הכרעת - דין 1. האשמות המיוחסות לנאשם - בכתב האישום הן: אי שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות, עבירות על פי תקנות 49 ו - 21 (ג) לת"ת, אשר גרמו לתאונת דרכים שתוצאותיה חבלה בגופו של עובר דרך ונזק לרכוש. 2. להלן בתמצית עובדות כתב האישום: בתאריך 16/4/98 בסמוך לשעה 10:30 נהג הנאשם במכונית פרטית מסוג פיג'ו (להלן-"המכונית") בכביש מס' 4 (כביש גהה) מכוון דרום לצפון. אותה עת, נהג מר המעורב" ברכב פרטי מסוג פיאט (להלן-"הרכב" או "הפיאט") , בכיוון נסיעת הנאשם ולפניו . בהגיע המעורב בסמוך למחלף בר אילן (להלן-"המחלף") עצר את רכבו עקב עצירתה של מכונית "סובארו" אשר נסעה לפניו בכוון נסיעתו (להלן-"הסובארו"). הנאשם לא שם לב לדרך, לא שמר מרחק המאפשר לו לעצור בכל עת, לא הבחין מבעוד מועד בעצירת הרכב שלפניו, פגע בו מאחור בעוצמה והדפו לעבר "הסובארו". כתוצאה מהתאונה נחבלו הנאשם, המעורב ורעייתו (מוצג ת1/) וכלי הרכב ניזוקו. 3. בישיבת המענה שהתקיימה בפני כב' השופט דרורי ביום 11/10/99, כפר הנאשם באשמות המיוחסות לו , אם כי הודה בנהיגה במקום ובזמן הנקובים בכתב האישום . גלל כן נקבע התיק לשמיעת ראיות. הראיות: 4. להוכחת האשמה העידה התביעה את המעורב מר אברהם נעמן (להלן-"המעורב" או "עת1/") וכן עד נוסף מר נחום עזרא, הוא נהג "הסובארו" (להלן-"עת2/"). כמו"כ הגישה הקטגוריה , בלא התנגדות הסנגור, דו"ח בוחן (ת1/) תרשים המתאר את מקום האירוע (ת2/) והודעת הנאשם אותה מסר בסמוך לאחר התאונה (ת3/). גירסת המעורב (עת1/): 5. בעדותו בפני גולל המעורב את גירסתו לאירוע ולהלן הגירסה העולה מעדותו: בתאריך ובזמן הנקובים בכתב האישום הוא נהג ברכבו בכביש גהה לכיוון צפון, בנתיב השמאלי מבין שלשת הנתיבים שבכביש, במהירות של 50 - 70 קמ"ש. בהגיעו בסמוך לפני "המחלף" הבחין עת1/ כי נהג "הסובארו", הנוסע לפניו בנתיב השמאלי, מפעיל את אורות הבלם, מאותת בהבהב לפנייה ימינה ועוצר אט אט. בנסיבות אלה, החל עת1/ להאט את מהירות נסיעתו ובהיותו במרחק של כ - 6 מטרים לפני רכב הסובארו, נעצר אף הוא בעקבות עצירתו. מיד עם עצירת רכב המעורב, פגעה מכונית הנאשם ברכבו מאחור בעוצמה רבה, והדפה את רכבו לעבר הסובארו. מעוצמת הפגיעה, מאחור ולפנים, נסתחרר הרכב, נהדף לימין הכביש ונעצר בנתיב הימני הסמוך למעקה הבטחון, המפריד בין הכביש למחלף (ראה תרשים ת2/). בעדותו, הדגיש עת1/ כי בעת ההתנגשות, רכבו ורכב הסובארו היו מצויים בנתיב השמאלי שבכביש, במצב של עצירה מוחלטת. עת1/ לא ידע לומר האם עובר לתאונה נסעה מכונית הנאשם בעקבות רכבו, או שמא נסע רכב נוסף בינות כלי הרכב. גירסת נהג הסובארו (עת2/): 6. בעדותו בפני טען עת2/ מר נחום עזרא, כי במועד הנקוב בכתב האישום נהג במכונית "הסובארו" בנתיב השמאלי שבכביש, במהירות של 80 קמ"ש, במגמת נסיעה צפונה. לפתע, בהיותו במהירות של 80 קמ"ש כאמור, חש בחבטה עזה מאחור וכתוצאה מהפגיעה סטה רכבו לימין הכביש ונבלם במעקה הבטחון. עת2/ הכחיש נמרצות את טענת עת1/ כאילו הוא בלם או האט את מהירות נסיעתו, בטרם הפגיעה. לדבריו, הוא לא האט את מהירות נסיעתו, לא לחץ על דוושת הבלם, לא אותת לפנייה ימינה ואין צריך לומר שלא עצר את רכבו. עת2/ עמד על דעתו כי, בשום שלב, מכוניתו לא היתה, במצב של עצירה, בנתיב השמאלי שבכביש. גירסת הנאשם: 7. בעדותו בפני הודה הנאשם כי נסע במכוניתו במקום ובזמן הנקובים בכתב האישום. לדבריו, הוא נסע בנתיב השמאלי שבכביש במהירות של כ - 80 קמ"ש בעקבות מכונית פרטית מסוג פג'ו שצבעה לבן, כשהוא שומר על מרחק של כ 30-20 מטרים ממנו (להלן:"הרכב הנוסף"). בהגיע הנאשם בסמוך למחלף סטה הרכב הנוסף ,לפתע פתאום, לנתיב הימני בסטייה חדה והמשיך בנסיעה שוטפת צפונה. או אז, הבחין הנאשם ברכב הפיאט העומד בנתיב נסיעתו. מיד עם שהבחין הנאשם בפיאט, לחץ בכל כוחו על דוושת הבלם, בניסיון למנוע פגיעה בה, אך לא היה סיפק בידו לעצור את מכוניתו ולמנוע התאונה. מעוצמת הפגיעה נהדף הפיאט לעבר מכונית הסובארו ופגע בה, כך שהפיאט נפגע מאחור ולפנים (ראה שורות 7, 8, לת3/). הנאשם הדגיש בעדותו (בתשובה לשאלת ביהמ"ש) כי עובר לפגיעה כלי הרכב המעורבים ("הפיאט" ו"הסובארו") מצויים היו בנתיב השמאלי, במצב של עצירה מוחלטת וכדבריו "כשפגעתי בפיאט, הסובארו והפיאט היו בנתיב השמאלי במצב של עצירה (עמ' 8 שורה 17 ) (ההדגשה שלי - ח.ט). לדברי הנאשם, הוא לא יכול היה לראות כי הפיאט נמצא במצב של עצירה הואיל והרכב הנוסף, אשר נסע לפניו כאמור, הסתיר את שדה הראייה לפנים. לטענתו רק לאחר שהרכב הנוסף יצא את הנתיב השמאלי, הוא הבחין, לראשונה, בפיאט העומדת בנתיב נסיעתו. ברם, בפרק זמן של שניה או שתיים, לא היה סיפק בידו לבלום את מכוניתו, בטרם הפגיעה בפיאט. הפן העובדתי: 8. ייאמר מיד, כי לא נתתי אימון בעדותו של עת2/ מר נחום עזרא ומשום כך לא ייחסתי לה משקל כלשהו. גירסת עת2/ לאירוע, תלושה מן המציאות והיא עומדת בסתירה לעדותם של הנאשם ועת1/. עדותו של עת2/ היתה מבולבלת והוא עשה עלי רושם עגום ביותר. הוא סתר עצמו תוך כדי דיבור ולעיתים היה נדמה כי אין הוא מתייחס לאותו אירוע, אליו מתייחסים הנאשם ועת1/. טענת עת2/ כאילו פגיעת הפיאט במכוניתו התרחשה בהיותו נוסע במהירות של 80 קמ"ש, עומדת בסתירה - חזיתית - לעדותם של הנאשם ועת1/. כזכור, לגירסת הנאשם, עובר לתאונה הסובארו והפיאט היו במצב של עצירה מוחלטת וזה האחרון פגע בסובארו בעקבות הדיפתו לפנים, מעוצמת פגיעה בו מאחור. (עמ' 8 שורה 17 לפרוטוקול). עדות עת1/, בנקודה זו, תואמת לחלוטין לגירסת הנאשם (עמ' 2 שורה 6 ) כך שגירסת עת2/ עומדת בסתירה לשתי העדויות גם יחד. אין אני מעלה על דעתי כי מכונית הפיאט, אשר נהדפה כתוצאה מפגיעת מכונית הנאשם, תפגע במכונית הסובארו כאשר זו נסעה במהירות של 80 קמ"ש ולא היתה במצב של עצירה. זאת ועוד, בעדותו הראשית (בתשובה לשאלת ביהמ"ש) טען עת2/ כי לאחר שהתרחשה התאונה לא שוחח כלל עם עת2/ (עמ' 4 שורה 20 ). למרבה הפלא בחקירתו הנגדית השיב עת2/ בהאי לישנא: "אחרי התאונה הוא ירד, שוחחנו רק כמה מילים, אמרתי לו אתה פגעת בי" (עמ' 5 שורה 4). התרשמתי, כי עת2/ עשה את כל שלאל ידו על מנת "להרחיק עדותו" משל הוא נקלע באקראי לתאונה, בלא שיהא לו בה כל מעורבות. כאמור, לא נתתי אימון בעדותו של עת2/ ואני מחליט להתעלם ממנה, בבואי לקבוע את הממצאים העובדתיים, בתיק זה. הנסיבות שקדמו להתרחשותה של התאונה תיקבענה, איפוא, על פי עדותם של הנאשם ועת1/ - ועל פיהם בלבד. 9. הסתפקתי רבות, האם יש אמת בגירסת הנאשם לפיה הוא נסע בעקבות "הרכב הנוסף" ובשום שלב לא נסע בעקבות "הפיאט". ספק זה נתעורר אצלי לנוכח זכרונו המופלג של הנאשם בעדותו בפני, להבדיל מהודעתו אותה מסר בסמוך לאחר האירוע (מוצג ת3/). בעדותו בביהמ"ש ידע הנאשם לתאר את סוג הרכב הנוסף וצבעו (פג'ו לבן) ואף הוסיף וטען כי רכב זה "...הוא רכב פרטי כמו רכבי" (עמ' 8 שורה 13). למרבה הפלא, בהודעתו אותה מסר לחוקר, כשעה ומחצה לאחר האירוע, נשאל הנאשם לפרטי הרכב העלום והלה השיב: "אין לי את פרטי הרכב שנסע לפני וסטה ימינה..." (שורות 12-14 לת3/). הנאשם לא ידע לתאר את "הרכב הנוסף" אף שנשאל על כך בשאלה ישירה. מה רבה, איפוא, התמיהה הכיצד זה "זכר" הנאשם בחלוף כשנתיים לאחר האירוע, את שלא זכר בחלוף כשעתיים ? יתר על כן, העובדה כי סוג "הרכב הנוסף" זהה - לטענת הנאשם - למכוניתו, אני תמה הכיצד לא זכר פרט זה בעת שמסר הודעתו בפני החוקר ? ! 10. חרף הספקות והתהיות האמורות החלטתי לקבל כנכונה, את גירסת הנאשם לפיה הוא נסע בעקבות "הרכב הנוסף" ובשום שלב לא נסע בעקבות רכבו של עת1/ . אף שהנאשם לא זכר את פרטי הרכב העלום, עיקרה של הטענה הועלתה על ידו בהודעתו בסמוך לאירוע ויש להניח כי טענה זו נטענה בתום לב וכמשיח לפי תומו. זאת ועוד, לא מצאתי בחומר הראיות ממצא כלשהו שיש בו כדי לסתור גירסה זו של הנאשם. בעדותו בפני לא טען עת1/, בטענת ברי, כי הבחין במכונית הנאשם נוסעת בעקבות רכבו ואף לא שלל את האפשרות כי רכב אחר נסע בינותם וכדבריו "לא יודע אם היה רכב אחרי לפני הפג'ו אני רק יודע שהפג'ו פגע בי" (עמ' 2 שורה 29). הנה כי כן, טענת עת1/ הינה טענת "שמא" לעומת טענת "הברי" שבפי הנאשם וכידוע לכל "ברי ושמא ברי עדיף". אני מקבל, איפוא את גירסת הנאשם לפיה הוא נסע בעקבות "הרכב הנוסף" וזה האחרון סטה לנתיב הימני בשלב כלשהו, בעקבות עצירת הפיאט. 11. הפועל היוצא מהאמור והמקובץ לעיל הוא שאני מקבל את גירסתם של עת1/ והנאשם, כגירסה הנכונה להתרחשות האירוע ואני קובע, כמוכחות, עובדות אלה: הנאשם נסע בנתיב השמאלי שבכביש בעקבות "הרכב הנוסף" במהירות של כ - 80 קמ"ש ובמרחק של כ - 30-20 מטרים ממנו. בשלב כלשהו, סטה הרכב הנוסף מהנתיב השמאלי לימני לכשהבחין בעצירת רכבו של עת1/, כאשר זה האחרון נאלץ להאט את מהירות נסיעתו ולעצור, בעקבות עצירת "הסובארו" אשר נסע לפניו. מכוניתו של הנאשם פגעה בעוצמה רבה בפיאט, הדפה אותו לעבר מכונית הסובארו, אשר היתה אף היא במצב של עצירה בנתיב השמאלי. הפן המשפטי: 12. לנוכח המסקנות העובדתיות אליהן הגעתי, מקובלת עלי טענת הסנגור המלומד בסיכומיו כי אין בעובדות שהוכחו, כדי לבסס הרשעה בעבירה של אי שמירת מרחק, המיוחסת לנאשם בכתב האישום. תקנה 49 (א) לת"ת קובעת לאמור "לא ינהג אדם ברכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת..." (ההדגשה שלי - ח.ט.) . מלשון התקנה עולה כי תנאי מוקדם לתחולתה הוא, כי אחד משני כלי הרכב המעורבים הוא עוקב (הפוגע) והאחר נעקב (הנפגע) לשון אחר, על מנת שנהג אשר פגע ברכב מאחור יבוא בגדרה של תקנה זו, על התביעה להוכיח - כתנאי מוקדם - כי אותו נהג נסע ברכבו בעקבות המכונית הנפגעת. מסכים אני לטענת התובעת המלומדת בסיכומיה כי לא הוכח - פוזיטיבית - כי לאחר סטיית "הרכב הנוסף" מכונית הפיאט לא היתה בתנועה, במיוחד לנוכח העובדה כי הנאשם לא טען כזאת בהודעתו במקום האירוע (ת3/). ברם, הואיל ואנו עסוקים בהליך פלילי הספק בקיומה של עובדה זו או אחרת, פועל - כידוע לכל - לטובתו של הנאשם. משקבעתי לעיל כי לא הוכח שמכונית הנאשם נסעה , בשלב כלשהו בטרם הפגיעה, בעקבות הפיאט, כשזה היה בתנועה, אין תחולה לתקנה 49 (א) לת"ת במקרה דנן. אין, איפוא, מנוס מלזכות את הנאשם מהאשמה, של אי שמירת מרחק, המיוחסת לו בכתב האישום. 12. חרף מסקנתי דלעיל, אני סבור, כי יש בעובדות שהוכחו כדי לבסס הרשעה בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות על פי תקנה 21 (ג) לת"ת. תקנה 21 (ג) קובעת, בין היתר, כי "לא ינהג אדם...בלא זהירות או ללא תשומת לב ובהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר... באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה ובהבחנה... בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך..." (ההדגשות שלי - ח.ט). תקנה זו מטילה על הנוהג ברכב חובת זהירות כללית במובן זה שהוא חייב להיות ער, כל העת שמכוניתו בתנועה, לנעשה סביבותיו ובמיוחד מוטלת עליו החובה להבחין בכל עצם הנמצא על פני הדרך, כך שיוכל לעצור רכבו , בכל עת, בבטחה ומבעוד מועד. נהג מן היישוב הנוסע בכבישי הארץ, צריך וחייב לראות את שנעשה לפניו ושומה עליו להיות ער להימצאותם של כלי רכב, או שאר עצמים, הנמצאים בתחום שדה ראייתו. נהג אשר אינו מבחין בתמרורים, בעצמים ובכלי רכב הנמצאים על פני דרך שבשדה ראייתו הוא רשלן. ומן הכלל אל הפרט. אף שקיבלתי את גירסת הנאשם כי הוא נסע בעקבות "הרכב הנוסף" ובשום שלב לא נסע בעקבות "הפיאט", נבצר ממני הבן הכיצד זה לא הבחין הנאשם בפיאט אשר נסעה כל עת לפני "הרכב הנוסף". לדברי הנאשם עצמו, הרכב הנוסף הינו רכב פרטי, שממדיו אינם כאלה המסתירים את אשר נעשה לפניו בכביש. בנסיבות אלה צריך וחייב היה הנאשם להבחין בפיאט אף שהוא שנסע בעקבות "הרכב הנוסף". יתר על כן, מדו"ח הבוחן (ת1/) עולה כי שדה הראייה של הנאשם לפנים היה 80 מטרים לפחות. בהתחשב בכך "שהרכב הנוסף" נסע במרחק מקסימלי של 30 מטרים ממנו, שומה היה על הנאשם להבחין בפיאט חרף קיומו של "הרכב הנוסף". בצדק רב טענה התובעת המלומדת בסיכומי טענותיה, כי אין זה סביר שהנאשם לא ראה כלל את הפיאט הנוסעת לפניו מן הטעם כי כאשר כלי רכב נוסעים זה אחר זה, האחרון שבהם, יכול לראות את כל כלי הרכב הנוסעים לפניו. אוסיף ואומר כי אף אם אניח כי הנאשם לא ראה ולא הבחין בפיאט הנוסעת לפניו, בתחום שדה ראייתו, נהיגתו הינה בגדר נהיגה רשלנית. אין להעלות על הדעת להתיר לנהג לנסוע בכבישי הארץ, בלא שישמע דבר, בלא שיבחין בבלימת כלי רכב הנוסעים לפניו, בתחום שדה ראייתו. נהג מן היישוב צריך וחייב להבחין במתרחש לפניו בכביש ולנקוט בכל האמצעים הדרושים, מבעוד מועד, על מנת למנוע פגיעה ברכבים הנוסעים לפניו. 14. טוען הסנגור המלומד בסיכומי טענותיו כי התאונה, במקרה דנן, היתה בלתי נמנעת. לדבריו אין לחייב נהג - ובכלל זה הנאשם - לצפות כי רכב כלשהו יעצור בנתיב נסיעה מה גם שהמדובר בכביש שמהירות הנסיעה המותר בו הינו 80 קמ"ש. עוד טוען הסנגור , כי משהוכח שהרכב הנוסף סטה ימינה בסטייה חדה, אין להטיל אשם כלשהו על הנאשם שלא השכיל לבלום את מכוניתו מבעוד מועד, ולא היה סיפק בידו למנוע פגיעה בפיאט, אשר היתה בעצירה מוחלטת. אני דוחה על הסף טענותיו אלו של הסנגור המלומד. על מנת שתעמוד לו לנאשם הטענה בדבר תאונה בלתי נמנעת, היה עליו להניח את התשתית הראייתית שבבסיס טענה זו, שהיה בה כדי להקים ספק בקיומה. לא זו בלבד שלא קם הספק האמור אלא שהוכח - למעלה מכל ספק - כי הנאשם יכול וצריך היה להבחין בפיאט הנוסעת לפניו עוד בטרם יסטה הרכב הנוסף לנתיב הימני. העובדה שהרכב הנוסף חצץ בין מכונית הנאשם לפיאט , אין בה כדי "לשחרר" את הנאשם מהחובה המוטלת עליו לשים ליבו לכלל הרכבים הנעים לפניו בדרך והמצויים בתחום שדה ראייתו. 15. שלא כדעת הסנגור המלומד אני סבור כי הנאשם צריך וחייב היה לצפות את עצירת הפיאט בנתיב נסיעתו והיה עליו לנקוט באמצעים הדרושים ע"מ שיהא סיפק בידו לבלום את המכונית, מבעוד מועד. עצירתו של רכב בנתיב נסיעה, מטעם זה או אחר, אינו מקרה נדיר ובלתי צפוי. לעתים תכופות קורה שכלי רכב נעים זה בעקבות זה בנתיב נסיעה, בדרך בין עירונית, ובהמשכו של הנתיב, מתהווה פקק תנועה. היעלה על הדעת לפטור נהג מחובת הזהירות הכללית המוטלת עליו, רק בשל העובדה שרכב זה או אחר סטה מנתיב הנסיעה בסמוך לפני המחסום שבכביש? אני סבור כי נהג מן היישוב צריך וחייב לראות את כל הנעשה לפניו בכביש בתחום שדה ראייתו, והוא חייב להיות נכון לאירועים חריגים - אך לא בלתי צפויים - העלולים להתרחש בדרך. לו מדובר היה במקרה בו עצר רכב הפיאט בסמוך לאחר עיקול בכביש, ייתכן וטענת הנאשם - כי לא ניתן היה להבחין בו - היתה נשמעת. ברם, משהוכח כי שדה הראייה לפנים הינו 80 מטרים, הטענה כי לא יכול היה להבחין בעצירת הפיאט, אין לה על מה שתסמוך. 16. יתר על כן, לא הוכח - אף לא לכאורה - כי "הרכב הנוסף" סטה בפנייה חדה - כטענת הנאשם - ואף לא הוכח - כלל - מהו המרחק שנתהווה בין מכונית הנאשם לפיאט, מיד לאחר הסטייה. לא למותר יהא לציין כי בהודעתו בסמוך לאירוע (להבדיל מעדותו בביהמ"ש) לא טען הנאשם כי הרכב הנוסף סטה בסטייה חדה ימינה. כל שטען הנאשם הוא כי הרכב הנוסף סטה, לפתע, ימינה (שורה 5 לת3/). משלא השכיל הנאשם להוכיח - אף לא לכאורה - כי לא יכול היה להבחין בפיאט בטרם סטיית "הרכב הנוסף", ומשלא הוכח כי המרחק שנתהווה - בעקבות הסטייה - בין המכונית לפיאט לא היה דיו כדי לבלום את המכונית מבעוד מועד ע"מ למנוע התאונה - אין בסיס לטענה כי התאונה היתה בלתי נמנעת. 17. הפועל היוצא מהאמור הוא כי הוכח - למעלה מכל ספק - כי הנאשם התרשל בכך שלא הבחין, מבעוד מועד, בעצירת הפיאט הנוסעת לפניו, כאשר שדה ראייתו לפנים הינו 80 מטרים לפחות (ת1/). משלא נקט הנאשם בכל האמצעים הדרושים והאפשריים (כגון: האטה מבעוד מועד, בלימה או סטייה לנתיב הימני) על מנת למנוע את התאונה, הרי שבמחדליו הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו על פי תקנה 21 (א) לת"ת. 18. סוף דבר ולאור המפורט לעיל הנני מחליט כדלקמן: א. אני מזכה את הנאשם מהאשמה המיוחסת לו בסעיף ב.1 לכתב האישום, עבירה של אי שמירת מרחק. ב. הנני מרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21 (ג) לת"ת, המיוחסת לו בכתב האישום. משפט פלילימשפט תעבורהתאונת דרכיםשמירת מרחק