פסק דין השופט ת' אור: האם חברה שעיסוקה מתן שירות צפייה בשידורי טלוויזיה לחולים המאושפזים בבתי חולים, שירות הכולל אף את אספקת מקלטי הטלוויזיות, חייבת בתשלום אגרת טלויזיה בגין החזקת המקלטים או שמא פטורה היא מאגרה כאמור? זו הסוגיה העיקרית העומדת במוקד הערעור שבפנינו. עיקרי העובדות 1. המערערת, חברת מדיק מדיה קורפורישן בע"מ (בכינוס נכסים) (להלן: המערערת) עסקה באספקת שירותי צפייה בשידורי טלוויזיה לחולים המאושפזים בבתי חולים. המערערת פעלה בבתי חולים שונים על פי הסכמים שנכרתו בינה לבינם, אשר במסגרתם העניקו לה בתי החולים זיכיון לפעול בתחומם בתמורה לתמלוגים אשר השתלמו להם על ידה. לצורך אספקת שירותיה, הקימה המערערת מערך המאפשר קליטת שידורי טלוויזיה בבתי חולים אלה, על כל הדרוש לכך, כולל התקנת תשתית פנימית, הצבת אנטנות, רישות בית החולים בכבלים, הצבת מכשירי טלוויזיה, התקשרות עם חברות כבלים ועוד. לצורך עיסוקה, החזיקה המערערת בבעלותה כ2000- מקלטים. מלאי ציוד המקלטים הוחזק במוקדי מרכזיה של המערערת בבתי החולים אשר שמשו אותה לצורך קיום פעולות הכרוכות באספקת השירות בכל בית חולים. עם ההתקשרות, קיבל המאושפז מידי עובדי המערערת מקלט טלוויזיה קטן הקבוע בתוך מתקן תלייה קפיצי. המתקן הותקן לנקודת קצה הקבועה בקיר למראשות מיטת המאושפז ובכך התחבר המקלט למערכת התשתית הקבועה בקירות בית החולים. 2. במהלך שנת 1996 פנתה רשות השידור אל בתי החולים בארץ בדרישה לתשלום אגרה בגין מקלטי הטלוויזיה (להלן: אגרת טלוויזיה או אגרה) המוחזקים על ידם. האגרה שנדרשה היתה בשיעור של 50% מסכום האגרה המלא וזאת לפי פטור חלקי הקבוע בתקנה 3(א) לתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות והצמדה), התשל"ד1974- (להלן: תקנות הפטור). בעקבות פניה זו, פנו אל המערערת בתי החולים בהם פעלה ודרשו ממנה שהיא תיטול על עצמה את הטיפול בכל הנוגע להסדרת החיוב באגרה של המקלטים אשר בבעלותה. על רקע זה, פנתה המערערת במכתב מיום 11.8.96 לרשות השידור ובו הודיעה כי בתי החולים בהם היא פועלת אינם המחזיקים במקלטים ולפיכך אין החיוב באגרה חל עליהם. במכתבה הבהירה המערערת, כי היא המחזיקה הבלעדית במערכת התומכת בשירותיה כמו גם במקלטים המשמשים לשם מתן השירות, וזאת ללא כל יכולת התערבות מצדו של בית החולים. יחד עם זאת, טענה המערערת במכתבה כי אף היא אינה חייבת באגרת טלוויזיה בגין המקלטים שבהחזקתה. המערערת נימקה עמדתה זו בכך שבכל התקופות בהן מושכרים המקלטים לחולים אין החיוב באגרה חל עליה שכן המקלטים מוחזקים על ידי החולים ולא על ידה, ובתקופות בהן אין המקלטים מושכרים לחולים והם מוחזקים על ידה, זכאית היא לפטור מתשלום אגרה לפי תקנה 2 לתקנות הפטור המעניקה פטור ל"סוחר" במקלטי טלוויזיה. לאחר דין ודברים שהתנהל בין רשות השידור למערערת ובתי החולים, התקבלה במשרדי המערערת ביום 11.11.96 דרישת תשלום אגרת טלוויזיה בגין המקלטים שברשותה עבור השנים 1993-1996 (להלן: דרישת תשלום). לפי דרישת התשלום, חויבה המערערת באגרה מוקטנת ששיעורה 50% מהאגרה המלאה בעד כל מקלט וזאת בהתאם לתקנה 3(א) לתקנות הפטור, אשר הפטור החלקי הקבוע בה הוחל גם על המערערת. החוב הסתכם בסך 2,329,170 ש"ח, כולל קנסות והצמדה. 3. בעקבות דרישת התשלום הגישה המערערת תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד רשות השידור ובה ביקשה מבית המשפט להצהיר כי אין היא חייבת בתשלום אגרה בגין מקלטי הטלוויזיה שבבעלותה. בית המשפט דחה את תביעת המערערת. את סוגיית קביעת היקף החוב אשר חבה המערערת לרשות השידור, להבדיל מתוקפו, הותיר בית המשפט לברור שייערך בין הצדדים או לתובענה נפרדת. על פסק דין זה ערעור המערערת אשר בפנינו. תשתית נורמטיבית 4. אחת ממטרותיו המרכזיות של חוק רשות השידור הינה הסדרת מימון פעילותה של רשות השידור. אחד האמצעים העיקריים שנקבעו בחוק לשם הגשמת תכלית זו הוא הטלת חלק מעלות פעילותה של רשות השידור על קהל המשתמשים הפוטנציאלים בשירות שהיא מספקת. לצורך כך יצר החוק, בשילוב עם תקנות הפטור אשר הותקנו מכוחו, מנגנון הבורר מתוך קהל המשתמשים הפוטנציאלים בשירותיה של רשות השידור את אלה אשר ישתתפו במימון פעילותה ואת מידת השתתפותם בכך. מנגנון זה מכיל שני מסננים הבוררים את קהל המשתמשים עליו יוטל החיוב באגרה. המסנן הראשון קובע את הבסיס לעצם החיוב באגרה. המסנן השני תוחם את היקפה האגרה בכך שהוא פוטר, בהתקיים תנאים מסויימים, באופן חלקי או מלא, מתשלום האגרה, גם כאשר מתקיים הבסיס לחיוב בה. 5. הבסיס לחיוב באגרת טלוויזיה קבוע בסעיף 29(א) לחוק רשות השידור, התשכ"ח1965- (להלן: חוק רשות השידור או החוק). הסעיף קובע כדלקמן: "29.-(א)-הועד המנהל יטיל, בדרך שתיקבע בתקנות, אגרה שנתית (להלן: אגרה) בעד החזקת מקלט טלויזיה, בין דרך כלל לבין לסוגי מקלטים; בתקנות כאמור ייקבע מועד תשלום האגרות, ובלבד שיותר לשלם את מלוא האגרה בשיעורים; ... (הדגשה שלי - ת"א). מסעיף זה עולה, כי הקריטריון היחיד הקובע את בסיס החיוב באגרה הוא קריטריון ההחזקה במקלט. קריטריון זה מהווה את תנאי הסף לחיוב באגרת טלוויזיה. אין חבות באגרת טלוויזיה ללא החזקה במקלט. למרות מרכזיותו של תנאי זה להטלת החיוב באגרה, אין החוק מגדיר מה טיבה של החזקה זו. המובן של "החזקה" במקלט יכול להיתפס בצורה רחבה ביותר, והמחוקק צפה מקרים בהם לא יהיה מוצדק להטיל את האגרה במלואה או בחלקה על מי שמחזיק מקלט טלוויזיה. לפיכך, התיר לוועד המנהל, במסגרת תקנות שיתקין, לפטור מתשלום האגרה, כולה או מקצתה, סוגים מסויימים של מחזיקי מקלטים (סעיף 29(א)(1) לחוק). מכוח סעיף זה הותקנו תקנות הפטור. 6. תקנות הפטור מתארות, באופן קזואיסטי, רשימת מקרים אשר לגביהם ניתן פטור חלקי או מלא מאגרה בעד החזקת מקלטי טלוויזיה. בתקנה 2, הרלבנטית לענייננו, ניתן פטור חלקי מאגרת טלוויזיה ליצרן ולסוחר. התקנה קובעת: "בעד החזקת מקלטי טלוויזיה ובעד החזקת מקלטי רדיו המיועדים להתקנה ברכב מנועי, בידי מי שייצר אותם או סוחר בהם לא תיגבה אלא אגרה בשל מקלט טלוויזיה אחד בלבד או בשל מקלט רדיו אחד בלבד, לפי הענין, בכל בית עסק" (ההדגשות שלי - ת"א). בתקנה 3(3) נקבע פטור חלקי מיוחד, כלהלן: "בעד החזקת כל מקלט טלוויזיה בבתי הבראה, בתי חולים, בתי אבות, מועדוני קשישים, אכסניות נוער ומועדוני צה"ל תיגבה אגרה מוקטנת ששיעורה 50% מהאגרה המלאה" (הדגשה שלי - ת"א). בתקנה 4 נקבע פטור חלקי לבתי מלון. התקנה קובעת: "בעד החזקת מקלטי טלוויזיה בבית מלון, תיגבה - (1) מבית מלון המחזיק עד 130 מקלטים - אגרה מוקטנת ששיעורה 25% מהאגרה המלאה לכל מקלט; (2) מבית מלון המחזיק 131 מקלטים או יותר - אגרה מוקטנת ששיעורה 50% מהאגרה המלאה לכל מקלט". תקנה 5 קובעת מקרים בהם ניתן פטור מוחלט מאגרת טלוויזיה. בין היתר, פוטרת התקנה מאגרת טלוויזיה מכשיר טלוויזיה המוחזק בבתי ספר לטובת תלמידי בית הספר (תקנה 5(א)(4)); מכשיר טלוויזיה המוחזק בידי עיוור (תקנה 5(א)(5)); מכשיר טלוויזיה מקולקל שאין אפשרות להשתמש בו (תקנה 5(א)(6)) ומכשיר טלוויזיה המוחזק על ידי חרש-אילם (תקנה 5(ג)). 7. סקירה כללית של תקנות הפטור מעלה, כי בשונה מהקריטריון המופעל ביחס לבסיס החיוב באגרה, המתמקד כאמור בהחזקה במקלט טלוויזיה, אין התקנות עשויות מקשה אחת בנוגע לקריטריון התוחם את היקף החיוב באגרה. הן מכילות קטגוריות שונות של פטורים אשר הרציונל העומד בבסיסן שונה ואף היקף הפטור הניתן במסגרתן אינו אחיד. בין קטגוריות הפטור, ניתן למנות קטגוריה שעניינה העדר זיקה או זיקה רופפת בלבד לפוטנציאל השימוש במקלט לצורכי צפייה (סעיף 5(א)6); קטגוריה שעניינה שימוש במקלט בהקשר סיעודי (סעיף 3(א) לתקנות); קטגוריה שעניינה שימוש במקלט בהקשר חינוכי (סעיף 5(א)(4)) ועוד קטגוריות המצדיקות, לדעת מתקין התקנות, את הקטנת החיוב באגרה או אף מתן פטור מלא ממנה למחזיק במקלט. יודגש, הפטורים השונים מאגרת טלוויזיה המוענקים במסגרת תקנות הפטור הופכים רלבנטיים רק כאשר מתקיים תנאי הסף של החזקה במקלטים. אם תנאי הסף אינו מתקיים - אין כלל בסיס לחיוב באגרה. לעומת זאת, כאשר מתקיים תנאי הסף של החזקה במקלט ואין בתקנות הפטור כל סיוג לגבי החיוב או היקפו, באמצעות הקטנתו או ביטולו, מחויב המחזיק בתשלום מלא של האגרה. 8. להשלמת התמונה הנוגעת לתקנה 2 הדנה בפטור הניתן לסוחר במקלטים, יש לציין כי לגבי "סוחר" כמשמעותו בתקנה, אשר לגביו חל פטור חלקי באגרה כאמור לעיל, קובע סעיף 29א לחוק רשות השידור חובת הודעה כדלקמן: "(א) סוחר שמכר או השכיר מקלט טלוויזיה ישלח הודעה על כך לרשות השידור בדרך, במועד ולפי פרטים שייקבעו בתקנות; לא שלח הודעה כאמו, דינו - קנס 1,000 לירות. (ב) לענין סעיף זה, 'סוחר' - מי שעסקו או חלק מעסקו מסחר סיטוני או קמעוני במקלטי טלוויזיה". הפרטים בנוגע לחובת ההודעה נקבעו בתקנה 8 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), התשמ"א1981- (להלן: תקנות האגרה). גדר המחלוקת 9. הצדדים חלוקים ביניהם הן בנוגע לעצם חיובה של המערערת באגרה והן בנוגע לזכאותה לפטור ממנה. אשר לעצם חיובה באגרה טוענת המערערת כי שעה שהמקלטים מושכרים ללקוחותיה הרי הם יוצאים מרשותה ואין הם בחזקתה. לפיכך נשמט הבסיס לחיובה באגרת טלוויזיה. לעומת זאת, טוענת רשות השידור כי המערערת, בהיותה ספקית של שירותי צפייה בשידורי טלוויזיה, ממשיכה להחזיק במקלטים גם כאשר אלה משמשים את לקוחותיה בבתי החולים. המחלוקת בנוגע לזכאותה של המערערת לפטור מאגרה מתמקדת בשאלה האם חל על המערערת הפטור המוענק ל"סוחר" בתקנה 2 לתקנות הפטור. טענת המערערת היא, כי היא "סוחר במקלטי טלוויזיה" כמשמעות מונח זה בתקנה, ולפיכך זכאית היא לפטור מאגרת טלוויזיה בגין המקלטים שעה שאלה מוחזקים על ידה (פרט למקלט אחד בכל בית עסק). לעומתה, טוענת רשות השידור, כי אין המערערת "סוחר במקלטים" כמשמעותו בתקנה 2 ולפיכך אין היא זכאית כלל לפטור המוענק בה. כמו כן, לדעת רשות השידור, המערערת אף אינה זכאית לפטור מכוח כל תקנה אחרת הקבועה בתקנות הפטור. יודגש, כי יריעת הערעור שבפנינו מוגבלת לסוגיות אשר נדונו בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע שהמערערת חייבת באגרה אולם נמנע מלהכריע בנוגע להיקף החיוב בה. לפיכך מצטמצמת המחלוקת שבפנינו לעצם חיוב המערערת באגרה ולשאלת זכאותה לפטור ממנה, להבדיל מהיקף החיוב החל עליה בהתחשב במספר מקלטי הטלויזיה שהיא החזיקה בהם בתקופה הרלבנטית, באם יסתבר כי היא חייבת באגרה. 10. דעתי היא, כי המערערת היא המחזיקה במקלטי הטלויזיה הנדונים, במובן סעיף 29(א) לחוק, גם כשאלה נמסרים לשימושם של החולים בבתי החולים, ועל כן החיוב באגרה חל עליה. כמו כן, לדעתי, אין המערערת "סוחר במקלטי טלוויזיה" כמשמעות מונח זה בתקנה 2 לתקנות הפטור ולפיכך הפטור הקבוע בה אינו חל עליה. להלן אפרט את הנימוקים לעמדתי זו. וזה יהיה סדר הצגת הדברים: ראשית, אבחן האם המערערת "מחזיקה" במקלטים באופן המקים את עצם חיובה באגרה. שנית, אבחן האם זכאית המערערת לפטור מחיובה באגרה בשל היותה "סוחר במקלטי טלוויזיה" כמשמעות מונח זה בתקנה 2 לתקנות הפטור. שלישית, אדון בטענת המערערת כי היא זכאית לביטול האגרה אף אם נעשתה על בסיס חוקי וזאת לאור היות דרישת החיוב רטרואקטיבית. אסיים בכמה הערות הנוגעות למחלוקות אשר בין בעלי הדין שבפנינו. החיוב באגרה - "החזקה" במקלט טלוויזיה 11. כאמור, טענת המערערת היא כי שעה שהמקלטים עוברים לידי לקוחותיה המאושפזים בבתי החולים, יוצאים הם מגדר החזקתה ועוברים להחזקת הלקוחות. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה, כי המערערת נותרת המחזיקה במקלט גם כאשר היא מעבירה את המקלטים לשימוש החולים. בית המשפט נימק את עמדתו כלהלן: "אין ספק, כי החוק כיוון למצב, בו המחזיק במקלט משתמש בו ונהנה מן השירות. אולם החוק והתקנות לא כיוונו למצב זה, שבו ההחזקה במכשיר וההנאה מהשידורים מוענקת למספר כה רב של אנשים המחליפים זה את זה לגבי השימוש במקלט. במצב כזה, כמו בענייננו, יש לומר, שבעל הזיקה הקרובה ביותר למקלט עצמו הוא החברה שמפעילה את השירות. ואם נשתמש במבחן של סעיף 15 לחוק המקרקעין, הרי נאמר, שלמעשה כל מאושפז ומאושפז, אם הוא בבחינת מחזיק, עדיין הוא מחזיק עבור התובעת. במילים אחרות, מי שהיה ונותר המחזיק במקלט לצורך תשלום האגרה הינו התובעת עצמה. מעבר לדרוש יש מקום להעיר, כי תוצאה זו נראית לי אף מעשית, הגיונית ורצויה. לא מתקבל על הדעת שהנתבעת תצטרך לדרוש תשלום חלקיקי אגרה ממאושפז זה או אחר, אם נראה בו כמחזיק לצורך תשלום האגרה. הגיוני ומעשי יותר, שנותן השרות ישא בתשלום האגרה ויביא אותה בחשבון, בעת ההתקשרות עם בתי החולים ובעת קביעת מחיר השרות" (ההדגשה במקור). 12. המערערת חולקת על קביעה זו של בית המשפט. לטענתה, יש ליישם בענייננו את מבחן השליטה הישירה הקבוע בסעיף 15 לחוק המקרקעין, התשכ"ט1969-, החל על מיטלטלין מכוח סעיף 8 לחוק המיטלטלין, התשל"א1971-. לטענתה, מתקיימים בענייננו שני יסודותיה של החזקה הקניינית בנכס - היסוד הנפשי שעניינו מידת המודעות או הרצון לשלוט או להחזיק בנכס והיסוד הפיסי שעניינו במידת הזיקה הפיסית לנכס. היסוד הנפשי מתקיים, לדעת המערערת, מעצם החתימה של המאושפז על הסכם השכירות ונטילת המקלט בהם מביע השוכר את רצונו ואת כוונתו להחזיק במושכר ולשלוט בו במשך תקופת השכירות. היסוד הפיסי אף הוא מתקיים, לטענתה, בכך שהשוכר מתפעל את המקלט באופן בלעדי ועושה בו שימוש בכפוף למגבלות המתחייבות מטיב השכירות ונסיבותיה. 13. מעבר לתפעול המקלט על ידי לקוחותיה, תומכת המערערת את עמדתה, לפיה לקוחותיה הם המחזיקים במקלטים, בשורה של מאפיינים המעידים, לדעתה, כי בתקופת השכירות הם מקבלים שליטה מלאה על מקלט הטלוויזיה. בין מאפיינים אלה היא מסתמכת על העובדות הבאות: לשוכר מוענק מקלט ספציפי הצמוד אליו במשך כל תקופת השכירות והמערערת אינה רשאית לקבלו בחזרה בטרם הסתיימה תקופת השכירות; המקלט הוא מקלט טלוויזיה רגיל הניתן לשימוש גם ללא חיבור לתשתית הפרוסה בבית חולים; התקנת המקלט והעברתו ממקום למקום יכולה להתבצע על ידי השוכר עצמו; המערערת אינה אוסרת על הוצאת המקלטים מתחומי בית החולים; המערערת אינה יכולה לשלוט בנעשה במקלט; התשלום בגין השכירות הנו בהתאם לתקופת השכירות ולא בגין השימוש בו בפועל וכן השוכר הוא זה שאחראי כלפי המשכירה להשיב לה את החזקה במקלט ששכר עם תום תקופת השכירות. זאת ועוד, לטענת המערערת, עצם הדבר כי היא הקימה את התשתית התומכת בשימוש במקלטי הטלוויזיה בבית החולים אינה רלבנטית לשאלת החזקה במקלטים. כמו כן, לטענתה, אין לפרש את המונח "השכרה" כהשכרה לטווח ארוך בלבד ומכל מקום, אורך ההשכרה תלוי באורך ימי האשפוז שיכול להיות במקרים מסוימים לטווח ארוך. 14. את המונח "החזקה" יש לפרש בהתאם לתכליתו של חוק רשות השידור. הבהרנו לעיל, כי תכלית זו, כפי שהיא עולה מהחוק ומתקנות הפטור, היא לשתף בנטל מימון רשות השידור את הנהנים הפוטנציאלים מהשירות שהיא מספקת אשר יש להם זיקת החזקה למקלטים. בענייננו, אין כל דרישה בחוק כי ההחזקה במקלטים תהיה פיסית דווקא. עצם הדבר שהמאושפזים הם אשר מפעילים את המקלט לצורך צפייה בשידורים והם המחליטים מתי להשתמש בו, מתי לסגרו ובאיזה ערוץ לצפות, מבססת אמנם החזקה פיסית ארעית במקלט, אולם אין בכך כדי לקבוע בידי מי החזקה במקלטים מבחינה משפטית, דהיינו כמובנה בחוק. מהבחינה המשפטית, נראה כי לצורך תכליתו של חוק רשות השידור, "מחזיק" במקלט הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר" למקלט (השווה לעניין "מחזיק" בדירה לצורך מיסוי ארנונה: ע"א 5957/92, 6754/93 מפרק האחים גולדשטיין, חברה לשיכון ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ ואח', דינים עליון, כרך נג, 202 פיסקה 11 ואסמכתאות שם). מבחן זה, עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ותקנות הפטור, היוצרים במשולב מנגנון המבקש לשתף במימון פעילות רשות השידור רק את אותו קהל משתמשים פוטנציאלים במקלט אשר יש לו את הזיקה הכוללת הקרובה ביותר למקלט. בכך בורר החוק באופן יעיל וענייני, לצורך הטלת אגרה, את אותו קהל הקשור באופן הקרוב ביותר הן למקלט והן לשימוש בו לצורכי צפייה בשידורים. מבחן "הזיקה הקרובה ביותר" אינו מבחן קשיח המאופיין בקריטריונים נוקשים. מדובר במבחן גמיש הבוחן את שאלת ההחזקה במקלט בהתאם לכל האינדיקציות העולות בנסיבות העניין. אין הכרח שכל האינדיקציות יצביעו בכיוון אחד או שכל אחת מהן, כשלעצמה, תצביע באופן ברור, על בעל הזיקה הקרובה ביותר למקלט. יש להשקיף על החזקה במקלט כמכלול, ממעוף הציפור, ולקבוע את זהות המחזיק כאותו אחד שמירב הזיקות המצטברות מקשרות אותו אל המקלט. 15. אמנם, ההסכם בין המערערת ללקוחותיה הוכתר בכותרת "הסכם שכירות". אולם על מנת לבדוק מיהו המחזיק במקלט בעת המצאותו בשירות הלקוחות המאושפזים, יש להתחקות אחר מהותו של ההסכם ולא להסתפק בכותרת שהוא הוכתר בה. בענייננו, מקובלת עלי עמדת רשות השידור, כי לאור אפיון עסקה של המערערת כעסק המתמקד באספקת שירותי צפייה בשידורי טלוויזיה, הרי שהמערערת לא העבירה, ואף לא התכוונה להעביר, את החזקה בטלוויזיה לידי המאושפזים. היא רק התירה להם להשתמש במקלטים לצורך צפייה בשידורים הנקלטים באמצעותם. בחינה מהותית של טיב ההתקשרות מעלה, כי המערערת לא עסקה בהשכרת מקלטי טלוויזיה, אלא סיפקה שירותי צפייה במקלטים. כך גם הבינו את ההתקשרות החולים המאושפזים אשר שכרו את שירותיה של המערערת. למאושפזים בבית חולים אין עניין כלשהו בשכירת טלוויזיות כחפץ בעלמא, שכן במצבם אין הם מסוגלים להפיק מכך תועלת כלשהי. הם שוכרים שירות - ולא מקלט טלוויזיה - ומטרתם לקבל את מלוא השירות אותו מציעה המערערת, כאשר התשלום בגין השירות מגלם בחובו את כל ההוצאות הקשורות בכך, כולל תשלום אגרת טלוויזיה החלה על המערערת. זאת ועוד, מלבד מהות העסקה, המעידה כשלעצמה כי המערערת לא העבירה את ההחזקה במקלטים לחולים, קיימות אינדיקציות חיצוניות רבות נוספות המעידות על זיקת המערערת למקלטים. המערערת היא זו שהתקינה את מקלטי הטלוויזיות, היא זו שהיתה אחראית לתפעולם השוטף ולתקינותם כחלק מהשירות שסיפקה והיא זו שהעבירה אותם ממקום למקום. כמו כן, לפי חלק מההסכמים עם בתי החולים, התחייבה המערערת להתחבר לרשת כבלים, במידה ורשת כזו פועלת באזור בית החולים, כאשר דמי המינוי להתחברות לרשת ישולמו על ידה (ראו לדוגמא סעיף יב' להסכם בין המערערת לבית החולים אסף הרופא מיום 5.6.91 וכן סעיף יב' להסכם בנוגע לאספקת שירות צפייה בשידורים בבתי חולים ממשלתיים-עירוניים בתל אביב מיום 2.7.89). גם העובדה שעל המערערת היה לשאת בתשלומים לחברות הכבלים מצביעה על היותה מחזיקה במקלטים שכן, באופן רגיל, המחזיק במקלטים הוא זה אשר מתקשר עם חברות הכבלים ומשלם עבור השירות שהן מספקות. זיקתה של המערערת למקלט נלמדת גם מכך שהמערערת היא זו שקיבלה מבתי החולים רשות להציב את המקלטים בחדרי החולים במסגרת ההסכמים שחתמה עמם. בנוהג הרגיל, המחזיק בנכס הוא זה המבקש רשות להציבו בתחומו של אחר. העובדה כי המערערת הסדירה את הצבת המקלט בתחום בית החולים מצביעה, על כן, אף היא על כך שהיא החזיקה במקלטים. אף אורך התקופה האופיינית להעברת המקלט לידי המאושפזים, תקופה שהיא בדרך כלל קצרה ונמדדת בימים ספורים בלבד, משמש אינדיקציה נוספת לכך שההחזקה במקלט לא עברה לידי המאושפזים. 16. לזיקות המצטברות לעיל, ניתן להוסיף גם את העובדה כי המערערת לא ראתה לנכון לשלוח הודעה לרשות השידור, כמוטל עליה בסעיף 29א לחוק ובתקנות האגרה, הקובעות כי סוחר שמכר או השכיר מקלט טלוויזיה, ישלח הודעה על כך לרשות השידור. הצורך בהודעה כאמור נובע מכך שבסיס החיוב הוא החזקה במקלט. רק כאשר עוברת החזקה במקלט לאחר, נדרשת הודעה על כך וזאת על מנת ליידע את הרשות בנוגע לזהות המחזיק, עובדה המסייעת בידה לגבות את אגרת הטלוויזיה ממנו. אכן, אי שליחת ההודעה, כשלעצמה, אין בה כדי להכריע בשאלת זהות המחזיק בטלויזיה. אולם יש בכך כדי להצביע, ביחד עם גורמים אחרים, על טיב עיסוקה של המערערת ועל כך שעסקה זה התמקד במתן שירותי צפייה בטלוויזיה ולא בהשכרת מקלטים. 17. באופן כללי, לא ניתן לומר כי כל אחת מהאינדיקציות שנמנו לעיל מעידה, כשלעצמה, על מידת זיקתה של המערערת למקלט ואף לא כל הזיקות שמנינו שוות מבחינת חוזקן. אולם, במצטבר, חוברות הזיקות יחד באופן המעיד בצורה ברורה על כך שבנסיבות העניין המערערת היא זו בעלת הזיקה הקרובה ביותר למקלטים. ניתן, על כן, לסכם ולקבוע, כי המערערת היא שהחזיקה במקלטים, במובן סעיף 29(א) לחוק רשות השידור, אף בשעה שלקוחותיה המאושפזים בבית חולים עשו בהם שימוש לצורכי צפייה בשידורים. זכאות "סוחר במקלט טלוויזיה" לפטור מאגרה 18. הבהרנו לעיל, כי המערערת "החזיקה" במקלטים אף כאשר הם היו מצויים ברשותם של המאושפזים. בכך מתמלא התנאי של סעיף 29(א) לחוק לחיוב המערערת באגרת טלוויזיה. השאלה הנוספת בה עלינו להכריע היא, האם זכאית המערערת לפטור מחיוב זה בשל היותה "סוחר במקלטי טלוויזיות" כמשמעות מונח זה בתקנה 2 לתקנות הפטור, הפוטרת "סוחר" כאמור מתשלום אגרת טלוויזיה (למעט מקלט אחד) בגין המקלטים שבחזקתו. לטענת המערערת, תכלית החוק והתקנות היא לגבות אגרת טלוויזיה בגין החזקת מקלט טלוויזיה שיש עמה פוטנציאל להנאה ישירה של המחזיק משידורי טלוויזיה. המערערת משתיתה עמדתה זו על ההבחנה המונחת, לטענתה, ביסוד הפטור המוענק ל"סוחר" בתקנה 2 בין מי שעושה במקלטי הטלוויזיה שימוש עסקי-מסחרי ובין מי שעושה בהם שימוש פרטי-אישי. הפטור - כך הטענה - חל על שימוש עסקי-מסחרי ואינו חל על שימוש פרטי-אישי. מטעם זה, פטר לדעתה מתקין התקנות מתשלום אגרה יצרנים וכן סוחרים בטלוויזיות העוסקים, בין היתר, בייצור, במכירה, השכרה והשאלה של מקלטי טלוויזיה. אלה אינם בעלי פוטנציאל להפקת הנאה ישירה מצפייה בשידורים אלא הם מהווים תחנת ביניים בדרך להעברת המקלטים לשימושם של אחרים. לאור האמור, טוענת המערערת, שאף אם יש להגדירה כגוף מסחרי המעניק שירותי צפייה בשידורי טלוויזיה, ולא כמשכירת מקלטי טלוויזיה, אין הדבר גורע מעובדת היותה "סוחר" לפי תקנות הפטור. 19. האם שימוש עסקי בפוטנציאל הצפייה בשידורי טלוויזיה הופך את המחזיק ל"סוחר במקלטים" כמשמעות מונח זה בתקנה 2? אין התקנה מגדירה מיהו "סוחר במקלטים" עליו חל הפטור. על מנת להתחקות אחר פרשנות מונח זה, יש לבחון את תכלית התקנה לאור הוראות החוק ותקנות הפטור בכללותן. אמנם, יתכן מאוד כי מתקין התקנות לא שיווה לנגד עיניו שירות במתכונת אותה מספקת המערערת. אולם גם אם אלה הם פני הדברים, אין הדבר מונע את פירוש התקנה על פי תכלית חוק רשות השידור ותקנות הפטור בכללותן (ראו: ע"א 1934/91 רשות השידור נ' גיורא שור, פ"ד נ(4) 856 פיסקה 7). על מנת לקבוע האם הפטור המוענק למחזיק שהנו "סוחר במקלטי טלוויזיה" חל על המערערת, יש להתחקות אחר הרציונל העומד ביסוד מתן הפטור בתקנה 2 לתקנות הפטור ולבחון האם הוא חל גם במקרה העומד בפנינו. 20. עיון בתקנה 2 מלמד כי הרציונל העומד ביסודה למתן פטור מאגרת טלוויזיה מתייחס לפוטנציאל השימוש במקלט לצורכי צפייה בשידורים. באופן כללי, תכלית התקנה היא לפטור מתשלום אגרה החזקה במקלטים שיש עמה זיקה רופפת בלבד לשימוש במקלטים לצורכי צפייה. כך הוא לגבי מי שמייצר את מקלטי הטלוויזיה, וכך הוא לגבי מי שעוסק בממכרם. לגבי אלה, החזקתם במקלטי הטלוויזיה אינה החזקה שיש עמה הנאה כלשהי מהשידורים הנקלטים באמצעותם. אם נחזור לענייננו, האם המונח "סוחר במקלטים" צריך להתפרש גם על מי שמחזיק במקלטים ועושה שימוש עסקי בפוטנציאל הצפייה הטמון בהם כאשר הוא עצמו אינו מפיק הנאה ישירה מעצם השידורים? כאמור, המערערת מבקשת להרחיב את תחום פרישתו של טווח הפטור המוענק ל"סוחר במקלטים" באופן שיקבע כי "סוחר" כמשמעותו בתקנה 2 כולל כל מי שמשתמש במקלטי הטלוויזיות שימוש עסקי-מסחרי להבדיל משימוש אישי האוצר בחובו פוטנציאל להנאה ישירה מהמקלט. במילים אחרות, לטענת המערערת, הפטור יחול אף אם הסוחר השתמש בפועל בכשירותו של המקלט לקלוט שידורים, אולם מטרת השימוש לא היתה הפקת הנאה אישית אלא הפקת הנאה מסחרית. 21. אין בידי לקבל את האבחנה אותה מציעה המערערת לצורך הגדרת המונח "סוחר" כמשמעותו בתקנה 2 לתקנות הפטור. האבחנה בין שימוש פרטי לשימוש עסקי אינה עולה מלשון התקנה. לשון התקנה תומכת דווקא בפרשנות צרה יותר, לפיה חלה התקנה על מי שסוחר במקלטים גופם, שכן היא חלה על "סוחר במקלטים". כמו כן, נראית לי עמדת רשות השידור כי אבחנה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תקנות הפטור בכללותן. לפי תקנה 4, המעניקה פטור חלקי מאגרה למקלטים המוחזקים בבתי מלון, ובמידה מסוימת אף לפי תקנה 3(א), המעניקה פטור חלקי מאגרה למקלטים המוחזקים במוסדות סיעודיים שונים, מוענק פטור בהיקף שונה, קטן בהרבה, עבור שימוש מסחרי-עסקי במקלטי טלוויזיה. אם נכונה התיזה של המערערת, והדגש בהבחנה בין "סוחר" למי שאינו "סוחר" נעוץ באופן השימוש במקלט - אישי או עסקי, הרי שבתי מלון ומוסדות סיעודיים המנוהלים למטרת רווח היו אמורים לזכות אף הם בפטור זהה מאגרת טלוויזיה לזה של "סוחר במקלטים" לפי תקנה 2. אף מחזיקים אלה, אינם מחזיקים במקלטים לצורך הפקת הנאה ישירה מצפייה בשידורים הנקלטים באמצעותם, אלא כחלק ממתן שירות ללקוחותיהם. אולם אין התקנות פוטרות בתי מלון ומוסדות סיעודיים מתשלום אגרה בגין מקלטי טלוויזיות המוחזקים על ידם פרט למקלט אחד, כפי שנקבע לגבי סוחר במקלטים, אלא הם מחוייבים באגרת הטלוויזיה, אם כי בהיקף שאינו מלא. הפטור החלקי הקבוע בתקנות הפטור במקרים אלה מלמד, כי באופן עקרוני, החזקת מקלטים לשימוש עסקי-מסחרי אינה פטורה מאגרת טלוויזיה. שימוש מסחרי-עסקי נחשב אף הוא כהפקת הנאה מקליטת שידורי טלוויזיה שמפיקה רשות השידור. האבחנה אותה מציעה המערערת, יוצרת אפוא חוסר קוהרנטיות בתקנות הפטור בכל הנוגע למשתנה שעניינו פוטנציאל השימוש במקלטים. 22. כאמור, את תקנה 2 ניתן לפרש גם באופן שטווח הפטור הקבוע בה הוא צר יותר. לפי פרשנות זו, מוענק הפטור בתקנה 2 לסוחר במקלטים מהטעם שאין לו זיקת שימוש ישירה כלשהי - אישית או מסחרית - בפוטנציאל הצפייה בשידורים. המקלטים מוחזקים בידו לצורך מסחר בהם גופם, ובמצבם זה הם ככול מכשיר חשמלי אחר המוחזק אצל סוחר במכשירי חשמל, כגון מכונות כביסה, שואבי אבק וכיוצא באלה. במילים אחרות, בשלב בו מצויים המקלטים אצל "הסוחר", טמון בהם פוטנציאל כשירות לשימוש אשר טרם הוצא מהכוח אל הפועל ואשר לאור תכלית עיסוקו של הסוחר בהם, אף אין כוונה להשתמש בהם לתכלית עבורה נועדו בעת שהם מצויים בחזקתו. לעומת זאת, אדם המפיק הנאה אישית או מסחרית מהשימוש במקלטים לצורך הקרנת שידורים, אינו נכנס בגדר המונח "סוחר" בתקנה 2 לתקנות הפטור. לפי פרשנות זו, הרציונל העומד ביסוד הפטור הקבוע בתקנה 2 הוא שהחזקת מקלטי טלוויזיה לצורכי מסחר במקלטים גופם, יוצרת זיקת שימוש עקיפה ורופפת מדי לפוטנציאל השימוש במקלטים לצורכי צפייה ובשל זיקה רופפת זו אין הצדקה לחיובם של המחזיקים באגרה. פירוש זה משתלב היטב הן בלשון התקנה והן במבנה הכולל של התקנות אשר ממנו עולה כי שימוש עסקי-מסחרי במקלטים אינו בהכרח פטור מאגרה. הוא אף עולה בקנה אחד עם תכלית החוק עליה עמדנו לעיל. התוצאה היא, שמקובלת עלי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, על פיה אין האמור בתקנה 2 לתקנות הפטור מעניק למערערת פטור מתשלום אגרת טלוויזיה בגין מקלטי הטלוויזיה אותם היא מוסרת לשימוש, כנגד תשלום, למאושפזים בבתי החולים. דרישת תשלום לגבי שנים קודמות 23. בצד טענותיה בנוגע לשאלת חוקיות חיובה באגרת טלוויזיה, טוענת המערערת כי בנסיבות העניין, חיובה באגרה באופן רטרואקטיבי לגבי התקופה הקודמת לשנת 1996 הנו שלא כדין, ודינו להתבטל. אם ירדתי לסוף דעתה של המערערת בנקודה זו, הרי שבמהות, טוענת המערערת כי רשות השידור הציגה בפניה מצג לפיו היא פטורה מאגרת טלוויזיה, היא הסתמכה על מצג זה בתום לב ובאופן סביר, ושינתה עקב כך את מצבה לרעה. לפיכך, מושתקת רשות השידור מלהתכחש למצג זה. העובדות המקימות, לטענת המערערת, טענת השתק כלפי הרשות הן כדלהלן: דרישת התשלום נשלחה אליה ביום 11.11.96 וזאת לאחר שנים בהם ידעה רשות השידור על פעילותה כמי שמשכירה מקלטי טלוויזיה אך התייחסה אליה - כך נטען - כאל סוחר הפטור מאגרה. במהלך תקופה זו, בשנת 1994 אף התקיימה שיחה בין מנכ"ל המערערת למר אורי קינג, הממונה על האכיפה ברשות השידור, בנוגע לאגרת טלוויזיה אשר במסגרתה, כך הטענה, חיווה מנכ"ל המערערת את עמדתו על כך. לאחר שיחה זו ועד שנת 1996, לא הופנתה כלפי המערערת כל דרישה לתשלום אגרה. המערערת טוענת כי אף בשנת 1996, כאשר החלה רשות השידור בניסיונות הגבייה שלה, לא הופנו דרישות התשלום אליה אלא הן הופנו למספר בתי חולים, על יסוד ההנחה שהם המחזיקים במקלטי טלוויזיה. בדרישות תשלום אלה, התייחסה רשות השידור אל המערערת כאל "חברת השכרה". יתרה מכך, בשיחה טלפונית בין בא כוח המערערת ומר קניג, מיום 17.7.96, הביע הנ"ל עמדה כי המערערת פטורה מאגרה וכי אין כלל מקום להתערבות מצדה במחלוקת שבין רשות השידור לבתי החולים. רק כאשר נואשה מבתי החולים, פנתה רשות השידור אל המערערת. מסכת עובדתית זו מעידה, לדעת המערערת, כי רשות השידור שינתה את עמדתה ביחס אליה בלא שינוי נסיבות שהצדיק זאת. טענתה היא, כי שינוי זה הוא מהותי, נוכח העובדה כי רשות השידור דורשת תשלום אגרת טלוויזיה גם בגין שנים עברו שקדמו בהרבה למועד דרישת הרישום. המערערת מפנה בעניין זה, לע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433, 452-451, שם נקבע כי אי שליחת הודעות חיוב בארנונה במשך עשרות שנים ביסס אצל המערערת באותו מקרה מסקנה סבירה לפיה הוענק לה פטור מתשלום ארנונה. 24. האם אכן יצרה רשות השידור מצג כאמור והאם המערערת הסתמכה עליו בתום לב ובסבירות? תשובתי לשאלות אלה היא בשלילה. כאמור, המערערת רואה באי שליחת דרישות התשלום מצג לפיו פטרה אותה רשות השידור מתשלום אגרה. בחוק רשות השידור או בתקנותיו אין הוראה מפורשת המטילה חובה על רשות השידור לשלוח דרישת תשלום למחזיקים במקלטים. תקנות האגרה קובעות, כי יושב ראש הרשות יפרסם ברשומות הודעה על סכום האגרה (תקנה 2(ב)), אולם לא קבועה בהן חובה לשלוח דרישת תשלום לכל אחד ואחד ממחזיקי המקלטים. מכל מקום, על פי התקנות, אין באי שליחת הודעת תשלום, כשלעצמה, כדי לבסס מצג לפיו המחזיק במקלט פטור מאגרה. יוזכר בהקשר זה, שלא תמיד עולה בידי רשות השידור לאתר מיהו המחזיק במקלט, בעוד שהמידע לגבי ההחזקה בו נגיש יותר למחזיק עצמו. בנסיבות אלה, באין הוראה שתקבע כך במפורש, אין לקבוע כי מחזיק במקלט יופטר מחובת תשלום אגרה רק בגין העובדה שלא נשלחה אליו דרישת תשלום. 25. במצב דברים זה, בו אין חובה על הרשות לשלוח דרישה אישית לכל מחזיק בנוגע לחיובו באגרה, על הטוען למצג מטעמה אשר גרם לו להסתמכות עליו, מוטל הנטל להוכיח כי בפני הרשות היו, או צריכים היו להיות, כל הנתונים אשר מהם יכלה להסיק על קיום חובו, ובנסיבות העניין, היה זה סביר מצדו לפרש את אי שליחת הודעות התשלום מטעמה כמחדל המשקף את עמדתה לפיה הוא פטור מתשלום האגרה. בענייננו, אין כל אינדיקציה המצביעה על כך כי רשות השידור ידעה אל נכון את כל הנתונים הדרושים לה לשם חיוב המערערת באגרה, או כי המערערת יכלה להניח שמידע זה מצוי בידי הרשות. המידע בעניין זה, היה מצוי דווקא בידי המערערת, אשר הכירה כמובן את תנאי ההתקשרות בינה לבין בתי החולים בהם פעלה, ובינה לבין כל אחד מהמאושפזים עמם התקשרה. את העובדות הצריכות לעניין טרחה המערערת לפרט בפני רשות השידור רק במכתבה מיום 11.8.96, כאשר אולצה לכך על ידי בתי החולים בהם פעלה. בנסיבות אלה לא עומדת למערערת טענת השתק. המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי הרשות יצרה מצג, עליו יכלה היא להסתמך בסבירות, לפיו היא פטורה מתשלום אגרה. לפיכך, אין לשעות לטענת המערערת לביטול החיוב באגרת טלוויזיה בגין התקופה שקדמה לדרישת רשות השידור לתשלום האגרה על ידה. 26. המערערת הביאה כאסמכתא לטיעונה, את ע"א 975/97 הנ"ל. אין הנדון דומה לראיה. בניגוד למצב ששרר שם, המערערת במקרה דנן היתה מודעת לכך שמוטלת על המחזיק במקלט חובה לשלם אגרת טלוויזיה. יתרה מכך, בחלק מההסכמים עליהם חתמה עם בתי החולים בהם פעלה, היא התחייבה לשלם אגרת טלוויזיה אם זו תחול (ראו לדוגמא: סעיף יב להסכם בין המערערת לבית חולים "אסף הרופא" מיום 5.6.91, סעיף 2.12 להסכם בין המערערת להסתדרות מדיצינית הדסה מיום 1.12.96). למרות זאת, בחרה המערערת לראות עצמה פטורה מעולו של חיוב זה כאשר, כאמור, רק במכתבה משנת 1996 היא טרחה לפרט בפני רשות השידור את מכלול הנסיבות המקנות לה, לדעתה, פטור כאמור. בנוסף, בניגוד למצב ששרר בע"א 975/97 הנ"ל, אף אין לומר כי חלף זמן רב באופן המבסס טענת הסתמכות של המערערת על מצג של הרשות לפיו פטורה היא מתשלום אגרת טלוויזיה. לסיכום, בנסיבות העניין לא הצליחה המערערת לבסס טענת השתק כנגד רשות השידור המונעת ממנה לדרוש את חיובה באגרה בגין שלוש שנים הקודמות לדרישת התשלום. הערות לסיום 27. לסיום אבקש להעיר מספר הערות. המערערת טוענת טענות מטענות שונות בנוגע לפגיעה בזכויות יסוד שלה בעטיה של הוצאתה מגדר הפטור הניתן לסוחרים. טענה אחת מבין טענות אלה מצריכה התייחסות קצרה. לטענת המערערת, הוצאתה מגדר הפטור המוענק לסוחרים תביא לאפלייתה לעומת סוחרים אחרים, מבלי שיש לכך הצדקה עניינית. דין הטענה להידחות. אפליה פסולה פירושה יחס שונה אל שווים. בענייננו, קיימת אבחנה ברורה בין המערערת לבין סוחרים אחרים במקלטים, אבחנה עליה עמדתי לעיל. 28. הערה שניה. אחת מטענות המערערת היא כי אי החלת הפטור עליה נגועה בחוסר סבירות קיצוני. המערערת מדגישה, כי האגרה בגין החזקת טלוויזיות מוטלת על כל מקלט ומקלט וזאת ללא קשר לביצועיה העסקיים ובלא קשר לשיעור השכרת המקלטים על ידיה. יוצא מכך, שהיא תיאלץ לשלם אגרת טלוויזיה גם עבור מקלטים אשר לא הושכרו כלל כל השנה וגם אם לא הושכר אף מקלט במשך כל השנה. טענתה זו של המערערת אינה נטולת בסיס. יתכן כי טעם דומה הוא שהניע את הוועד המנהל להעניק פטור חלקי למקלטים המוחזקים בבתי מלון. הפטור החלקי משקף את העובדה כי בתי מלון אינם מצויים תמיד בתפוסה מלאה, ולפיכך פוטנציאל השימוש במקלטים שברשותם הוא חלקי, בהתאם לרמת התפוסה בהם. על פני הדברים נראה, שראוי כי המערערת תהנה מהסדר דומה. במהלך הדיון בפנינו הסכימה באת כוחה של רשות השידור כי דרושים תיקונים בהקשר זה בתקנות הפטור. מכל מקום, בענייננו ננקטו צעדים על ידי רשות השידור על מנת למתן את העיוות העלול להיווצר עקב הטלת אגרה מלאה על המערערת. בדיון שהתנהל לפנינו, הובהר על ידי באת כוח הרשות כי הדרישה לחיוב באגרה נעשתה על בסיס של ספירת מקלטים אשר נמצאו בבית החולים ואשר היו בשימוש. כמו כן, רשות השידור הגבילה מראש את דרישתה מהמערערת למחצית האגרה בלבד עבור כל אחד מהמקלטים האלה, וזאת מכוח תקנה 3(א) לתקנות הפטור אשר עניינה החזקת מקלטי טלוויזיה במוסדות סיעודיים. מכל מקום, טענתה זו של המערערת, נוגעת לסוגיית היקף החוב להבדיל מעצם קיומו. במסגרת דיון בהיקף החוב, דיון אשר אינו עומד בשלב זה בפנינו, פתוחה הדרך בפני המערערת לטעון טענה זו וכל טענה נוספת אחרת הנוגעת להיקף החוב. 29. הערה שלישית. השאלה האם תקנה 3(א) לתקנות הפטור חלה על המערערת לא עלתה בפנינו, וזאת מהטעם שהמערערת ביקשה פטור מלא מאגרת הטלוויזיה לפי תקנה 2 ולא הסתפקה בפטור החלקי שהוענק לה ממילא על ידי רשות השידור מכוח תקנה 3(א). רשות השידור טענה בעניין זה, כי הפטור לפי תקנה 3(א) שהוענק למערערת, הוענק לה לפנים משורת הדין וזאת מהטעם שאין היא מוסד סיעודי, אשר רק לו, לטענת רשות השידור, מוקנה הפטור. איני משוכנע בצדקתו של טיעון זה. על פי לשונה, חלה תקנה 3(א) על החזקת כל מקלט טלוויזיה במוסדות המנויים בתקנה, וביניהם בתי חולים. התקנה אינה מגבילה את הפטור רק למוסדות עצמם, אלא חלה לכאורה על כל המחזיק מקלטים בתחומם. יתכן, אמנם, שמתקין התקנות שיווה לנגד עיניו מצב בו מדובר בטלוויזיה המותקנת במקום ציבורי לרווחת כלל הציבור המצוי במוסד ולא מצב בו מוענק שירות צפייה לחולים ספציפיים השוכרים שירות צפייה בשידורים. אולם ניתן לטעון, לעומת זאת, כי הרציונל ביסוד הפטור הוא שהקטנת החיוב באגרה תמנע את גלגול עלות זו על כתפי המשתמשים או תקטין את העלות ובכך תוזל עלות השירות למשתמשים. אם כך הדבר, יש הגיון להחיל פטור זה גם על ספקי שירותים עסקיים כגון המערערת. מכל מקום, לאור העובדה כי רשות השידור ממילא העניקה פטור זה בפועל למערערת, ניתן להותיר את ההכרעה בשאלת תחולת תקנה 3(א) למקרה בו הדבר יידרש. 30. והערה אחרונה. רשות השידור חייבה את המערערת בתשלום האגרה כולל הצמדה וקנסות. בית המשפט המחוזי העיר בפסק דינו, כי יש לצפות ולקוות שרשות השידור תתחשב בכך שפנייתה אל המערערת נעשתה לאחר זמן, כאשר למערערת לא היה ברור על מי מוטלת החבות לתשלום האגרה, ותיתן לכך ביטוי, ככול שהדבר ניתן לפי חוק, הן לעניין תשלום הקנסות והן לעניין גובה הסכום הניתן לגביה. המלצה זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי, נוכח העדרה עד כה של פסיקה מחייבת בנושאי המחלוקת אשר בין בעלי הדין. 31. לאור כל האמור, ערעורה של המערערת נדחה בזה והחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה חבה המערערת בתשלום אגרת טלוויזיה בגין המקלטים שהוחזקו על ידה, ונמסרו על ידה לשימושם של מאושפזים בבתי החולים על פי המוסכם עימם נותרת בתוקפה. המערערת תשא בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: 1. הכל מעוניינים להנעים את ימי האשפוז של חולים בבתי חולים ככל שניתן. אחד האמצעים לכך הוא מתן אפשרות לחולים לצפות בשידורי טלוויזיה ממקום משכבם. כידוע, שירותי הבריאות עולים ממון רב ותקציבי בתי החולים מצומצמים הם. לכן, אין בכוחם הכלכלי של בתי החולים להעניק שירות זה לחוליהם. הפתרון שנמצא הוא סיפוק הדרישה לצפייה בטלוויזיה באמצעות גופים מסחריים פרטיים. בתי החולים התקשרו עם חברות, במקרה שלנו מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ (להלן: "החברה"), אשר לקחו על עצמן את ארגון מערך השירות לחולים. דבר זה נעשה באמצעות הסכמים, לפיהם שולמה תמורה מסוימת לבית החולים. לרוב נגעו ההסכמים הן לטלפונים, הן לטלוויזיות. 2. בהפעלת טלוויזיה יש עניין כספי לגורם נוסף, והוא רשות השידור. כידוע, כל המחזיק במקלט טלוויזיה חייב באגרה על פי סעיף 29 לחוק רשות השידור, תשכ"ה1965-. והנה, החברה מדיק מדיה, אשר התקינה את מערך הטלוויזיה, העמידה לרשות המאושפזים בבתי החולים כ2000- מכשירי טלוויזיה. החברה התקשרה עם כל מאושפז, אשר היה מעוניין לקבל טלוויזיה, בחוזה "השכרת טלוויזיה", כשהתמורה שולמה על ידי המאושפז לפי ימי הצפייה בטלוויזיה. נראה, כי תקופה מסוימת הופעל שירות הטלוויזיה בבתי החולים מבלי שהופנתה דרישה מאת רשות השידור לתשלום האגרה. באחד הימים נתן מישהו ברשות השידור את דעתו על הפעלת מקלטי טלוויזיה בבתי חולים על ידי החברה. תחילה פנו אל בתי החולים בדרישת תשלום האגרה. בתי החולים הפנו את הרשות לחברה והאחרונה הפנתה את הרשות למאושפזים. ואמנם, השאלה העומדת לפנינו היא האם חייבת החברה לשלם את אגרת הטלוויזיה. 3. דא עקא, לא המחוקק ולא מתקין התקנות נתנו את דעתם על ההסדר המיוחד של השכרת מקלטי טלוויזיה לידי מאושפזים בבתי החולים באמצעות חברה מסחרית. כפי שעולה מחוות דעתו של חברי השופט ת' אור, החלת הנורמות הקיימות על ההסדר המיוחד, כפי שנתגבש במציאות, מסובכת היא. שלוש שאלות עומדות במרכז הסוגיה. האחת, האם החברה "מחזיקה" במקלטי הטלוויזיה בעת שהם מצויים בידי המאושפזים. כאמור, יסוד ההחזקה במקלט הטלוויזיה הוא היסוד להטלת חיוב האגרה על פי סעיף 29 לחוק. השאלה השניה היא האם החברה היא בבחינת "סוחר" הנהנה מפטור במסגרת תקנה 2 לתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות והצמדה), תשל"ד1974-. והשאלה השלישית היא האם חל בנסיבות המקרה הנדון פטור חלקי בעד החזקת מקלט הטלוויזיה בבית חולים, במסגרת תקנה 3(א) לתקנות הנזכרות. 4. חברי השופט ת' אור הגיע למסקנה כי החזקת מקלט הטלוויזיה מצויה בידי החברה; כי החברה איננה בבחינת "סוחר"; ובאשר לשאלה השלישית, חברי נטה לראות את החברה כזכאית לפטור החלקי הניתן בעד מקלטים המוחזקים בבתי חולים, אך לבסוף לא ראה צורך להכריע בשאלה זו במסגרת ערעור זה. 5. מסקנתי הסופית קרובה לזו של חברי השופט ת' אור, אך דרכי אליה אינה זהה לדרכו. לטעמי, היחס המשפטי בין המאושפז לבין החברה בנוגע למקלט הטלוויזיה הוא שכירות, כפי שנאמר בכותרת של החוזה ביניהם, בתניותיו השונות ובחתימה. היחס בין המתקשרים תואם את הגדרת השכירות בסעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א1971-: שכירות היא זכות שהוקנתה בתמורה (להלן: דמי שכירות) להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות. לטעמי, ברי כי למאושפז זכות להחזיק במקלט הטלוויזיה. יתרה מזו, במקרה של אובדן המקלט או גרימת נזק לו, יש להחיל את הוראת חוק השומרים, תשכ"ז1967-, בדבר אחריות שומר שכר, וזאת על פי הוראת סעיף 24 לחוק השכירות. 6. לא השתכנעתי כי יש מקום או צורך, בסוגיה הנדונה, לשנות מן הדפוסים המסורתיים של מושגי המשפט לשם השגת מטרה פיסקאלית. העובדה כי בחוזה שכירות מדובר אינה מכרעת בשאלת החבות לתשלום אגרת טלוויזיה. נקודת המוצא שלי היא כי העובדה שלשוכר יש זכות להחזיק בנכס מסוים אינה שוללת את האפשרות כי גם המשכיר ייחשב עדיין למחזיק. אפשרות זו קיימת גם במסגרת המשפט הפרטי. כך, למשל, מקובל לראות בשוכר או בבר-רשות אדם המחזיק מטעמו של הבעלים. ראה מ' דויטש, קניין (כרך א', תשנ"ז1997-) 394. יתרה מזו, החברה שימרה בידה, כפי שציין חברי, מידה מרובה של שליטה במקלטים, כך שאף ניתן לפרש מצב דברים מעין זה כהחזקה משותפת. ראה ש' לרנר, שכירות נכסים (תל-אביב, תש"ן1990-) 57. מסקנתי היא, איפוא, כי על אף העובדה שבידי המאושפז-השוכר מצויה זכות ההחזקה במקלט הטלוויזיה, עדיין אפשר לראות גם את החברה כמחזיקה במקלט זה, במובן סעיף 29 לחוק רשות השידור, וכל זאת מנימוקיו של חברי השופט ת' אור. במילים אחרות, החזקת המקלט בידי המאושפז נעשית מטעמה של החברה או שניהם נחשבים מחזיקים במשותף. 7. גירסתי, לפיה גם השוכר וגם החברה הם בבחינת מחזיקים, מעוררת שאלה נוספת והיא: האם החובה של תשלום האגרה מוטלת על שניהם. לטעמי, ההגיון הענייני מחייב כי החבות תוטל באופן בלעדי על החברה, וזאת משני נימוקים עיקריים. ראשית, אין זה מעשי כי רשות השידור תיגבה ממאושפזים חלקיקי אגרה, הנמדדים לפי ימי האשפוז הבודדים. שנית, החברה לא הודיעה לרשות השידור על השכרת המקלטים, כפי שהייתה, לכאורה, חייבת לעשות על פי סעיף 29א לחוק ועל פי תקנה 8 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלויזיה) תשמ"א1981-. אמרתי "לכאורה" כי באמת אין כל טעם, בנסיבות העניין, להודיע לרשות השידור על כל השכרה לכל מאושפז. לכן, מסקנתי היא כי החובה לתשלום אגרה בעד המקלטים המושכרים מוטלת באופן בלעדי על החברה. 8. באשר לשאלה האם החברה היא בבחינת "סוחר", תשובתי העקרונית היא חיובית. כאמור, סעיף 29א לחוק קובע כי "סוחר שמכר או השכיר מקלט טלוויזיה ישלח הודעה על כך לרשות השידור". סעיף 29א(ב) לחוק מגדיר מיהו סוחר לענין זה, בזו הלשון: לענין סעיף זה "סוחר" - מי שעסקו או חלק מעסקו מסחר סיטונאי או קמעונאי במקלטי רדיו או במקלטי טלויזיה. ברוח זו קובעת תקנה 8 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלויזיה): מסר סוחר מקלט טלוויזיה בין בדרך של מכירה בין בדרך של השאלה או השכרה, ישלח באמצעות הדואר הודעה על כך בכתב למנהל ..... [ההדגשות אינן במקור] 9. על רקע הוראות אלה, דעתי היא כי החברה, מאחר שהיא עוסקת בהשכרה של מקלטי טלוויזיה כעסק קמעונאי, נתפסת על ידי ההגדרה הנזכרת של סוחר. עם זאת, אין זאת אומרת כי היא נהנית לגבי כל מקלטי הטלוויזיה מן הפטור של סוחר, הקבוע בתקנה 2 לתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות והצמדה). מנוסח התקנה עולה בבירור, כי הכוונה היא למתן פטור על החזקת מקלטי טלוויזיה בעת הימצאותם בבית העסק, טרם מסירתם לידי לקוח. אם נחיל כעת הסדר זה על המקרה המיוחד שלפנינו, הרי הפטור יחול על מקלטים שלא הושכרו למאושפזים. כלומר, הפטור אינו חל על הימים שבהם הושכרו מקלטי הטלוויזיה למאושפזים. מבחינה מעשית, אין קושי מיוחד לקבוע את ימי ההשכרה, מתוך רישומי החברה. 10. בכך מגיע אני לשאלה האחרונה, והיא האם החברה זכאית לפטור החלקי עבור השכרת מקלטי הטלוויזיה, על פי תקנה 3(א) לתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות והצמדה). כאמור, חברי השופט ת' אור ציין בחוות דעתו, כי הוא נוטה להחיל פטור חלקי זה בנסיבות העניין. לטעמי, אפשר לקבוע באופן חיובי כי על-פי נוסח התקנה, המדבר על החזקת מקלטי טלוויזיה בבתי חולים, נכנסת השכרת מקלט טלוויזיה למאושפז בבית חולים לגדר התקנה. התוצאה היא, כי החברה נהנית מן הפטור החלקי - לפי שורת הדין - בנוגע למקלטי הטלוויזיה שהושכרו למאושפזים. 11. בסיכום, אם דעתי תתקבל, התוצאה תהיה כי החברה פטורה מן האגרה לגבי כל התקופות שבהן מקלטי הטלוויזיה לא הושכרו למאושפזים, למעט אגרה על מקלט אחד בלבד. לגבי התקופות שמקלטי הטלוויזיה היו בשכירות אצל המאושפזים, החברה חייבת בתשלום האגרה, תוך כדי פטור חלקי של 50%. 12. לבסוף, ברצוני להעיר כי טוב הייתה עושה רשות השידור לו דאגה להסדרה ישירה של גביית אגרה בגין השכרת מקלטי טלוויזיה למאושפזים בבתי חולים, וזאת באמצעות חקיקת משנה. מציאת פתרון בדרך של פרשנות, טלאי על גבי טלאי, אינה נראית דרך נאותה להסדרת סוגיה זו. בהסדרת הסוגיה, מן הראוי כי רשות השידור תיתן את דעתה על כך כי בסופו של עניין, האגרה "תגולגל" על המאושפזים, באמצעות דמי השכירות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. רפואהבית חוליםטלויזיהאגרה