ח למ"ר, ומכל מקום, התעריף בגין מוסך, 2.2.9, הוא 23.41 ש"ח למ"ר, ואין אישור להעלאה חריגה לשיעור של 48.77 ש"ח למ"ר כטענת המועצה. לעומת זאת, טוען ב"כ המשיבים שאומנם אין אישור להעלאה חריגה ל- 48.77 ש"ח למ"ר, אך בהתאם לסעיף 5 (6) בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות שנת 2000), תש"ס - 2000, הסכום המזערי לארנונה כללית לשנת 2000 בגין סוג נכס "מלאכה" היה 32.92 ש"ח למ"ר, ולשנת 2001 הסכום הוא 34.93 ש"ח. מקובלת עליי עמדת ב"כ המשיבים. אין בידי לקבל את טענת ב"כ העותרים שאין המדובר במוסך, כי אם בסככה פתוחה שהתעריף הקרוב אליה הוא של מחסנים, שכן במפת המדידה של מר עימאד יעקוב מדובר, הן בחלק של ההסברים, והן בגוף המפה, ב"מוסך", ואני סבור שיש לקבל את הדברים כפשוטם. כמו כן מקובל עליי תעריף החישוב כמוסבר בסיכומיו של ב"כ המשיבים, ולכן לגבי השטח של 225 מ"ר, מוסך, לפי תעריף של 34.93 ש"ח למ"ר, התוצאה תהיה 7,859 ש"ח. כג. אין מחלוקת בין הצדדים שבאתר ממוקמים משרדים בשטח של 212 מ"ר, אך ב"כ העותרים טוען שיש לחייב לפי פריט 2.2.4 שבצו תעריפי הארנונה, דהיינו, בסכום של 32.92 ש"ח למ"ר, בשים לב לכך שאין אישור להעלאה חריגה. ואילו ב"כ המשיבים מצביע על סעיף 5 (2) בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות שנת 2000), תש"ס - 2000, ולפיו הסכום המזערי לארנונה כללית עבור משרדים הוא 48.77 ש"ח למ"ר, ולכן התוצאה היא: 48.77 ש"ח X 212 מ"ר = 10,339 ש"ח. לענין מתקני שקילה בשטח של 94 מ"ר, לפי פריט 2.2.12 שבצו תעריפי הארנונה, התעריף לשנת 2001 הוא 124.55 ש"ח למ"ר (ואני מקבל את חישוב ב"כ המשיבים), התוצאה היא: 11,707 ש"ח. לענין מחסנים לעסק בשטח כולל של 98 מ"ר יש לערוך את החישוב לפי פריט 2.2.14, מחסנים המשמשים לעסק, לפי 6.98 ש"ח למ"ר, דהיינו, 684 ש"ח. כד. סיכום החיוב בגין הארנונה השנתית לשנת 2001 ביחס לאתר הפסולת נשוא הדיון הוא איפוא כדלקמן: 3,155 ש"ח. 1. בגין בור אשפה מס' 1, פריט 2.5.2 של תעריף הארנונה: 9,280 מ"ר X 0.34 ש"ח = ביחד: 72,779 ש"ח. 2. בגין בור אשפה מס' 2, מחצית אחת של 10,100 מ"ר לפי 0.34 ש"ח למ"ר = 3,434 ש"ח, + 10,050 מ"ר לפי 6.90 ש"ח למ"ר = 69,345 ש"ח מוסכם שאין חיוב. 3. לגבי בור אשפה מס' 3 - 7,242 ש"ח. 4. שטח קרקע של 21,300 מ"ר המשמש להנחת ערימות עפר לפי 0.34 ש"ח למ"ר - 2,769 ש"ח. 5. שטח דרך של 4,906 מ"ר לפי 0.57 ש"ח למ"ר 20,193 ש"ח. 6. קרקע תפוסה בשטח של 59,394 מ"ר לפי 0.34 ש"ח למ"ר 7,859 ש"ח. 7. מוסך בשטח של 225 מ"ר לפי 34.93 ש"ח למ"ר 10,339 ש"ח. 8. משרדים בשטח של 212 מ"ר לפי 48.77 ש"ח למ"ר 11,707 ש"ח. 9. מתקני שקילה בשטח 94 מ"ר לפי 124.55 ש"ח למ"ר 684 ש"ח. 10. מחסנים לעסק בשטח של 98 מ"ר לפי 6.98 ש"ח למ"ר 136,727 ש"ח סה"כ : כה. סה"כ החיוב בארנונה לשנת 2001: 136,727 ש"ח, והתוצאה מכל האמור לעיל היא שאני קובע שהארנונה השנתית לגבי שנת 2001 ביחס לאתר איסוף הפסולת הידוע כאס"פ אבליים נשוא העתירה שבפניי הינו: 136,727 ש"ח. לפי המוסכם בהסדר מיום 25.9.01, עמוד 5 לפרוט', התאריך הרלוונטי לחישוב המתוקן הנ"ל יהיה: 1.7.01. לענין פסיקת הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד אני קובע שכל צד יישא בהוצאותיו בשים לב לכך שמקצת הטענות של כל אחד מן הצדדים התקבלו, ומקצת הטענות של כל אחד מן הצדדים נדחו, ולכן ראוי הוא שכל צד יישא בהוצאותיו, וכך אני מחליט. ארנונההטמנהפסולת