זיכוי על פגיעה באופנוע


פסק דין

לאחר ששמעתי ועיינתי בכל ראיות והעדויות בפני אני מחליט לזכות הנאשם מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום שבפני.


ראשית דבר:


רואה אני מקום לצטט בראשית הכרעת הדין פסק דינו של בית המשפט העליון בענינו של הנאשם ב - רע"פ 7183/95 מיום ד' בניסן תשנ"ו - 24.03.96. בפסק הדין קבעו כבוד השופטים א. גולדברג, א. מצא ו - י. קדמי כדלקמן:


"מפסק דינו של בית המשפט המחוזי - עולה בבירור כי בית המשפט השלום לתעבורה, בהכרעת דינו, לא קבע את הממצאים העובדתיים שנדרשו להרשעתו, ובמיוחד לענין טענת ההגנה של המערער כי רוכב האופנוע סטה במפתיע לתוך מסלול תנועתו בשלב שבו לא יכול היה למנוע את הפגיעה בו.

בית המשפט המחוזי ניסה כמיטב יכולתו לקבוע את הממצאים העובדתיים הנחוצים על יסוד הראיות שבכתב ופרוטוקול הדיון.

משעיינו בנימוקיו של בית המשפט המחוזי, נותר בלבנו ספק אם קביעותיו אכן מעוגנות חד משמעית בחומר הראיות.

בנסיבות אלו, נראה לנו כי מן הדין שיתקבל הערעור, יתבטלו פסקי הדין של ערכאות קמא, והדיון יוחזר לבית משפט השלום לבירור מתחילתו בפני שופט אחר, וכך אנו מחליטים."



ביום 21.04.96 החליט סגן הנשיא (כתוארו אז) כבוד השופט אליעזר כהן להעביר הדיון בתיק זה בפני.

ראשית אציין כי כמצוות בית המשפט העליון נדון התיק בפני מראשיתו, כאשר לא איפשרתי לצד מן הצדדים לצטט או להגיש כל ראיה או מובאה מהדיונים שהתנהלו בתיק זה בבית המשפט השלום לתעבורה או מבית המשפט המחוזי.


העובדות לגביהן היתה הסכמה:


עובדות המקרה לגביהן היתה הסכמה בין הצדדים:


* ביום 28.08.92 בשעה 09:40 או בסמוך לכך נהג הנאשם רכב מסוג אופל קדט מס' 45-823-84 (להלן: "הרכב") בכביש מס' 40 - ק"מ 289 מכיוון צפון לדרום, מצומת סירקין לצומת טייסים (להלן: "הכביש") (סעיף 1 לכתב האישום המקורי).


* הכביש הוא כביש אספלט תקין, נתיב אחד לכל כיוון ורוחב הכביש בכיוון נסיעת הנאשם היה ביום התאונה 3.60 מ' (סעיף 2 לכתב האישום).


* מזג האויר היה נאה, ראות טובה, שדה ראיה בכביש הינו 100 מ' לפחות (סעיף 4 לכתב האישום).


* באותה עת נהג המנוח סעיד פנחס בטוסטוס מסוג פיאג'ו מס' 1360301 (להלן: "הטוסטוס") לפני הנאשם באותו כיוון נסיעה. כלומר - מצפון לדרום (סעיף 6 לכתב האישום).


* הנאשם התקרב לטוסטוס בסמוך לצומת תחנת הדלק נחלים כשהוא נוהג במהירות של 75 קמ"ש (סעיף 7 לכתב האישום)?



* הנאשם צפר בהיותו קרוב לטוסטוס ואז איבד נהג הטוסטוס את השליטה על רכבו וסטה שמאלה.


* כתוצאה מן התאונה נפטר נהג הטוסטוס פנחס סעיד ז"ל.


לגבי יתר עובדות כתב האשום סעיפם 3, 5, 9 חלקו הצדדים.


לעובדות עליהן חלקו הצדדים:


1. לענין סעיף 3 לכתב האישום לפיו ניסתה התביעה להוכיח כי:


"כ - 44 מ' לפני מקום התאונה מוצב תמרור א - 44 (האט) ומעליו ת מרור א - 11 (עבודות בדרך)."



א. על פי עדות הבוחן ע"ת3/, רס"R ארז קפלן, קשה מאד לקבוע את אזור האימפקט אך לבסוף אמר עד זה בעמ' 22 שורה 29: "בתרשים (ת/3/א') באיזור האות ב' המסומן בעיגול" (וכן בעמ' 37 שורה 16).


ב. הואיל ועל פי תרשים הבוחן איזור ב' ממקום צפונית ולפני מיקום התמרורים א' - 43 וא' - 11 (שסימונם ד' בתרשים) - הגעתי למסקנה כגרסת ב"כ הנאשם - כי גם אם היו קיימים תמרורים אלו בזמן התאונה, הם באו להזהיר לאחר המקום שבו ארעה התאונה.


ג. התביעה לא הצליחה להוכיח במידה הנדרשת במשפט פלילי כי אכן בזמן התאונה היו עבודות במקום: מסקנה זו נובעת מבחינת עדות הבוחן בעמ' 37 שורה 10: "לא רואים, מקום העבודות דרומה יותר". וכן מהודאתו בעדותו בפני כי לא בדק, אם היו עבודות בכביש אלא "נטה להאמין" (עמ' 36 שורות 13-21).


וכן מעדות איש מע"צ בפני, ע"ת 2 מר גרנט - לענין זה (עמ' 14, 15 ו - 16 לפרוטוקול).


ד. בנוסף על פי עדותו של ע"ת 2 מר גרנט מארק - אחראי מחלקת תנועה במע"צ מחוז ת"א - ר"ג, לענין התמרורים:


בתשובותיו לח.נ. של ב"כ הנאשם אמר: "נכון שתמרור א - 11 אמור לפי הכללים להיות מונח כ - 150 מ' לפני מקום העבודה". (עמ' 15 שורה 30) וכן "זה יכול להיות עד 1200 מ'". (עמ' 16 שורה 8). מסקנתי מתשובותיו - חובת הזהירות היא מן התמרור ואילך.


ה. התביעה בסיכומיה ניסתה להוכיח קיום העבודות גם על פי עדות הנאשם בת4/ עמ' 1 שורה 27-26 שם אמר: "בהמשך ראיתי שמתקנים מעקה בטיחות בצד ימין כל מיני אנשים ובהמשך ביצעו עבודות".


אני מקבל גרסת ב"כ הנאשם כי הנאשם התכוון ואף נקט במילה "בהמשך" - הן להמשך הדרך והן למה שראה לאחר התאונה ובכל מקרה ב - ת4/ בשורה לפני כן (שורה 25) אמר הנאשם בתשובה לשאלת החוקר: "לא היה משהו שיפריע לי בכביש".


לסיכום:


אני מקבל גרסת ב"כ הנאשם בסיכומיה, כי התביעה לא הצליחה להוכיח במידה הדרושה במשפט הפלילי קיומם של התמרורים בעת התאונה וכי במקום בוצעו עבודות בכביש לפני קרות התאונה.


2. לנושא המהירות: טענה התביעה על פי סעיף 5 לכתב האישום כי "המהירות המותרת בכביש היתה ביום ובשעת התאונה 60 קמ"ש".


א. התביעה עצמה חזרה בה בסיכומיה מטענתה זו - והסכימה כי המהירות המותרת במקום היתה 80 קמ"ש שכן בענין זה "רשאי הנאשם להנות מהספק שהתעורר בדיון בבית המשפט".


ב. איש מע"צ ע"ת2/ - מר גרנט הודה בעדותו בבית המשפט, כי לאחר שבדק "המהירות המותרת נכון לנובמבר שנת 94 היתה 80 קמ"ש".
(עמ' 12 שורה 24-25, 29. עמ' 16 שורות 20 - 17 ועמ' 17 שורות 3, 4, 9, 22, 23, 27, 28).


ובעמ' 18 הודה ד זה בצורה מפורשת:


"בדקתי לא מצאתי סימוכין לשום דבר, כלומר לשום סוג עבודה במקום האירוע, קבלתי הוראה מהמהנדס המחוז שלי שבגלל שאנו הטענו את המערכת וענינו ככה ואין לנו סמוכין היינו צריכים להתייעץ עם היועצת שלנו....".


ובהמשך בשורה 24:


"בדיוק מה שאת יודעת כך ידעו הפרקליטות, אחרי שכל הנושא התפתח, פניתי לפרקליטות ואמרתי שאין לנו מסמכים שיוכיחו שהיתה עבודה במקום באותו יום."



ובעמוד 20 שורה 7 מודה ע"ת זה כי לפי התמונה בת2/ א' שהוגש בהסכמה תמרור ב - 21 עומד לפני מקום התאונה.


ובעמ' 20 בסיכום עדותו שורות 3 ואילך אומר:


"אני טוען שאפשר לנסוע 80 קמ"ש כל עוד אין הגבלת מהירות."



ג. מכל האמור הגעתי למסקנות כדלקמן:


(1) תמרור ב - 21 קצה קטע הגבלת מהירות 60 קמ"ש היה מוצב כגרסת ההגנה לפני מקום התאונה. ובכך שגה אף הבוחן ע"ת 3 שלא ציין תמרור זה בדו"ח הבוחן.


(2) אני דוחה טענות התביעה בסיכומיה לענין תמרור ב' - 21 שם (בסעיפים ה' - 5 א' ו - ב') שכן אין בהם דבר ולא הובאה לבית המשפט כל ראיה להנחות שנטענו שם.


אשר על כן הגעתי למסקנה כי המהירות המותרת באזור מקום התאונה ביום העבירה היתה כמותר בדרך בין עירונית רגילה - 80 קמ"ש - ללא כל הגבלה.


הערה בשולי המסקנה הנ"ל:


אני מאמין כי הפרקליטות טעתה בשקול דעתה בהגשת המסמך ת/2/ד כשידעה או היתה אמורה לדעת כי למסמך זה אין סמוכין בחומר שברשותה. אני מאמין לדברי ע"ת 2 מר גרנט שמאשר בעמ' 18 שורה 24 כי הפרקליטות ידעה כי אין אינפורמציה לגבי עבודות בזמן התאונה ובמקום התאונה לגבי הגבלת המהירות במקום (עמ' 19 שורות 16-20).


ראוי לה לתביעה שתדאג להגיש מסמך כמו ת/2/ד' רק לאחר שמצאה סימוכין לעגון ולבסוס חומר הראיות שבידה לפני הגשתו כראיה לבית המשפט.


3. לענין סעיף 9 בכתב האישום - גם אם הצליחה התביעה להוכיח פרט זה ואכן ארעה הפגיעה בטוסטוס כמפורט, הרי קשור פרט זה לרשלנות שמתייחסת התביעה לנאשם ובנושא זה אדון בהמשך להכרעת הדין.


בחינת רשלנות הנאשם:


התביעה ייחסה לנאשם ששה סעיפים רשלנות בכתב האישום. (שם סעיף 12 א' - ו').


בראשית דברי אבהיר כי לקחתי בחשבון שביום הארוע ועד לעדויות העדים בפני עברו כ - 5 שנים. מטעם זה ולאחר התרשמותי מעדויות העדים בפני - ראיתי חובה לעצמי ליתן משקל מירבי לעדויות שנגבו מהעדים, ובכלל זה הנאשם עצמו בסמוך ליום התאונה.


יוצאים מן הכלל עד תביעה 2 איש מע"צ מר גרנט, שהעיד בפני ללא עדות מוקדמת, וכן הבוחן עד תביעה 3, מר ארז קפלן.


* המהירות בה נהג הנאשם עובר לתאונה:


התביעה עצמה בכתב האישום בסעיף 7 טענה כי הנאשם נהג במהירות של 75 קמ"ש. עמדת ההגנה בסיכומיה היתה כי זו היתה מהירות הנסיעה עובר לתאונה.


כך גם מוסכם על פי עדות עד תביעה 3 הבוחן כפי שפירט אותה בפני על סמך דו"ח הבוחן ת3/ (שם בסעיף 10 ובסעיף 14 במסקנותיו).


השאלה היחידה השנויה במחלוקת בין הצדדים בפני היתה האם כשנהג הנאשם במהירות של 75 קמ"ש עובר לתאונה, היתה מהירות זו בלתי סבירה או רשלנית בנסיבות המקרה?



מהעדויות שהובאו בפני הגעתי למסקנה כי הוכח שהמהירות המותרת ביום העבירה באזור התאונה היתה מהירות של 80 קמ"ש שכן המדובר בדרך בין עירונית.


על פי עדותו של עד תביעה 2 מר גרנט - עמ' 17, 18, 19, 20 שבהן למעשה הודה כי לא היו הוכחות לעבודות בשטח התאונה ובזמן התאונה, וכן הודה כי לא היתה כל הגבלת מהירות - לפיכך המהירות המותרת בזמן אירוע התאונה היתה 80 קמ"ש, שכן היתה זו דרך בין עירונית.


מבחינת עדותו של עד תביעה 3 הבוחן רס"ר קפלן ארז התברר כי למרות שטען שתרשימו מדוייק, הודה לאחר התפתלויות והתחמקויות כי:


(1) רשם בת3/ א' (תרשים הבוחן) את האות י' לענין התמרור א - 2 (עקומה) שמתחתיו שלט האט (תמרור א' - 43) - במיקום לא נכון מבחינת קנה המידה ואף תיקן זאת בביהמ"ש וסימן את י' "החדש" במיקומו הנכון בתרשים הנ"ל.


(2) הבוחן עד תביעה 3 הודה (בעמ' 32 לפרוטוקול) - כי על פי צילום ת3/ ג' לא ניתן לזהות את תמרור א' - 2.


(3) ע"ת3/ הודה (בעמ' 33 לפרוטוקול שורה 10) כי זה לא תמרור א' - 2 ובסופו של דבר הודה הבוחן - כי לא הראה את התמרור העגול.


(4) גם לשאלות בית המשפט בעמ' 34 לפרוטוקול הודה הבוחן - כי אין לו הסבר לשלט מרובע גדול "אני לא יודע מה זה" (שם שורה 18) אך טען בהמשך שזה שלט גדול כדי שיהיה תמרור.


(5) בסופה של חקירתו (בעמ' 34 שורות 28-29) לא שלל הבוחן אפשרות שהתמרור העגול שנראה בצילום, הוא תמרור ב' - 21 - קצה גבול מהירות 60 קמ"ש.


(6) בעמ' 34 לפרוטוקול בשורה 23-24 הוסיף הבוחן - "הקומפלקס שמוקף בעיגול השלט הגדול ועמוד שנמצא אחריו שבראשו משהו עגול אינם מופיעים בתרשים".


(7) בעמ' 35 שורות 13-15 ובתשובה לשאלת בית המשפט אמר:


"מדובר בהסקה לוגית, שאומרת שאינני יכול לשלול שהמהירות המותרת שהיתה

במקום היא 80 קמ"ש, הסקה לוגית הגיונית."



* לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה, שהוכח שתרשים הבוחן חסר - הוכח כי המהירות המותרת במקום התאונה על פי תמרור ב' - 21 שהיה קיים לפני מקום התאונה - היה 80 קמ"ש.


* בנוסף לא הצליחה התביעה להוכיח, כי לפני מקום התאונה היו השלטים שסומנו י' על פי התרשים של הבוחן. כלומר - תמרור א' - 43 שמתחת לתמרור א' - 2.


(8) לאחר שהגעתי למסקנה כי במקום אירוע התאונה המהירות המותרת היתה 80 קמ"ש, כדרך בין עירונית הגעתי אף למסקנה, כי התביעה לא הצליחה להוכיח, מעבר לכל צל ספק כי הנאשם התרשל כשנהג עובר לתאונה במהירות 75 קמ"ש, או כי הנאשם נהג במהירות בלתי סבירה בנסיבות המקרה.


* לענין הנהיגה בעקומה - הרי מדובר בעקומה שרק לאחר סופה ארעה התאונה (ראה דו"ח הבוחן ת3/, התרשים ת3/ א' והצילום ת3/ ג').


הובהר בפני כי העקומה לפני התאונה לא היתה חדה, וכן התביעה לא הביאה כל ראיה כי העקומה היתה כזו שחובה היה להאיט בגינה.


לסיכום:


אני מקבל גרסת ב"כ הנאשם, כי בכל מקרה הנאשם נהג במהירות פחותה מ - 80 קמ"ש שהיו מותרים באזור. כלומר - נהיגתו במהירות 75 קמ"ש יש בה האטה לעומת המהירות המותרת באזור התאונה בכביש בין עירוני.


* "התקרבות לצומת ולאי תנועה בנוי" - אני מקבל עמדת ב"כ הנאשם - כי המדובר בצומת המרוחקת ממקום התאונה וכי אין הוא רלוונטי למקום התאונה.


תמרור א' - 13 (צומת המסתעפת שמאלה) - היה מוצב אחרי מקום התאונה.


בנוסף לא מצאתי כל חובה להאיט לפני אי תנועה בנוי. קיימת אמנם חובת זהירות בכל זמן הנהיגה בהתחשב בתנאי הדרך, אך אין המדובר דווקא בחובת האטה לפני אי תנועה בנוי בדרך בין עירונית.


* ב"כ התביעה בסיכומיו טען לחובת האטה גם מהטעם שמדובר היה בנהיגה "בנתיב אחד צר (3.20 מ') ומשמאלו קו הפרדה רצוף".


ראשית על פי תרשים בוחן ת/3/א' המדובר בנתיב שרוחבו 3.60 מ' וכך גם נטען בכתב האישום בסעיף 2.


אמנם מדובר בנתיב נסיעה אחד בכיוון נסיעת הנאשם, אך לא הובאה כל ראיה או עדות כי המדובר בנתיב צר. רוחב של 3.60 מ' ובנוסף לו שוליים של 0.80 ס"מ, (על פי תרשים הבוחן) אינם נתיב נסיעה צר, ובוודאי שסיבה זו אין בה כדי לחייב האטה של מהירות הנסיעה.


* בנושא קו הפרדה - אין הוא רלוונטי לנושא האטה - תפקידו לציין כי אסור לעבור אותו או לחצותו כאמור בהוראות תמרור ד' - 4 - ואין לגביו כל הוראה המגבילה מהירות ינסיעה של רכב המתקרב לעברו.


* ב"כ התביעה טען עוד בסיכומיו, כי על פי תקנה 52 (2) לת"ת, חובה היתה להאט שכן הנאשם התקרב לדרך שאינה פנויה.


לא הובאה בפני כל ראיה וגם לא מובן למה התכוונה התביעה, כשטענה - שהדרך לא היתה פנויה.


אם כוונתה היתה שהיו כל י רכב נוספים למעט הטוסטוס, הרי לא כך נאמר בהמשך סיכומי התביעה בעמ' 9 בסעיף 2 (ג)! ואם כוונת הדברים שהיה על הנאשם, להאט בגלל הטוסטוס שלפניו - הרי מתעוררת השאלה: האם התקרבות הנאשם לטוסטוס היתה מותרת או אסורה? האם חלה עליו חובת האטה אם לאו? - (נושא זה ידון בהמשך הכרעת הדין).


* שמירת מרחק מהטוסטוס:


האם קיימת מניעה חוקית להתקרב לטוסטוס, שנסע לפני הנאשם? האם היתה חובה על הנאשם לשמור מהטוסטוס מרחק בנסיבות המקרה? בנושא זה טענה ב"כ הנאשם, שגם אם היה הנאשם שומר מרחק על פי האמור בתקנה 49 (א) או (ב) כלומר - מרחק של 1 שניה או מרחק של 2 שניות - כדברי הבוחן - (עמ' 26 שורה 4) - הרי התאונה גם אז היתה בלתי נמנעת, שכן:


(1) על פי חישובי הבוחן נדרשו לנאשם 54.9 מ' על מנת לעצור את רכבו עצירה מלאה במהירות נסיעה של 75 קמ"ש.


לפי חישובו זה - הרי גם אם היה שומר הנאשם מרחק (מבלי לקבוע בשלב זה אם זו היתה חובתו) של 2 שניות, הרי המדובר במרחק של 41.6 מ' - וברור שמרחק זה לא היה מספיק לעצירה של רכב הנאשם ולמניעת הפגיעה בטוסטוס.


(2) הבוחן לא ידע בעדותו לומר, היכן נקודת ההתנגדות (האימפקט) על פי התרשים (שם עמ' 37 בתשובה לשאלת בית המשפט שורה 25-27).


לפיכך הגעתי למסקנה כי - בנושא זה לא הוכיחה התביעה מעבר לכל צל של ספק סביר, שגם אילו היה שומר הנאשם מרחק מהטוסטוס של 2 שניות היתה התאונה נמנעת, ומכאן שספק סביר זה פועל לטובת הנאשם.


(3) יש לציין כי על פי תקנה 49 (ב) לת"ת, החובה היא לשמור מרחק של 1 שניה בלבד ולעניננו 20.8 מ' - מרחק שבוודאי לא היה מספיק לתגובה, וכל שכן לבלימת רכב הנאשם ולמניעת התאונה.


(4) אני מקבל בנושא זה גרסת ב"כ הנאשם (עמ' 6 לסיכומיה) - כי המחוקק הניח בצדק על פי הוראת תקנה 49 לת"ת - כי כששני נהגים נמצאים בנסיעה באותו כיוון, כלומר - נהג בעקבות רעהו, אם הראשון יבלום יספיק הנהג השני הנוהג בעקבותיו להגיב ולבלום אף הוא, שכן שניהם בתנועה לאותו כיוון - וכך תמנע התנגשות.


לא כך באם הרכב הראשון סוטה סטייה פתאומית לתוך נתיב נסיעת הרכב השני שאחריו, שאז תגרם התאונה גם אם שמר הרכב השני על מרחק כחוק, שכן - כששני כלי הרכב אינם נעים באותו כיוון, והראשון עקב סטייתו לנתיב נסיעת הרכב השני גורם שהמרחק החוקי ביניהם אינו מספיק למניעת תאונה.


(5) ומן הכלל אל הפרט: תקנה 49 לת"ת חלה באם הוכח שנהג הטוסטוס נסע בנתיב הנסיעה של רכב הנאשם, ורק אז חלה על הנאשם החובה לשמור מרחק על פי תקנה U (בנושא זה אדון בנפרד בהמשך הכרעת הדין).


4. טענת ההגנה המרכזית של הנאשם באמצעות ב"כ היתה כי התאונה ארעה בשל כך שהמנוח חדר מהשוליים בשלב בו לא ניתן היה למנוע את הפגיעה ושהתאונה היתה בלתי נמנעת ונגרמה כתוצאה מרשלנות רבתי של המנוח שאף גרמה לנתוק הקשר הסיבתי בין אופן נהיגת הנאשם לתאונה.


* השאלה הראשונה: בהקשר זה היכן נסעו כלי הרכב עובר לתאונה?



בנושא זה הובאו בפני הגרסות הבאות:


(1) גרסת הנאשם במשטרה בהודעותיו - ת4/ ת5/ - לפיהם נסע נהג הטוסטוס על הפס הצהוב.


(2) גרסת הנאשם בעדותו בפני לפיה נסע המנוח מימין לקו הצהוב.


(3) גרסת עד תביעה 4 מר זאזא שנסע ליד הנאשם עובר לתאונה, לפיה נהג הנאשם על הטוסטוס "באמצע חצי הנתיב, קרוב לשוליים, מטר מהשוליים" (עמ' 43 לפרוטוקול).


לגרסת עד תביעה 4 - בעדותו במשטרה מיום 30.08.92 (ת6/) - יומיים לאחר התאונה, אותה נתן רק לאחר שנקרא לעשות כן על ידי הנאשם, נסע נהג הטוסטוס "במרכז הכביש במרכז נתיב נסיעתנו". (ת6/ שורה 13).


עד זה היה ממוקם בצד ימין ליד הנאשם (לאחר שהנאשם אסף אותו כטרמפיסט), הצד שבו נפגע המנוח לאחר ההתנגשות.


עד תביעה 4 לא זכר בעדותו במשטרה באם נהג הטוסטוס חבש קסדה.


העד עזב את מקום התאונה - ולא נתן עדותו במקום.


בעדותו בפני עד תביעה 4 - עשה עלי רושם כמי שכפו עליו להעיד, פרטים רבים לא זכר, וכן התרשמתי כי נסיה לענות תשובות חיוביות ושכל רצונו היה לרצות הצדדים ששאלו אותו בתשובה מתאימה לגרסתם.


גם התובע בסיכומיו מציין, כי "Vעד לא דייק באומדו מרחק והזמנים". (עמוד 6 ס"ק א' לסיכומי התביעה).


בנושא מיקום רכב המנוח התרשמתי, כי לא ניתן לסמוך על עדותו של ע"ת4/ ובכל מקרה אין משקל עדותו טובה מגרסת הנאשם, מיד לאחר התאונה - כי המנוח נהג על השוליים - "על הפס הצהוב שנמצא בכביש מימין".


* לאחר שבחנתי שתי הגרסאות הנ"ל ולאחר שלא לקחתי בחשבון גרסת הנאשם בפני לאחר כ- 5 שנים מיום האירוע, נותר בליבי בנושא זה ספק סביר ממנו רשאי הנאשם להנות ובשל כך הנחתי היא לטובת הנאשם, שהמנוח נהג על הפס הצהוב עובר לתאונה.


* לאור האמור הגעתי למסקנה - שהמנוח לא נהג בנתיב הנסיעה של הנאשם שכן - אני מקבל את גרסת ב"כ הנאשם כי הפס הצהוב - אינו חלק מנתיב הנסיעה אלא חלק מהשוליים.


על פי הגדרת "נתיב" בתקנה 1 לת"ת: "חלק מרחבו של כביש, בין שסומן ובין שלא סומן, המספיק לתנועת טור אחד של כלי רכב, למעט רכב על שני גלגלים" - מהגדרת "נתיב" ברור כי הנתיב אינו כולל את רוחב כל הכביש.


על פי ההגדרת "שולי הדרך" בתקנה 1 לת"ת - "השטח שאין לצידו מדרכה הסמוך לשפת הכביש, עד לרוחב של 3 מטרים או עד לקצה תעלת הנקוז, כאשר דופן התעלה מצוי פחות משלושה מטרים משפת הכביש".


בנוסף מעיון בהגדרת כביש בת"ת - "חלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, או שנסלל או שופר לשם כך או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, למעט שולי הדרך" - מכאן ברור ששול הדרך אינו חלק מהכביש.


בנוסף על פי הגדרת "הקו הצהוב" - בתמרור ד' - 7 כהגדרתו: "קו גבול - רצוף או מקוטע - הקו המסמן את שפת הכביש במקום שאין בו אבני שפה.
הנוהג ברכב מנועי ינהג בצידו השמאלי של הקו ולא יעבור לצידו הימני של הקו אלא כדי למנוע תאונה...".


גם מבחינת תקנה 38 (ב) לת"ת: שכותרתה "מעבר על פני מדרכה או שולי הדרך"..(ב) הנוהג רכב שאינו מנועי, וכן בטרקטור וברכב איטי חייב להימין ולנסוע בשולי הדרך אם הדבר דרוש ואפשרי כדי לתת מעבר לתנועה שמאחוריו" וכן גם על פי תקנה 48 (ג) שכתורתו "רכב שנעקף":

"(ג) הנוהג ברכב מנועי שבשל מטענו, או בשל שיפוע הדרך, נאלץ לסטות במהירות נמוכה שיש בה כדי לעכב כלי רכב הנוסעים מאחוריו, חייב להימין ולנסוע בשולי הדרך כאשר השול הימני באספלט, כדי לתת לכלי רכב שמאחוריו אפשרות לעקפו" - מהגדרה זו ברור ששול הדרך על פי תקנה 48 (ג) מהווה נתיב נסיעה נפרד מהנתיב הנסיעה הרגיל שבכביש.


* מכל האמור לעיל, נותר בליבי ספק סביר באשר למיקום נסיעת הטוסטוס עובר לתאונה, ממנו זכאי הנאשם להנות. הואיל והתביעה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר, כי המנוח נסע בתוך נתיב הנסיעה של הנאשם, ולכן לפי הגרסה הנוחה לנאשם הגעתי למסקנה, כי המנוח נהג על הפס הצהוב שהינו חלק משולי הכביש.


כלומר - לפני התאונה הנאשם נהג בנתיבו והמנוח נהג על הפס הצהוב ב"נתיבו" -בשולי הכביש. מסקנה זו הגיונית, שכן המנוח ברכב איטי פעל כמצוות תקנה 48 (ג) לת"ת ורצה אפשרות, כרכב איטי לרכבים אחרים מאחוריו לעקפו, ובתוכם רכב הנאשם.


בהמשך לאמור לעיל הגעתי אף למסקנה, כי שמירת המרחק על פי תקנה 49 (א) (ב) אינה חלה על הנאשם במקרה זה. ביסוס למסקנה זו מצאתי מניתוח משפטי של תקנה 47 (ה) (4), ו- 47 (ו) (2):
לפי תקנה 47 (ה) (4) - אסורה עקיפת רכב תוך צומת, או באם אינו משלים העקיפה לפני הגיעו לצומת. החריג לכלל זה מצוי בתקנה 47 (ו)(2) - לפי ההוראה של תקנה 47 (ה) (4) הנ"ל לא תחול בזמן עקיפת "בלי חיים, רכב בעל שני גלגלים".


לכן ברור שגם רכב כמו רכב הנאשם המגיע לפני הצומת (במקרה שבפני צומת נחלים) - זכאי על פי תקנה 47 (ו) (2) לעקוף רכב דו גלגלי (כמו הטוסטוס) ו"בלבד שהעקיפה ממלאת אחר ההוראות האחרות של תקנות אלה". (סיפא לתקנה 47 (ו) (2)).


דנתי בניתוח תקנה 47 (ו) (2) רק לצורך בחינת שמירת המרחק ואין אני נכנס כלל לטענה שהועלתה בסיכומי הצדדים לגבי העקיפה או נסיון העקיפה - שכן לא הובאו בפני ראיות לגבי נסיון עקיפה או עקיפה בפועל, של רכב המנוח על ידי רכב הנאשם.


לדעתי על פי מצוות תקנה 47 (ו) (2) לת"ת מותר היה לרכב הנאשם להמשיך ולעקוף הטוסטוס לפני צומת נחלים, באם היה מחליט לעשות כך ובאם לא היתה מניעה אחרת בהמשך הדרך ובאם היה ממלא אחר ההוראות האחרות של תקנות התעבורה, לצורך ביצוע עקיפה מסוג זה.


השאלה השניה העולה מטענות ההגנה - האם המנוח הוא שגרם לתאונה, והאם הוא שהשפיע הנאשם כאשר סטה שמאלה לנתיב נסיעת הנאשם והאם הלא ניתן היה למנוע הפגיעה הקטלנית בטוסטוס?



בנושא זה בחנתי עדויות עת1/, עדות הנאשם, עדות הבוחן עת3/ ועדות עת4/.


* בחינת עדות הבוחן עת3/:

הבוחן עת3/ קבע בת3/ בדו"ח מטעמו שהוגש בהסכמת הצדדים כי

"הפרטית ...התנגשה עם חזית הימנית בחלק האחורי של האופנוע שנסע לפני הפרטית והיה בסטייה קלה שמאלה ביחס לכיוון נסיעת הפרטית...".


ובעמ' 4 לדו"ח הנ"ל: "...בהתאמת הנזק בחזית ימנית של הפרטית עם הנזק האחורי של האופנוע מצאתי בעת הצבתם זה צמוד לזה שהאופנוע נמצא בסטייה קלה שמאלה ביחס לפרטית". על גרסה זו חזר הבוחן בח.ר. בפני.


אולם בח.נ. אמר הבוחן:


(1) בעמ' 37 (לפרוטוקול ) לשאלת בית המשפט: "אני לא יכול לסמן את נקודת ההתנגשות בתרשים" (שורה 26).




(2) "איזור האימפקט הוא באיזור החץ ב' (בתרשים ת3/ א') וכן החריצים "ח" בתרשים מביאים אותי למסקנה שקודם הרכב פגע באופנוע ואח"כ הרכב בלם".
(שורה 16 ואילך עמ' 37).


(3) "...מאחר והרכב הפרטי היה בסטייה שמאלה בצורה חדה בזמן הבלימה - רואים את זה בפס הבלימה".


ובהמשך - "מאחר וסימן הבלימה הוא בסטייה חדה שמאלה ביחס לכיוון נסיעתו..." "מאחר והרכב היה בסטייה אזי האופנוע היה אמור "לעוף שמאלה" (עמ' 38 משורה 4).


(4) לשאלת בית המשפט: "אני רואה מכה רצינית בכנף ימין האם לא יתכן שהסטייה (הכוונה סטייה ימינה של הטוסטוס) באה בגלל שפגעו בו עם הכנף הימנית?"

תשובת העד: "זו אפשרות סבירה" (עמ' 38 שורות 7 ואילך).


ובהמשך מנסה ע"ת 3 לתקן ואומר: "סימן הבלימה אינו בסטייה חדה אלא בסטייה קלה". (שם עמ' 38 שורה 14).


(5) לשאלת ב"כ הנאשם: "אתה לא יכול לשלול אפשרות שהמנוח הגיח מהשוליים לכביש"?

ת: "נכון" (שורה 7 עמ' 39).


(6) עד תביעה זה מודה כי לא עשה ניסוי פיזי בשטח. לדבריו "באותה תקופה כל 'התורה' הזאת... היתה פחות מפותחת". (עמ' 39 שורה 15).


(7) בתשובה לשאלה העיקרית בחקירתו הנגדית: "האם אתה יכול לשלול את האפשרות שהמנוח הגיח משולי הכביש אל הכביש עצמו כשהוא היה במרחק כזה מהנאשם שהוא לא יכול לעצור"?

ענה העד: "כן. ספקולציה כזאת שנהג הקטנוע הגיע מהשוליים אני מבקש להראות. (הערה - העד אכן המחיש אפשרות זו בפני בית המשפט).
כאשר מדובר ברוכב אופנוע שנוסע על השוליים, עולה לכביש בצורה מתונה בגלל אלמנט של זווית הפגיעה, ואז מתרחשת פגיעה באחורי האופנוע, ספקולציה כזאת אני כן יכול להעלות". (עמ' 39 שורה 29, עמ' 40 שורות 3-4).


(8) גם בח.ח. בתשובה לשאלת ב"כ התביעה: "בהנחה שהוא הגיע מהשוליים בזווית מתונה, איזה מרחק הוא עשה על הכביש, עד מקום התאונה"?



תשובת העד: "אפשר להסיק את זה מהציור שציירתי קודם. מקו השוליים הצהוב המרחק עד למקום האימפקט כ- 20 מ' ". (עמ' 40 שורות 21-23).


לסיכום: "הספקולציה" כדברי ע"ת 3 - לפיה הגיח המנוח מהפס הצהוב לתוך נתיב נסיעת רכב הנאשם ואפילו בזווית מתונה, תוך שהוא עובר עד להתנגשות 20 מ' ובהתחשב שהמרחק הדרוש לתגובת הנאשם במהירות של 75 קמ"ש הינו 22 מ' (לפי 1.1. שניות).
(שם בעמ' 32 שורה 11) - הובילה אותי למסקנה כי, לא היה סיפק בידי הנאשם למנוע התאונה.


* בחינת עדות ע"ת 1 מר ג'ימס איסטון - בשעת התאונה נסע עם משפחתו בכביש 40 בכיוון הנגדי כלומר לצפון וראה את התאונה: -



(1) בעדותו במשטרה ת1/ מתאריך 22.10.92 (פחות מחודשיים עובר התאונה) הוא מתאר כיצד נהג ברכב מסוג בלייזר שמושב הנהג בו גבוה, כשלפניו לא היו כלי רכב כיוון נסיעתו, ואף זכר כי קיים אי תנועה שטוח ללא צמחיה.


(2) העד הבהיר בעדותו במשטרה (ת1/): "לפי זכרוני מה שנתן לי להבין שהוא (המנוח) רוצה לפנות שמאלה זה שהאופנוע כבר היה בפנייה שמאלה, והרכב פשוט לקח את האופנוע יחד איתו...ואני ראיתי את הקסדה עפה ראשונה מהראש שלו". (עמ' 1 שורה 16-17 ואילך).


(3) בעמ' 2 (ץ1/) - "מה שכן ראיתי שהאופנוע עוד ניסה לפנות לפני האי תנועה שמאלה". (שורות 4-5).


(4) ובהמשך הבהיר: "למעשה שרוכב האופנוע הפתיע את הנהג".
(שורה 20 בת1/) וכן: "חצה את הכביש מימין לשמאל במקום שאין כלל צומת או כל דבר שהוא, הפתיע את הנהג שכנראה רצה לעקוף אותו...הסטייה של האופנוע היה ממש מול החזית של הרכב...אני ראיתי שהרכב פגע ברוכב כאשר הוא בתחילת הבלימה כי האף של הרכב ירד לכיוון הכביש וזה אני זוכר טוב מאד". (עמ' 2 שורות 20 ת1/ עד הסוף).


(5) ע"ת זה בבית המשפט הבהיר כי אינו זוכר כיוון סטיית האופנוע (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 8) ורק אישר את אשר אמר בת1/.


והבהיר: "במועד גביית ההודעה ממני זכרתי טוב יותר את הפרטים מאשר עכשיו". (שורה 10 עמ' 10 לפרוטוקול).


(6) בח.נ. הבהיר "זה שהוא (המנוח) הפתיע אותו זה ברור".
(שורה 18 עמ' 10 לפרוטוקול).


ובשורות 16-17 עמ' 11 - "הרכב פגע בגלגל האחורי של האופנוע וסובב אותו".


(7) ע,ת 1 גם אישר בעדותו בפני בח.נ. שלפני האימפקט הנאשם בלם את הרכב (שורות 24-25 עמ' 11).


לסיכום - עדותו של מר ג'ימס אמינה עלי לחלוטין, זהו עד אוביקטיבי שראה וזכר פרטים רבים מהאירוע ובכלל זה הקסדה על ראשו של המנוח.


עד זה הודה כי זכר בעדותו במשטרה טוב יותר. לאחר שלקחתי בחשבון שהגיע מהכיוון הנגדי - אני מאמין לגרסתו שדבר לא הפריע לו לראות התאונה. אשר על כן הגעתי למסקנה כי עת1/ ראה בבירור את נתיב נסיעת המנוח בסטייה שמאלה תוך הפתעת הנאשם.


אני רואה חשיבות לציין, כי עד תביעה זה כחובש מקצועי אף הושיט עזרה למנוח והתנהגותו בשטח בזמן התאונה אופיינה בקור רוח והתנהגות אזרחית למופת.


* בחינת עדויות הנאשם:


לאחר שלקחתי בחשבון שעדות הנאשם בפני היתה לאחר כ- 5 שנים מיום האירוע - החלטתי ליתן לה משקל אפסי במסקנותי, ומסקנתי התבססה רק על עדויותיו במשטרה סמוך לאחר התאונה.


לאחר שבחנתי עדויות הנאשם במשטרה (ת4/, ת5/) - ולקחתי בחשבון התרגשותו וסערת רוחו לאחר התאונה , אמינה עלי גרסתו לפיה סטה המנוח שמאלה, תוך נסיעה בשמיניות לתוך נתיב נסיעתו, גרסה המתיישבת אף עם גרסת עת1/.


* בחינת עדותו של ע"ת 4 מר זזה: מצאתי כי אף הוא למרות שלהערכותיו לגבי מרחקים לא יחסתי אמינות כלשהי, ולמרות שמרבית עדותו אינה מדויקת ומשקל אפסי בעיני אימצתי כאמינים רק החלק בדבריו בסוף דעתו במשטרה ת6/: "נהג האופל אלון שראה את הטוסטוס מאבד שליטה סטה שמאלה במטרה לזוז ולא לפגוע בטוסטוס, ואז נהג הטוסטוס זז יחד עם הנהג האופל לכיוון צד שמאל של הכביש וכנף ימין קידמי של האופל פגע בחלק האחורי של הטוסטוס...". (שם שורות 17 ואילך) - דברים אלו מהווים חיזוק לדברי הנאשם וע"ת 1 כאמור לעיל.


הנה כי כן הגעתי למסקנה, כי התביעה לא הצליחה להוכיח ולשכנע את בית המשפט בדרגה שמעבר לספק סביר שהתאונה לא התרחשה כתוצאה מסטיית הטוסטוס לתוך נתיב נסיעת הנאשם.




אני מאמץ טענת ההגנה כי אפשרות זו אינה בגדר הספק הסביר, אלא אפשרות ממשית היא - זאת לאור עדותו של עת1/ האמינה עלי ולאור העדויות שבחנתי לעיל, שהוסיפו וחיזקו אפשרות זו בעיני כאפשרות הריאלית בזמן אירוע התאונה.


5. הצפירה:


לדעת התביעה בסיכומיה היה צריך הנאשם לצפור ממרחק מתאים ולא ממרחק של כ- 10 מטרים, שכן זהו מרחק קצר שהיווה סיכון לטוסטוס וסכנה שיאבד שליטה. (סיכומי תביעה עמ' 13).


(1) לא הובאה בפני כל ראיה ממשית לאפשרות שהצפירה היא שגרמה לסטייה של הטוסטוס ולאיבוד השליטה של המנוח - אפשרות זו הועלתה רק בסיכומי התביעה ולא שמעתי עדות כלשהי התומכת בגרסה זו .


(2) נכון שהנאשם הודה בהודעותיו כי צפר למנוח. אך השאלה האם פעל בנושא זה בניגוד לדין קיים:

איני יכול לקבל אומדן המרחקים של הנאשם והערכותיו לגבי מרחקים, שכן עדויותיו במשטרה (ת4/ - 5) היו כשהיה בסערת רגשות ובהפתעה מאירועי התאונה.


במצב בו מסר הנאשם עדויותיו לא ראיתי לנכון לקבל "הערכות מרחק" של נאשם "כראה כזה וקדש", שכן עול ההוכחה היה על התביעה על פי דו"ח בוחן או ראיות אחרות להוכיח המרחקים המדויקים - לנושא הצפירה, ובעול הוכחה זו התביעה לא עמדה.


(3) גם הבוחן עת3/ - לא יכול היה לקבוע במדויק מקום התרחשות התאונה - הוא טען שבערך באיזור המסומן ב' בתרשים - הוא איזור האימפקט (עמ' 37 לפרוטוקול), וכן לא יכול היה לסמן נקודת ההתנגשות בתרשים (עמ' 37 לפרוטוקול שורה 27).


(4) מבחינה משפטית האמור - תקנה 63 (ג) לת"ת, אינה מגבילה השמעת אות בצופר אלא רק בדרך עירונית. כמובן שהצפירה צריכה להיות סבירה ולא צפירה ממושכת מעבר למידה הדרושה לפי הנסיבות, כאמור בתקנה 63 (א) לת"ת.


(5) על פי העדויות שנשמעו בפני ובכללם עדות הנאשם במשטרה בת4/ - כלל לא הוזכר נושא הצפירה.


(6) רק בעדותו השניה של הנאשם במשטרה בת5/ הבהיר בשורה 23:

"...ואני חושב שצפרתי עם הצופר של הרכב בשביל להזהיר אתו".
ובעמ' 2 שורות 12-13: "...אני רוצה לציין שכאשר צפרתי לו הוא הסתכל אחורה ואני התקדמתי לעברו ואז החלו השמיניות והתאונה". וכן..."הוא איבד שליטה אחרי הצפירה שאני צפרתי לו, אחרי כמה שניות - לא תארתי לעצמי שאני אתנגש בבן אדם הזה". (שורות 23 ואילך עמ' 2).


גם מבחינת דברי הנאשם לעי"ל - נותר בליבי ספק סביר - האם מיד עם הצפירה החלו השמיניות של הטוסטוס? - או שמא הצפירה הושמעה ובעקבותיה המנוח הסתכל לאחור ורק אחר כך עשה שמיניות וסטה שמאלה?



(7) האם הוכיחה התביעה כי נהג סביר צריך לצפות שתוך צפירת אזהרה בשטח בינעירוני, רוכב מבוגר על טוסטוס הנוסע לפניו - יאבד שליטה לאחר ששמע צפירת האזהרה הסתכל לאחור, ויסטה לכיוון נתיב נסיעתו?



אמנם אפשרות מסוג זה קיימת - אך האם אפשרות זו הינה בגדר סיכון ממשי? האם באותה מידה צפיות אפשר שחוסר השליטה נבע מהחלטה שגויה של רוכב הטוסטוס כמו - רצונו לפנות שמאלה לעבר הנתיב השמאלי? או אולי הדבר נבע מחוסר מיומנות של נהג הטוסטוס כגרסת ב"כ הנאשם?



* הגעתי למסקנה כי התביעה לא הוכיחה במידה הדרושה שהנאשם או נהג סביר במקומו חייב היה לצפות איבוד שליטה של נהג הטוסטוס בעקבות צפירת אזהרה בשטח בינעירוני. (יתכן ומסקנה זו היתה שונה לו הצפירה היתה בשטח עירוני עמוס תנועה ומכשולים).


* צפירת אזהרה - הינה עניין שבשגרה והנאשם או כל נהג סביר לא יכול היה לצפות שפעולת אזהרה חוקית תגרום לאובדן שליטה של נהג הטוסטוס, לתוך נתיב נסיעתו.


נהג הטוסטוס במקרה שבפני היה אדם מבוגר שאמור היה לדעת חובותיו, והזהירות הנדרשת ממנו כנהג רכב דו-גלגלי. חיזוק לכך אני מוצא בכך שלפני התאונה נהג המנוח בזהירות כשנסע בצד ימין על הפס הצהוב ברכב דו גלגלי איטי, כמצוות תקנה 48 (ג) לת"ת - על מנת לאפשר לרכבים אחרים מהירים יותר, לעוברו.


* בע.פ. 245/89 בעניין חיים גל נ' מדינת ישראל - כרך ב' חוברת 1, פס"ד תעבורה - זוכה ברוב דעות נהג אמבולנס שנהג בדרך בין עירונית ודרס למוות רוכב אופניים ילד כבן 7 שנים.


המקרה שם ארע ביום הכיפורים, כשרוכב האופניים סטה בפתאומיות לנתיב נסיעתו של נהג האמבולנס.
כבוד השופטת (כתוארה אז) הגב' ע. שצקי קבעה (שם בעמ' 12):

"...באשר סטייתו הפתאומית של המנוח שמאלה כמבואר לעיל, לא אמורה היתה להיות בגדר צפיותיו או בגדר כל צפיות סבירה של נהג סביר - נראה לי לנכון לקבוע שיש לזכות את המערער ולו לפחות מחמת הספק".


בהמשך צוטטו בשינויים המחויבים דברי כבוד (הנשיא כתוארו אז) השופט זוסמן בדעת מיעוט בפרשת מזרחי נ' מדינת ישראל, ע"פ 584/76, פד"י ל"א (2) 617:

"שאם מדובר בילדים שהורשו לנסוע על אופניים בכבישים בינעירוניים, חזקה שהם יודעים את הסכנה האורבת לאדם מן המכוניות הנעות, ולפיכך מידת הזהירות שהנהג חב להם - פוחתת ומתקרבת לזו שחבים למבוגר.


יתר על כן - הדין חפץ גם ביקרם של נהגים ואלה חייב הוא לאפשר תנועה סדירה בכביש בינעירוני".


* מעיון בפסק דינו בדעת מיעוט של כב' השופט י. קדמי באותו מקרה מתברר, כי ביסס מסקנתו לחייב נהג האמבולנס בדין, משום שלדעתו רוכבי אופניים הופכים ביום הכיפורים, הכביש למידה רבה למעין "מגרש משחקים" לילדים וזו הסיבה שנוהג הנוטל על עצמו לנוע בכביש ביום הכיפורים, צריך לראות עצמו כמי שנוהג בפועל ב- "מגרש" הנתון למעשה בשליטתם של ילדים משחקים. (שם בעמ' 13).


* גם לעניין הערכת מרחקים - קבעה שם כבוד השופטת ע. שצקי כי:

"לעניין הערכות מרחקים בנהיגה - אין שאלת אמון או אי אמון, אלא שאלת יכולתו של העד להעריך נכונה מרחקים, בהתחשב במצב בו נתון העד המעריך בעצמו, וביחס לכביש" (שם עמ' 9).


* בע.פ. 737/81 מוןחמד בן עבדאללה ג'אבר נ' מ"י - פד"י ל"ו (1) 611 נקבע כפי שכבר נקבע כהלכה פסוקה - כי אין דורשים מנהג סביר לחזות מראש רשלנות רבתי מצד נהג אחר (להבדיל מילדים, או במקרים חריגים אחרים שאינם מסוג המקרה שבפני).


התביעה לא הוכיחה כחובתה במשפט פלילי אי קיום האפשרות, שהמנוח כשחדר מהשוליים, עשה זאת, בשלב שבו לא ניתן היה למנוע הפגיעה כלומר - התביעה לא הוכיחה שהתאונה היתה בלתי נמנעת, ונגרמה כתוצאה מרשלנות רבתי של המנוח שגרמה לניתוק הקשר הסיבתי בין נהיגת הנאשם לתאונה. במצב זה נותר בליבי ספק סביר שאפשרות זו אכן התקיימה במקרה שבפני.


* על התביעה עול ההוכחה המלא להוכחת הקשר הסיבתי בין נהיגת הנאשם

לגרימת המוות, כלומר להוכיח שגם אם היה הנאשם שומר מרחק על פי

תקנה 49 (א) (ב) לת"ת מנהג טוסטוס - התאונה היתה נמנעת.
(ראה ע.פ. (ת"א) 1069/86 - אליהו הירשפלד נ' מ"י - פסק דין תעבורה חוברת 8, 20 (בעמ' 23).


התביעה לא הצליחה בחובתה זו - ואף מחישובי הבוחן כפי כשכבר הבהרתי - התאונה לא היתה נמנעת אילו שמר הנאשם אפילו מרחק של 2 שניות מהטוסטוס.


לסיכום - המסקנות אליהן הגעתי:


א. התביעה לא הצליחה להוכיח במידה הדרושה במשפט פלילי, קיומם של התמרורים

א' - 43 (האט) ומעליו תמרור א - 11 (עבודות בדרך) ברגע התאונה, וכן לא הוכיחה במידה הדרושה, כי לפני מקום התאונה בוצעו עבודות בכביש בנתיב נסיעת הנאשם.


ב. המהירות המותרת באיזור מקום התאונה ביום ובשעת האירוע היה כמותר בדרך בינעירונית - 80 קמ"ש.


ג. הנאשם נהג במהירות 75 קמ"ש ובמהירות זו עובר לתאונה לא הוכחה רשלנות מצד הנאשם.


ד. התביעה לא הוכיחה כי באם הנאשם כשנהג במהירות 75 קמ"ש - היה שומר מרחק מהטוסטוס לפי תקנה 49 (א), או לפי תקנה 49 (ב) ת"ת - שניה אחת מהתאונה היתה נמנעת.


ה. נותר בליבי ספק סביר לגבי מיקום הטוסטוס עובר לתאונה, ולכן הנחתי לטובת הנאשם כי נהג הטוסטוס, נהג על הפס הצהוב עובר לתאונה.


ו. הנאשם לא חייב היה בשמירת מרחק על פי תקנה 49 (א) (ב) לת"ת, שכן נהג הטוסטוס לא נסע עובר לתאונה לפניו בנתיב נסיעתו - אלא על הפס הצהוב שהינו חלק משול הדרך, וככזה - אינו חלק מנתיב נסיעת הנאשם עובר לתאונה.


ז. התביעה לא הצליחה להוכיח, מעבר לספק סביר כי התאונה לא התרחשה כתוצאה מסטיית הטוסטוס בו נהג המנוח לתוך נתיב נסיעת הנאשם - אפשרות זו ממשית בעיני - וככזו מקיימת את הלכת ניתוק הקשר הסיבתי.


ח. הנאשם או כל נהג סביר במקומו, לא היה צריך לצפות כי צפירת אזהרה בדרך בינעירונית שהינה עניין שבשגרה, תגרום לאובדן שליטה של הרכב המוזהר כך שיסטה לתוך נתיב נסיעתו, ובמיוחד כאשר מדובר בנהג מבוגר שמוחזק כמודע לחובותיו ולזהירות הנדרשת ממנו - כנהג רכב דו גלגלי.


סוף דבר: החלטתי לזכות הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום שבפני.


זכות ערעור כחוק.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אופנוע שימוש בכוח

  2. זיכוי על פגיעה באופנוע

  3. פגיעה באופנוע חונה

  4. גניבת אופנוע חיבור אזעקה

  5. תאונת אופנוע לעצמאי

  6. נהיגה בשלילה על אופנוע

  7. נסיעה על גלגל אחד עם אופנוע

  8. ביטוח אופנוע ים

  9. נפילה מאופנוע ים

  10. תאונת אופנוע בגלל פס האטה

  11. זיכוי מחמת הספק פגיעה ברוכב אופנוע

  12. תביעה על קניית אופנוע – בעיה במנוע

  13. פיצויים על תאונת אופנוע קשה

  14. ביטוח נזקי רכוש אופנוע - סטה מהמסלול

  15. פגיעה ברוכב אופנוע – ערעור על הרשעה

  16. אופנוע ים מהירות מופרזת – כתב אישום

  17. אופנוע התנגש ברכב מאחור וברח

  18. נהיגה בשכרות על אופנוע – איבוד שליטה

  19. אופנוע או תלת אופנוע - תקנות התעבורה

  20. פגיעה באופנוע בעת פניית פרסה - זיכוי

  21. פרמיה ביטוח צד ג' לאופנוע מסוג הונדה

  22. 5% נכות לצמיתות בתאונת אופנוע

  23. חסימת נתיב אופנוע בכביש – בלימת חירום

  24. דריסת אדם מבוגר עם אופנוע – כתב אישום

  25. אי ציות לתמרור תן זכות קדימה - אופנוע

  26. תאונת אופנוע משטרתי במהלך מרדף

  27. חניית אופנועים במעברים בבית משותף

  28. תאונת אופנוע בנסיעת מבחן לפני קניה

  29. תביעה נגד נהג אופנוע על נזקים לרכב

  30. אופנוע הדף את הרכב לעבר התובע ופגע בו

  31. תאונת דרכים עם אופנוע הארלי דיווידסון

  32. קניית אופנוע רכיבים / חלקים לא מקוריים – תביעת פיצויים

  33. טענת הטעיית קונה על ידי המוכר בשנת ייצור של אופנוע

  34. בעת פניית הפרסה התנגש האופנוע שהגיע מאחוריו בצד האחורי שמאלי

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון