זיכוי דו"ח אי ציות לתמרור

הכרעת - דין הנאשם זכאי בדין 1. בתאריך 2/9/99 נרשם לנאשם - דו"ח מסוג ברירת משפט שעניינו אי ציות לתמרור ב - 2 (אין כניסה) עבירה על פי תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה. הנאשם בחר שלא לשלם הקנס וביקש לבוא בשערי בית המשפט על מנת להוכיח חפותו. 2. להוכחת האשמה העידה התביעה את השוטר רס"ר מומי ליכטנשטיין (להלן-"השוטר"). הלה רשם את הדו"ח והתרשומת, שהוגשו, סומנו ת1/ ושימשו בעדות ראשית. מהתרשומת ת1/ עולות העובדות הבאות: בתאריך הנ"ל בסמוך לשעה 10:00 נהג הנאשם במכונית מסוג סקודה (להלן:"המכונית") ברח' עולי ציון בת"א, ממערב למזרח. בהגיע הנאשם לצומת עם שד' ירושלים (להלן-"הצומת") המשיך בנסיעה דרומה ברח' ירושלים, בניגוד לתמרור "אין כניסה" המוצב בצד ימין של הדרך. בעדותו בפני שב השוטר וטען כי הבחין במכונית הנאשם הנוסעת ברח' עולי ציון ממערב למזרח. 3. הנאשם כפר בתיאור העובדתי אותו תיאר השוטר והכחיש כי נכנס לשד' ירושלים מרח' עולי ציון. לטענתו, הוא נסע ברח' עולי ציון ממערב למזרח, פנה ימינה לרחוב ריש גלותא ושוב פנה שמאלה לרח' מגן אברהם, ומרח' זה פנה דרומה לשד' ירושלים. הנאשם הכחיש את טענת השוטר כי עבר, בשלב כלשהו, בצומת. הנאשם הדגיש בעדותו כי בצומת הרחובות מגן אברהם - שד' ירושלים, לא מוצב תמרור האוסר פניה ימינה ולא קיים תמרור ב- 2 המורה כי הכניסה לשד' ירושלים אסורה. עוד טען הנאשם כי בעת שנעצר ע"י השוטר, ביקש ממנו לסור עמו למפגש הרחובות מגן אברהם - שד' ירושלים , על מנת שיראה בו ועיניו כי לא קיים תמרור כלשהו, האוסר פנייה ימינה. 4. על מנת להרשיע נאשם במשפט פלילי על סמך עדות יחידה, עדות זו צריכה להיות מפורטת , חד משמעית ונקיה מספקות. עדות השוטר, במקרה דנן, אינה עומדת בקריטריונים אלה. א. בתרשומת ת1/ לא ציין השוטר פרטים כלשהם, שיש בהם כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. השוטר לא טרח לציין בתרשומת, היכן מוצב התמרור האוסר את הכניסה לשד' ירושלים, לא רשם היכן הוא עמד ביחס לתמרור, ועיקר העיקרים לא רשם כי ראה את מכונית הנאשם חולפת על פני התמרור. על השוטר היתה מוטלת החובה לציין (עדיף בתרשים) את הצומת, את המיקום המדוייק בו מוצב התמרור ואת המקום בו עמד ביחס אליו - זאת על מנת להביא בפני ביהמ"ש את מלוא העובדות, מהן ניתן להסיק כי אומנם יכול היה לראות את ביצועה של העבירה. לא די בכך שהשוטר - העורך את הדו"ח - מציין כי נעברה עבירה, בלא לפרוש את התשתית העובדתית ממנה ניתן להסיק כזאת. העדרן של עובדות כה מהותיות מהתרשומת ת1/, שוללות מהנאשם - במידה רבה - את האפשרות לחקור את השוטר חקירת "שתי וערב" ע"מ לנסות ולהוכיח את אמיתות גירסתו. לא בכדי נדרש השוטר ע"י התביעה, לערוך תרשים המתאר "עובדות" אשר יהא בהם כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם. תרשים כאמור, הוכן ע"י השוטר ביום 4/5/00, בחלוף למעלה מ- 8 חודשים מעת האירוע (מוצג ת2/). העובדה שהתביעה ראתה לנחוץ לזמן את השוטר - ימים ספורים לפני שמיעת הראיות - מלמדת כי אף היא סברה, שאין די בעובדות שבתרשומת ת1/ כדי לבסס הרשעה. ב. על אף שהתרשים ת2/ נתקבל כמוצב מטעם התביעה, איני מייחס לו משקל כלשהו זאת מהנימוקים הבאים: ראשית דבר, נבצר ממני הבן הכיצד יכול השוטר "לזכור" פרטים כלשהם כאשר ממועד האירוע ועד לעריכת התרשים ת2/ - חלפו עברו להם למעלה מ - 8 חודשים. אין אני מעלה על דעתי כי השוטר יכול לזכור עובדה כלשהי שזכרה לא בא בתרשומת ת1/. שנית, עדותו של השוטר ניתנה על פי הכלל של "הקפאת הזכירה בעבר" והתרשומת שימשה במקום עדות ראשית. הלכה פסוקה היא כי, אין השוטר רשאי להוסיף דבר אשר לא נרשם בתרשומת - למעט תשובות הניתנות על ידו בחקירה נגדית - וזו צריכה לעמוד בפני עצמה, בלא תוספת עובדתית כלשהי. שלישית, וזה העיקר , התרשים אותו ערך השוטר סותר, בכל הכבוד, לעובדות האמרות בדו"ח ת1/. בדו"ח מציין השוטר כי מקום העבירה הוא צומת הרחובות עולי ציון - שד' ירושלים וכך אף צויין במפורש בתרשומת גופה. למרבה הפלא , בתרשים ת2/ מיקם השוטר את התמרור ב- 2, בצומת הרחובות מגן אברהם - שד' ירושלים - אתמה. זאת ועוד, השוטר "זכר" - למרבה התמיהה - את מקום עמידתו ביחס לתמרור ואף ידע לספר כי לא היתה שום משאית שהסתירה את התמרורים. בכל הכבוד, אני רואה בתרשים ת2/ עריכת תרשומת חדשה על פני זו שנרשמה בסמוך לאירוע. לא למותר הוא לציין, כי על פי ההלכה הפסוקה, תרשומת הנערכת על ידי שוטר תהא קבילה אך ורק אם זו נערכה מיד בסמוך לאירוע. ברי כי תרשומת (או השלמתה) הנרשמת בחלוף למעלה מ - 8 חודשים מהאירוע - אינה קבילה. ג. משהגעתי לכלל מסקנה, כי אין בתרשומת ת1/ תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי לבסס הרשעה, אין מנוס מלזכות הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. 5. כאמור, די באמור והמפורט לעיל כדי לזכות את הנאשם מהאשמה המיוחסת לו. ברם, אוסיף ואומר כי התרשמתי מכנות עדותו של הנאשם ומאמינות גירסתו, ולא מצאתי טעם וסיבה מדוע שלא ליתן בה אימון. אני מאמין לעדות הנאשם, כי בעת שפנה ימינה לשד' ירושלים מרח' מגן אברהם, הוא לא הבחין ולא יכול היה להבחין בתמרור ב- 2 , אם אומנם מוצב תמרור כזה במקום. משנתתי אימון בטענת הנאשם כי לא ראה ולא יכול היה לראות את התמרור, עומדת לו ההגנה האמורה בסעיף 22 (ב) לחוק העונשין תשל"ז - 1977, אף אם הנאשם ביצע את מעשה העבירה. 6. לאור האמור והמפורט לעיל, אני מחליט לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. משפט תעבורהאי ציות לתמרורתמרורים