פסק דין השופט י' קדמי: זוהי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע.פ. 4358/98), בערעור שהוגש בפניו על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ברמלה (ת. 005991/98). בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקשת בעבירה לפי תקנה 169 לתקנות התעבורה (להלן: התקנות), בשל כך שנהגה ברכב כשלאחת מאזניה צמודה אוזניה המחוברת למכשיר טלפון סלולרי. המבקשת ערערה כנגד ההרשעה וערעורה נדחה; ומכאן הבקשה שבפנינו. אנו החלטנו ליתן רשות ערעור, ראינו בבקשה שבפנינו הודעת ערעור ודנו בה כאילו היתה כזו מלכתחילה. וזו לשונה של תקנה 169 לתקנות: "לא ינהג אדם רכב ולא ילך עובר דרך בכביש כלאוזניו צמודות אוזניות המחוברות למכשיר להשמעת צלילים או קולות, למעט אוזניות המחוברות למכשיר שמיעה רפואי". המחלוקת בין בעלי הדין מתמקדת בפרשנותן של התיבות "אוזניות" ו"אזניו". המבקשת טוענת, כי התקנה מדברת בהצמדת שתי אוזניות לשתי האוזניים; ואינה אוסרת על הצמדת אוזניה אחת לאוזן אחת. מאידך גיסא, טוענת המדינה כי בהתאם להוראותיו של סעיף 5 לחוק הפרשנות, "יחיד" כולל "רבים" וההיפך; ועל כן, הנקיטה בלשון "רבים" בתקנה הנ"ל, כוללת גם "יחיד", לאמור - אוזניה אחת הצמודה לאוזן אחת. עמדת המבקשת מקובלת עלי ואלה עקרי טעמי. הוראותיו האמורות של סעיף 5 לחוק הפרשנות, כפופות לסייג הקבוע בסעיף 1 לחוק האמור, לפיו: הוראות החוק הנ"ל לא יחולו אם יש "בענין הנדון או בהקשרו" דבר שאינו מתיישב עם הוראות אלו. לשיטתי, הסייג האמור חל לענין פרשנות התיבות הנ"ל בתקנה 169 לתקנות; וזאת משום שיישום הוראותיו של סעיף 5 הנ"ל אינו מתיישב - לטעמי - עם תכלית חקיקתה של התקנה האמורה. תכליתו של האיסור שקובעת תקנה 169 הנ"ל היא: למנוע מצב שבו "מתנתק" הנוהג ברכב מסביבתו ע"י הצמדת אוזניות לשתי אוזניו; וזאת, להבדיל מ"כרסום" גרידא ברמת הקשב של הנהג וביכולת לקלוט "קולות" המושמעים בסביבתו הקרובה. אילו חפץ היה המחוקק למנוע "כרסום" בלבד ביכולת השמיעה של הנוהג ברכב - להבדיל מ"התנתקות" כאמור - היה אומר זאת במפורש. העובדה שאין איסור על האזנה לרדיו, לרשמקול וכיוצ"ב מכשירים המשמיעים קולות-לרבות מכשירי קשר ומכשירי פלפון המצוידים בדיבורית - תוך כדי נהיגה ברכב מלמדת, כי "כרסום" בלבד ברמת הקשב וביכולת השמיעה הינו "נסבל" ומכל מקום אינו אסור. אכן, אין מחלוקת כי הצמדת אזניה לאוזן אחת, "מכרסמת" ביכולתו של נוהג ברכב לקלוט "רחשים" במידה העולה על זו, שפוגעת ביכולת האמורה האזנה למיכשור המשמיע "קולות" במכונית כאמור לעיל. ברם, מאידך גיסא, אין ספק שהצמדת אזניה אחת לאוזן אחת, אינה "מנתקת" את הנוהג ברכב מן המתרחש בסביבתו הקרובה; ואם חפץ המחוקק להבחין בין דרגות של "כרסום" ביכולת קליטת המתרחש - להבדיל מהבחנה בין "כרסום" לבין "התנתקות" כאמור - מן הראוי היה שהדבר יאמר במפורש. אכן, אופי הפגיעה ביכולתו של הנוהג ברכב לשמוע "קולות", בשל האזנה לרדיו - או למכשיר אחר המשמיע קולות - שלא באמצעות אוזניה, שונה מזו הנעוצה בהצמדת אזניה לאוזן. הצמדת אזניה מציבה "מחסום" בפני רעשים, צפירות, קריאות הולכי רגל וכיוצ"ב "קולות", הבאים מן הצד שבו מצויה האזניה; ואילו האזנה למכשירי השמעת קולות שלא באמצעות אזניה, אינה מציבה "מחסום" כזה. הבדל זה בפגיעה ביכולת השמיעה, תומך לכאורה בגישת המדינה. ברם, מאידך גיסא, הצמדת אזניה אחת "חוסמת" אוזן אחת בלבד, מבלי לפגוע ביכולת השמיעה של האחרת; ואילו ההאזנה שלא באמצעות אזניות - המותרת על פי החוק - עשויה לפגוע ביכולת הקליטה של שתי האזנים. אכן, בסיכומו של דבר, הפרשנות המוצעת על ידי המדינה - לפיה אסור השימוש אפילו באזניה אחת - מגשימה את תכלית החוק בצורה טובה יותר מאשר הפרשנותה אחרת. ברם, אין די בכך, כאשר לשון החוק מותירה מקום גם לאפשרות אחרת המתישבת גם היא עם תכלית החקיקה, אם כי תרומתה לאותה תכלית מצומצמת יותר. שתי העמדות שהוצגו בפנינו באזר להיקף האיסור הקבוע בתקנה 169 הנ"ל הינן איפוא סבירות: לשתיהן אחיזה בלשון התקנה ושתיהן תורמות להגשמת תכליתה. סוף דבר, הנוסח הקיים של תקנה 169 לתקנות ניתן לשני פירושים סבירים: האחד - איסור על הצמדת שתי אזניות לשתי אזניים; והשני איסור גם על הצמדת אזניה אחת לאוזן אחת. במצב דברים זה, מן הדין להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם; ובמקרה דנא, יהיה זה הפירוש המצמצם את האיסור להצמדת שתי אזניות לשתי האזניים. אם מבקש המחוקק לאסור גם על שימוש באוזניה אחת, עליו ליתן לכך ביטוי ברור בלשון התקנה; וזו - כתקנה הקובעת אחריות קפידה - חייבת להיות בהירה וחד משמעית. לאור האמור לעיל הנני מציע לחברי לקבל את הערעור ולזכות את המבקשת מן העבירה שבה הורשעה. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג כהן: תקנה 169 לתקנות התעבורה מצויה בפרק הנושא את הכותרת "הוראות שונות" התקנות הכלולות בפרק זה אינן עשויות מעור אחד. עניינן של חלק מהתקנות הוא, לפי תוכנן, בבטיחות המשתמשים בדרך. עניינה של תקנה 169 היא "אסור שימוש באוזניות בדרך" הן על ידי נהגי רכב והן על ידי "עובדי דרך בכביש". ניסיון החיים מלמד שלא ניתן להשיג בטיחות אבסולוטית. התקנות נותנות ביטוי לכך. טול לדוגמא את החובה לנהוג כששתי הידיים על ההגה. חובה זו קבועה בתקנה 28 ולכאורה זוהי חובה מוחלטת אולם באותה תקנה עצמה מצא מתקין התקנות להרשות פעולות מסוימות המחייבות ניתוק יד מן ההגנה ולו לזמן קצר, להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה. גם השימוש ברדיו איננו אסור במכונית. כדי להפעילו, לכבותו, או להחליף בו תחנות, אין מנוס מלהסיר יד אחת מן ההגה. מדוגמאות אלה ואחרות עולה, כי המחוקק הכיר בחוסר יכולת ואולי גם בהעדר צורך להטיל אסורים מוחלטים והקל במקום שהדבר אפשרי וראוי. תקנה 169 אוסרת גם על הולך רגל ללכת בכביש כשאוזניות צמודות לאוזניו. האם אכן יש לפרש את התקנה כך שגם אם הולך רגל יחצה את הכביש כשאוזניה אחת לאוזנו יעבור הוא עבירה? נראה שאין הדבר כך. אין אסור כזה מתחייב מלשון התקנה ומתכליתה. גם המגמה הראויה בעיני לדה-קרימינליזציה של החיים, מצדיקה שלא להפוך - שלא לצורך - התנהגות אנוש, לעבירה. כחברי השופט קדמי, שלנימוקיו אני מצטרפת, כך גם אני סבורה, כי לשון הרבים בה נקט מתקין התקנות אינה כוללת יחיד וכי הסיפא של סעיף 5 לחוק הפרשנות תיושם כאן. הדבר מתבקש מנוסח התקנה ומתכליתה. אם רוצה המחוקק לאסור שימוש באוזניה אחת, בידיו לנסח את הדברים ביתר בהירות ולדבר בתקנה גם בלשון יחיד. כל עוד לא עשה כן, יהנה הנאשם מן הדואליזם הפרשני האפשרי והתקנה תתפרש בדרך המקלה עמו. אשר על כן מסכימה אני עם חברי השופט קדמי וכמוהו סבורתני כי יש לקבל את הערעור. ש ו פ ט ת השופט ע' ר' זועבי אני מסכים עם חברי השופט קדמי ולהערותיה של חברתי השופטת שטרסברג כהן וכמוהם סבורני כי יש לקבל הערעור. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט קדמי. רכבמשפט תעבורהשמיעהדיבור בטלפון בזמן נהיגהאוזניים