מהו חשד סביר של שוטר


פסק דין

הנאשם זכאי בדין.

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום שעניינו ביצוע שורת עבירות כמפורט להלן:-

א. נהיגה בקלות ראש עבירה על פי הסעיפים 62 (2) ו- 38 (2) לפקודת התעבורה.

ב. סטיה מנתיב נסיעה עבירה עלפי תקנה 41 לתקנות התעבורה.

ג. אי ציות להוראות שוטר עבירה על פי תקנה 23 (א) לתקנות התעבורה.


ד. נהיגה במהירות שאינה סבירה עבירה על פי תקנה 51 לתקנות התעבורה וסעיף 38 (2) לפקודת התעבורה.


ה. נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים עבירה על פי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה, תקנה 26 (2) לתקנות התעבורה וסעיף 38 (1) לפקודת התעבורה.


ו. סרוב להיבדק בדיקת שכרות עבירה על פי סעיף 64 ב (ב) לפקודת התעבורה ותקנה 169 (ו) לתקנות התעבורה.


2. האירועים נשוא כתב האישום ארעו כדלהלן:-

א. ביום 7.11.97 לפנות בוקר - סמוך לשעה 04:30 - נהג השוטר אייל פאר מכונית משטרה נטולת סימני זיהוי משטרתיים ברח' אבוחצירה בבני-ברק. עימו במכונית היה סמ"ש שרון לנשנו, שניהם אנשי היחידה לבילוש משימתי ימ"ר ת"א.


ב. בשלב מסויים הבחינו השניים במכונית מרצדס הפונה מרח' אבוחצירה לרח' ז'בוטינסקי ובהמשך, ברח' ז'בוטינסקי, ביצע נהגה סטיות מנתיב נסיעתו תוך שהוא מסכן עוברי דרך אחרים.


ג. השוטר אייל פאר - עת4/ - הורה לנאשם לעצור תוך שהוא מפעיל סירנה, אור כחול מהבהב וקורא לו באמצעות מערכת הכריזה לעצור בצד הדרך.


ד. הנאשם התעלם מהוראת השוטר והמשיך בנסיעה בכביש גהה לכיוון דרום במהירות בלתי סבירה עד אשר עצר בצומת מסובים עקב האור האדום ברמזור.


ה. במקום זה, כך כתב האישום, חסמה ניידת המשטרה את נתיב נסיעת הנאשם, אך זה נסע קדימה פגע ברכב המשטרה וגרם לו נזק.


ו. לאחר שהנאשם ירד ממכוניתו הוברר כי הוא נהג תחת השפעת משקאות משכרים ומשנתבקש להיבדק בבדיקת דם ובבדיקת נשיפה הוא סירב לעשות כן.


על כל אלה הוגש נגד הנאשם כתב אישום.


3. הנאשם, באמצעות ב"כ עו"ד גולן, כפר בעובדות.


4. עדי התביעה המרכזיים לעניין הארועים אשר קדמו לסרוב הנאשם להיבדק, היו השוטרים רס"ל אייל פאר וסמ"ש שרון לנשנו.


5. עד התביעה לנשנו - עת3/ - תיאר בעדותו כיצד הבחין במרצדס בצבע שחור אשר נסעה בצורה פראית תוך סטיות נתיב לנתיב, בלימות חריגות והאצה לסירוגין. העד הוסיף וסיפר כי בעקבות זאת הם שמו אור כחול מהבהב, הפעילו סירנה והתחילו בנסיעה אחרי הרכב במגמה לעצור אותו. נהג הרכב לא שעה להוראות השוטרים ובמחלף מסובים עצר ברמזור כדי לפנות שמאלה לכיוון אור יהודה. בשלב זה עקפה אותו הניידת משמאל וחסמה את נתיב נסיעתו. ברגע שהניידת עצרה, חש העד בחבטה בדלת ימין של הניידת ובשל כך הוא נאלץ לצאת דרך דלת הנהג.


השוטרים ניגשו אל נהג המרצדס ומשיצא זה האחרון מהמכונית הם זיהו אותו מיד הואיל והיה מוכר היטב למשטרה. משהבחין העד כי נודף מהנאשם ריח של אלכוהול וכי הוא מתנדנד הוא החליט, בעצה אחת עם הממונה עליו, להעביר את הנאשם למשטרת התנועה בת"א להשלמת טיפול ובדיקות.


בחקירתו הנגדית, נתבקש העד להבהיר במה סיכן אורח הנהיגה של הנאשם כלי רכב אחרים. על כך השיב:



"לא יכול לומר איך הוא סיכן כלי רכב אחרים".


העד אישר כי בשעה שהנאשם נסע בכביש גהה הוא נהג ללא סטיות או חריקות בלמים בניגוד לאורח נהיגתו ברח' ז'בוטינסקי.


בהמשך חקירתו הנגדית אישר העד כי הנאשם עצר לפני הרמזור ללא קשר לנסיעתם אחריו וכי הם לא קראו לו במערכת הכריזה, לעצור והוא איננו יודע את הסיבה לכך.


העד הוסיף ואישר כי מכונית הנאשם פגעה בניידת מייד עם העצירה.


עוד תהה הסניגור המלומד במה בא לידי ביטוי "הדיבור לא לעניין" של הנאשם. על כך השיב העד שאינו זוכר.


העד אישר כי הוא מכיר את הנאשם וכי ככל הנראה לא אמר לו שלדעתו הוא שתוי.


במענה לשאלתי כיצד יכול היה הנאשם להבין שהאור הכחול המהבהב והסירנה מכוונים אליו, השיב:



"אינני יכול לומר מדוע הנאשם היה צריך להבין שהקוז'ק והסירנה היו מכוונים אליו".


6. עד התביעה רס"ל אייל פאר - עת4/ - אשר נהג בניידת המוסוית, החרה החזיק אחרי עמיתו כשהוא מוסיף שבשלב מסויים הגיעה מכונית הנאשם למהירות של 180 קמ"ש.


העד סיפר כי בשעה שעצר את הנאשם היה דיבורו של האחרון כבד ומבטו מזוגג.


בחקירתו הנגדית אישר העד כי מסר הודעה על האירוע במשטרת התנועה וכי בהודעתו לא ציין שמבטו של הנאשם היה מזוגג או שדיבורו היה כבד.


בניגוד לחברו טען העד, כי השתמש במערכת הכריזה להורות לנאשם לעצור, בתחילת המרדף ובסופו.


הסניגור המלומד הטיח בפני העד כי למעשה מכונית המשטרה היא שפגעה במכונית הנאשם אך זה הכחיש את הטענה.


משנתבקש העד להבהיר מה דיבר הנאשם "לא לעניין" השיב העד שהנאשם אמר לו "מה הפוזה שלך" "מה אתה רוצה" ולדעת העד זה לא מה שהנאשם היה צריך לומר לו.


7. כאמור זה היה סדר האירועים ברח' ז'בוטינסקי ובכביש גהה אשר גרמו לעדי התביעה לקחת את הנאשם לבדיקת שכרות במשטרת התנועה.


8. עת1/ - אריק קוסטה - המשמש כבוחן במשטרה ערך דו"ח בוחן, ת1/, וטופס בדיקת מאפייני התנהגות, ת2/. על פי ת2/ היו עמידתו והליכתו של הנאשם לא יציבים אך בה בעת הצליח להביא את אצבעותיו באופן צולב אל אפו מבלי להחטיא.
בחקירתו הנגדית אישר העד כי בשעה שרשם שהליכת הנאשם לא יציבה הוא לא ידע שהנאשם הינו נכה עקב קטיעת רגלו. כן הוסיף העד כי לא מצא אצל הנאשם תגובות העונות לקריטריונים של: "תגובה לא לעניין" "לא מסוגל להבין הוראות" ו- "דיבור לא טבעי". מכאן שתגובותיו, הבנתו ודיבורו של הנאשם היו כשל אדם פיכח.


העד הוסיף והבהיר כי הערתו בת2/ כי התנהגות הנאשם היתה רדומה נרשמה בשעה 05:15 לפנות בוקר.


לסיכום חקירתו אישר העד כי על פי הנזקים הגיוני הוא גם כן שרכב המשטרה הוא שסטה לעבר רכב הנאשם.


9. עד התביעה רפ"ק חיים הראל - עת2/ - העיד כי בהיותו קצין תורן הובא הנאשם לפניו. העד ביקש מהנאשם למסור דם לבדיקה או נשיפה והבהיר לו כי על פי חוק הוא חייב לעשות כן. הנאשם השיב לו כי הוא מוכן ומסכים להיבדק אך על פי עצת עורך דינו, עו"ד אלי כהן אשר נכח במקום, הוא מסרב לעשות כן.


בחקירתו הנגדית קבע העד כי היסוד לבקשתו לא היה התרשמותו מהנאשם - שהיה צלול לטעמו - אלא מה שסיפר לו הבוחן.


10. עד כאן מסכת ראיות התביעה, לה צורפה הודעת הנאשם במשטרה.


11. הנאשם העיד בפני והכחיש את המיוחס לו. הוא טען שבקטע הדרך ברח' ז'בוטינסקי מרח' אבוחצירה ועד צומת גהה יש 5 רמזורים שבהם עצר, כפי שעצר גם ברמזור בצומת מסובים ועל כן לא ברור לו מדוע לא יכלו לעצור אותו השוטרים אם רצונם היה בכך.


הנאשם הוסיף כי כשהיה בעצירה ברמזור בצומת מסובים, הגיעה ניידת משמאלו בנסיעה על השוליים ונהגה סטה ימינה תוך שהוא פוגע במכוניתו.
הנאשם הכחיש את דבר היותו שתוי וטען ששתה באותו יום לא יותר מכוסית אחת של קוניאק.
הנאשם הבהיר את סירובו להיבדק בכך שבעצם הבין מעורך דינו שהוא לא חייב להיבדק כיוון שהשוטרים לא מסרו לו את פרטיהם דבר אותו היו חייבים לעשות בעקבות הנזק שגרמו למכוניתו.


לסיכום, טען הנאשם כי לא היה בנהיגתו דבר יוצא דופן וכי לא שמע או הבחין בכל סימן מניידת המשטרה לפיו היה עליו לעצור.


12. כאמור לעיל חילקתי את הארועים לשני פרקי זמן. הראשון, הוא מסכת הארועים מרגע שהבחינו שוטרי הימ"ר במרצדס ועד לצומת מסובים. השני, הבאתו של הנאשם לבוחני ענף התנועה בת"א.


13. ככל שהפכתי והפכתי בעדויות שוטרי הימ"ר - עדי תביעה 3 ו- 4 - הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל לסמוך על עדויותיהם. השניים סתרו האחד את השני בפרטים מהותיים, ועדויות שניהם עמדו בסתירה לעדויות אנשי עת"ן ת"א. גם התמונה העולה מעדויות השניים לוקה בחוסר סבירות והגיון קיצוניים.


14. לנאשם, יוחסה כאמור לעיל, נהיגה בקלות ראש, סטיה מנתיב נסיעה, אי ציות להוראות שוטר ונהיגה במהירות שאינה סבירה.


להלן מקבץ מתשובות עדי תביעה 3 ו- 4 לגבי הארועים עליהם מבוססים אישומים אלה.


א. עת3/ לא ידע לציין בעדותו כיצד סיכן הנאשם בנהיגתו כלי רכב אחרים.


ב. בניגוד לעמיתו ציין העד כי הם לא קראו לנאשם לעצור באמצעות מערכת הכריזה וכי אין לו הסבר מדוע לא עשו שימוש במערכת הכריזה.


ג. העד לא סיפר בעדותו, בעקיפין או במישרין, כי הנאשם נהג במהירות גבוהה. למיטב הבנתי לו הנאשם היה נוהג במהירות 180 קמ"ש כפי שטען עת4/, היה עת3/ נותן דעתו לכך שכן מדובר במהירות חריגה ביותר על פי כל קנה מידה.


ד. עת4/ סתר את עדות חברו בפרטים אלה כשהוא מדגיש שהנאשם נהג במהירות 180 קמ"ש וכי קרא לו לעצור במאמצעות מערכת הכריזה.


אני קובע כי מהירות מכונית הנאשם לא היתה כפי שטען עת4/ ולמיטב הבנתי אין כל הגיון בטענה זו שכן הנאשם עצר מבלי שנתבקש לכך ברמזור של צומת מסובים עקב האור האדום בכיוון נסיעתו. הדעת נותנת כי לו היה בכוונת הנאשם להימלט מהשוטרים אזי, היה ממשיך בנסיעה מהירה דרומה ולא עוצר ברמזור ככל אזרח שומר חוק.


באשר לגרם התאונה, אני סבור כי בענין זה לא ניתן להגיע לממצא חד-משמעי. שני עדי התביעה אישרו כי החבטה בדלת ימין של הניידת היתה עם עצירת הניידת תוך חסימת מכונית הנאשם. סמיכות הזמן שבין עצירת הניידת לבין המכה מלמדת כי סבירה לא פחות היא האפשרות שניידת המשטרה היא שפגעה במכונית הנאשם ולא להיפך. תימוכין לכך אני מוצא בקביעתי כי הנאשם לא עשה כל נסיון להימלט מהשוטרים ועל כן לא היתה כל סיבה שיפגע במכונית השוטרים עם חסימת נתיב נסיעתו. אף בוחן המשטרה קבע כי על פי ממצאיו הטענה כי מכונית השוטרים היא שפגעה במכונית הנאשם הגיונית לא פחות.


15. באשר לאישום של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה על פי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה, תקנה 26 (2) וסעיף 38 (1) לפקודת התעבורה.


א. עדי תביעה 3 ו- 4 טענו כי הריחו מפיו של הנאשם ריח של אלכוהול. אין חולק כי בריח לכשלעצמו אין כדי לתמוך בטענה שהאדם הוא שתוי. על כן, הוסיפו השוטרים וטענו כי דיבורו של הנאשם לא היה לעניין. משנשאל עת3/ במה בא לידי ביטוי: "הדיבור לא לעניין" השיב שאינו זוכר. עת4/ לעומתו, השיב כי הנאשם "דיבר לא לעניין" בכך שאמר לעד "מה הפוזה שלך" "מה אתה רוצה". לטעמי, אין בתשובותיו אלה של הנאשם כדי ללמד על "דיבור לא לענין". תשובות הנאשם היו בהחלט תשובות של אדם פיכח (לא שיכור) ומופתע.


משהבחין עת4/ כי לא די בתשובותיו לסניגור הוסיף כי מבטו של הנאשם היה מזוגג ודיבורו היה כבד. אינני מקבל ואינני סומך על תשובתו זו של העד משני טעמים:



1. בהודעתו במשטרה לא ציין העד נתונים אלה.
2. תשובתו עומדת בניגוד לתשובות אנשי ענף התנועה אשר עליהן אעמוד להלן.


אומנם, עת3/ ציין כי הבחין בנאשם כשהוא יוצא ממכוניתו ומתנדנד אך הליכתו הלא יציבה של הנאשם ידועה לכל - כאמור בשל היותו קטוע רגל - והתעלמותו של העד מנקודה זו יש בה כדי להעיד כי רק בשל זהותו של הנאשם היתה עדותו מגמתית.


לסיכום נקודה זו לא מצאתי כל תמיכה לטענת השיכרות בעדויות עדי תביעה 3 ו- 4.


ב. מצומת מסובים הובא הנאשם לאחר כבוד למשטרת התנועה.


במקום, קיבל אותו עת1/ הבוחן אריק קוסטה. נוכח טענת השיכרות של אנשי הימ"ר בדק הבוחן מאפייני התנהגות של הנאשם ומילא טופס מתאים לשם כך - ת2/. העד ציין בת2/ כי הליכתו של הנאשם לא היתה יציבה אך הוא הודה כי לא ידע שהנאשם הינו נכה עקב היותו קטוע רגל ובשל כך הוא אינו יכול להלך באופן יציב. תשובתו זו של הבוחן משתלבת להפליא בעדותו הראשית של עת4/ - רס"ל פאר - אשר אמר "הוא נראה קצת מתנדנד. אני לא יודע אם זה בגלל הרגל או בגלל האלכוהול".
עם זאת, מצא הבוחן כי הנאשם הצליח להביא אצבעותיו באופן צולב אל אפו מבלי להחטיא וכי תגובותיו, הבנתו ודיבורו של הנאשם היו כשל אדם פיכח. העד ציין כי התנהגותו של הנאשם היתה רדומה אך העיר כי היה זה בשעה 05:15 לפנות בוקר.


גם אם נמצא הסבר הגיוני להתנהגותו "הרדומה" של הנאשם, אני סבור כי התנהגותו לא היתה כזו הן לנוכח העובדה כי תגובותיו, הבנתו ודיבורו היו עניינים והן לנוכח העובדה כי עת2/ - רפ"ק חיים הראל - העיד כי לטעמו הנאשם היה צלול.
רפ"ק הראל הדגיש בעדותו כי הנאשם היה צלול עד כדי כך שהיסוד לבקשתו מהנאשם כי ימסור בדיקת דם ובדיקת נשיפה היה על סמך מה שסיפר לו הבוחן ולא על סמך התרשמותו מהנאשם.


לסיכום, לא מצאתי כל בסיס לטענה כי הנאשם היה תחת השפעת משקאות משכרים.


16. האישום האחרון המיוחס לנאשם הינו סירובו למסור בדיקת שיכרות על פי סעיף 64 ב (ב) לפקודת התעבורה ותקנה 169 (ו) לתקנות התעבורה.


סירובו של הנאשם לפעול כמצווה על ידי השוטרים אינו מוכחש ונשאלת השאלה האם בנסיבות העניין עבר הנאשם עבירה.


17. סעיף 64 ב (ב) קובע כדלהלן:-



"שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים, או מנוהג רכב שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, להיבדק במועדים ובמקומות שיורה ומי שנדרש כך חייב להיבדק כאמור".


תקנה 169 ו (א) קובעת את עונשו של המסרב להיבדק בבדיקת נשיפה או למסור דוגמא של דם או שתן בבדיקת מעבדה.


עלי להכריע איפוא בשאלה האם בנסיבות מקרה זה היה קיים חשד סביר כי הנאשם הינו שיכור. לצורך הכרעה בשאלה זו יש להידרש לפירושו של המונח חשד סביר.


18. בתחילה, סבור אני, כי יש לערוך אנלוגיה בין ביטוי זה או ביטוי דומה כפי שהוא קיים בחיקוקים אחרים וליתן דעתי לפירוש אותו נתנו בתי המשפט למונח זה.


חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף חשוד) תשנ"ו1996- קובע בקשר לסמכויות שוטרים לערוך חיפוש חיצוני או פנימי בגוף חשוד כדלהלן:-

סעיף 3 (א) "היה לשוטר יסוד סביר לחשוד ..."

סעיף 4 (א) "היה לקצין משטרה יסוד סביר לחשוד ..."



בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996- שעניינו - בין השאר - מעצר חשוד בצו של שופט או שלא בצו של שופט מופיעים הביטויים הבאים:-



סעיף 13 (א) "שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה ..."

סעיף 14 (א) המתייחס למעצר חשוד שלא בצו שופט קובע לאמור:



"שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשוד ..."



עיניינו הרואות איפוא כי מצאנו בחוק סדר הדין הפלילי בהקשר לפעולת שוטרים ללא צו שיפוטי את הביטוי יסוד סביר לחשוד.


הפירוש של הביטוי כפי שנתגבש בפסיקה הינו האם המציאות כפי שקלט אותה השוטר - במישור העובדתי - תומכת בחשד שהתגבש על ידו.


"במילים אחרות, השוטר שוקל את כלל הנסיבות והעובדות בפניו, הן אלה המחשידות והן אלה הפוטרות את החשוד מזיקה לעבירה, ואם מצטיירת בעינייו תמונה לאורה היה אדם בר דעת רגיל, מגבש חשד, הרי נוצר בכך יסוד סביר לחשדו והוא רשאי לעצור את החשוד".


"תחושה או ניחוש גרידא, אשר איננה מתלווה אליהן ראיה אחרת כלשהי, אינם כשלעצמם בגדר יסודות מספיקים ליצירתו של החשד הסביר".


"אלא כי כלל הנסיבות הן כאלה שאדם סביר היה מתרשם ומסיק לאורן שאכן נעברה עבירה".
דברי כב' השופט שמגר - בתוארו אז - בבג"צ 465/75 יצחק דגני נגד שר המשטרה ואח' פד"י ל (1) עמ' 337.


יש לזכור כי הביטוי חשד סביר מתייחס לשלב בו מובא חשוד להארכת מעצר בפני שופט ומכאן שבדיקת השיקולים הינה איכותית יותר מאלה אשר היו בפני השוטר בשלב המעצר הראשוני. יש לזכור כי מרווח השיקולים של השוטר הפועל בנסיבות המחייבות שיקול דחוף ומהיר צריך להיות פחות מצומצם מזה של השופט ועל כן ולא בכדי המבחן אותו מפעיל השופט הינו מעט מחמיר יותר מזה המופעל על ידי השוטר.


"כל אשר חייב השופט להשתכנע בו, באשר לטיב החומר המצוי בידי המשטרה, הוא, אם חומר זה יש בו כדי לעורר חשד סביר נגד האדם אשר המשטרה חושדת בו כמעורב בעבירה הנידונה. יודגש כאן ויוטעם כי אין זה הכרחי כי חומר זה יוכל לשמש ראיה קבילה במשפט פלילי, לכשיתברר, או ראיה בעלת משקל "לכאורי", כי אם כל מידע המצוי בידי המשטרה אשר בכוחו לעורר חשד סביר כאמור, יצדיק מבחינת טיב החומר את השימוש בסמכות".


ראה דברי כב' הנשיא אגרנט בב"ש 42/73 מדינת ישראל נגד בנימין פרץ ואח', פד"י כרך כ"ז (1) עמ' 502.


מצאנו אם כן כי החשד הסביר - בשונה מהיסוד סביר לחשוד - צריך להיות מבוסס על חומר חקירה טוב יותר מזה הראשוני הן במישור האיכותי והן במישור הכמותי.


19. מחוק סדר הדין הפלילי לפקודת התעבורה. בסעיף 64 ב (ב) מופיע המונח חשד סביר ולא יסוד סביר לחשוד. מכאן שהשיקולים הצריכים להנחות שוטר בבקשו מחשוד לבצע בדיקת נשיפה או ליתן בדיקת דם הינם אלה הזהים באיכותם ובכמותם לשיקולים המנחים שופט בבואו להאריך מעצרו של חשוד שכן גם שם על השופט לבדוק האם יש חשד סביר.


בע"פ 424/90 גנני לב נ' מדינת ישראל קבע כב' השופט ש. לוין כדלהלן:-

"שאלה אחרת היא אם מן הראוי שאנשי המשטרה יונחו באמצעות קריטריונים לגבי המאפיינים החזותיים וההתנהגותיים הדרושים לתשאולו ולאיבחונו של נאשם בנהיגה בעת שיכרות ולקביעת ממצאים לעניין של קיום חשד סביר לעניין זה." (הדגשה שלי - צ.ק.).


ראה פד"י מ"ד חלק שלישי עמ' 743.


לאחר מתן פסק דין זה הנפיקה המשטרה טופס המכונה "טופס בדיקת מאפיינים לחשוד בנהיגה בשיכרות" - ת2/. על פי הטופס יש צורך במאפיינים נוספים לריח אלכוהול ובמקרה אשר בפני לא נמצאו כאלה.


20. במקרה זה ריח האלכוהול הוא שעמד לו לרועץ לנאשם. אם נקבע כי די בריח כזה כדי לבסס חשד סביר כנגד הנהג - כאשר יתר הנתונים שוללים אפשרות זאת - הרי שנגיע לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת ולפיה רוב מניינו של עם ישראל המצוי בשמחות שונות והלוגם להנאתו משקה אלכוהולי בכמות מותרת הינו בחזקת חשוד מרגע שהוא נכנס למכונית כאשר מפיו נודף ריח אלכוהול.


21. אודה כי התחבטתי לא מעט בשאלה איזה נזק היה נגרם לנאשם לו ניאות להיבדק בבדיקת נשיפה אשר אינה בדיקה פולשנית.


שאלה זו מביאה אותנו לעימות בין עקרונות יסוד מתנגשים. מחד, העיקרון של שמירה על שלום הציבור ומאידך זכותו של הנאשם לחופש תנועה מבלי להיות מוטרד בחקירות ובבדיקות שלא לצורך.


נגע האלכוהול פשה לצערי ברחובות ישראל ובכלל זה בא הדבר לידי ביטוי בריבוי כתבי אישום המוגשים בשל נהיגת רכב תחת השפעת אלכוהול. הסכנה בתופעה זו ידועה ואין צורך להכביר במילים כדי להצביע על חומרתה. שומה על בית המשפט ליתן יד למלחמה חסרת פשרות בנגע זה.


עם זאת, גם במלחמה צודקת זו יש לשמור על כללי יסוד ובהם זכותו של אזרח שלא להיות מוטרד על ידי השלטונות אלא אם כן יש צורך בכך.


נראה לי על כן, כי יש להגיע לאיזון בין שני עקרונות מתנגשים אלה אשר יביא בחשבון את האינטרסים של שלום הציבור מחד וחרותו של הפרט מאידך.


לסיכום נקודה זו, אני סבור כי ראוי לקבוע את הכללים הבאים:-



א. שוטר המריח ריח אלכוהול מפיו של נהג רשאי לערוך לו בדיקת מאפיינים חזותית. לאמור, השוטר רשאי לעכב את הנהג ולהעמידו במבחן ראשוני של יציבות הליכה, דיבור, מבחן הגשת אצבעות לאף והתרשמות כללית.


ב. עמד הנהג במבחן החזותי ישוחרר לאלתר מבלי שידרש לבדיקות נוספות.


ג. לא עמד הנהג במבחן החזותי, יועבר לתחנת המשטרה המתאימה שם יערכו הבדיקות המתאימות לרבות בדיקת נשיפה ובדיקת דם.


ד. נודף מפי הנהג ריח אלכוהול אך לא ניתן לערוך לו בדיקה חזותית יהיה רשאי השוטר לדרוש ממנו להיבדק בדיקת נשיפה או ליתן בדיקת דם.


22. מהעובדות אשר נקבעו בפסק הדין עולה מאליה שאלה נוספת. כזכור, קבע עת1/ - הבוחן קוסטה - בטופס המאפיינים כי הליכת הנאשם לא היתה יציבה. בחקירתו הנגדית אישר הבוחן כי בשעה שרשם זאת לא ידע כי הנאשם קטוע רגל. במצב דברים זה, כאשר דרישת הבוחן מהנאשם להיבדק היתה מבוססת על התרשמות שבתום לב, האם לא היתה חובה על הנאשם להיענות לבדיקה.


בספרו של כב' השופט י. קדמי "על סדר הדין בפלילים" נאמר כדלהלן:-



"היה המעצר בלתי חוקי - אם בשל טעות במישור העובדתי (לאמור, שלא נתקיים בעת המעצר חשד ברמה הנדרשת) ... עומדת לחשוד הזכות להתנגד וכל עוד לא עברה ההתנגדות את גבול הסבירות לא יהיה בה משום עבירה".


ראה חלק ראשון לספר הנ"ל מהדורה משולבת ומעודכנת תשנ"ז1977- עמ' 43 סעיף 3 (א).


במילים אחרות, טעותו של הבוחן קוסטה גם אם היתה בתום לב, אין בה כדי לקיים חשד סביר כנגד הנאשם.


23. על יסוד כל האמור לעיל אני מזכה את הנאשם מהאישומים המיוחסים לו בכתב האישום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהו חשד סביר של שוטר ?

  2. חוק קבילות שוטרים

  3. גרסה של שוטר

  4. העלבת שוטר - עונש

  5. סרוב לבקשת שוטר לנסוע

  6. גזר דין שוטר מג''ב

  7. עתירה של שוטר מג''ב

  8. תביעה נגד שוטר מג"ב על ירי

  9. העלבת שוטר בשיחת טלפון

  10. תביעה אישית נגד שוטרים

  11. עונש על סירוב לעזור לשוטר

  12. אי שיתוף פעולה עם שוטרים

  13. הצעת חוק חובת הזדהות שוטר

  14. הסעת שב"חים ובריחה משוטרים

  15. עונש על ניסיון לברוח משוטרים

  16. בריחה משוטר במהלך בדיקת רישיון

  17. הגדלת תקופת השירות בחלטת המפכ"ל

  18. עיכוב על ידי שוטר בעבירת תעבורה

  19. ירי של שוטרים של משטרת ישראל – פיצויים ?

  20. החלפת נהגים אחרי עצירה על ידי שוטר

  21. הצגת רישיון של מישהו אחר לשוטר - התחזות

  22. המשך שירות במשטרה של שוטר שהוגש נגדו כתב אישום

  23. במהלך רישום הדו"ח נכנס לרכב והחל לנסוע על אף שהשוטרת סימנה לעצור

  24. חיפוש שלא בנוכחות עדים שאינם שוטרים - סעיף 26(א) לפקודת סדר הדין הפלילי וצו בית המשפט

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון