הכרעת - דין 1. נגד הנאשמת - הוגש כתב אישום שעניינו שימוש בפלאפון נייד, בעת נסיעה במכונית, שלא באמצעות מקרופון המותקן ברכב, עבירה על פי תקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה. הנאשמת כפרה, בישיבת המענה, בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום וטענה כי לא שוחחה בפלאפון, אם כי הודתה כי החזיקה בו, לשניה אחת, תוך כדי נסיעה. 2. להוכחת האשמה העידה התביעה את השוטר רס"ל שמיע יעקב (להלן-"השוטר") . הלה רשם את הדו"ח מושא כתב האישום, אשר הוגש, סומן ת1/ ושימש במקום עדות ראשית. מהתרשומת ת1/ עולות העובדות הבאות: בתאריך 6/10/99 בסמוך לשעה 18:19 עמד השוטר, לצרכי פיקוח, במרכזו של צומת הרחובות אברבנל - סלמה (להלן-"הצומת") כשפניו מופנים צפונה (לרח' אברבנל). ממקום עומדו הבחין השוטר בנאשמת נוהגת במכונית פרטית מסוג רנו (להלן-"המכונית"), הבאה אל הצומת מצפון , ובתוך כך מחזיקה בפלאפון נייד בידה השמאלית בסמוך לאוזן שמאל - ומשוחחת בו תוך כדי נסיעה. משהבחינה הנאשמת בשוטר, הורידה הפלאפון מאוזנה ולאחר שפנתה שמאלה בצומת (לרח' סלמה) שבה ושוחחה בו, תוך כדי נסיעה. בנסיבות אלה עצר השוטר את הנאשמת, הסביר לה את מהות העבירה ורשם לה הדו"ח, מושא כתב האישום. 3. בעדותה בפני שבה הנאשמת והכחישה את טענת השוטר כי שוחחה בפלאפון או כי החזיקה אותו בסמוך לאוזנה. לדבריה היא החזיקה בו לשנייה אחת בלבד, אך בשום אופן ופנים לא שוחחה בו. לחיזוק טענתה, הגישה הנאשמת פלט שיחות (ת2/) ממנו עולה, לדבריה, כי לא שוחחה בפלאפון במועד הנקוב בדו"ח. 4. בחנתי את גירסאות הצדדים, זו לעומת זו, ובאתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גירסת השוטר על פני זו של הנאשמת, זאת מהנימוקים הבאים: א. השוטר ערך תרשומת מפורטת ובהירה בה תיאר, לפרטי פרטים, את מעשה העבירה ואת העובדה כי הבחין בביצועה למן תחילתה ועד למועד בו עצר את מכונית הנאשמת. אף בעדותו בפני, עשה השוטר רושם טוב ואמין ועמד על דעתו כי הבחין באופן ברור בביצועה של העבירה. לא מצאתי טעם וסיבה מדוע שלא ליתן בעדותו אימון מלא, וכך אני עושה. ב. להבדיל מעדות השוטר, גירסת הנאשמת כי לא שוחחה בפלאפון , במהלך הנסיעה , לא היתה אמינה עלי. כזכור, הנאשמת הודתה כי החזיקה בפלאפון בעת הנסיעה אך טענה כי עשתה כן לשנייה אחת בלבד ובלא ששוחחה בו כלל. משנשאלה הנאשמת מדוע החזיקה בפלאפון בעת הנסיעה השיבה כהאי לישנא: "...הרמתי . נשמע כאילו הפלאפון צלצל אבל הפלאפון לא צלצל. החזקתי אותו לשניה". (עמ' 3 שורה 2) . למרבה הפלא בהמשכה של החקירה הנגדית טענה הנאשמת כי החזיקה בפלאפון במטרה להתקשר למאן דהו וכדבריה "היתה לי כוונה להתקשר, אבל כיוון שלא היתה לי אוזניה ויתרתי על כך" (עמ' 3 שורה 12 ). השינוי בגירסת הנאשמת, תוך כדי דיבור, מלמד על חוסר האמינות שבגירסתה. מחד טוענת כי החזיקה בפלאפון עקב כך שסברה שנתקבלה שיחה ומאידך טוענת כי בקשה להתקשר, אך ויתרה על רעיון זה. כך או כך, העובדה שהנאשמת הודתה במקצת הטענה, החזיקה בפלאפון בידה תוך כדי נסיעה, מהווה הדבר חיזוק משמעותי לאמיתות גירסת השוטר, עד התביעה. ג. אין בפלט השיחות (ת2/) כדי להוכיח דבר. הפלט ת2/ מתייחס אך לשיחות "יוצאות" ואין בהם כדי להוכיח האם קיבלה הנאשמת "שיחה נכנסת" תוך כדי נסיעה, כך שבהחלט ייתכן כי שוחחה בפלאפון, בעת הנסיעה, כטענת השוטר. אפשרות זו, אינה בלתי מציאותית, לאור טענת הנאשמת כי שמעה צילצול בפלאפון ובשל כך הרימה אותו בידה, תוך כדי נסיעה (עמ' 3 שורה ). ד. לאור האמור אני מחליט ליתן אימון מלא בעדות השוטר, עד התביעה, ואני קובע כי הנאשמת החזיקה בפלאפון בידה השמאלית בסמוך לאוזן שמאל ושוחחה בו תוך כדי נסיעה. 5. למעלה מן הצריך להכרעת דין זו - ועל מנת להפיס דעתה של הנאשמת - אוסיף ואומר כי על מנת שנהג יורשע בעבירה על פי תקנה 28 (ב) לת"ת אין התביעה צריכה להוכיח כי הנהג שוחח בו בעת נסיעה. די לה לתביעה כי הוכיחה שהנהג החזיק בידו בפלאפון, בעת שהרכב היה בתנועה. תקנה 28 (ב) קובעת כי נוהג ברכב "...רשאי להשתמש בפלאפון רק באמצעות מקרופון המותקן ברכב" (ההדגשה שלי - ח.ט). לא בכדי נקט המחוקק בלשון שימוש ולא בלשון שיחה לאמור: די שנוהג ברכב עושה שימוש בפלאפון תוך כדי נסיעה, כדי לבסס הרשעה על פי התקנה הנ"ל ואין התביעה צריכה להוכיח כי שוחח בו. לו היתה התביעה נדרשת להוכיח - כתנאי להרשעה על פי תקנה 28 (ב) - כי הנוהג ברכב שוחח בפלאפון במהלך נסיעה, לא היה אדם מורשע מעולם על פי תקנה זו. הוכחת השיחה , להבדיל מהוכחת השימוש, בפלאפון הינה בלתי אפשרית. טול על דרך משל, נוהג ברכב המחזיק בפלאפון בידו במהלך נסיעה ומקשיב לשיחה משך שעה תמימה, היעלה על הדעת כי התנהגות זו לא תבוא בגדרה של תקנה 28 (ב) לת"ת ?! ברי, כי אין התקנה מטילה על התביעה הנטל להוכיח כי הנהג שוחח בפלאפון במהלך נסיעה והיא יוצאת ידי חובתה באם הוכיחה כי הנהג החזיק בפלאפון בידו, תוך כדי נסיעה. משהודתה הנאשמת כי החזיקה בפלאפון בעת שהרכב היה בתנועה, די בעובדה זו כדי להרשיעה בעבירה על פי תקנה 28 (ב) לת"ת, אף אם כנים היו דבריה, שלא שוחחה בו כלל. 6. לאור האמור והמפורט אני מחליט ליתן אימון בעדות השוטר, עד התביעה, והנני מרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום, זאת לאחר שהזהרתי עצמי כי הנני מרשיעה על סמך עדות יחידה. משפט תעבורהדיבור בטלפון בזמן נהיגה