גרימת מוות ברשלנות – נהג אוטובוס


פסק דין

השופט י. גריל:

א. בפנינו ערעורו של המערער על הכרעת הדין מיום 28.6.99 בתיק ת.פ. 975573/96 של בית משפט השלום (תעבורה) חיפה, (כב' השופטת גב' ו. טויסטר),לפיה הורשע המערער בעבירות של גרימת מוות ברשלנות (סעיף 304 של חוק העונשין, תשל"ז1977-), וסעיפים 40+64 של פקודת התעבורה, נהיגה במהירות מופרזת לפי תקנה 54 של תקנות התעבורה, וסעיף 38(2) של פקודת התעבורה, נהיגה במהירות בלתי סבירה לפי תקנה 51 של תקנות התעבורה וסעיף 38 (2) של פקודת התעבורה, סטייה מנתיב הנסיעה, לפי תקנה 40 (א) של תקנות התעבורה, ואי ציות לתמרור, לפי תקנה 22 (א) של תקנות התעבורה, וסעיף 38 (2) של פקודת התעבורה.


כמו כן בפנינו ערעור גם על גזר הדין של כב' ביהמ"ש קמא מיום 20.10.99, לפיו נדון המערער ל24- חדשי מאסר, מתוכם 8 (שמונה) חדשי מאסר בפועל, והיתרה מאסר על תנאי לשנתיים, קנס בסך 4,000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתם, ופסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של תשע שנים.


ב. בכתב האישום שהוגש כנגד המערער נטען כי בתאריך 8.6.96, סמוך לשעה 06:15 בבקר נהג המערער באוטובוס בדרך עירונית המובילה ממפעל דשנים לכיוון צומת קרית אתא.


בכיוון הנגדי, בנתיב הימני, בדרך אל מפעל דשנים, נהג המנוח אליהו לוזיה ז"ל, שהיה כבן 67 (להלן: "המנוח"), במונית. בהגיע המערער עם האוטובוס לאחר עקומה ימינה, סמוך לאחר פסי הרכבת במקום, סטה המערער עם האוטובוס לנתיב הנגדי והתנגש עם פינה שמאלית קדמית של האוטובוס בחזית צד שמאל של המונית, שנזרקה לשוליים הימניים של הכביש כיוון נסיעתה.


מחמת התאונה נגרם מותו של המנוח, ונוסע שישב במונית נחבל חבלות של ממש. המערער עצמו נחבל.


סמוך לארוע התאונה נהג המערער באוטובוס במהירות של 60 קמ"ש, ואח"כ האט במקצת למהירות של 51 קמ"ש.


הטענה בכתב האישום היא שהתאונה נגרמה מחמת רשלנותו של המערער שנהג באוטובוס במהירות מופרזת ובלתי סבירה, לא האט, בנוסעו בעקומה סטה עם רכבו שמאלה לנתיב הנגדי, חסם את נתיב הנסיעה של המונית, לא ציית לתמרור שהיה מוצב בכניסה לכביש, נהג באוטובוס בחוסר תשומת לב, וכן נהג בחוסר אכפתיות ובחוסר זהירות.


ג. המערער כפר בעובדות כתב האישום. בהמשך במהלך הדיון בתיק (עמ' 28 לפרוט'), הודה ב"כ המערער שהמנוח נפטר כתוצאה מן התאונה.


בפני כב' השופטת קמא העידו מטעם התביעה, בוחן התנועה רס"ר חיים חלפון שהגיש את דו"ח הבוחן (ת1/) התרשים (ת2/) ו17- צילומים (ת3/), רס"ל מרדכי וקנין שגבה הודעתו של המערער מיום 10.6.96 (ת5/), העד מר אליעזר ליזרוביץ שנסע ברכב טרנזיט לכיוון דשנים, מאחורי המונית, והעיד כי ראה את האוטובוס מבצע סטיה חדה לתוך נתיב הנסיעה של המונית, כשהדופן הקדמי שמאלי של האוטובוס פוגע במונית (עמ' 14 לפרוט').


כמו כן העיד עד התביעה מר שאול קרן שבדק את הטכוגרף של האוטובוס בו נהג המערער והגיש אישור על תקינותו (ת6/), ואולם לאור התנגדות מצד ב"כ המערער, קבעה כב' השופטת קמא בהחלטה מיום 12.3.98, עמ' 23 סיפא לפרוט', כי בשלב זה עדותו של מר קרן לא תישמע. בעמ' 28 סיפא לפרוט' ויתרה ב"כ התביעה על העדתו של מר קרן, וכב' השופטת קמא הורתה שהמוצג שהגיש העד מר קרן (ת6/), לא יובא במנין הראיות.


בנוסף העיד סגן ניצב אור מאיר שהגיש חוות דעת מומחה לגבי בדיקת דיסקת הטכוגרף של האוטובוס (ת7/) והסיק כי מהירות השיא של האוטובוס עובר לתאונה היתה 60 קמ"ש ומנקודה זו יש האטה כשבמהלכה במהירות 51 קמ"ש אובחן רטט קל המצביע על זעזוע שעבר הרכב במהירות זו, ומן הזעזוע יש המשך האטה עד לעצירה סופית.


העיד גם מר שגיב אינשטיין, שהיה נוסע במונית וישב בספסל האחורי בצד ימין. הוא העיד שהמונית נסעה בנתיב שלה, הנתיב הימני.


העד ראה את האוטובוס מגיע ממול ואח"כ היתה התאונה.


העד נפגע במצחו, הכרתו אבדה לו ושבה אליו באמבולנס ואח"כ אושפז כשבוע ומחצה במחלקה הנוירוכירורגית.


בחקירה הנגדית ציין העד מר אינשטיין שרגע לפני התאונה הוא הבחין באוטובוס ואזי התכופף לקחת את התיק שלו (עמ' 26 לפרוט').


ד. מטעם ההגנה העיד המערער בעצמו שטען כי הכביש במקום התאונה משובש ושמנוני ולכן נהג המונית לא נסע בצד שלו אלא החליק, וסטה לתוך נתיב הנסיעה של האוטובוס.


בנוסף העיד מטעם ההגנה העד פתחי זידאן, נהג רכב הטרנזיט, שבו גם נסע עד התביעה מר אליעזר ליזרוביץ, כשלפי עדות מר זידאן, המונית עקפה אותו, חזרה למסלול הימני לאחר העקיפה, ומר זידאן נסע מאחוריה כ30- מטר. באותו מקום יש פניה חדה שמאלה ופסי רכבת, ולפתע, נפגש האוטובוס עם המונית, פינה שמאלית של המונית בפינה השמאלית של האוטובוס, והמונית נהדפה לימין שלה מחמת הפגיעה. הכביש באותו מקום משובש עם בורות.


העד הכין את מוצג נ2/, תרשים שאותו הוא הכין יום לפני עדותו כשביקר במקום כדי לרענן את זכרונו.


עד ההגנה השלישי מטעם המערער היה אינג' גדי ויסמן שהכין חוות דעת ביחס לתאונה, מוצג נ3/, והתחיל להעיד ביום 25.10.98. לאור התנגדות ב"כ התביעה להרחבת עדות אינג' ויסמן ביחס לנושאים שאינם מופיעים בחוות דעתו, הגיש המומחה השלמה לחוות דעתו, נ4/, והופיע שוב למתן עדות ביום 31.12.98, ואמר בעמ' 46 לפרוט':


"התסריט האפשרי שהמונית שיצאה מעקומה ימינה, יתכן וסטתה שמאלה לעבר האוטובוס ובכביש הצר ובגלל הסטיה היתה ההתנגשות".


ה. לאחר שבאי כח הצדדים סיכמו טיעוניהם, ניתנה הכרעת הדין ביום 28.6.99, בה קבעה כב' השופטת קמא כי האוטובוס נסע מכיוון מפעל דשנים לכיוון צומת קרית אתא והמונית נסעה בכיוון הנגדי. התאונה התרחשה בישורת, לאחר העקומה בכביש עליה נמצאים פסי הרכבת כיוון נסיעת האוטובוס, ולפני שהמונית הגיעה לפסי הרכבת, זאת לפי התרשים ת2/ והודאתו של המערער במוצג ת5/. גם מומחה ההגנה אישר שהתאונה התרחשה בישורת.


האוטובוס נפגע בצד הקדמי שמאלי והמונית בחזית צד שמאלי, בפינה השמאלית, כשהנזקים לאוטובוס ולמונית מפורטים בדו"ח הבוחן ת1/ סעיף 5.


שדה הראיה במקום התאונה הן לגבי האוטובוס והן לגבי המונית, היה מאה מטר לפחות, לפי דו"ח הבוחן, ת1/, סעיף 4. המנוח מצא את מותו כתוצאה מן התאונה. הנאשם ומר שגיב אינשטיין נפצעו.


ו. כב' השופטת קמא קיבלה את הסברו של בוחן התנועה כי הוא סימן את טביעות הצמיגים בכפול מחמת טעות. עוד קבעה כב' השופטת קמא שהתמונות מס' 3 עד מס' 7 שבמסגרת ת3/, הינן טביעות הצמיגים שהשאיר האוטובוס.


בהתייחס לטענת מומחה ההגנה אינג' ויסמן כי מאחר והאוטובוס נסע בקשת צריכות היו להופיע טביעות, כמופיע בשתי התמונות שבעמ' 6 של חוות הדעת נ4/, ציינה כב' השופטת קמא שככל הנראה לא נעשה הניסוי בתנאים זהים לסטיית האוטובוס בעת המקרה ולזוית הסטיה ולכן יתכן שהסימנים שהשאיר האוטובוס במקום התאונה שונים מאלה אשר בניסוי שערך אינג' ויסמן.


בנוסף מצא בוחן התנועה כי שברי הזכוכית וחלקי הפיברגלס שנקרעו מהאוטובוס נמצאו בשוליים השמאליים, כיוון נסיעת האוטובוס, דבר המצביע על כך שהתאונה ארעה קרוב לשוליים השמאליים כיוון נסיעת האוטובוס (לפי סעיף 9 במוצג ת1/) וניתן לראות זאת גם בתמונות 15, 16 ו17- שבמוצג ת3/. בתמונה מס' 17 נראים גם חלקים מן המונית.


עוד קבע הבוחן המשטרתי שהחריץ בגודל 20 ס"מ שנמצא 0.4 מ' מן השוליים השמאליים הוא מקום האימפקט, חריץ זה מופיע בתמונה 11 של ת3/ ומסומן בתרשים ת2/ באות ד'.


לפי סימני טביעות הצמיג (תרשים ת2/, וכפי שהם נראים בתמונות 3-9 של ת3/), הסיק הבוחן כי האוטובוס נסע בנתיב השמאלי כיוון נסיעתו וחסם את דרכה של המונית.


כב' השופטת קמא קיבלה את האמור בדו"ח הבוחן ואת מה שצויין בתרשים ת2/, כי טביעות הצמיגים הנראות בנתיב השמאלי הינן טביעות צמיגי האוטובוס, וכן קיבלה את קביעת הבוחן שצמיג המונית לא איבד אויר עובר לתאונה, אלא כתוצאה מן התאונה.


ז. כב' השופטת קמא הוסיפה וקבעה כי היא מקבלת את עדותו של עד התביעה מר ליזרוביץ (שישב כזכור כנוסע ברכב הטרנזיט הנהוג בידי מר זידאן שנסע מאחורי המונית של המנוח), כי הוא ראה את הכביש לפניו ואת אשר קורה בו ולכן ראה כי המונית נסעה בצד הימני של הכביש, בנתיב שלה, והאוטובוס אשר נסע מולם לא היה בנתיב נסיעתו אלא בנתיב הנסיעה של המונית (והטרנזיט), וכאשר האוטובוס סטה סטיה חזקה ימינה לכיוון נתיב נסיעתו הנכון, הוא פגע במונית.


כב' השופטת קמא קבעה שהיא איננה מקבלת את הטענה כי ממקום מושבו לא יכול היה העד ליזרוביץ לראות את הנעשה בכביש מלפניו.


לגבי התמונות מס' 1, 2 ו3- שבמסגרת חווה"ד של אינג' ויסמן, נ4/, שצולמו מטרנזיט דומה כדי להוכיח את הטענה שהעד מר ליזרוביץ לא יכול היה ממקום מושבו בטרנזיט לראות את הנעשה בכביש מלפניו, קבעה כב' השופטת קמא כי אלה מעוררות תמיהה, שכן לא ניתן בתמונות אלה לראות מאומה קדימה מעבר לחלון הקדמי, וכמו כן מכל כיוון לא רואים כלום דרך חלונות הטרנזיט והם נראים אטומים ולא שקופים.


העד מר ליזרוביץ גם העיד שאחרי שהמונית עקפה את הטרנזיט היא חזרה לנסוע בצד הימני של הכביש.
ח. לגבי חווה"ד של סגן ניצב אור ביחס לבדיקת דיסקת הטכוגרף, ציינה כב' השופטת קמא שהוא לא נחקר בחקירה נגדית ולכן היא קיבלה את ממצאיו בהתאם לת7/, והוסיפה כי המערער אישר שזהו הטכוגרף שהוא שם בבוקר התאונה באוטובוס.


השופטת הוסיפה וקבעה שאם למערער טענות לגבי תקינות הטכוגרף, היה עליו להוכיחן, וכן קבעה כי מהירות נסיעת האוטובוס בזמן האימפקט היתה 51 קמ"ש.


ט. לגבי עדותו של העד שגיב אינשטיין, שהיה כזכור נוסע במונית וישב בספסל האחורי ימני, העירה כב' השופטת קמא שהוא אמנם לא ראה את התאונה עצמה, אך העיד שהמונית נסעה בימין הדרך, והרבה לפני מקום התאונה היא עקפה את הטרנזיט וחזרה לנתיב נסיעתה. גם בשעה שהעד התכופף לקחת את התיק שלו (ולכן לא ראה את התאונה) לא חש העד בכל סטיה בנסיעתה של המונית.


י. כמו כן ציינה כב' השופטת קמא את עדותו של נהג הטרנזיט, עד ההגנה פתחי זידאן, שהעיד כי הן המונית והן האוטובוס נסעו כל אחד בנתיבם, וכי המונית לאחר שעקפה את הטרנזיט חזרה לנתיב הימני.


עד ההגנה פתחי זידאן לא העיד על סטיה של המונית, ובהתאם לעדותו, התרחשה התאונה במרכז הכביש, וזאת בגלל מהירות נסיעת האוטובוס והמונית בעיקול הדרך.


לפי התרשים נ2/, שהכין פתחי זידאן, ארעה התאונה על פסי הרכבת. אין מחלוקת שהתאונה לא התרחשה על פסי הרכבת, ולכן הסיקה וקבעה כב' השופטת קמא שדבריו אלה של עד ההגנה פתחי זידאן, כי התאונה התרחשה מחמת ששני כלי הרכב המעורבים נסעו מהר, נועדו לעזור למערער.


מאידך גיסא בכל עדותו לא העיד פתחי זידאן כי המונית סטתה שמאלה מנתיב נסיעתה.


יא. המערער בעדותו, כך ציינה כב' השופטת קמא, לא קבע באופן ברור את מיקום נסיעתה של המונית. בתחילת עדותו העיד המערער שהמונית לא נסעה בצד שלה אלא בנתיב נסיעתו, ואילו בהמשך העיד שהמונית נסעה באמצע הכביש והחליקה לעברו. בהתייחס לנסיעת הטרנזיט והמונית העיד המערער כי נראה לו שהם נוסעים בסדר. עוד היפנתה כב' השופטת קמא להודעת המערער, ת4/, עמ' 2 ש' 5-6, שם אמר שכאשר הבחין במונית לראשונה, הוא לא זכר בדיוק היכן היתה המונית בכביש.


בהתאם לכך קבעה כב' השופטת קמא שעדות המערער ביחס למקום הימצאות המונית עובר לתאונה, איננה חד משמעית, וגם לא ברור מדוע הבחין המערער במונית ממרחק 20 מ' בלבד, בשעה ששדה הראיה במקום הוא 100 מטר.


יב. לגבי עדות אינג' ויסמן, ציינה כב' השופטת קמא, שאין היא מוכנה לקבל את מסקנותיו ביחס לתסריט אפשרי של אופן התרחשות התאונה הואיל ותסריט זה מבוסס על הנחות ולא על ביסוס ממשי.


יג. מסקנתה הסופית של כב' השופטת קמא היתה כי מקובלת עליה עדותם של עדי הראיה כי המונית נסעה בצד ימין כיוון נסיעתה, וכי האוטובוס נסע בנתיב הנגדי, כיוון נסיעתו, דבר המקבל חיזוק על ידי קביעות הבוחן, אותן קיבלה כב' השופטת קמא כנכונות, לרבות התרשים המצביע על כיוון נסיעת האוטובוס, שגם לגביו קבעה כב' השופטת קמא כי הוא נכון, ומכאן שהתביעה הוכיחה את האמור בכתב האישום (פיסקה 17 של הכרעת הדין) ולפיכך, הרשיעה כב' השופטת קמא את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.


יד. בערעורו טוען ב"כ המערער שלא ניתן לתת אמון מלא בגירסת התביעה הואיל וחלק מעדי הראיה שהעידו מטעם התביעה, לא תמכו בגירסת התביעה. עד התביעה שגיב אינשטיין העיד שלא ראה את האוטובוס במרכז הכביש, כך העיד הן בהודעתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט.


עדות זו סותרת את גירסת התביעה ומעלה ספק של ממש בגירסתה שכן מדובר בעד תביעה שעדותו מכרסמת את ראיות התביעה.


מעדות עד הראיה פתחי זידאן, נהג הטרנזיט שהעיד מטעם ההגנה , וראה את התאונה, עולה שהן המונית והן האוטובוס היו כל אחד בנתיב שלו ולמרות שלא היתה סטיה ניכרת אחד כלפי השני, ארעה ההתנגשות כתוצאה מכך שהכביש במקום צר ומשובש.


טוען הסניגור שהואיל והעד מר זידאן היה נהג הטרנזיט, עדיפה עדותו על פני זו של עד התביעה מר ליזרוביץ, שהיה נוסע באותו טרנזיט, אך ישב מאחור ושדה ראייתו היה חלקי ומוסתר, ולכן שגתה כב' השופטת קמא כשהעדיפה את עדות מר ליזרוביץ על פני עדות פתחי זידאן. לדעת הסניגור טעותה זו של כב' השופטת קמא יורדת לשורשו של ענין.


מוסיף וטוען הסניגור שבית משפט קמא שגה כשדחה את חווה"ד של מומחה ההגנה אינג' ויסמן שסבר כי המונית החליקה לעבר האוטובוס של המערער וכתוצאה מכך נגרמה התאונה. לא היה מקום לדחות חוות דעת זו ללא ביסוס, קל וחומר כשהמומחה עשה ניסוי סימולציה לתאונה והתביעה לא הזימה, לא את ממצאי הניסוי ולא את מסקנותיו .
מכאן שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערער.


טו. בישיבת בית המשפט מיום 16.12.99 שמענו בפנינו חלק מדברי הסניגור, והורינו על השלמת טיעונים בכתב. בפנינו עתה סיכומי ב"כ המערער שהוגשו ביום 6.2.2000, וסיכומי ב"כ המשיבה שהוגשו ביום 30.3.2000.


עיינתי בפרוט' העדויות שהובאו בפני בית המשפט קמא, במוצגים שהוגשו, בהכרעת הדין של כב' השופטת קמא, בטיעוני ב"כ המערער, וטיעוניה של ב"כ המשיבה, ולדעתי אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיעה כב' השופטת קמא בהכרעת הדין שלה המבוססת הן על הראיות שהובאו בפניה והן על המסקנות ההגיוניות הנגזרות מן הקביעות העובדתיות אליהן הגיעה.


טז. אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים המבוססים על התרשמותה של הערכאה הדיונית מן העדויות שהובאו בפניה כשלערכאה הדיונית ניתנה האפשרות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים אשר הופיעו בפניה.


כמו בכל כלל קיימים, כמובן, היוצאים מן הכלל, כאשר עולה מתוך עיון בחומר הראיות שמסקנות בית המשפט אשר דן בתיק אינן עולות בקנה אחד עם הראיות, אך לא זה המקרה שבפנינו. מסקנותיה של כב' השופטת קמא מתיישבות לדעתי עם חומר הראיות שהיה בפניה.


אינני סבור שיש מקום לטרוניות שהעלה הסניגור במסגרת טיעוניו שבערעור.


יז. אשר לטענה שדברי עד התביעה מר שגיב אינשטיין סותרים את גירסת התביעה או מעלים לפחות ספק בגירסתה, הרי ציינה כב' השופטת קמא, ובצדק, שמר אינשטיין למעשה לא ראה את התאונה עצמה. העד אינשטיין אישר שהמונית עקפה את הטרנזיט לפני מקום התאונה, והספיקה לחזור לנתיב נסיעתה. (עיינו: דברי העד בעמ' 25 לפרוט'): "המונית נסעה בנתיב הימני", ובהמשך באותו עמוד: "כאשר קרתה התאונה המונית היתה בנתיב שלה". ובעמ' 26 לפרוט': "אני לא הרגשתי סטיה, אני חושב שאם היתה איזו סטיה, הייתי מרגיש בכך".


בעמ' 27 לפרוט': "העקיפה של המונית את הטרנזיט היתה הרבה לפני מקום התאונה. זה היה בקטע הישר לפני העיקול, שקדם לעיקול שהיה לפני מקום התאונה".


כפי שציינה כב' השופטת קמא בפיסקה ו' של הכרעת הדין, עמ' 71-72, אמר העד מר אינשטיין בעדותו, שרגע לפני התאונה הוא ראה את האוטובוס, ואזי התכופף לקחת את התיק שלו, ולכן בפניה עצמה העד לא ראה את האוטובוס, הואיל והתכופף לקחת את התיק (עמ' 26 לפרוט'), והוסיף כי הוא לא חש כל סטיה בנסיעתה של המונית.


יח. אין עדותו של מר אינשטיין סותרת את גירסת התביעה, ויובהר שעדות זו איננה עומדת בפני עצמה אלא היא אחת מן הראיות המבססות את גירסת התביעה כשיש עדויות ישירות שיש בהן כדי לבסס את הממצאים שביסוד הכרעת הדין כמו עדותו של עד התביעה מס' 3, מר אליעזר ליזרוביץ, שהיה נוסע ברכב הטרנזיט ואשר כב' השופטת קמא שקיבלה את עדותו, קבעה, ובצדק, בפיסקה 11 של הכרעת הדין, עמ' 78:



"עד זה הוא עד ראיה ובלי ספק ככזה לעדותו משקל רב".


זאת בנוסף כמובן, לעדות הבוחן המשטרתי שדבריו והסבריו היו מקובלים על השופטת קמא, לרבות דו"ח הבוחן והתרשים, כשהממצאים בזירת ארוע התאונה מתיישבים עם גירסת התביעה.


אשר לטענה ששדה הראיה שעמד לרשות עד הראיה מר ליזרוביץ היה חלקי ומוסתר, ציינה כב' השופטת קמא במפורש שאין היא מקבלת את הטענה כאילו ממקום מושבו לא יכול היה העד לראות את הנעשה בכביש לפניו. כב' השופטת גם דחתה במפורש, בפיסקה 11 של הכרעת הדין, את הנסיון להתבסס על התמונות 1, 2 ו3- שבנ4/ אשר צולמו מטרנזיט דומה כדי להוכיח את הטענה שמר ליזרוביץ לא יכול היה לראות את הנעשה בכביש. כב' השופטת קמא קבעה במפורש כי תמונות אלה כלשונה "מעוררות תמיהה".


יט. לענין עדותו של נהג הטרנזיט, מר פתחי זידאן, קבעה כב' השופטת קמא, בפיסקה 14 של הכרעת הדין, כי דברי מר זידאן כאילו שתי המכוניות המעורבות נסעו מהר וכאילו התאונה ארעה במרכז הכביש על פסי הרכבת (כשאין מחלוקת שהתאונה לא ארעה על פסי הרכבת) לא נועדו אלא לנסות לעזור למערער, ושוב, וכפי שרואים אנו, כל הטענות כולן אינן אלא טענות ביחס לקביעות עובדתיות, כשאין כל סיבה עניינית לפסול או לבטל קביעות שנעשו על ידי כב' השופטת קמא, ובמיוחד כשעולה מהכרעת הדין שכב' השופטת בחנה ביסודיות את הראיות שהובאו בפניה, נימקה והסבירה את מסקנותיה המבוססות היטב, ואין כל עילה להתערב בכך.


כ. לענין עדותו של המומחה אינג' גד ויסמן, ציינה כב' השופטת קמא בפיסקה 6 (ג) של הכרעת הדין, עמ' 76, כי המומחה לא בדק את המונית לאחר התאונה, הוא גם לא בדק את הטכוגרף נשוא תיק זה ובהעדר מכשירי פענוח מיוחדים, אין הוא יכול לפענח באופן מדויק זמנים, מרחקים ומהירויות ביחס לרגע ההתנגשות.


לגבי האפשרות (שלא הוכחה) שהאימפקט היה בנתיב הנסיעה של האוטובוס היפנתה כב' השופטת קמא לעדות מר ויסמן בעמ' 48 לפרוט', ש' 13-14 , שאין הוא יכול להצביע על נקודה מדויקת בתרשים שם קרה האימפקט, גם לא ברדיוס של מטר.


התמונות מס' 1, מס' 2 ו-מס' 3, שבחוות הדעת של אינג' ויסמן, (נ4/), אשר הוגשו כדי להוכיח שעד ההגנה מר ליזרוביץ ממקום מושבו בטרנזיט לא יכול היה לראות את מה שנעשה בכביש מלפניו, צולמו לא מהטרנזיט של עד ההגנה פתחי זידאן אלא מטרנזיט דומה (עמ' 48 לפרוט').


הטענה שמר ליזרוביץ לא יכול היה להבחין בנעשה בכביש ממקום מושבו שבטרנזיט נדחתה על ידי כב' השופטת קמא בפיסקה 11 של הכרעת הדין (עמ' 78) בציינה שתמונות אלה "מעוררות תמיהה", כמוסבר בפיסקה 11 של הכרעת הדין, ואין מקום להתערב בקביעה זו.


גם לגבי הניסוי שערך המומחה אינג' ויסמן מטעם ההגנה, (עיינו: חוות הדעת המשלימה, נ4/ והצילומים המצורפים לאותה חוות דעת) קבעה כב' השופטת קמא, בפיסקה 9 של הכרעת הדין, עמ' 77, שככל הנראה הניסוי לא נעשה בתנאים זהים לסטיית האוטובוס בעת המקרה, לרבות זוית הסטיה, ולכן יתכן שהסימנים שהשאיר האוטובוס במקום התאונה שונים מן הטביעות שנשארו בניסוי שנערך על ידי אינג' ויסמן, כעולה מן התמונות שבעמ' 6 לחוות דעתו המשלימה נ4/.


לכן אין לקבל את טענת הסניגור כאילו דחתה כב' השופטת קמא את חוות דעתו ומסקנותיו של עד ההגנה אינג' ויסמן ללא נימוקים ובאופן סתמי ביותר, כטענת הסניגור.


אדרבא, עולה מדבריה הנ"ל של כב' השופטת קמא שמסקנתה בפיסקה 16 של הכרעת הדין, שאין היא מוכנה לקבל את מסקנותיו של מומחה ההגנה, נובעת מן הנימוקים שהיא פירטה קודם לכן אחד לאחד, ובעטיים היא סברה שאין מקום לקבל את עמדתו של המומחה, ומאידך גיסא, היא ציינה מפורשות שהיא מקבלת את הסברו של בוחן התנועה.


לאור האמור לעיל, אני סבור שיש לדחות את הערעור בכל הנוגע להכרעת הדין.


כא. משניתנה הכרעת הדין ביום 28.6.99, האזינה כב' השופטת קמא לדברי בתו הבכורה של נהג המונית המנוח, הגב' ליזי רוטמן (עמ' 80-81 לפרוט') שסיפרה על ההלם האדיר שנגרם למשפחתה לאחר שאביה המנוח קיפח את חייו בתאונת הדרכים הנדונה, וכדבריה:



"המשפחה שלנו נהרסה כתוצאה מאסון זה, אמי נשארה לבד וכל המשפחה כואבת".


התובעת סיכמה טיעוניה והפנתה לכך שלמערער 11 הרשעות קודמות בתעבורה, (ת8/), ובהן 4 עבירות בגין מהירות, וכן אי ציות לתמרור עצור, כששתיים מתוך עבירות המהירות הינן תוך חודשיים בשנת 1994.


עוד ציינה התובעת שבתאריך 2.4.96 היה המערער מעורב בתאונת דרכים מחמת אי שמירת מרחק בשעה שנהג באוטובוס, כתוצאה מכך נשלל רשיונו באופן מינהלי ל60- יום, אך הוחזר לו במועד מוקדם יותר, דהיינו, ביום 15.5.96, ובתאריך 8.6.96 התרחשה התאונה הקטלנית הנדונה כאן.


התובעת הדגישה את עברו התעבורתי של המערער והיותו מסכן את ציבור המשתמשים בדרך, ועמדה על החמרת רמת הענישה, וההפחתה היחסית במשקל הנסיבות האישיות של הנאשמים בעבירות אלה, ועמדה על כך שיושת על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת, קנס הולם ופסילה לצמיתות.


כב. במקביל ביקש ב"כ המערער בטיעונו בפני כב' השופטת קמא להזמין חוות דעת של הממונה על עבודות שירות. בחוות הדעת מיום 10.8.99 נמצא המערער מתאים לביצוע עבודת שירות והוצע כי יבצע עבודה זו בעבודות סיוע ואחזקה בעירית שפרעם או מועדון לקשיש שפרעם.


טיעונו של הסניגור נשמע בפני בימ"ש קמא בישיבה נפרדת שהתקיימה ביום 13.9.99, בה גם השמיע המערער עצמו את דבריו, ואף הגיש לכב' השופטת קמא מכתב המפרט את נסיבותיו האישיות (מוצג נ11/) בו ציין כי הוא סובל מאז התאונה מסיוטים וחרדות תוך שינה, זאת בנוסף לכאבים פיסיים (ראש, צוואר, וגב).


המערער נשוי ואב לשני ילדים קטנים ומתגורר בצוותא עם הוריו ושתי אחיות, ולדבריו הוא מפרנס יחיד המנסה לתמוך בהוריו, כשמשכורתו כ2,400- ש"ח לחודש + השלמת הכנסה של 850 ש"ח לחודש.


שני ילדיו של המערער סובלים ממחלת האסטמה ולעיתים יש צורך להעבירם בלילה לבית חולים. המערער מתגורר בשכונה נידחת בשפרעם וקיים קושי בהשגת מונית או תחבורה ציבורית.


רעיית המערער סובלת, לטענתו, מאז המקרה, מחמת הרגשת חרדה לגורלו ולגורל המשפחה, אביו סובל מדיסק בגב, ואמו סובלת מסכרת ולחץ דם גבוה, לאחותו נכות בשיעור של 75%.


גם בטיעונו שבעל פה מיום 13.9.99 פירט המערער בפני כב' השופטת קמא את נסיבותיו האישיות.


הסניגור הדגיש בטיעונו בפני כב' השופטת קמא ביום 13.9.99 כי התאונה התרחשה בכביש צר. די באי-שמירה קלה על הימין על מנת להיות מעורב בתאונה כפי שהתרחשה בשים לב לעובדה שהמערער נהג ברכב רחב, דהיינו, אוטובוס.


הסניגור הוסיף והדגיש את המשמעות הקשה של פסילת רשיון הנהיגה של המערער שפירושה פגיעה במשפחתו שהרי פרנסתו מבוססת על רשיון הנהיגה בשים לב למקצועו כנהג אוטובוס.


לבסוף טען הסניגור שלא היה בנהיגת המערער דבר מקומם, אלא מדובר באירוע של חוסר זהירות מסויים שהסתיים בתוצאה קטלנית כשלטענתו הנהג המעורב תרם גם הוא את חלקו לארוע.


כג. בגזר הדין מיום 20.10.99 הדגישה כב' השופטת קמא שעל בתי המשפט לתרום את חלקם, במידת האפשר, לבלימת הנגע החמור של תאונות הדרכים לאור התוצאות הקטלניות הקשות של נגע זה, כשבמכלול הנסיבות על ביהמ"ש להנחות עצמו בהתאם לפסיקה הנוהגת, כמו, למשל, בענין רע"פ 2842/96, כחלון נגד מדינת ישראל, תקדין עליון 96 (2) עמ' 48 (כב' השופט י. טירקל) וכן כב' הנשיא מ. שמגר ב-רע"פ 262/91 ארביב נגד מדינת ישראל, מ"ה (2) פד"י , עמ' 580, וכן רע"פ 4489/92 סריה רפאל נגד מדינת ישראל, מ"ו (5) פד"י, עמ' 176, בעמ' 182.


סוף דבר הגיעה כב' השופטת קמא למסקנה שעליה להפחית את המשקל היחסי של הנסיבות האישיות של המערער לעומת חומרת המעשה ותוצאותיו הקטלניות , ולפיכך דנה את המערער ל24- חדשי מאסר, מתוכם 8 (שמונה) חדשי מאסר בפועל, והיתרה על תנאי למשך שנתיים, קנס בסך 4,000 ש"ח, או 40 ימי מאסר במקומם, ופסילת המערער מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 9 שנים. ריצויו של עונש המאסר בפועל עוכב.


כד. בערעורו קובל הסניגור המלומד על חומרת הענישה שבגזר הדין שבערעור ועותר הוא לקיצור עונש המאסר בפועל והמרתו בעבודת שרות, וכן קיצור תקופת הפסילה וסיוגה כך שלא תחול במקום מגוריו של המערער.


בין יתר הדברים טוען הסניגור שהמערער אדם נורמטיבי הכורע תחת עול פרנסת משפחתו, ועליו להתמודד עם קשיים רבים: ילדיו החולים, אחותו הנכה, וזוג הורים קשישים ללא מקור פרנסה, וכן יש להתחשב בחרטה הכנה כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו של המערער נ11/.


לדעת הסניגור העונש כפי שהוטל על המערער בשים לב לנסיבות הנ"ל, חורג מעקרון המידתיות.


ב"כ המערער צירף פסקי דין לא מעטים שנועדו לתמוך בעמדתו.


ב"כ שני הצדדים התייחסו בסיכומיהם המפורטים והמנומקים, גם לסוגיית הענישה (בנוסף לטענותיהם באשר להכרעת הדין), כל אחד מנקודת מבטו, כמובן, כשב"כ המשיבה מסתמכת, בין היתר, על פסה"ד שבענין רע"פ 2842/96, כחלון נגד מדינת ישראל, תקדין עליון 96 (2) עמ' 48, ולרבות גם פסיקה של בית משפט זה.


כה. למותר לציין שאיש אינו יכול לחלוק על דברי כב' השופטת קמא שכתבה במבוא לגזר הדין, עמ' 88, שורות 13-16:


"לא תהיה זו הגזמה, ולא סיסמה ריקה מתוכן, אם אומר שכבישינו הפכו לשדה קטל. המספרים המתפרסמים חדשות לבקרים אודות נפגעי תאונות הדרכים, מצביעים על נגע המחייב מלחמת חורמה לבלימתו. לא אתרום את חלקי הדל לעצירת נגע זה, אם לא אתן ביטוי בגזר דין זה, למגמה שמטרתה לעשות כל אשר ניתן לעיל ידינו כדי לעצור את הנגע הנורא שבנפשנו הוא".


המציאות העגומה שבכבישים אכן מצדיקה, לדאבון הלב, דבריה אלה של כב' השופטת קמא, ולא נותר לנו אלא לאמצם כפי שהם.


על כך יש להוסיף את עברו התעבורתי של המערער שרשיון הנהיגה לאוטובוס הונפק לו ב1991- ולחובתו מאז עבירות, בין היתר, גם בגין מהירות מופרזת, אי- ציות לתמרור עצור, וכן תאונת דרכים בגין אי שמירת מרחק בתאריך 2.4.96, שבעטיה נשלל רשיון הנהיגה שלו ל60- יום, בפסילה מינהלית, הוחזר מוקדם יותר ב- 15.5.96 וזמן קצר לאחר מכן, ביום 8.6.96, התרחשה התאונה הנדונה כאן.


כו. חרף כל זאת, ובצד השיקולים החשובים וכבדי המשקל של מהות העבירה וחומרתה, על ביהמ"ש לשקול גם את תיקונו של הנאשם ושיקומו. עמד על כך המשנה לנשיא כב' השופט בדימוס, מ. אלון, ב- ע"פ 433/89 אטיאס נגד מדינת ישראל, מ"ג (4) פד"י, עמ' 170, בעמ' 174:



"בנוסף לכל השיקולים האמורים, קיים ועומד השיקול החשוב והמהותי של תיקונו של הנאשם ושיקומו, ובהתקיים, במקרה מסויים, נסיבות מיוחדות ונכונות ייתכן ששיקול אחרון זה יגבר על השיקולים האמורים האחרים ויקבע באותו מקרה מסויים את מידת העונש וצורתו. "ענישתנו היא ענישה אינדיווידואלית של כל עבריין באשר הוא שם". (ע"פ 291/81 פלוני נגד מדינת ישראל, ל"ה (4)פד"י, 438, בעמ' 442). זאת תורת הגישה האינדיווידואלית בתורת הענישה, המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים "להקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסויים הראוי לכך תשמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שיידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים ........ ". (ההדגשה שלי).


כז. במקרה שבפנינו נראה לי כי יש לדחות את הערעור על גזר הדין ככל שזה מתייחס לאורך תקופת פסילת רשיון הנהיגה של המערער (תשע שנים) וגם אין מקום לסיוגה של הפסילה.


אכן, המערער, נהג אוטובוס במקצועו, עליו לפרנס את רעייתו ושני ילדיו הקטנים, ולפי הנטען גם את הוריו, בנוסף גם נטען שבפנינו ששני ילדיו של המערער חולי אסטמה וזקוקים לעתים להסעה לטיפול רפואי ואחת מבין שתי אחיותיו של המערער נכה בשיעור של 75%.


בענין זה חייב יהא האינטרס האישי של המערער להידחות מפני האינטרס הציבורי גם אם נראה לעין ששלילת רשיון הנהיגה לתקופה של תשע שנים למי שמקצועו נהיגת אוטובוס פירושה פגיעה משמעותית בפרנסתו ופרנסת בני משפחתו, וגם כשקיימות נסיבות אישיות לא קלות, כנטען ע"י המערער בטיעונו בעל פה, בפני כב' השופטת קמא, ובמכתבו נ11/.


על אף שיקולים אישיים אלה של המערער ראוי ונכון הוא להרחיק את המערער מנהיגת רכב לתקופה ארוכה של שנים, כפי שבצדק קבעה כב' השופטת קמא בגזר הדין, וזאת בשים לב לנהיגתו הרשלנית של המערער שגרמה לכך שנהג המונית המנוח קיפח את חייו, דבר שהביא אסון על משפחתו, כעולה מדבריה הנוגעים ללב של בת המנוח גב' ליזי רוטמן.


מי שמסכן ברשלנותו את המשתמשים האחרים בדרך, כפי שעשה המערער, ראוי הוא להרחיקו מנהיגת רכב לשנים ארוכות, ואפילו הדבר כרוך בפגיעה ממשית בפרנסתו ופרנסת משפחתו, וגם כשקיימות נסיבות אישיות נוספות, כמתואר בטיעוניו של המערער.


כח. מאידך גיסא, נראה לי שניתן היה להסתפק במקרה זה בהטלת עונש מאסר בפועל לתקופה של שישה חודשים אותם יוכל המערער לרצות בעבודת שרות, כשלענין זה נראה לי שיש מקום לאזן בין האינטרס הציבורי, עליו כבר עמדתי, לבין הנסיבות האינדיווידואליות שבתורת הענישה, כעולה מתוך ע.פ. 433/89, שמתוכו ציטטתי לעיל את דבריו של כב' המשנה לנשיא (בדימוס) השופט מ. אלון.


יחד עם זאת נראה לי שראוי להציב את המערער לביצוע עבודת שירות כאלונקאי בחדר המיון של נפגעי תאונות באחד מבתי החולים הציבוריים.
הממונה על עבודות שירות יתבקש להתאים למערער מקום עבודה בהתאם לכך.


ניתנה לי ההזדמנות לעיין בחוות דעתו של חברי, כב' השופט י' דר.
בשים לב לאמור בסעיפים 5, 6 ו7- של חוות דעתו, נראה לי להוסיף ולהעיר כאן, שאם יהא הממונה על עבודות שירות בדעה שלא ניתן לשבץ את המערער בעבודה מסוג זה, בין אם לפי שיקוליו של הממונה, ובין אם על-פי שיקולים של משרד הבריאות או בתי-החולים, כי אז יוכל, כמובן, הממונה על עבודות שירות לשקול בדבר, ולהורות על שיבוצו של המערער בעבודה אחרת בבית חולים ציבורי שתהא קרובה, במידת האפשר, לעבודה שצויינה לעיל.


חוות דעתו המשלימה של הממונה על עבודות שירות תומצא, (לאחר הפנייה חוזרת של המערער אל הממונה) לבית-משפט השלום, שיתן לאחר מכן החלטתו בעניין זה.


כט. לאור כל האמור לעיל הייתי מציע לחבריי כדלקמן:


1. לדחות את הערעור על הכרעת הדין.


2. לקבל חלקית את הערעור על גזר הדין, בכל הנוגע לעונש המאסר בפועל, ולהורות כי המערער ירצה עונש מאסר של 6 (שישה) חודשים בפועל, וזאת בדרך של עבודת שירות, כאלונקאי בחדר המיון של נפגעי תאונות באחד מבתי החולים הציבוריים, כפי שיורה הממונה על עבודות שרות.


אם יהא הממונה על עבודות שירות בדיעה שאין אפשרות לשבץ את המערער בעבודה מסוג זה, בין אם על-פי שיקוליו, ובין אם על-פי שיקולים של משרד הבריאות, או בתי-החולים, יורה הממונה על שיבוץ המערער בעבודה אחרת בבית חולים ציבורי, שתהא קרובה במידת האפשר לעבודה שצויינה לעיל.


למטרה זו יוחזר התיק לבית-משפט השלום, דהיינו, להפנייתו החוזרת של המערער אל הממונה על עבודות שרות, לצורך קביעת שיבוצו של המערער לעבודה בהתאם לאמור לעיל, ולאחר שתומצא חוות דעתו המשלימה של הממונה על עבודות שירות, יתן בית-משפט השלום את החלטתו בעניין זה.


3. תקופת המאסר על תנאי תועמד על 18 חודשים [למשך שנתיים], כשהתנאי הוא כפי שקבעה כב' השופטת קמא בגזר הדין.
עונשי הקנס והפסילה יישארו גם הם בעינם ללא שינוי.

י. גריל - שופט



השופט י. דר:


עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט י' גריל, ואני מסכים לה, למעט אותו חלק שענינו התערבות באורך תקופת המאסר.


1. להתערבותה של ערכאת ערעור בענישה נקבעו בפסיקה עקרונות.
עקרונות אלה מבוססים ומושתתים היטב בשיטתנו, ואביא להלן רק חלק קטן מן האמירות בענין זה:


"רק סטייה מהותית מן המידה הסבירה או התעלמות ממרכיב משמעותי, שאותו צריך היה להביא בחשבון, הן שעשויות להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. כך נוהג בית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור, וכך חייב לנהוג בית-משפט מחוזי בשבתו כערכאת ערעור" (ר"ע 439/85 מדינת ישראל נ' איתן רז, פ"ד לט(3), 225).


"בית משפט זה הצביע לא אחת על כך, כי ערכאת ערעור, הדנה במידת העונש, אינה צריכה להעמיד את העונש על אותו שיעור אשר אותו היא היתה גוזרת לו ישבה כערכאה ראשונה. ההתערבות מוצדקת רק באותם מקרים, שבהם יש סטייה מהותית ממה שהולם את נסיבות העניין.
...
אין להבין מדברי אלה כאילו מוגבל בית המשפט שלערעור באופן המונע ממנו התייחסות עניינית למעשה העבירה הספציפי המובא לפניו או לעבריין המסוים הניצב לפניו. ביקשתי אך להדגיש, כי מידת ההתערבות צריכה להיות מרוסנת וסלקטיבית. רצוי שבית-משפט שלערעור ייתן דעתו להשלכות שיש להקלה תדירה בעונשים, שנגזרו בשל עבירות התנועה, על האפקטיביות של פעולתם של בתי המשפט המיוחדים, אשר הוקמו כדי לטפל בתופעה הקשה של עבריינות התנועה, המפילה חללים רבים מדי שבוע" (הנשיא שמגר, בר"ע 714/85 מדינת ישראל נ' מנשה פיש, פ"ד לט(4), 809).


"כערכאת ערעור על בית המשפט לבחון, אם שיקוליו של בית המשפט המחוזי היו סבירים ואם תאמו את נסיבות העבירה ומהותה, ואם ניתן משקל נאות לנסיבות המקרה לחומרה ולקולא.
אין בתי-משפט שלערעור מתערב במידת העונש, אלא אם מופלג הוא בחומרתו או בקולתו." (ע"פ 10/86 מרים זגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 769).


"אין בית-משפט שלערעור מתערב בעונש שהושת, אלא אם עונש זה סוטה במידה ניכרת וחורגת ממדיניות הענישה המקובלת." (ע"פ 786/84 שלום הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2), 714).


"התערבות ערכאת הערעור בהערכת הערכאה הדיונית לגבי מידת העונש הראויה היא לגיטימית רק באותם מקרים שבהם מתגלות בפסק הדין, המועבר תחת שבט הביקורת בערכאת הערעור, טעות מהותית או סטייה בעלת משקל מן העונש הראוי." (ע"פ 101/88 מדינת ישראל נ' עמוס בוארון, פ"ד מב(2), 344).


2. על פי עקרונות אלה, דחינו, בימים אלה, ערעור על גזר דין, ויחד עם חברנו, השופט ס' ג'ובראן, כתבנו את הדברים הבאים:


"זאת ועוד, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב במידת העונש שנגזר על ידי הערכאה הראשונה, אלא אם חרג הוא מהותית לקולא או לחומרה.
אין ערכאת הערעור בוחנת מה היתה גוזרת לו עמדה בנעלי בימ"ש קמא, ואין היא משקללת כל מרכיב ומרכיב בגזה"ד.
מה שנבחן הוא, הגישה העקרונית שהנחתה את בימ"ש קמא והאם התוצאה הסופית, מתקבלת על הדעת." (ע"פ 599/00 אלעזזמה סלימאן נ' מדינת ישראל; ניתן 6.4.00).


3. מן הכלל אל הפרט. תאונות הדרכים הן שדה קטל, שבו נפגעים, נהרגים ונפצעים אלפים מדי שנה. זכורה לי סטטיסטיקה לפיה, מאז קום המדינה, עלה מספר ההרוגים בכבישים על מספר הרוגי המלחמות בארץ.
בתיקים אלה לא מוגש לנו תסקיר קרבן, ואנו נחשפים רק לקושי של הנאשם - ולא לכאב הנורא של הקרבנות ומשפחותיהם, ולסופיות שבמות אהובים.
עם זאת, בעוד שבמלחמה נזעקים כולם, הרי תאונות דרכים מתקבלות כ"מכת טבע" שאין לה פתרון. זה המולך, וקיבלנו עלינו לספק לו קרבנות האדם.


4. חלקה של הרשות השופטת במלחמה בתאונות הדרכים הוא בענישה, שחלקה העיקרי הרתעה. הענישה בתאונות דרכים קשה מן הענישה בעבירות פליליות אחרות, שכן כאן אין אנו עוסקים בעבריינים שבחרו להם את הפשיעה כדרך חיים, אלא עיסוקנו, בדרך כלל, באנשים מן הישוב, שמחמת פזיזות או רשלנות גרמו לתאונה.
אלה אנשים נורמטיביים, המנהלים אורח חיים רגיל. יש להם משפחה ומקום עבודה. מעורבותם בתאונה פגעה בהם - לעתים פיזית ובמרבית המקרים נפשית. הם מתחרטים. אין דבר שהם רוצים יותר מאשר להחזיר את הזמן לאחור ולמנוע את התאונה, אילו יכלו לעשות כן.
התאונה וההליך המשפטי שבעקבותיו פגעו בהם ובמשפחתם גם כלכלית. מאסר בודאי יפגע יותר.
אלה אנשים שמרביתם אינם מורגלים בהליכים פליליים ומקומם אינו בכלא. דא עקא, שלא נמצאה דרך יעילה יותר להרתעה מאשר ענישה, ובראש סולם הענישה נמצא המאסר.
המאסר קשה לכולם, ולמי שאינו יוצא ובא בכלא, היא קשה שבעתיים.


"כל עונש הוא תוצאה של שיקולים שונים, כגון הענשה, הרתעה, החזרה למוטב. כל עונש חייב להתחשב בנסיבותיו האישיות של העבריין. כאשר העבירה חמורה בנסיבותיה, משקלם של השיקולים האישיים פוחת לעומת השיקולים הציבוריים." (ע"פ 10/86 הנ"ל, 772).


"השאלה, הניצבת לפני ערכאת הערעור, אינה, מה העונש אשר אותו היה גוזר השופט, לו היה יושב על מדין בערכאה ראשונה ודן בעניין מעיקרו, אלא אם קיים טעם מן הטעמים, המצדיק התערבותה של ערכאת ערעור בעניין שנפסק בו בערכאה ראשונה" (ע"פ 414/85 שלום דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 363).


השופטת קנטור בחנה את השיקולים נכונה וגזרה דינו של המערער.
האם טעתה טעות גסה? בעיני - לא.


5. ענין אחרון הוא המלצת חברי שתקופת המאסר תרוצה בעבודות שירות "כאלונקאי בחדר המיון של נפגעי תאונות באחד מבתי החולים הציבוריים".
המחוקק מסר בידינו קביעת עונשו של מי שהורשע ותחם לנו תחומים:
קיימת רשימה סגורה של סוגי עונשים (פרק ט' בחוק העונשין, תשל"ז1977-) ורק מתוכם אנו יכולים לבחור כיצד להעניש את הנאשם. ביחס לכל עבירה נקבע מקסימום וביחס לעבירות מסויימות גם מינימום. למספר עבירות נקבע עונש חובה.
המחוקק הסמיך אותנו לקבוע שעונש מאסר שבין שלושה חדשים לששה חדשים ירוצה בעבודות שירות. הוא הקים גוף מקצועי שתפקידו לבחון התאמת כל מורשע המופנה אליו לעבודות שירות (בכלל) ולסווג של עבודת שירות (בפרט). הוא הממונה על עבודות שירות (להלן - הממונה; סימן ב'1 לפרק י' בחוק העונשין, תשל"ז1977-). הממונה מוסמך לקבוע שמי שהופנה אליו כלל אינו מתאים לריצוי עבודות שירות בתוקף סמכותו, ואין אנו מוסמכים לכפות עליו העסקת מורשע שנדחה על ידו.
סווגה של עבודת השירות, מקומה ותנאיה נקבעים על ידי מנכ"ל שירות התעסוקה (ס' 51א. לחוק העונשין).
בית המשפט אמנם הוסמך "לקבוע תנאים לעבודת השירות" (ס' 51ב.(ג) לחוק העונשין), אבל על פי נוסח הסימן, ועל פי הגיונם של דברים, אין קביעה זו כוללת הצבת מורשע לעבודת שירות במקום שאינו נכלל באלה שנקבעו על ידי מנכ"ל שירות התעסוקה.


6. בהצעת חברי, שנוסחה כהוראה לממונה, כי המערער ישא את עונשו בעבודות שירות, בתפקיד מסויים ובמקום מסויים, שתי בעיות:

חברי אינו מנמק את קביעתו בדבר דרך ריצוי העונש.
ניתן להניח שקביעתו מבוססת על העבירה בה הורשע המערער, ולא על תכונה אישית של המערער.
עוד ניתן להניח, שחברי סבור שלעבודה כזו, של אלונקאי בחדר מיון, יש ערך "מחנך". הנושא לא הועלה בפנינו בהליך, ונראה לי שמדובר בהנחה שלא נבדקה עד תום. אם מדובר בפתרון יעיל, שמא יוחל על כל המורשעים בעבירות תנועה?



7. ככל שהדבר תלוי בי, לא הייתי קובע את דרך ריצוי העונש, ולכל היותר הייתי ממליץ בפני הממונה לבדוק אפשרות להעסקת המערער בבית חולים, במקום בו יראה נפגעי תאונות דרכים. אני סבור שראוי שהממונה יקבע את דרך ריצוי העונש, שמא יש בידיו מידע לפיו אין עיסוק זה מתאים למי שהורשע בגרימת מוות בתאונת דרכים? ואולי מיועד עיסוק זה, או דומה לו, למי שהוטלו עליו עבודות לשירות הציבור בגין מעורבות בתאונת דרכים ולא למי שמרצה עונש מאסר בעבודות שירות? ואולי תפקיד אלונקאי בבית חולים הוא מקצועי, מבוצע רק על ידי מי שזה תפקידו ולא על ידי אחרים? ושמא מעדיף משרד הבריאות שבחדר מיון כלל לא יועסק מי שמרצה עונש מאסר?



לסיכום, לדעתי אין זה ראוי שאנו נורה על דרך ריצוי מסוימת לריצוי מאסר בעבודות שירות. בודאי שלא ראוי שנעשה כן מבלי לשמוע תחילה עמדת ב"כ הצדדים, שהרי נושא זה לא עלה במהלך שמיעת הערעור, וגם אז - נסתפק בהמלצה בפני הממונה על עבודות שירות.

י. דר - שופט



השופט ס. ג'ובראן [אב"ד]:


אני מצטרף לדעתם של חבריי, כב' השופט י. גריל וכב' השופט י. דר, בנוגע לדחיית הערעור על הכרעת הדין.


לעניין גזר הדין ולאחר ששעיינתי בחוות דעתם של חבריי, החלטתי להצטרף לדעתו של חברי כב' השופט י. דר, משמע: להשאיר את גזר דינו של בית משפט קמא על כנו.
להלן נימוקיי:


ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין , אלא אם תשתכנע:


1. כי לנגד עיני הערכאה הראשונה עמדו שיקולים פסולים, או שיקולים מוטעים.
2. כי העונש שנגזר מופרז באורח "קיצוני" לקולא או לחומרא.
(ראה לעניין זה י. קדמי, על סדר הדין הפלילים, חלק שני (ספר שני) 1169).


כידוע, מתערבת ערכאת הערעור במידת העונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה (ראה בין היתר ע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מדינת ישראל מ"ו(5) 176,182.
אין זה המקרה שלפנינו.


ודוק:

"כפי שהודגש כבר בערעורים אין ספור, קביעת העונש היא, בעיקרו של דבר, עניינו של בית המשפט של ערכאה ראשונה. הוא שהתרשם ישירות מאישיותו של הנאשם... הוא שמכיר את העונשים המקובלים במקום מושבו...מקובל שאין בית המשפט לערעורים מתערב במידת העונש אפילו סבור הוא כי העונש מופרז קמעה לקולא או לחומרה."

(ברק, הענישה הפלילית, עמ' 195).


לאחר עיון בכל החומר שהונח בפני ושמיעת טיעוני שני הצדדים, סבורני כי תוצאת התאונה ונסיבותיה אינן מצדיקות את התערבותנו, חרף נסיבותיו האישיות של המערער אשר הובאו בחשבון כראוי על ידי שופטת בית משפט קמא.


אכן, גזירת דינו של נהג שהינו אדם נורמטיבי שיש לו משפחה, ילדים ומקום עבודה, אשר התרשל לשבריר שניה אינה מן הקלים.


"...לפתע פתאום חרב עליו עולמו ובלא אזהרה והתראה הוא מוצא עצמו על ספסל הנאשמים, לאחר מכן בדרך כלל מאחורי סורג ובריח. מאידך, גם קורבנותיו של נהג זה יוצאים לדרכם בבוקרו של יום, נפרדים מיקיריהם בלא כל תכונה מיוחדת ובערבו של יום אינם שבים עוד אל ביתם כי אם מושבים אליו. מסכת עובדתית זו שבה הנאשם בדרך כלל אינו עבריין, אלא בלתי זהיר רגע, וגם הקרבן אינו צופה את מותו הקרוב, נלקחה בחשבון כדבר שבשגרה בעת שבא ביהמ"ש לגזור את דינו של הנהג".
(ע"פ 674/98 (מחוזי חיפה) בנימין פרץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).


על אף זאת, וכפי שנקבע ברע"פ 2842/96 כחלון ויקטור נ' מדינת ישראל, תקדין עליון, כרך 96(2), 1996, עמ' 481:
"הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את לבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך".


חרף הזדהותי עם נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, איני מוצא לנכון להקל עימו. שכן ולאור הפסיקה בנושא, מתגמדות נסיבותיו האישיות של המערער מול הצורך בהתרעה ומול התפקיד אותו ממלאת הענישה במאמץ לצמצם את עבריינות התנועה ולהילחם בתאונות הדרכים.


עוד נאמר בהקשר זה בבית משפט זה בע"פ 835/99 (מחוזי חיפה) סלימאן רביב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):
"מצב דברים זה מצדיק ענישה הולמת אשר תיקח בחשבון את ערכם של חיי אדם שקופדו על לא עוול בכפם בתאונת דרכים, בגין רשלנות, של המערער. הענישה חייבת להלום את תוצאות התאונה ובמקרה דנן, במידה רבה נדחים השיקולים האישיים הצידה ולאחר התוצאות החמורות אין לומר ש- 12 חודשי מאסר מהווים ענישה חמורה יתר על המידה".


לסיכום - על אף מצבו האישי הקשה של המערער, אין סיבה להתערב בגזר הדין ואין לומר שהענישה שהוטלה על המערער חמורה עד כדי שנתערב בה.


ס. ג'ובראן, שופט[אב"ד]



הוחלט פה אחד לדחות את הערעור על הכרעת הדין.


כמו כן הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור על גזר הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קנס אוטובוסים

  2. נזק דלת אוטובוס

  3. פגם באוטובוס

  4. התנגשות באוטובוס חונה

  5. תאונה עם מיניבוס

  6. התנגשות באוטובוס

  7. תביעה בגלל אוטובוס מלא

  8. אוטובוסים - תקנות התעבורה

  9. נפילה בתחנת אוטובוס

  10. תאונת אוטובוס קטלנית

  11. אוטובוס דרס הולך רגל

  12. הנחה תלמידים אוטובוס אילת ?

  13. תביעה נגד נהג אוטובוס

  14. אוטובוס מפרקי – עבירת תנועה

  15. גניבת תיק תא מטען של אוטובוס

  16. תביעה נגד דן – איחור אוטובוס

  17. איחור אוטובוס - האם יש חוק ?

  18. תביעה על התנהגות נהג אוטובוס

  19. התנגשות אוטובוס ומשאית

  20. איחור אוטובוס - תביעת פיצויים

  21. תאונה בין אוטובוס לבין מאזדה

  22. תאונה של אוטובוס דן - כביש 5

  23. תלונה על המתנה לאוטובוס

  24. נהג אוטובוס אגד - תאונת עבודה

  25. נפילה בירידה מהאוטובוס

  26. מכרז להסעות מיוחדות באוטובוסים

  27. נהיגה באוטובוס - כאבי גב

  28. הרשעת נהג אוטובוס - ערעור

  29. נפילה באוטובוס - תשלום תכוף

  30. הסעת נוסעים באוטובוס בלי רישיון

  31. נהג אוטובוס - בדיקת חפץ חשוד

  32. נהיגה ללא אישור בדיקת חורף

  33. גרימת מוות ברשלנות – נהג אוטובוס

  34. פיצוי על מונית – אוטובוס לא הגיע

  35. עיקום רגל בירידה מהאוטובוס

  36. פיטורי נהג אוטובוס בחברת דן

  37. פיצוי על איבוד תיק באוטובוס

  38. תאונה עם אוטובוס מפרקי בכיכר

  39. איך מוכיחים איחור של אוטובוס אגד ?

  40. איחור אוטובוס בגלל פקקים – פיצויים ?

  41. פרסומת על גבי אוטובוסים – תביעת לשון הרע

  42. כרטיס נסיעה באוטובוס לקהיר ובחזרה - תביעה

  43. זיכוי נהג אוטובוס על פגיעה בהולך רגל

  44. קנס על אי ביצוע שירות נסיעה באוטובוס ציבורי

  45. הצעת חוק חניה בתחנת אוטובוס בימי מנוחה

  46. תקלות בקו אוטובוס של אגד – האם אפשר לתבוע פיצויים ?

  47. תביעה נגד אגד על איחור אוטובוס - פיצוי איחור לעבודה

  48. תאונה בקרבת צומת שאפשרה לאוטובוס פניה שמאלה מנתיבו

  49. רישיון נהיגה אוטובוס - ותק 4 חודשים בלבד – כיסוי ביטוחי ?

  50. נדחתה תביעת נכה בגין סירובו של נהג אוטובוס להיצמד למדרכה

  51. תאונת דרכים: נהג האוטובוס בלם את האוטובוס והיא הוטחה ממקומה

  52. ירד מהאוטובוס בכדי למלא מים ברדיאטור וכאשר עלה בחזרה החליק ונפל

  53. נטען כי לאוטובוס עלו אנשים רבים, הודיע נהג האוטובוס, כי אינו לוקח אנשים בעמידה

  54. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון