פסק דין השופט שמואל צור: 1. המערער, יליד 1948, היה עובד מחקר ברפא"ל מאז שנת 1977 ופוטר מעבודתו בראשית שנת 1990. שני הליכים התנהלו בעניינו של המערער, במקביל: האחד - תביעה שהגיש להכרה בשנות שרותו מ-1977 ועד 1981 לצורך גמלה והשני - תביעה להצהיר על זכאותו לצאת לשתי שנות שבתון תוך הימנעות מפיטוריו עד תום תקופת השבתון, כדי לאפשר לו להשלים 10 שנות שרות שהן המינימום הנדרש לצורך זכויות לגמלה. ההליך הראשון התנהל בבית הדין האזורי, בו נדחתה התביעה. ערעור שהגיש המערער לבית דין זה נדחה (דב"ע נה/3-6 פרמון-הממונה על תשלום הגימלאות (לא פורסם) ניתן ביום 15.3.95); עתירה לבג"ץ שהגיש המערער נדחתה אף היא (בג"ץ 2330/95 פרמון נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד נא (5) 308). תוצאת הליכים אלה היתה ששנות שרותו של המערער ברפא"ל בחוזה מיוחד, בשנים 1977-1981, לא הוכרו לצורך צבירת זכויות לפנסיה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) תש"ל - 1970 (להלן חוק הגמלאות). כל עוד התנהל ההליך הראשון עוכב הדיון בהליך השני בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. לאחר דחיית העתירה לבג"ץ חודש הדיון וביום 6.8.99 ניתן פסק דין (מותב בראשות השופט רבינוביץ בתיק ש"ן 1249-3) בו נקבע כי המערער זכאי לממש את זכותו לשתי שנות שבתון, בתנאי ששנים אלה לא יקנו לו זכות לגמלה. המדינה לא ערערה על פסק הדין ושילמה למערער את מלוא הכספים הכרוכים במימוש הזכות לשתי שנות שבתון, בלא שהמערער יצא לשבתון בפועל. ערעורו של המערער בפנינו מתייחס לתנאי שנקבע בפסק הדין של בית הדין האזורי לפיו הזכות לשבתון לא תקנה לו זכות לגמלה. 2. וזה הרקע העובדתי הנוגע לעניין: (1) המערער שירת כעובד מחקר ברפא"ל החל מחודש יוני 1977 על פי חוזה מיוחד, ומשנת 1981 עבד כעובד מדינה מן המניין, על פי כתב מינוי. כפי שצויין כבר לעיל, שנות שרותו של המערער בין השנים 1977-1981 לא הוכרו לצורך גמלה ובקשר לכך התנהלו ההליכים שהסתיימו בפסק דין של בג"ץ. (2) בשנת 1988 הגיש המערער בקשה לצאת לשתי שנות שבתון בישראל. כפי שציין בית הדין האזורי, הרקע לבקשה היה מצב בריאותו הקשה של אבי המערער אשר לטיפולו הקדיש המערער זמן רב, ובשל כך גם נעדר מן העבודה. בקשתו זו של המערער לא נענתה. (3) לימים נפטר האב וביום 16.4.89 שב המערער וביקש לצאת לשבתון, הפעם לחו"ל. באותו מועד היה זכאי המערער לשתי שנות שבתון. הנהלת רפא"ל הציעה למערער לצאת לשתי שנות שבתון שבסיומן תסתיים תקופת עבודתו עם זכויות מלאות של מפוטר (מוצג ת/1). מסמך זה נושא כותרת של טיוטת הסכם בכתב יד. לטענת המערער הוא אמר שהצעה זו נראית לו וביקש לקבל עותק מודפס. משלא קיבל המערער עותק מודפס ובתשובה לפנייתו, נאמר לו שההצעה מוקפאת. בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות העניין לא נכרת עם המערער הסכם המבוסס על מוצג ת/1 האמור (סעיף 12 לפסק הדין). (4) ביום 2.5.89 נפגש המערער עם ד"ר זהבה שמואלי, הממונה על פיתוח הסגל האקדמי ברפא"ל ובה הוצע לו, שוב, לצאת לשבתון ולפרוש מרפא"ל בתום השבתון, אלא שהפעם עם זכות לפיצויי פיטורים ולא עם זכות לגמלה. הצעה זו משתקפת גם במסמך מיום 11.5.89 (מוצג נ/1 בבית הדין האזורי). בהתאם לכך הועבר ביום 14.5.89, לחתימת המערער, כתב התחייבות בו מודיע המערער על התפטרותו ביום 31.12.91, בתום שתי שנות שבתון תוך הסכמתו לסיים את שרותו עם זכות לפיצויי פיטורים (מוצג מ/17 מטעם המערער). המערער לא הסכים להצעה זו והביע נכונותו לפרוש רק אם יובטחו לו זכויות לפנסיה בתום שנות השבתון. הצעת המערער לא התקבלה. (5) נקפו ימים ובחודש נובמבר 1989 נמסר למערער כי הוא מועמד לפיטורים מרפא"ל מחמת צמצומים (מסמך מיום 28.11.89 - נספח ז' לתצהיר המערער בבית הדין האזורי; מוצג 7 מטעם המשיבה). הודעה זו נמסרה למערער, כמו ל-250 איש אחרים מעובדי רפא"ל. באותו מסמך נאמר, בין היתר - "להזכירך כי לעובדים הנכללים ברשימת המיועדים לפיטורין מחמת צמצומים קיימת עד סוף חודש זה הזכות לנצל את תנאי הפרישה המועדפים על פי פירוט התנאים שנמסרו לך, או ימסרו /יפורטו לך על פי בקשתך" (סעיף 8 למסמך). בית הדין האזורי קבע כי בדברים אלה לא היתה כוונה להקנות למערערת זכות יציאה לשבתון (סעיף 16 לפסק הדין). (6) ביום 30.11.89 נפגש המערער עם ד"ר זהבה שמואלי וביקש לחתום על כתב ההתחייבות שנמסר לו, כזכור, עוד במאי 89 (מוצג מ-17; סעיף (4) לעיל). ד"ר שמואלי העידה כי הודיעה למערער שההצעה בכתב ההתחייבות אינה בתוקף עוד אך חרף זאת המערער חתם על המסמך (הנושא אמנם אותו תאריך - 30.11.89). ד"ר שמואלי העבירה את המסמך אל הממונים עליה והתשובה שניתנה למערער היתה שאין שינוי בעמדת רפא"ל, לאמור - ההצעה שבמסמך (לפרוש בתום שתי שנות שבתון עם פיצויי פיטורים) אינה בתוקף (סעיף 15 (ד) - (ה) לפסק הדין של בית הדין האזורי). (7) המערער פוטר במכתב מיום 12.12.89 ופיטוריו נכנסו לתוקף ביום 11.2.90 והוא אז בן 42. אין חולק כי פיטורי המערער נעשו כדין ובהסכמת ועד העובדים. המערער קיבל פיצויי פיטורים אך לא הוכרה זכותו לפנסיה בשל כך שלא השלים 10 שנות שרות הנושאות זכות לגמלה. 3. בית הדין האזורי פסק כי לא נכרת חוזה מחייב בין המערער לבין רפא"ל לסיים את שרותו תוך מיצוי זכותו לשבתון, לא בטיוטת ההסכם (מוצג ת/1 - סעיף 12 לפסק הדין) ולא בכתב ההתחייבות שהוצע לו במאי 1989, לגביו העלה הצעה חילופית שלא התקבלה (סעיף 13 (ה) לפסק הדין). כמו כן פסק בית הדין האזורי כי בסעיף 8 למסמך מיום 28.11.89 המודיע למערער על הכוונה לפטרו בשל צמצומים (נספח ז' לתצהיר המערער; סעיף 2 (5) לעיל), לא היתה כוונה להקנות לו זכות ליציאה לשבתון (סעיף 16 לפסק הדין). עם זאת פסק בית הדין האזורי כי רפא"ל לא היתה רשאית לחזור בה מהצעתה שבכתב ההתחייבות לאפשר למערער לצאת לשתי שנות שבתון ולסיים את השרות בתשלום פיצויי פיטורים, אך בלא פנסיה (סעיף 19 לפסק הדין). משום כך החליט בית הדין להכיר בזכותו של המערער לשתי שנות שבתון, בסייג מרכזי, לאמור - "היציאה לשבתון אינה יכולה להקנות לתובע "תקופת אכשרה" שתיצור לו זכות לגמלה, ולו רק מן הטעם שהזכות לשבתון, שמקורה בכתב ההתחייבות, מותנית בכך שהתובע בתום חופשת השבתון לא יהיה זכאי לגמלה. תנאים אלה הם תנאים משולבים. אם לא מתקיים תנאי זה של יציאה לשבתון ללא זכות לגמלה לא מתקיים התנאי המעניק לתובע את הזכות לשבתון" (סעיף 21 (ו') לפסק הדין). ערעורו של המערער מכוון אמנם לנקודה זו שבפסק הדין וליתר דיוק - עניינו בצבירת שתי שנות שבתון כתקופת אכשרה לצורך השלמת 10 שנות שירות ברפא"ל המעניקות לו - לטענתו, בהתחשב בגילו (בן 42) ובעובדה שפוטר - זכות לפנסיה לפי סעיף 15 (4) לחוק הגמלאות. 4. טוענת המשיבה כי יש לדחות את ערעורו של המערער על הסף שכן הוא קיבל את הסעד אותו ביקש בבית הדין האזורי (הכרה בזכות לשבתון). טענה זו דינה להדחות. בכתב התביעה בבית הדין האזורי ביקש המערער "... להצהיר כי התובע זכאי לצאת לשתי שנות שבתון על חשבון הנתבעים וכי אין לפטרו עד תום תקופת השבתון" (סעיף 10 לכתב התביעה). הסעד המבוקש כולל שני מרכיבים: האחד - הזכות לשתי שנות שבתון והשני - שאין לפטר את המערער עד תום תקופת השבתון. למעשה, הכיר בית הדין האזורי בסעד האחד אך לא בשני שהרי קבע במפורש שתקופת השבתון לא תחשב כתקופת אכשרה לצורך פנסיה. הערעור מכוון אפוא כלפי המרכיב השני שבסעד המבוקש ולכן אין עילה לדחות את הערעור על הסף. 5. טוען המערער כי בית הדין האזורי בחר להתעלם מנסיבות דחיית בקשתו הראשונה - זו משנת 1988 - לשבתון בארץ, בקשה שהיתה מנומקת, בין השאר, בצורך לטפל באביו החולה. אנו דוחים טענה זו. הדיון בבית הדין האזורי, כמו גם בפנינו, התמקד בבקשתו השניה של המערער לצאת לשבתון. בקשתו הראשונה של המערער לשבתון בארץ נזכרה בפסק הדין של בית הדין האזורי כחלק מהרקע העובדתי בלבד (סעיף 10 (ד) לפסק הדין). סבורים אנו כי צדק בית הדין האזורי כשנמנע מלדון בעניין זה מן הטעם הפשוט שעם פטירתו של אביו של המערער חל שינוי בנסיבות והוא הגיש בקשה חדשה לשבתון, הפעם בחו"ל. בקשתו החדשה של המערער, השונה מקודמתה, באה במקום זו הראשונה והיא זו שהיתה מושא הדיון. למעשה, עצם הגשת הבקשה החדשה על רקע שינוי הנסיבות, מהווה ויתור על הבקשה הקודמת ואין צורך או טעם להיזקק לעניין שחלף ועבר מן העולם ולא עמד יותר על הפרק. גם אם היו למערער טענות טובות כלפי נימוקי רפא"ל לדחות את בקשתו לשבתון בארץ - ואין אנו מביעים כל דעה בקשר לכך - הרי במצב שנוצר אין מקום להתייחס לטענות אלה שאינן אקטואליות יותר. 6. מוסיף המערער וטוען כי שגה בית הדין האזורי בקובעו כי לא נקשר הסכם מחייב לגבי המסמך הנושא כותרת "טיוטת הסכם" (מוצג ת/1). לטענתו, היו בפני בית הדין האזורי עדויות המצביעות על כך שהמערער קיבל את ההצעה. איננו מקבלים טענה זו. מדובר במסמך אשר, על פניו, הוא טיוטה. הוא כתוב בכתב יד ואין חולק כי הוא לא נחתם על ידי רפא"ל. המסמך אינו משקף כל הצעה מסודרת ומוסמכת. גם אם אמר המערער כי "ההצעה נראית לי", אין בכך כדי לשכלל הצעה שהיא עצמה לא מגובשת ועל כל פנים, אין בכך בלבד כדי להביע את גמירות דעתו. יותר מכך, גם אם היה המערער חותם על המסמך וכל עוד לא חתמה עליו רפא"ל, אין לראות בכך משום התקשרות מחייבת. הוא הדין לגבי כתב ההתחייבות שהועבר למערער בחודש מאי 1989 (סעיף 2 (4) לעיל). בשעה שניתן המסמך למערער, הוא שיקף הצעה (יציאה לשבתון וסיום שירות עם פיצויי פיטורים) אותה לא קיבל המערער. הצעתו הנגדית של המערער לצאת לשבתון ולסיים את השרות עם זכות לפנסיה - לא התקבלה על ידי רפא"ל. לא נקשרה אפוא כל הסכמה בין הצדדים המבוססת על כתב ההתחייבות, כפי שהוצע למערער במאי 1989. רק בחלוף כחצי שנה (נובמבר 1989) הסכים המערער לחתום על המסמך ואף חתם עליו, אך אז ההצעה כבר לא עמדה על הפרק. 7. טוען המערער כי בית הדין האזורי, בקבעו כי אין להכיר בתקופת השבתון כתקופת אכשרה לצורך פנסיה, העניק למשיבה סעד אותו לא ביקשה. אין יסוד לטענה זו. יש לזכור כי המערער פוטר מעבודתו ועם פיטוריו פגה זכותו לשבתון (ראה סעיף 8 להלן). עם זאת בית הדין האזורי ביסס את זכאותו של המערער לשבתון על מכתב ההתחייבות ממנו - כך קבע - לא היתה לרפא"ל זכות לחזור. בית הדין האזורי נאחז בכתב ההתחייבות ופסק למערער זכויות מכוחו ועל-פיו, היינו - זכות לשבתון וסיום שרות תוך תשלום פיצויי פיטורים בלא פנסיה. זכותו של המערער מקורה אפוא בתוכנו של כתב ההתחייבות לו נתן בית הדין האזורי תוקף. הא ותו לאו. 8. טען ב"כ המערער טען בפנינו על העוול אשר נגרם למערער בכך שנשללה, כביכול, זכותו לפנסיה. אכן, המערער נלחם על זכותו לפנסיה בכל דרך אפשרית והשקיע בעניין זה מאמצים רבים וכנים. עם זאת יש לזכור כי המערער מבסס את טענותיו לזכות פנסיה על הזכות ליציאה לשבתון. הזכות לשבתון אינה מוחלטת והיא נועדה, מעיקרה, לעובד פעיל האמור לשוב לעבודתו לאחר שנת השבתון. זכות השבתון, מעצם טיבה, מיועדת לשרת הן את העובד והן את המעסיק. הסדרי השבתון מבוססים אמנם על "צבירת זכויות" על פני שנים אך הם צופים פני עתיד בו יקצור המעביד את פירות השבתון בעבודת העובד אצלו לאחר תקופת השבתון. זכות השבתון, מעיקרה, נועדה לעובד הפעיל ולא לעובד המפוטר. במיוחד לא לעובד מפוטר צעיר שעוד שנות עבודה רבות לפניו (בשונה מעובד היוצא לשבתון ערב פרישתו לקצבה). כך, בתקנות השבתון (מוצג מ/1) נאמר במפורש כי "עובד מחקר היוצא לשבתון חייב לחזור לשירות בתום השבתון המאושר... עובד מחקר שיצא לשבתון יחתום על התחייבות להמשך שרות במשך 1 שנה מיום תום השבתון המאושר" (סעיף 11 לתקנון). אין כל הוראה בתקנות המעניקה זכות לשבתון לעובד המפוטר או המיועד לפיטורים ערב מועד היציאה לשבתון, כמו המערער שבפנינו. אכן, פיטורי עובד אשר "צבר" תקופת אכשרה המעניקה לו זכות לשבתון חייבים להעשות בזהירות רבה וייבחנו בקפידה יתירה כדי למנוע מצב של פיטורי עובד מטעמים פסולים, כדי לשלול ממנו את מיצוי הזכות לשבתון. אולם בענייננו פיטוריו של המערער היו ענייניים, מסיבה מוצדקת ומקובלת (צמצומים) ולא נשמעה כל טענה שנעשו ממניעים פסולים או שרירותיים. לעניין היחס בין פיטורים לבין הזכות לשבתון, נפסק: הזכות לשבתון אינה אבסולוטית; היא מוגבלת על ידי זכותו של המעביד לפטר את העובד. הזכות לפטר גוברת על הזכות לשבתון... הוצאת העותרת לשבתון יומיים לפני כניסת הפיטורים לתוקף, משמעה דחיית מועד הפיטורים, ואפשרות דחייה כאמור בשל יציאה לשבתון איננה מעוגנת בדין החל על יחסי עובד ומעביד... בית הדין לא יהיה נכון להחיות יחסי עובד ומעביד ולא יאריכם אם הפיטורים היו כדין". (בג"ץ 34/88 שריירמן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ"ג (2), 55). 9. משעה שהוחלט על פיטוריו של המערער בטרם מיצה את זכותו לשבתון, פיטוריו תקפים והלכה היא שזכות השבתון הינה "זכות נלוית" שאינה ניתנת לפדיון (דב"ע ל"ז 131-3 ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית, פד"ע ט' עמ' 305; דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט - ג'ואנה יחיאל פד"ע כ"ז 436). הזכויות שהוצעו למערער היו מעוגנות בהסכם הצמצומים וכפי שקבע בית הדין האזורי - בצדק - הסכם זה לא התייחס לנושא השבתון. בענייננו ניתן לומר כי בית הדין האזורי חרג מן ההלכה בכך שנתן תוקף להצעת רפא"ל לאפשר למערער לצאת לשבתון ולסיים את שרותו מייד לאחר מכן, עם זכות לפיצויי פיטורים. בית הדין האזורי נתן בכך תוקף להסדרי הפרישה המיוחדים שהוצעו למערער שפוטר - כמו עובדים אחרים - בשל צמצומים. אך מכאן ועד להכרה בשנות השבתון עצמן כשנים הנחשבות כתקופת אכשרה לצורך פנסיה - רב המרחק. לכך לא היתה כל אחיזה בהסכם הצמצומים ובהסכמת רפא"ל. אכן, אלמלא נתן בית הדין האזורי תוקף להצעת רפא"ל לא היתה למערער, על פי ההלכה, זכות לשתי שנות השבתון שקיבל. 9. לפיכך החלטנו לדחות את הערעור. בנסיבות המיוחדות של העניין, לא יעשה צו להוצאות. תקופת אכשרהשבתוןשנת שבתוןפנסיהשאלות משפטיות