אי חידוש רישיון נהיגה בגלל קנסות


הכרעת הדין

האשמה ומהלך הדיון

1. הנאשם, שהוא נכה בדרגת מאה אחוזים ומרותק לכסא גלגלים (להלן: הנאשם), הואשם בגין עבירה על ס' 2(א) לפקודת בטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל - 1970 (נהיגה ללא פוליסה תקפה) ובגין עבירה על ס' 10(א) לפקודת התעבורה (נהיגה ללא רשיון).


2. התמצית העובדתית היא כי בתאריך 19.11.97 בסמוך לשעה 15:00 בדרך בית-לחם שבירושלים נהג הנאשם ברכבו ללא רשיון נהיגה תקף וללא פוליסת ביטוח תקפה.


3. הנאשם לא התייצב למשפטו ולאחר עיכובים שונים ומרובים מונה לו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית לסיוע בעניניו. זאת לאחר ששוכנעתי כי אין בידי הנאשם להגן על עצמו כראוי. מטרת המינוי הייתה בין השאר לסייע לנאשם עקב מצבו הבריאותי להסדיר את עניני חובותיו וקנסותיו על מנת לאפשר לו לנהוג שוב כאחד האדם.


4. לאחר מספר ישיבות הודיע הסניגור לבית המשפט בתאריך 4.1.99 בהאי לישנא כי "לנאשם עבירות רבות. אין סיכוי שיצא מכך בעצמו. דברתי על כך היום עם הסניגור הציבורי". לאור כך, ביקש הסניגור להעביר הייצוג לסניגור קבוע מצוות הסניגוריה הציבורית ומבוקשו ניתן לו. לאחר שהצדדים הגיעו למסקנה כי אין ביניהם ויכוח על עובדות כתב-האישום, סיכמו הצדדים בכתב את טיעוניהם.


העובדות שאין עליהן חולק



5. הנאשם היה בעל רשיון נהיגה עד לתאריך כלשהוא בשנת 1988-1989. בשלב כלשהו לא חודש רשיונו עד עצם היום הזה. רשות הרישוי סירבה לחדש לנאשם את רשיון נהיגתו מהטעם כי עדיין לא שילם קנסות בתיקים שונים. עד עתה לא ברור לגמרי מה הסכום שעל הנאשם לשלם, ונכון לאיזה מועד. בבדיקה במזכירות בית משפט זה התברר כי הנאשם קיבל בעבר קנסות רבים ואת רובם כפי הנראה שילם.


6. מטעם הסניגוריה הוגש מסמך (המסומן נ1/) על פיו נשארו עשרה תיקים בבית משפט זה בהם לא שילם הנאשם את כל קנסותיו ובנוסף שבעה קנסות משטרתיים שלא שולמו. נכון לתאריך 8.12.98 מדובר על תשלום בסך של עשרים ואחד אלף שמונה מאות שלושים ש"ח (21,830) על קנסות בית-משפט, ועוד סכום של ששת אלפים חמש מאות עשרים ושנים ש"ח (6,522) קנסות על דו"חות משטרה שלא שולמו. סה"כ סכום המתקרב לשלושים אלף ש"ח ומן הסתם כיום מדובר על סכום גדול יותר עקב הפיגורים. סכום המתעדכן וטופח עם הזמן.


7. אין חילוקי דיעות כי הנאשם אכן נהג בתאריך 19.11.97 כשאין בידו במועד זה רשיון נהיגה תקף מטעם רשות הרישוי, בניגוד לסעיף 10א' לפקודת התעבורה (להלן "הפקודה"), וללא ביטוח כדין.


הסעיפים המשפטיים הרלוונטיים



8. הבסיס המשפטי לטענות הצדדים מתייחס למספר מועט של תקנות וסעיפי חוק ונביאם כלשונם וכסדרם.


בס' 70(א) לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961. נאמר כי:


"שר התחבורה רשאי להתקין תקנות בעניינים אלה -

(23) התנאת מתן רשיון או חידוש רשיון, על פי פקודה זו או התקנות לפיה, בתשלום -

כל קנס שמבקש הרשיון או חידושו נתחייב בו בדין בשל עבירת תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב..."



9. לאור סעיף זה נראה כי רשאי השר להתקין תקנה שכל מטרתה סנקציה על אי גביית קנסות, והחלטתו זו אינה על פניה חורגת מסמכות (לפחות על פי לשון הפקודה), ואכן תוקנה תקנה 172ב' לתקנות התעבורה שלשונה הוא:



ב. רשות הרישוי רשאית שלא ליתן רשיון נהיגה או שלא לחדש רשיון עד שמבקש הרשיון או חידושו יוכיח, לפי דרישתה, כי כל קנס שנתחייב בו בדין בשל עבירת תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב - שולם.


עוד יש להזכיר את תקנה 172א' כלשונה:


172א.לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן.


10. ונזכיר את הסעיף בפקודת התעבורה עליו הואשם הנאשם לגבי הנהיגה והוא:


10. (א) לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר.


ואת סעיף הביטוח הנמצא דווקא בסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי שלשונו היא:


2. (א) בכפוף להוראות פקודה זו, לא ישתמש אדם - ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש - ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת-תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו.


11. טענותיה הראשוניות של התביעה פשוטות הן לכן. הנאשם לא שילם את כל קנסותיו במועד, רשיונו לא חודש ומשעבר זמן אף לא יחודש בלא שיעבור בחינות רישוי כחוק. ממילא, נהג בלא רישיון נהיגה ובלא ביטוח ואין ספק לטענתה כי עבר את העבירה.


תמצית טענות ההגנה



12. הטענות שהועלו על ידי הצדדים מתפרשות על פני מספר מישורים כשכל צד מדגיש את הנקודות הנוחות לו ומתעלם כמובן מהאחרות. הצדדים בסיכומיהם גם כרכו יחדיו טענות רבות ושונות מענפי המשפט השונים. אשר לכך, לנוחיות הדיון בלבד נחלק את הטענות המשפטיות שמעלה הסוגיה הנידונה למספר שלבים, ונעבור עליהן כסדרם:


- האם קיימת זכות חוקתית לנהיגת רכב? קרי, האם הזכות לרשיון נהיגה היא זכות אזרחית מוקנית מתוקף חוקי היסוד? ולעניין זה יכולה זכות התנועה להיות עצמאית, ו/או נגזרת מכח הזכות לכבוד ו/או מכח חופש העיסוק. או שמא הדין כטענת התביעה שכל קשר בין הזכות לרשיון נהיגה לזכות התנועה הוא מקרי בלבד?



- בהנחה שקיימת זכות חוקתית שכזאת, האם אין התקנה המתנה את מתן רישיון הנהיגה בתשלום הקנסות בטלה על פניה מפאת היותה לא-חוקתית? זאת משום שניתן לטעון שהיא פוגעת בזכויות היסוד של הנאשם, ובעיקר בזכות התנועה. כידוע, על מנת לפגוע בזכויות אלה יש לעשות זאת בחוק, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. לאור כך מוסמך ביהמש"פ לאיין את התקנה "בתקיפה עקיפה" ולקבוע כי היה בידי הנאשם רשיון בר-תוקף בעת ביצוע העבירה, וממילא לא עבר כל עבירה. לפנינו אם כן שאלה בתחום המשפט החוקתי.


- בהנחה שהתקנה חוקית על פניה, האם צורת יישומה בפועל על ידי רשות הרישוי שהיא לטענת הסניגור בלתי סבירה בעליל פוגמת מהותית בכל החלטה מנהלית הנסמכת עליה? פוגמת עד כדי בטלותן המיידית והמלאה? בנקודה זו תמך הסניגור המלומד את עיקר יתדותיו. אלו מתבססים על טיעונים שונים וארוכים (שיפורטו בהמשך) שיש לסניגור לגבי אופן הפעלת הסמכות על ידי הרשות. לפנינו אם כן שאלה בתחום המשפט המינהלי.


- באספקלרית הטענות הראשונות, מה דינה של ההחלטה המנהלית שניתנה לגבי הנאשם אוחיון שלפנינו שעל פיה לא הוארך תוקף רשיונו? האם החלטה זו תקפה? בטלה? נפסדת? בטלה יחסית?



- ולאור כל הטענות שלמעלה, מה דינו של האישום הפלילי שבעטיו הובא מר אוחיון לדין? ההגנה טענה כי עקב היות יישום התקנה בלתי חוקתי, בטלה ומתאיינת החלטת עיכוב הרשיון וממילא לנאשם רשיון תקף. לחילופי חילופין, עומדת לו הגנה מן הצדק. התביעה לעומת זאת ביססה בעיקר בנקודה זאת את טיעוניה. רעיונה המרכזי נסמך על ההנחה כי על הנאשם להחזיק רשיון כדין מהרשות. בו ברגע שאין לנאשם רשיון זה, והסיבה לכך איננה רלוונטית, עבר הלה את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.


נדון בשאלות כסדרן.


האם הזכות לרשיון נהיגה היא זכות חוקתית?



13. שאלה יסודית היא האם קיימת זכות אזרח חוקתית לרשיון נהיגה (כדברי ההגנה) או שמא אין זו אלא פריבילגיה הניתנת לאזרח (כדברי התביעה). אין זה המקום לדון בהבדלים הפילוסופיים שבין זכות לפריבילגיה, אולם ברור כי ההשלכות המעשיות נוגעות להתנהגות הרשויות המנהליות וסמכותן. אם זכותו של האזרח היא לקבל רשיון נהיגה הרי כל המגבלות המוטלות על קבלת רשיון זה צריכות להיות מעוגנות בדין ומבוססות היטב. מובן מאליו שגם אם מדובר בפריביליגיה צריכה הרשות לפעול בהתאם לסמכויותיה אולם יכולה היא לקחת בחשבון גם שיקולים אחרים (כגון נוחיות מנהלית), והחובה המוטלת עליה פחותה. אשר לכן, הקביעה כי קיימת זכות חוקתית לרשיון נהיגה עוברת כחוט השני בכל סמכויות הרשויות המנהליות. היא משפיעה על דרישות הפקודה לגבי מבקשי רשיון, לגבי סמכות השר לתקן תקנות, לגבי רשות הרישוי להפעיל את תקנותיה, ועוד.


14. אין חולק כי חופש התנועה קיים במשפטנו. כדברי כב' הנשיא ברק:


די לנו, לעניין העתירה שבפנינו, בקביעה, כי חופש התנועה - היא הזכות הנפגעת - הוא מהזכויות היותר בסיסיות. כך הוא במשפט המשווה. כך הוא אצלנו. בהתייחסו אל "חירות התנועה של האזרח מן הארץ אל מחוצה לה", ציין השופט זילברג, כי זכות זו:


"היא זכות טבעית, מוכרת, כדבר מובן מאליו, בכל מדינה בעלת משטר דמוקרטי" (בג"צ 111/53 קאופמן נ' שר הפנים, פ"ד ז' 534, 536).


דברים אלה יפים, על אחת כמה וכמה, לעניין חופש התנועה בתוך המדינה. אכן, החופש לנוע בתוך גבולות המדינה נתפס לרוב כבעל עוצמה חוקתית גבוהה יותר מחופש התנועה אל מחוץ לגבולות המדינה (ראה בג"צ 448/85 הנ"ל, בעמ' 708). לרוב, מעמידים את חופש התנועה בתוך גבולות המדינה על רמה חוקתית דומה לזו של חופש הביטוי. כך למשל, בפרשת דאהר ראתה המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, בחופש התנועה ובחופש הביטוי "זכויות שוות ערך במשקלן" (שם, בעמ' 708).


15. לגבי מקורותיה של הזכות לחופש התנועה בחוקי היסוד ישנן אסכולות שונות. יש הרואים בה את הנגזרת מהזכות לכבוד. יש הרואים את מקורותיה דווקא בחירות האישית שבחוק כבוד האדם ששם נאמר "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". והרי הגבלות על חופש התנועה משמעותן ממילא הגבלת חירותו. בכל מקרה, אין חולק על קיומה של זכות זאת ועל חשיבותה.


16. מזכות זאת נובעת לדעתי הזכות לקבלת רשיון נהיגה. ליתר דיוק, הזכות לנהוג באופן חופשי בדרכים. שהרי אם לא ינתן לאדם לנהוג בדרכים הרי ממילא נפגעה קשות זכותו לחופש התנועה.


17. זכות זאת לרשיון נהיגה קיימת גם במשפטים אחרים. בארה"ב קיימת אפילו תת-אסכולה (לא גדולה אומנם) הסוברת כי קיימת זכות חוקתית לנסוע בכלי-רכב למטרות לא מסחריות ללא רשיונות נהיגה, וכי המדינות אינן יכולות לדרוש רשיונות נהיגה מאנשים הנוהגים למטרות לא מסחריות. אינני סבור כי טענה זו יכולה לעמוד, אולם בכל מקרה היא קיימת.


18. בנקודה זו אני דוחה את טענות התביעה בסיכומיה שטענה כי:


"המאשימה תטען כי איננה מונעת בשום צורה ואופן מאת הנאשם לצאת ולבוא או לנוע באופן חופשי ברחובות ובכבישים. בפני הנאשם עדיין עומדות אפשרויות רבות לנוע בדרכים וביניהן: תחבורה ציבורית, מוניות, הסעה על ידי קרובים וכדומה" (סעיף 9 לסיכומיה).


טענה זו איננה מכובדת ובמיוחד כשמדובר על נאשם המרותק לכסא גלגלים. הזכות לצאת ולבוא באופן חופשי כוונתה בדרכים המקובלות והסבירות, ולא בדרכים עקלקלות.


19. מעבר לחופש התנועה, הרי לדעתי קיימת לאדם זכות לקבלת רשיון נהיגה מכח חופש העיסוק. סעיף 3 לחוק יסוד לחופש העיסוק קובע "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד" וסעיף 5 לאותו חוק קובע "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את חופש העיסוק של כל אזרח או תושב". אין חולק כי קיימים מקצועות שהנהיגה היא תמציתם כגון, נהגי אוטובוס, מוניות, משאיות, מובילים, ועוד. בנוסף לכך, קיימים מקצועות רבים שללא רשיון נהיגה כמעט ואין אפשרות לעסוק בהם מעשית כגון סוכנים, משווקים, מפיצים, תעמולנים, ועוד. העולה מכך הוא שבלי קשר לחופש התנועה קיימת לאדם הזכות לנוע בדרכים בכלי רכב כזכות חוקתית הנובעת מחופש העיסוק.


מכל אלה אני קובע כי קיימת זכות אזרח חוקתית לנוע בכבישים בכלי רכב.


20. אולם כורח החיים הוא שבפועל כל זכות איננה מוחלטת אלא יחסית בלבד. המחשבה האנושית גורסת כי קיים מספר לא קטן של זכויות אזרח ואדם שיש להגן עליהם. הקושי המעשי נובע מכך שזכויות אלו סותרות ומתנגשות אחת עם רעותה ועם זכויות של אחרים. כך למשל אנו תומכים בשוויון, בחירות, באחווה, כשברור מאליו ששוויון וחירות חייבים להצטמצם אם ברצונם לדור בכפיפה אחת, ואין להם כל קשר לאחווה. זכותו של בן-חורין היא להיות לא שווה, וכל דרישה לשוויון תפגע בסופו של דבר במאן-דהוא שיצטרך לוותר על שיש לו לטובת אחר/ים. היישום של כל זכות הוא בהכרח איזון אינטרסים של הזכות עם זכויות מסוג אחר ועם זכויות הזולת.


21. ומן הכלל אל הפרט. נכון הוא שלאזרח יש זכות חוקתית לנוע בכבישים ובכלי - רכב. אולם אין אפשרות לתת לו זכות זו כפשוטה. זכות זאת מוגבלת בראש ובראשונה בזכויות הבטחון והחיים של אחרים. חובה היא שהנוהג לא יפגע בחייהם ובגופם של אחרים ולכן אנו דורשים ממנו דרישות רבות. ביניהן אנו דורשים ממנו למידת נהיגה, בחינות, רישוי, עמידה בחוקים וכו'. אנו מגינים על חופש התנועה של האחרים ולכן אנו מסדירים את התעבורה בכבישים בשלל עצום של חוקים, תקנות, צווים, תמרורים ועוד.


22. אולם אין אנו צריכים לשכוח את העיקרון היסודי והוא כי קיימת זכות לאזרח לנוע בכלי-רכב בכבישים. זכות שיכולה להיות מוגבלת על פי דין ואך ורק על פיו. אסור לנו לשכוח את נקודת ההשקפה הראשונית. הרשות איננה "נותנת" רשיונות נהיגה והאזרח איננו "מקבל". לאזרח יש זכות לנהוג וכל שהרשות יכולה לעשות הוא "להגביל" את זכותו לצורך ראוי ולדרוש ממנו מספר דרישות לגיטימיות.


האם על פניה בטלה תקנה 172ב' על פיה מותנה מתן הרשיון בתשלום קנסות?



23. נקדים ראשית את מסקנתנו שהיא היא כי התקנה איננה בטלה על פניה בגלל פגיעתה בחוקי היסוד בעיקר בשל היותה מוקדמת להם זמנית. אולם, יש לפרש את יישום התקנה בהתאם לחוקי היסוד, ונסביר בקצרה כיצד הגענו לתוצאה זו.


24. ס' 10 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא ס' "שמירת הדינים". ס' זה קובע כי תקנה שהייתה בתוקף ערב תחילתו של חוק היסוד - מועד כניסתו לתוקף - תמשיך לעמוד בתקפה. במקרה דנן, תקנה זו הותקנה טרם התקנת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (התקנה הותקנה בשנת 70'- תיקון מס' 9) ועל כן היא ממשיכה לעמוד בתוקפה. אולם כבר נאמר כי פרשנותו של הדין הקיים תיעשה ברוח חוקי היסוד החדשים. עקרון אחרון זה חל גם לגבי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו .


25. המסקנה היא כי מדובר בתקנה שתוקנה כדין ושהותקנה טרם כניסתם לתוקף של חוקי היסוד. אשר על כן אין כל אפשרות לבטלה וכל אשר יכול לטעון המבקש הוא כי תפורש לאורם של חוקי היסוד, ונדון בשאלת פרשנות זאת.


26. כדי לבדוק פרשנות ראויה וחדשנית של תקנה שחוקנה בעבר, מן הראוי בתחילה לבדוק האם התקנה לגופה פוגעת בחוקי היסוד. רק אם הוחלט כי אכן פוגעת היא, יש לפרשה בהתאם. אשר לכן, השלב הראשון שעל הנאשם להראות הוא כי ישנה פגיעה כלשהי בחוקי היסוד בתקנה זו. את הפגיעה בודקים לאור פסקת ההגבלה הקובעת:


"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה, אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".


פסקה זו כוללת שלוש דרישות מצטברות על מנת שהחוק הפוגע בזכויות היסוד אכן יהיה בר תוקף:

א. פגיעה בחוק היסוד בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל ;

ב. החוק נועד לתכלית ראויה;

ג. הפגיעה בחוק היא במידה שאינה עולה על הנדרש.


27. שתי הדרישות הראשונות הן קלות להכרעה בדרך כלל. השאלה האם החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל תתעורר אולי במקרים קיצוניים, כגון, עונשים גופניים למיניהם, או פגיעה מהותית בזכויות. אף כב' נשיא ביהמש"פ העליון השופט ברק (בכובעו כמרצה וחוקר, להלן "פרופ' ברק") גרס כי "במרבית המקרים תעבור החקיקה הפוגעת את מבחן ערכיה של מדינת ישראל. במקרים רבים היא תיתפס כמי שנועדה לתכלית ראויה, כלומר, תכלית חברתית המקדמת את האינטרס הציבורי מתוך רגישות לזכויות אדם" .


28. נראה כי המקרה בו אנו דנים, התנאת מתן רשיון בתשלום קנסות, אינו פוגע בערכיה של מדינת ישראל ולהיפך, רק יכול להתיישב עם ערכיה של המדינה המעונינת להשליט סדר בתחומה. כעקרון, דרישה לציות להוראות בית המשפט ונשיאה בעונש הנה דרישה שבשלה ניתן לפגוע בזכויות האזרח גם אם אינן קשורות ישירות לדרישה. אזרח שמתחמק מחובה בסיסית כציות לבית-המשפט ולחוק, איננו יכול לבוא בטרוניות על הרשות המפעילה כל שביכולתה על מנת לאכוף את הדין. מה גם שבמקרה שלפנינו מדובר בקנסות הקשורים לעבירות תעבורה.


29. המבחן של "במידה העולה על הנדרש" הנו המבחן המרכזי בפסקת ההגבלה. מבחן זה, הידוע בשם מבחן המידתיות, כולל בתוכו שלושה מבחני משנה: רציונליות, אמצעי הפוגע במידה הפחותה, ויחס סביר בין המטרה לאמצעי. נבחן האם במקרה דנן עומדת התקנה בשלושת מבחני המשנה. נראה כי התקנה עומדת במבחן הרציונליות - שהרי קיים קשר רציונלי בין האמצעי למטרה - אך נשאלת השאלה לגבי שני המבחנים האחרים.


30. נשאלת שאלה האם אמצעי זה של עיכוב רשיון נהיגה, הנו האמצעי הפוגע במידה הפחותה ביותר. זאת משום שאמצעי זה יכול לחייב בסופו של דבר את הנהג לעמוד מחדש במבחני הנהיגה. כלל לא ברור אם המטרה - גביית קנסות - מקדשת את האמצעי, אי חידוש רשיון נהיגה. הפגיעה הנגרמת בעקבות אי החידוש יכולה לעלות על המטרה שלשמה תוקנה התקנה. דבר זה מתחזק לאור תקנה 172א' לתקנות התעבורה הקובעת:


172א.לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן.


31. העולה מזה הוא כי רשיון הנהיגה של כל מי שלא שילם קנסותיו בטל לאחר שנה אחת, וחידושו כרוך בהוצאות מרובות. יתירה מזה, עם ביטול רשיון הנהיגה לאחר שנה, מתבטלת אוטומטית פוליסת הביטוח של הנהג, וכל נהיגה מעתה והלאה היא נהיגה ללא ביטוח.


32. לשם מתן תשובה על שאלה זו יש בין השאר לבחון מהם כלל האמצעים העומדים בפני משרד הרישוי לצורך גביית קנסות ומתוכם יש לבחור את האמצעי הפוגע במידה הפחותה ביותר בזכויות היסוד המעוגנות בחוק. ישנם דוגמאות לאמצעים אלו, ביניהן הליך ההוצאה לפועל וחקיקה מיוחדת בפקודת המיסים (גבייה). יתירה מזו, כיום קיימת רשות סטאטוטורית (המרכז לגביית קנסות) אשר על פי חוק הוקמה ומוסמכת לגבות חובות אלו, או לפחות את חלקם הנוגע לבתי-המשפט. למרכז ניתנו סמכויות נרחבות ומקיפות ואין כל סיבה נראית לעין שהמרכז לא יבצע פעולה זו. כדי להדגיש זאת נבהיר שהמרכז רשאי לעקל חשבונות בנק, רכבים, מטלטלים, ואפילו למשכן רכוש דלא-ניידי לשם תשלום החובות. בעיקרו, הסמכויות הן בעיקר בלתי מוגבלות ונראה שלא צריכה להיות בעייה באכיפת תשלום החוב.


33. עקרונית אין חולק כי אכן אמצעים אלו הנם מתאימים יותר מאשר האמצעי של אי מתן הרשיון. אולם אין כל מניעה לדעתי כי יחד עם אמצעים אחרים ובמקביל להם תינקט גם הסנקציה של עיכוב רשיון הנהיגה עד לתשלום הקנס. מבחינת "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" ככלות הכל, האם אין זה הגיוני לומר למבקש הרשיון "היכבד ושלם את קנסותיך ואז יחודש תוקף רשיונך?".


34. אשר לכן הגענו למסקנה הבאה. התקנה על פניה חוקתית משום שזמנה הוא לפני חוק היסוד, ואפילו הייתה מתוקנת אחריו, יש בה סבירות. אולם בכל מקרה, פרשנות מצמצמת לאור חוקי היסוד תקבע כי יש לנקוט בסנקצית העיכוב בצורה סבירה, תוך כדי מיצויים במקביל של הליכים אחרים ותוך השגחה דקדקנית שזכויות האזרח לא יפגעו.


ומכאן נגיע אל השאלה הבאה הקשורה למשפט המינהלי.




בהנחה שהתקנה חוקית האם צורת יישומה בפועל סבירה?



35. קו ההגנה העיקרי של ההגנה נעשה על ידי תקיפתה של המדיניות הנקוטה בידי משרד הרישוי ליישומה בפועל של התקנה. לטענתה, מדיניות זו איננה סבירה, איננה לגיטימית, פוגעת בזכויות חוקתיות, וחורגת מסמכות. לצורך כך נחל בתיאור המצב הקיים ואחר כך נעבור לטענות הספציפיות שלפנינו.


36. סוג הקנסות שבעטיים כיום מעוכב הרשיון מחולק לשניים. קנסות עקב הכרעת דין שיפוטית של בתי-המשפט לתעבורה, וקנסות עקב ברירות-משפט (דו"חות) שנרשמו לנהגים ולא שולמו. הנתונים מגיעים באופן אוטומטי דרך מערכות המחשבים של בתי-המשפט ושל המשטרה. משרד הרישוי איננו נוהג לבדוק את הנתונים המגיעים אליו ומבחינתו אין הוא אחראי כלל לטיבם ולנכונותם. האחריות על נתונים אלו שייכת לגופים המנפיקים אותם (בתי-המשפט והמשטרה) ובכל טענות ומענות של האזרחים הוא שולח אותם לגופים הללו.


37. ההבדל המהותי בין האמצעים הנוספים שנזכרו למעלה לאמצעי הננקט היום הוא שאמצעי זה הנו אמצעי "פסיבי". מרגע שמוטל על הנאשם קנס, משרד הרישוי למעשה מצפה כי האזרח ההגון יציית לחוק וישלם את הקנס שהוטל עליו. במידה והנאשם לא משלם את הקנס, משרד הרישוי לא נוקט באמצעי "אקטיבי" על מנת לאכוף את הקנס, מעבר להודעות שלגבי תדירותן והאישור על קבלתן ישנה מחלוקת. לעיתים רבות רק כאשר האזרח מופיע לחדש את רשיונו נודע לנאשם על עצם הקנסות שמוטלות עליו. "נודע לו" איננה בדיוק המילה המתאימה היות ובפועל מקבל הנאשם תדפיס המורה לו את הסכום המלא שעליו לשלם יחד עם רשימת מספרים. מספרים אלה מהווים מספרי תיקים ובמידה ורוצה הנאשם להבין ולדעת את מקור הקנס עליו לפנות לרשויות המתאימות (בתי-המשפט השונים והמשטרה). מסע ארוך שסופו מי ישורנו.


38. גם המערכות המטילות עונש עצמן, קרי, בתי-המשפט והמשטרה אינם מנסים לאתר את האזרחים. במקרה וחוזרת ההודעה לאזרח (לא נמסרה לו ע"י הדואר מסיבות מגוונות), הרי הן מסתפקות בדרך כלל, בתיוק ההודעה שחזרה ולא יותר מכך. כל שעושים בתי-המשפט הוא לשלוח הודעה על גזר דין ואם הסכום לא שולם, הרי מכאן והילך זו בעייתו של האזרח שרשיונו יעוכב. אציין, שבחלק קטן מהקנסות שמוטלים על ידי בית-המשפט נעשה נסיון לגבותם על ידי המרכז לגביית קנסות, אולם אין חלק זה משמעותי. בברירות המשפט לא נעשה כל הליך של גבייה מעבר לעיכוב הרשיון ומשלוח הודעות שעל תדירותן והגעתן ישנה מחלוקת.


39. תוצאה זו בעייתית מאוד בבתי המשפט לתעבורה משום שאחוז גבוה של האנשים נשפט שלא בפניהם. קורה פעמים רבות שאזרחים הגונים אינם מקבלים את ההודעה על גזר הדין, אם משום טעות מנהלית כלשהי, אם בגלל שינוי כתובת, וסיבות רבות אחרות. בחלק מברירות המשפט, קיימת חזקה שבדין כי דואר שנשלח לאזרח בדואר רשום מגיע אליו. אולם ישנם איזורים (למשל שכונות שונות במזרח ירושלים) שבהם ברור כי הדואר איננו מגיע, ובכל זאת החזקה בעינה עומדת. בגלל כפל הקנס הקבוע בחוק, יתכן מאוד וקנסות יצמחו פלאים ויגיעו לסכומים אסטרונומיים שאין באפשרות האזרח לשלם אפילו אם רצה. וכאן אולי המקום לדון בריבית הפיגורים האסטרונומית הקיימת כיום.


40. מלכתחילה בפקודת החוק הפלילי משנת 36 וכן בחוק דיני עונשין (דרכי ענישה), תש"ל -—1970 הייתה הסנקציה על אי תשלום הקנס מאסר. רק בהצעת החוק לדיני עונשין (דרכי ענישה)(מס' 21 ), תשל"ב-- 1971 הוצע תשלום פיגורים בשל אי תשלום קנס במועד. ההצעה הראשונית הייתה לקבוע סנקציה אוטומטית על פיה יחוייב אדם שלא שילם את הקנס, לשלם בנוסף לקנס גם תוספת של עשרה אחוזים ולא פחות מ - 10 לירות. ההצעה אכן התקבלה.


41. עקב האינפלציה היה צורך להתאים את שיעורי הקנסות והפיגורים לערך הריאלי של המטבע. בשנת 1979 הוצע לראשונה להעלות את תוספת הפיגורים. בדברי ההסבר נאמר כי הנסיון מלמד שאין בתוספת הפיגור כפי שנקבע גורם מדרבן לתשלום הקנס וכי שיטת התוספת אף מצריכה עבודה מנהלית רבה של חישוב התוספת לגבי קנסות בררת קנס שהם כרגיל סכומים נמוכים.


42. היות וסכומי הקנסות אינם גבוהים ,קשה היה לדעת מציעי החוק למצוא הצדקה ואפילו בדחקו של אדם לפיגור בפרעונם לתקופה של שנה ויותר. ההצעה הניחה (ללא תשתית עובדתית כלשהיא) שתוספת פיגור בשיעור של 100% לכל חצי שנה היא משמעותית ביותר ועשוייה לשמש גורם מדרבן לתשלום.


43. החוק תוקן בשנת 1980 ותוקן שוב בשנים 1982 (הועלה שיעור הפיגורים) ו - 1990 (הורד שיעור הפיגורים) עקב האינפלציה. כיום, קנסות בית משפט צוברים פיגורים של חמישים אחוז אחרי האיחור הראשוני ועוד חמישים אחוז כל ששה חודשים. ברירות משפט (דו"חות משטרה) צוברים פיגורים בסך של כפל לאחר המועד הראשוני ועוד 50% כל ששה חודשים.


44. לא ברור כלל שעצם שעורי ריבית הפיגורים דרבנו אנשים לשלם ואולי אף להיפך. כדברי אחד המחקרים העדכניים בתחום המתייחס לקנס הפלילי:


"במלים אחרות, קנסות גבוהים ולא הולמים עשויים להוות תמריץ לקיום עבירות עתידיות. כתוצאה מכך תופחת האטרקטיביות של עונש גמיש וחסכוני זה, וכך גם אמינותה של מערכת המשפט המטילה אותו. בנוסף יאבד הקנס הפלילי כל ערך עונשי והרתעתי, וככזה יהפוך הן לעונש בלתי אכיף והן לחלופה לא יעילה לעונש המאסר - מאידך גיסא"



יתכן מאוד שריבית פיגורים מטורפת זאת גרמה לאנשים רבים לפתור את הבעיה בדרך הפשוטה היחידה הידועה להם, להתעלם ממנה ולקוות שהבעיה תתעלם מהם.


45. מבחינה מעשית, הרי תקנות אלו של אי חידוש הרשיון יחד עם ביטולו לאחר שנה גורמות לאחוז גבוה של נהגים "עבריינים" ומספרם רק עולה. על פי נתונים שנמסרו על ידי משרד הרישוי, הרי נכון לאוקטובר 1997 היו כ- 186,718 נהגים שרשיונם עוכב, כשמתוכם כ- 65,542 פג תוקף רשיונם ולא חודש. נכון לאפריל 1999 מספרם עלה ל - 219,869 כאשר מהם כשמונים אלף פג תוקף רשיונם ולא חודש. כל אלו בשל קנסות שלא שילמו. הפכנו לכן אחוז גבוה מהנהגים לעבריינים בגלל שיטת גבייה בעייתית ולא יעילה. נדמה לי שתהיה זו תמימות להניח שנהגים אלו אינם נוהגים.


46. מנסיוני הצנוע בתחום, נדמה לי שניתן לומר שרוב הנהגים בקטגוריה זו שייכים לחלק היותר חלש כלכלית של האוכלוסייה. חלקם לא שילם את קנסותיו פשוט משום שלא ידעו על כך במועד, ובגלל שיטת כפל הקנס הגורמת לסכומים לתפוח אסטרונומית.


47. כדוגמא בלבד, יתכן ואזרח יקבל מספר קנסות חנייה שלא הגיעו לידו וסכומם הוכפל מספר פעמים עד שהגיעו לסכום שאין ידו מושגת. היות ולא שילמם במועד, נתפס נוהג בלא רשיונות, נקנס ונפסל וחוזר חלילה. התוצאה היא שאותו אזרח יוכל למצוא את עצמו תוך זמן קצר מאוד מסובך עד צווארו בעול דו"חות למיניהם שאין לו לא האמצעים ולא הכישורים להשתחרר מכך. שוב, מנסיוני הצנוע נראה לי כי מדובר באזרחים רבים שמצאו את עצמם במצב זה. מרביתם הגדול באשמתם, אולם התוצאה הסופית לפעמים יכולה לקומם.


48. נחזור כעת לטענות בדבר היישום בפועל של התקנה, ונדון ראשית בטענותיו של ב"כ הנאשם ואח"כ במספר טענות נוספות.


49. בעיית ההתיישנות: אין חולק כי בפועל במספר מקרים לא מועט מעכב משרד הרישוי את רשיונותיהם של נהגים עקב קנסות שחלה עליהם התיישנות. התיישנות זאת זמנה שלוש או עשר שנים. הבעיה היא שמשרד הרישוי איננו מוכן למחוק עיכוב זה ושולח את הנהגים לבית-המשפט. לא כל בתי-המשפט מוכנים לדון בכך ובעניין זה ישנה מדיניות לא עקבית בבתי המשפט בתעבורה. ישנם בתי-משפט הטוענים כי בית המשפט סיים את תפקידו עם חתימתו על גזר הדין ומכאן והילך אין ביכולתו להיזקק לכך. לשיטתם, על הנהגים לפנות בעניין זה לבג"ץ או לבית משפט מוסמך אחר אך לא בית המשפט לתעבורה. בכל מקרה, אין ספק כי עצם יישום התקנה במקרים שבהם התיישנו גזרי הדין חורג מסמכות באופן בוטה.


בפועל לא חלק ב"כ המאשימה על טענה זו, אלא טען כי אם התיישן חלק מן הקנסות, הרי אין בכך לבטל את החלק האחר של הקנסות. מה גם שעל פי תקנה 172(א) על הנאשם לחדש את רשיונו ולעמוד בבחינות כדין.


שני הצדדים לא הגישו בפני פירוט כלשהו של הקנסות, של מועדי התיישנותם, ושל מספר הקנסות שהתיישנו. אציין כי אינני משוכנע כגרסת ההגנה כי מדובר בהתיישנות של שלוש שנים בלבד, ויתכן ובחלק מהם תקופת ההתישנות היא בת עשר שנים. בכל מקרה, ולו רק מחמת הספק יש לקבל את גרסת ההגנה כי חלקם בוודאי התיישן.


50. התזכורות: עוד טוען ב"כ הנאשם ובצדק כי לא נשלחו לנאשם תזכורות והודעות על החובות אותם הוא חב. ב"כ התביעה טוען בלהט כי מדובר בהיתממות (סעיף 18 לסיכומיו) כי קשה להניח שהנאשם לא קיבל תזכורות, אולם אין בידו להצביע על תזכורות כאלו. בוודאי אין ביכולתו להציג ראיות ואפילו חלקיות לכך שהנאשם ידע או אמור היה אמור לדעת לגבי כל חוב ספציפי. ושוב, הנאשם שלפנינו כמו גם רובם ככולם של מעוכבי הרשיון לא התחמק באופן שיטתי מכל תשלום. ההיפך, את רוב תשלומיו שילם או ניסה להסדיר. אותו חלק של תשלומים שלא הצליח לסדר תפח עליו ככדור שלג. מניסיוני הצנוע, זהו המצב ברוב מעוכבי הרשיון. ממילא יש חשיבות רבה לדרישה כי תשלח תזכורת כלשהי ותהיה אפילו ראשית ראיה לכך שהנאשם ידע שעליו לשלם חוב ספציפי. זאת למרות שבנקודה זו דעתי כדעת התביעה היא שהנאשם ידע בבירור על עיכוב רשיונו.


51. זכות השמיעה וחובת ההוכחה: על פי התקנה, רשות הרישוי יכולה שלא לחדש את הרישיון עד שמבקש הרשיון או חידושו יוכיח, לפי דרישתה, כי כל קנס שנתחייב בו בדין בשל עבירת תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב - שולם. אולם אם טוען הנאשם כי לא חוייב בדין? או שחלה התיישנות וממילא לא נתחייב כבר אליו? אין כל הליך שימוע שבו יכול הנאשם לשטוח את טענותיו לגבי בעל סמכות היכול להחליט. אין לנאשם למי לפנות בכל אלו. כל שהנאשם מתבקש הוא לשלם או להיעלם.


52. הדרקוניות של התקנה בעיה נוספת וקשה מאוד בעיני היא נוקשותה של תקנה זו. מה דינו של אדם שצריך לשלם ואין לו? האם פירוש הדבר שלילת רשיון עולמית? הרי מטרת עיכוב הרשיון הנה לשמש אמצעי כפייה לתשלום ולא ענישה נוספת. בנוהל הקיים אין לנאשם כל פתחון פה וכל טענה שהיא. ישלם את הקנסות כולן במלואן או ייקוב הדין את הרשיון. אין לו, יש לו, הוא פושט רגל, חסר אמצעים, כל אלה אינם נשקלים בחשבון. שלם או היכבד ושב בביתך. במקרה שלפנינו התוצאה צורמת במיוחד. מדובר בנכה על כסא גלגלים שאין לו מקור הכנסה מלבד קצבת נכותו, ואין לו דרך להשתמש בתחבורה ציבורית סבירה. כבר כעת אין לו כל אפשרות לשלם את הקנסות ובגלל הפיגורים הבעיה רק תחריף בעתיד. האם הפתרון היחיד שמציעה לו המדינה הוא לשבת בדד בביתו כל ימי חייו?



53. דרקוניות התקנה גם בולטת במקרה של נהגים מקצועיים. דו"חות תעבורה הם בין השאר פונקציה של מספר שעות הנהיגה על הכביש ושל נהיגה במקומות שאינם מוכרים לנהג. ככלל לגבי עבירות התעבורה ניתן לומר "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא" אולם אין ספק כי כל מי שנוהג יותר שעות וצובר מרחקים רבים עובר יותר עבירות וממילא נתפס. התוצאה היא שחלק גדול מצוברי הקנסות הם נהגים מקצועיים שנהיגתם היא פרנסתם. נהגים אלו מבקשים את הרשיון על מנת להרוויח ולשלם את הקנסות, אולם הדבר איננו ניתן בידם. הם נמצאים לכן במלכוד. הרשיון איננו ניתן להם היות ולא שילמו קנסות אותם אינם יכולים לשלם מפני שאין ביכולתם לעבוד.


54. הדברים מגיעים לאבסורד כאשר במקרים לא מעטים בקשו נהגים רבים לפני להאסר כתחליף לקנסות. מבחינתם נימוקם עימם. כאשר יצאו מהמאסר יוכלו לפחות לחדש את רשיונם ולעבוד כאחד האדם, מה שאינם יכולים לעשות כעת. אלא שאפילו דרישה זאת לא ניתן להיעתר לה. הבקשה לתחליף מאסר במקום קנס היא "זכות" הניתנת לתובע בלבד



55. בענין הדרקוניות של התקנה, הרי ניתן לעשות היקש ברור לפס"ד פרח ונצטט:


ואף זה מושכל ראשון בתפיסת העולם שבמערכת משפטנו - וייאמר מיד כי לא כך היה לעולמים ברוב המערכות המשפטיות השונות, כפי שנעמוד על כך להלן - שמטרתם של הליכי ההוצאה לפועל היא לממש את פסק דינו של בית המשפט על ידי ירידה לנכסי החייב, ולא על ידי ירידה לחייו של החייב. אשר על כן, והדבר אינו שנוי במחלוקת, כאשר ברור שלחייב אין היכולת והאמצעים לשלם את החוב, אין אוסרין אותו על אי תשלום החוב. שהרי מאסר בנסיבות כאלה אינו משמש כאמצעי כפייה לתשלום החוב, אלא כענישה על אי תשלום החוב, וכזאת לא ייעשה במערכת משפטנו. השאלה העולה בדיון שבפנינו אינה אלא זו - בחוק ההוצאה לפועל קבע המחוקק שמשנתקיימו נסיבות מסוימות ניתן להשתמש באמצעי המאסר כדי לכפות על תשלומו של החוב. בכך דן המחוקק בסעיפים 74-67 של חוק ההוצאה לפועל. מה טיבן של נסיבות אלה, מה מהותן, ואימתי הרשנו המחוקק להשתמש באמצעי המאסר - שיש בו משום שלילת הזכות היסודית ביותר, היא חירות האדם -כדי לכפות על החייב את תשלום החוב ולמלא אחר פסק דינו של בית המשפט? ומתוך שאלה זו עולה תמיהה שהיא קשה הימנה: להלכה אין אוסרים חייב שהוא חסר יכולת. האם אכן כך הוא גם למעשה?



כל שיש לעשות הוא להחליף בין המאסר לבין שלילת הרשיון ובין אי קיום הוראות בית המשפט לעניין פסק הדין לבין אי תשלום הקנסות בעניינו והנימוקים כולם עומדים בעינם.


56. לפנינו אם כן מצב בו תקנה שהיא חוקתית לכשעצמה איננה חוקתית באופן בה יושמה. אציין כי במשפט האמריקאי מקובלת וידועה הדוקטורינה המתייחסת לאי-חוקיות הנובעת מיישום החוק (Unconsitutional as applied). עפ"י גישה זו אין תמיד מבטלים תקנה ו/או חוק מדינתי עקב העובדה שהלה נוגד את החוקה, אלא קובעים כי ישומו בפועל הוא הנוגד את החוקה. דהיינו, חוק לכשעצמו ייתכן והוא תקף, אלא שהצורה שבה הוא מיושם גורמת לכך שאין לו אפשרות לעמוד בביקורת שיפוטית. בצורה דומה (אך לא זהה לענייננו) נראה כי התקנה לכשעצמה כשרה, אך לאור פרשנותה על פי חוקי הייסוד, יישומה בפועל פוגע בזכויות חוקתיות וחורג מסמכות.


57. מסיכום כל אלה עולה שהתקנה כפי שיושמה על גבי הנאשם (וכנראה על רבים אחרים) איננה יכולה לעמוד. עיכוב הרשיון נעשה באופן אוטומטי ושרירותי, ללא בדיקתה של רשות הרישוי את התיק גופו אלא על ידי הסתמכות עיוורת על קבצי מחשב. זאת כאשר לא ניתן למעוכב כל הליך שימוע וכל אפשרות להוכיח טענות טובות שיתכן ויש לו, כגון התיישנות, אי-קבלת הודעות, טעויות ועוד. לא ניתנת לנאשם גם כל דרך להוכיח אם ביכולתו או אין ביכולתו לשלם את הנדרש, אפשרויות תשלום סבירות יותר, ואפילו לא ניתנת לו האפשרות לבקש להכנס למאסר כתחליף לקנס. כל אלו ובעיקר חוסר הפעילות האחר לשם אכיפת הקנס וההסתמכות הבלעדית על העיכוב, כל אלו מהווים לדעתי פגיעה בוטה בזכויות האזרח שאיננה מתקבלת על הדעת הגיונית, איננה צודקת מוסרית, ואיננה יכולה לעמוד משפטית.


מה תוקפה של ההחלטה המינהלית שלא לחדש לנאשם את רשיונו?



58. משהגענו למסקנה כי התקנה לכשעצמה סבירה אך יישומה כלפי הנאשם (וכפי הנראה כנגד רבים אחרים) לוקה בחסר ובחוסר סמכות, נשאלת השאלה מה תוקפה של ההחלטה המינהלית שעל פיה הוחלט שלא לחדש את רשיון הנאשם? האם החלטה זו בטלה? פגומה? בטלה יחסית?



59. לסיווג ההחלטה ישנה חשיבות מכרעת. כפי שהראינו למעלה, זכות התנועה בדרכים היא זכות חוקתית שיש להגבילה במשורה ובזהירות ואך ורק בהתאם לחוק ובצמוד אליו. אין שיקול דעת שרירותי לרשות להחליט אם ומתי להעניק רשיון נהיגה אלא חובתה לעשות זאת בהתאם לדין. אשר לכך, אם החלטת אי-החידוש בטלה, הרי רשיונו של הנאשם תקף עד היום הזה. אם החלטת אי-החידוש פגומה, הרי עד לקביעת בית-משפט (זה או אחר) רישיונו איננו תקף. דהיינו, ההחלטה המינהלית הפגומה בטלה אך ורק מרגע פסק הדין אך לא קודם לכן. ממילא אין חולק על כך שהנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו.


60. מים רבים נשפכו בשאלת השלכות הפגם בהחלטה המינהלית על תקפותה ונהרות דיו לא שטפוה. עד עתה נשארה התשובה מעורפלת. היו אף מלומדים שטענו שיש לוותר על עצם סיווגו של האקט הפגום ולדלג ישר לעיון בתוצאות שיש לייחס לפגם באקט. זאת מבלי להתייחס לשאלת הסיווג. אולם הגישה הנוכחית בפסיקה דוגלת יותר בגישת הבטלות היחסית. גישה זו פותחה בתחילה בעניני פסקי-דין שפירא, ונראה שהיא המקובלת כיום. ענינה של גישה זו הוא כי הפגם בהליך המינהלי איננו בהכרח מאיין את תוקפו אלא באופן "יחסי", וכלשונו של כב' השופט זמיר:


"במקום ההבחנה החדה שבין בטלות (VOID ), שהיא פועל יוצא של חוסר סמכות, לבין נפסדות ((VOIDABLE שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות, בא לעולם המבחן של בטלות יחסית. לפי מבחן זה יש להבדיל בין הפגם לבין הנפקות. הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור. לכן אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת. חוסר סמכות ובטלות מוחלטת אינם תאומי סיאם. ואם היו כך בעבר, אין הכרח שיהיו כך כיום. כיום ניתן להפריד גם בין תאומי סיאם. כך הוא הדין לגבי החלטות מינהליות."



61. על פי גישה זו המחייבת אותי ומקובלת עלי, יש לכן להבדיל בין תוצאת הפגם שנפלה בהחלטה לבין השלכותיה לעניינו. גם אם הגענו למסקנה כי ההחלטה המינהלית ניתנה מחוסר סמכות, אין זה אומר בהכרח כי תבוטל לחלוטין. השיקולים שיש לשקול בכל מקרה ומקרה קשורים למכלול הנסיבות והאינטרסים שבמקרה המיוחד.


62. לענייננו, לאור העובדות שצויינו, ובעיקר לאור מצבו של הנאשם אשר רכב משמש לו כרגליו, ולאור הצורה הפסולה בה הפעיל משרד הרישוי את סמכותו, נראה לי כי מן הראוי לאיין את ההחלטה הפסולה של משרד הרישוי מלכתחילה. לו הייתה ניתנת הכרעת דין זאת בסמוך למועד אי-חידוש הרשיון, לא הייתי מהסס גם לקבוע כי לנאשם רשיון נהיגה תקף וממילא זכותו לנהוג ועל רשות הרישוי להנפיק לו רשיון כדין.


63. אולם, מכיוון שמדובר בשיהוי רב, והיות ואחרי ככלות הכל מטרת רישוי הנהגים הינה להבטיח את הבטיחות בדרכים שהיא זכותם של אחרים, החלטתי לסייג זאת בתנאים הבאים:


- על הנאשם לעבור בדיקות רפואיות כמקובל לאדם במצבו הרפואי, מבחנים עיוניים, ומבחני כשרות נהיגה. אם יכשל הנאשם פעמיים במבחני כשרות נהיגה, יהיה עליו לעבור מבחן מעשי רגיל כדין כל מבקש רשיון. כמובן, עליו לעמוד בתשלום אגרות הבחינות והרשיון כדין כל אזרח.


64. במידה ויעמוד הנאשם בתנאים אלו, הרי יראה כבעל רשיון בתוקף ועל רשות הרישוי להנפיק לו את רשיונו. זאת בהנחה כמובן שאין סיבות אחרות שלא להנפיק לו את רשיונו, כגון פסילות בהן לא הייתה הפקדת רשיון או תצהיר פקיעה, סיבות רפואיות הידועות למשרד הרישוי, וכל סיבה לגיטימית אחרת שאיננה עיכוב רשיונו עקב תשלום קנסות.


לאור כל האמור למעלה, מה דינו של האישום הפלילי כנגד הנאשם?



65. לאור האמור למעלה, ולאחר שנקבע כי החלטת משרד הרישוי בדבר עיכוב חידוש הרשיון מתאיינת, ולאור הקביעה לגבי הזכות לקבלת רשיון נהיגה, הרי ממילא נופל האישום כנגד הנאשם לגבי נהיגה ללא רשיון נהיגה.


בא כוח המאשימה התייחס בסיכומיו לסעיף 172א' אותו הזכרנו קודם ונביאו שוב בלשונו.


172א.לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן.


66. לשיטת התביעה (סעיף 5 בסיכומיו) עקב אי-החידוש פקע הרשיון וממילא היה צורך כי הנאשם יעבור מבחני רישוי כדין. שוב, על פי החלטתי, הרשיון לא פקע היות והחלטת אי-החידוש בטלה, והרשיון שהיה בידו כדין ממשיך להיות בידו. אציין רק כהערת אגב כי יתכן ודינה של תקנה 172א' להתבטל מחוסר סמכות וחוסר סבירות כאחד. סעיף 70 לפקודת התעבורה אותו ציטטנו קודם מסמיך את השר להתנות חידוש רשיון בתשלום קנסות. הוא איננו מסמיכו "לבטל" את כל תוקפו של הרשיון בגלל אי-תשלום אגרה. לאמיתו של דבר, תקנה 172א' מהווה "עונש" לנהגים שלא שילמו את האגרה מסיבה כלשהי (כולל שיכחה). אולם מכיוון שהדיון בתקנה זו איננו צריך לעניינו והינו בגדר של תורה לשמה, אינני רואה צורך לקבוע בכך מסמרות.


67. אציין אבל כי לאור קביעתי למעלה כי על הנאשם לעבור מבחן עיוני ומבחני כשירות, הרי אם ינהג מיום הכרעת הדין עד למעברו את הבחינות הללו וקבלת רשיון נהיגה תקף יעבור את העבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה. זאת משום שההחלטה המנהלית לא בטלה במלואה אלא בהתאם להחלטתי.


68. הנאשם גם נאשם בנהיגה ללא ביטוח. הנאשם לא הציג כל אישור שהיה מבוטח על ידי חברת ביטוח כלשהי, ואשר על כן אני מרשיעו בעבירה על סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי.


סוף דבר

69. לאחר שהשלמנו את בדיקת השאלות אותן הצגנו בתחילה, מן הראוי לחזור בקצרה על המסקנות הרלוונטיות אליהן הגענו על פי סדרם והן:


- קיימת זכות חוקתית לאזרח לנהוג ברכב מכח חופש התנועה, וחופש העיסוק. זכות המוגבלת על ידי זכויות אחרות של אחרים כגון הזכות לחיים, לגוף ולרכוש. עקב כך אין מנוס מלהטיל מגבלות על הזכות לתנועה וביניהן הדרישה לרשיון נהיגה תקף.


- התקנה המתלה חידוש רישיון נהיגה בתשלום קנסות תקפה למרות חוקי היסוד בשל היותה מוקדמת להן, ואולי אפילו לו הייתה מאוחרת. אולם יש לפרשה בצורה מצמצמת הסבירה לאור חוקי היסוד.


- הצורה בה יושמה התקנה על הנאשם (ואולי גם על אחרים), עיכוב שרירותי, דרקוני, בלא שום אמצעי אכיפה אחר וללא הליך של שימוע/בקרה איננה סבירה, ואיננה יכולה לעמוד וממילא ההחלטה המנהלית של אי-חידוש הרשיון היא פגומה מהותית.


- למרות התאיינות ההחלטה המנהלית, הרי אין היא בטלה לגמרי אלא יחסית. לאור השיקולים שפורטו התוצאה היא שרשיון הנהיגה יחודש לנאשם בהתקיים התנאים שפורטו. עד שיחודש לו רשיון זה בהתאם לתנאים, אסורה עליו הנהיגה.


- אשר לאישום הפלילי, הרי הנאשם מזוכה מאשמה של נהיגה ללא רשיון נהיגה, ומורשע בעבירה על סעיף 2(א) לפקודת בטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל - 1970 (נהיגה ללא פוליסה תקפה).





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רשיון נהיגה

  2. רישיון נהיגה זר

  3. המרת רישיון נהיגה

  4. בקשה לרשיון נהיגה

  5. רשיון נהיגה בינלאומי

  6. הפקדת רשיון נהיגה

  7. שלילת רשיון נהיגה

  8. פקיעת רישיון נהיגה

  9. ביטוח רשיון נהיגה זר

  10. הפקדת רישיון בבית המשפט

  11. אמבולנס - רישיון נהיגה מיוחד ?

  12. תצהיר הפקדת רישיון נהיגה

  13. אי חידוש רישיון נהיגה בגלל קנסות

  14. שימוש ברישיון נהיגה מזויף

  15. אי חידוש רישיון נהיגה בגלל קנסות

  16. איבוד רישיון נהיגה אחרי פסילה

  17. רשלנות בחידוש רישיון נהיגה

  18. איסור לנהוג בלי רשיון נהיגה

  19. אגרות רשיון נהיגה - תקנות התעבורה

  20. פסילת רשיון נהיגה - התיישנות

  21. שלילת רישיון נהיגה לתקופה של 20 שנה

  22. אי חידוש רישיון נהיגה מעל שנה

  23. קצבת ניידות רישיון נהיגה בתוקף

  24. רשיונות נהיגה והיתרים - תקנות התעבורה

  25. נהיגת רכב ללא רשיון נהיגה ביטוח תקפים

  26. פסילת רישיון נהיגה עד תום ההליכים

  27. עיכוב חידוש רשיון נהיגה עקב אי תשלום קנסות

  28. בקשה לפסילת רישיון נהיגה עד תום ההליכים

  29. פסילת רישיון נהיגה על ידי קצין משטרה

  30. הציג הנאשם לשוטרים רישיון נהיגה מזויף

  31. המלצת ועדה רפואית לפסול רישיון נהיגה

  32. חידוש ויזת תייר לישראל - רישיון נהיגה

  33. פסילת רשיון נהיגה - סעיף 47 (ט) לפקודת התעבורה

  34. נהיגה עם רישיון נהיגה לא מתאים לסוג הרכב

  35. נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף פחות מ-6 חודשים

  36. נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף למעלה משישה חודשים

  37. אי החזקת רישיון נהיגה תקנה 9 א' לתקנות התעבורה

  38. כיסוי ביטוחי - ביטול רישיון נהיגה הוצאה לפועל

  39. בקשה לפסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים

  40. הרשעה על פי הודאה בעבירות נהיגה בפסילה, ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח תקפים

  41. אי דיווח על התאונה למשטרה בשל חששו שהמשטרה תיקח לו את רישיון הנהיגה שזו פרנסתו

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון