פסק דין השופטת נילי ארד: 1. 1. חוזרת ועולה בפנינו סוגיית עיכוב דרכונו של עובד זר - הפעם כשהיא משתקפת גם באספקלריה של החלטת בית-הדין האזורי בתל אביב (השופטת אפרת לקסר; עב 1032/02) לפיה דרכונו של המערער, אשר הופקד בכספת בית-הדין, יוּשב לבעליו רק לאחר שזה ימסור את כתובתו בישראל. הקדמת דברים - איסור על עיכוב דרכון שלא כדין 2. ראשית דבר, וטרם שנכנס לדיון בגופו של עניין, נבקש לחזור ולקבוע עיקרים אלה: אין הדין מתיר עיכוב שלא כדין, של דרכונו של אדם בידי משנהו, יהא זה מעבידו או אחר. פעולה שכזו מהווה עבירה על סעיף 376א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). אי לכך, אין מעבידו של עובד זר רשאי לעכב תחת ידיו את הדרכון של עובדו, יהא טעמו של המעביד לכך אשר יהא. הפקעת דרכון מרשוּתו של העובד הזר, גוררת עמה גם עבירה על סעיף 3 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ"ג - 1982 המחייב את מי שאינו תושב ישראל לשאת עמו תעודה רשמית המעידה על זהותו והנושאת את תצלומו ושאותה הוא חייב להציג, לפי דרישה בפני הרשויות המוסמכות לכך, כנקוב בסעיף 2 לאותו חוק. איסור על עיכוב דרכונו של עובד זר בידי מעבידו, נקבע אף בפסיקתו של בית דין זה, עת נמצאה תופעה זו פסולה מכל וכל "שכן, החרמת דרכונו של אדם, עלולה לפגוע בזכות היסוד המוקנית לו והמעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב - 1992, לחופש תנועה בישראל ואל מחוצה לה" ( [1]). על חשיבותה של הזכות לחופש תנועה כזכות יסוד חוקתית, ועל עצמתה, במיוחד בגבולות המדינה ואף אל מחוצה לה - עמד בית המשפט העליון מראשית הימים, עת קבע השופט זילברג בעניין קאופמן ( [2]), כי זכות התנועה "היא זכות טבעית, מוכרת, כדבר מובן מאליו, בכל מדינה בעלת משטר דמוקרטי". חזר על עקרונות אלה בית המשפט העליון בעניין חורב עת פסק, כי "...חופש התנועה - היא הזכות הנפגעת - הוא מהזכויות היותר בסיסיות. כך הוא במשפט המשווה. כך הוא אצלנו". ( [3]) הנה כי כן, הוראות החוק הפלילי כמו גם עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, אוסרים על המעביד להחרים את דרכונו של העובד הזר, אף לא לעכבו תחת ידו והנוהֶג בדרך פסולה זו, הינו בחזקת עובר עבירה פלילית, על כל הכרוך בכך והמשתמע הימנו. על רקע העיקרים הללו נפנה לבירורה של המסכת העובדתית 3. ביום 11.6.2000, החל המערער, נושא דרכון רומני, את עבודתו אצל המשיבה (להלן: החברה), אשר הייתה חתומה כמעסיקתו באשרת העבודה שהונפקה לו. בחלוף כחמישה חודשים, ביום 22.11.2000, עזב המערער את עבודתו. לפי טענתו, עשה כן, לאחר שהחברה הפרה את תנאי הסכם העבודה ולא שילמה לו את שכרו, כמתחייב מחוזה העבודה, מתנאי ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה ומהוראות החוק. 4. 4. המערער, ביחד עם שישה עובדים נוספים, אף הם עובדים זרים, הגישו בראשית שנת 2001 תביעה לבית-הדין האזורי, לתשלום הפרשי שכר ותנאים סוציאליים. לפי הנטען על ידי המערער, החזיקה החברה בדרכוניהם והתנתה את החזרת הדרכונים לידיהם, ביציאתם את הארץ. כאשר ביקש אחד מהם לצאת את ישראל - נאלץ להגיש בקשה דחופה להשבת דרכונו, כאשר לאלה מן העובדים הזרים שעזבו את הארץ הוחזר דרכונם לצורך זה ובאותו מעמד. המערער, אשר כאמור, לא עבד עוד אצל החברה, הגיש ביחד עם שלושה אחרים כמותו, ביום 1.7.02, בקשה לבית-הדין האזורי, למתן צו להשבת הדרכון לידי בא-כוחם "או להפקידם בכספת ביה"ד" ולא להעבירם לידי גורם אחר כלשהו. למחרת היום יצא צו מלפני בית-הדין המורה לחברה, בהסתמך על הוראתו של סעיף 376א' לחוק העונשין, "למסור לאלתר את דרכוני המבקשים לידיהם או לידי בא כוחם, ככל שהם מצויים בידיהם". חלפו 16 יום (!) ורק בתאריך 18.7.2002, הגישה החברה הודעה לבית-הדין, ובמצורף לה הפקידה בבית-הדין שלושה מדרכוניהם של התובעים שהם עובדים זרים - ובהם המערער. הוסיפה החברה וטענה בפני בית-הדין, כי מתוקף התחייבותם החוזית כלפיה, היה על התובעים לעבוד עבורה בלבד, ולה בלבד ניתן רשיון להעסיקם כדין בישראל. העובדים הללו, כנטען, "בחרו לברוח מאתרי החברה" תוך הפרת מחויבותם החוזית ותוך הפרת חוקי מדינת ישראל, בהיותם שוהים בה ועובדים ללא אישור הרשויות המוסמכות. אי לכך, התבקש בית-הדין שלא למסור את הדרכונים לבעליהם. 5. ביום 21.7.2002 הורה בית-הדין האזורי על הפקדת הדרכון בכספת בית-הדין, תוך שנתן לצדדים אפשרות לטעון - זה בכה וזה בכה - בסוגיית השבת הדרכונים לחזקת בעליהם. בסופו של דבר, ביום 17.10.2002, יצאה מלפני בית-הדין ההחלטה, מושא הערעור,בזו הלשון: "1. דרכונו של התובע 1 (להלן: "התובע") הופקד בכספת ביה"ד בהתאם לבקשת בא כוחו, כאמור בכותרת בש"א 4192/02 מיום 1.7.02. 2. ב"כ התובע יודיע לביה"ד בתוך 3 ימים מיום קבלת החלטתי זו, מהי כתובת התובע בארץ. 3. מזכירות ביה"ד תמסור את הדרכון לתובע 7 ימים לאחר שתימסר כתובתו כאמור בסעיף 2 להחלטה זו. 4. ב"כ הנתבעת יעביר במסירה אישית לגורמים המתאימים במשרד הפנים את העתק החלטה זו וכן העתק תגובה לבקשה, לפיה, לטענת הנתבעת, התובע שוהה בארץ באופן בלתי חוקי. גם מזכירות ביה"ד תדאג לשלוח בפקס העתק החלטה זו למשרד הפנים." (להלן גם: ההחלטה). על ההחלטה הוגש ערעור לאחר קבלת רשות ( [4]) תוך שנתבקשה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בהליך. טענות הצדדים בערעור 6. את ערעורו כיוון המערער נגד התנאי שהציב בית-הדין האזורי בהחלטתו, והוא - שהדרכון יוחזר לו רק אם ימסור לבית-הדין את כתובתו בישראל. ברקע הדברים חזר המערער על השתלשלות הענייניים המתוארת לעיל והוסיף וציין, כי ביום 5.9.02, בעוד ההליך מתברר בבית-הדין, נמסרו לבית-הדין ולחברה, כתובותיהם של המערער וחבריו ברומניה. כפי העולה מעיקרי הטיעון שהגיש המערער, הסתיים עניינם של שני התובעים האחרים בכך: ש"שני הדרכונים הנוספים שהופקדו בכספת ביה"ד לא הוחזרו לבעליהם אלא בעקבות בקשות דחופות שהגישו חבריו של המערער לקראת יציאתם (ו/או גירושם) מן הארץ..." המערער, שנותר בישראל ולא עזב אותה, עמד על זכותו המהותית והחוקית לקבל לידיו את דרכונו מבלי שיחויב במסירת כתובתו בישראל דווקא. גבי דידו, די בכך שמסר את כתובתו ברומניה, מה גם שהוא מיוצג כדין באמצעות בא-כוחו בארץ. 7. החברה ביקשה לדחות את הערעור. את החזקת דרכונו בידיה, הסבירה החברה בנוהג לפיו אוסף המעסיק את דרכוניהם של העובדים הזרים עם הגיעם לישראל לשם מסירתם לרשויות המוסמכות המטביעות בהם את האישורים הנדרשים לשהותם בישראל ועבודתם בה. לפי אותו נוהג, מוחזרים הדרכונים למעסיק, שהוא "הכתובת של העובד בארץ". אם העובד נמצא בעבודה יוחזר לו דרכונו ואם ברח - "אין למי להחזיר". לעיתים, כך הוסבר לנו במהלך הדיון, מבקשים העובדים מן המעסיק ש"ישמור" עבורם את הדרכונים בכספת ואם יבקש העובד - יקבל את הדרכון לחזקתו. עוד הובהר קיומו של נוהל לפיו מוציא "כל מעסיק" לעובד הזר "אמצעי זיהוי זמני" בדמות תעודה ועליה תמונתו של העובד, שמו בעברית ובלועזית ומספר הדרכון. תעודה זו אמורה להיות חליפתו של הדרכון "עד שיקבל את הדרכון ממשרד הפנים או עד שיקבל את הדרכון לידיו". לגופו של עניין, טענה החברה, כי לא עכבה את דרכונו של המערער תחת ידיה וכי דרכונו נותר בידיה לאחר שעזב את עבודתו אצלה; כי החלטת בית-הדין אינה מונעת ממנו לקבל את הדרכון, אם ימסור את כתובתו בארץ, לפי הנדרש בתקנה 9(2) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן: תקנות סדרי הדין); וכי המערער נמנע במודע לעשות כן, משהפך להיות שוהה בלתי חוקי בארץ, המפר את חוקי המדינה. הוסיפה החברה וטענה כי המערער הוא "ברחן" (כך בלשון הכתוב בטיעוניה), כמוהו כחבריו האחרים אשר, "שמותיהם רשומים עדיין כעובדיה של המשיבה, והמשיבה אינה יכולה להביא עובדים זרים במקומם של הברחנים....אי לכך ברחנים כגון המבקש, וכל עוד הם לא עזבו את הארץ, מסבים נזקים כבדים למשיבה". 8. היועץ המשפטי לממשלה הגיש תגובתו בכתב ובה הדגיש את חשיבותה של הזכות לחופש התנועה - מזה, ואת האיסורים הקבועים בדין לעיכוב דרכונו של אדם - מזה. עוד נטען, כי קשיים שמעלה החברה לקבלת רשיונות העסקה של עובדים, אין בהם כדי להצדיק פגיעה בחירותו של העובד ובחופש התנועה שלו ו"בהתניית מסירת דרכונו של עובד זר בתנאים". לתגובת היועץ המשפטי לממשלה, צורף "נוהל זיכוי עובדים הנוטשים את מעסיקיהם" שהוציא שר הפנים באוקטובר 2002, שמגמתו לסייע למעסיקים. 9. לאור פרסומו של הנוהל האמור, הודיעה החברה, בפתח הדיון בערעור, על הסכמתה לכך שהדרכון יוחזר למערער ללא תנאי. עם זאת, הוסיפה החברה ותמכה בהחלטתו של בית-הדין האזורי בנוגע לדרישה כי ימסור את כתובתו בישראל דווקא בטענה, כי אין להסתפק בכתובתו ברומניה, אף לא בכך שהוא מיוצג על-ידי עורך דינו בישראל. לדרישה זו התנגד בא-כוחו של המערער ומכאן המשך הדיון בערעור זה והצורך להכרעתנו בו. דיון והכרעה 10. על עקרונות היסוד של חופש התנועה ואיסור נטילתו של דרכון מעובד זר שלא כדין, עמדנו בפתח הדברים ולא בכדי. ראש לכל, יש לעקור מן השורש התייחסות אל העובדים הזרים הנוטשים את מקום עבודתם - כ"ברחנים". דרך התבטאות זו המעלה על הדעת תקופות אפלות בבחינת "אוהל הדוד תום", דינה להיעקר ולא תישמע עוד במקומותינו. אוצרת היא בחובה, להוותנו, את מעמדו של אותו אדם בעיני הדובר ואת ההתייחסות המתבקשת כלפיו בשל התכונות שדבקו בו, שלא בטובתו. דומה, כי אין לנו אלא לחזור ולשנן את שציוונו ספר הספרים מקדמת דנא: "וכי-יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הַגֵּר הַגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי-גרים הייתם בארץ מצרים..."( [5]). אכן, במהלך הדיון, חזרה בה החברה מדרך התבטאות זו, אשר נמחקה אף מלפנינו. כפי שהוברר, התופעה הפסולה של נטילת הדרכונים מעובדים זרים עדיין רווחת, ודי לנו ב"אמצעי הזיהוי החליפי" המוּצא להם. לטעמנו, מן הדין הוא שהרשויות המוסמכות יקבעו נוהל ברור אשר יחול על המעסיק את העובד הזר ולפיו, משעה שקיבל המעסיק לידיו כדין, מן הרשויות המוסמכות, את דרכונו של העובד הזר, לא יוסיף להחזיק בו עוד וייתן אותו ביד העובד, אשר יחתום על מסמך המיועד לכך, ויאשר את קבלת הדרכון. היה והעובד, מטעמיו הוא, יבקש ממעסיקו שיחזיק עבורו במשמורת את הדרכון, או לחלופין יבקש להחזיר לידיו את הדרכון ממשמורתו של המעביד, בכל אחת מן האפשרויות יש לקבוע בנוהל את החובה לקבל את הסכמתו המפורשת של העובד במסמך בכתב, חתום בידי העובד, בשפתו או לאחר שתוכנו הוסבר לו תוכנו והוא הבין את האמור בו וחתם עליו מרצונו. כך או כך, אין המעסיק רשאי לעכב תחת ידיו את דרכונו של העובד, ללא קבלת הסכמתו, כאמור, וישיבנו לידי העובד, לבקשתו, בכל עת וללא כל הגבלה, או עיכוב, מצידו של המעסיק. הנחיות אלה ויישומן הלכה למעשה, מותירים אנו להמשך פעולתו של היועץ המשפטי לממשלה, אל מול הרשויות המוסמכות לכך. הדרישה למסירת מקום מגוריו של התובע ומענו 11. 11. מכאן נפנה להחלטתו של בית-הדין האזורי בה נכרכה הדרישה של מסירת הדרכון לידי התובע - המערער שלפנינו - במסירת כתובתו של המערער בארץ. לדעתנו, אין הדין מחייב כריכה זו בצוותא חדא. כל אחת מן הדרישות הללו עומדת לעצמה, ובית הדין ידון ויכריע בה לפי נסיבותיו של המקרה וככל שהתקיימו התנאים המצדיקים זאת. 12. 12. אשר לחובת ההודעה על כתובתו של התובע ומענו: בתקנה 9(2) לתקנות סדרי הדין ובתקנה המקבילה לה בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, נקבעו הפרטים אותם יכיל כתב התביעה ובהם: "שמו של התובע, מספר זהותו, מקום מגוריו ומען להמצאת כתבי בי-דין". הדרישה למסירת פרטים בדבר שמו של התובע ומספר זהותו נועדה, בראש וראשונה, לשם זיהויו של התובע. על מהותה של הדרישה בסיפא לאותה תקנה, נוכל לעמוד מהוראתה של תקנה 10 לתקנות סדרי הדין שכותרתה "מען להמצאה" המבארת את כוונת הדברים לאשורם: "(א) המען האמור בתקנה 9 יהא - (1) מקום מגוריו של התובע - אם הוא טוען לעצמו; (2) משרד עורך דינו של התובע - אם עורך דין מייצג אותו; ....................." רוצה לומר, על התובע למסור את מענו כדי שתתאפשר המצאת כתבי בי-דין כהלכתה. בדרך זו יודע הנתבע אם התובע מתגורר בארץ אם לאו, ואם יושב התובע בחוץ לארץ, יוכל הנתבע לבקש ערובה להוצאות משפט לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי (אשר אומצה בבית-הדין לעבודה מתוקף הוראתו של סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה תשכ"ט - 1969( [6])). כמו כן יֵדע הנתבע היכן יוכל לגבות הוצאותיו, אם יזכה בדין ( [7]). 13. 13. הנה כי כן, הדרישה לפיה יש לכלול בין פרטי כתב-התביעה גם מקום מגוריו של התובע והמען להמצאת כתבי בי-דין, אין לה ולא כלום עם "תפיסת" דרכונו או עיכובו כתנאי למסירת כתובתו של התובע בישראל. מנגד, עומדת בפני בית-הדין - אם התבקש לכך על ידי הנתבע - האפשרות לשקול אם בנסיבות העניין, כפי שיתבררו ויוכחו בפניו, יש להשית על התובע ערובה להוצאות משפט לפי תקנה 519, מן הטעם שלא מילא אחר דרישותיה של תקנה 9(2) לתקנות סדרי הדין. הטלת ערובה על עובד זר 14. 14. יוטעם: העובדה שהתובע הינו עובד זר, אין בה - כשלעצמה - כדי להוות טעם מספיק לחיובו בתשלום ערובה, למקרה שהמציא את כתובתו בחו"ל ולאו דווקא בישראל. על כך למדים אנו מהוראותיה של תקנה 29 לתקנות לביצוע אמנה האג בדבר הפרוצדורה האזרחית, שנחתמה בהאג ביום 17.7.1905 ואשר אושררה על-ידי מדינת ישראל בשנת 1954. בתקנה 29 לתקנות הביצוע ( [8]) שהותקנו ליישום האמנה בישראל נאמר: "התובע או מתערב, שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא יצוו עליו בית משפט, שופט או רשם, מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, ליתן בטחון או ערבות לפרעון הוצאות משפט שנתבע עלול להוציאן ושהתובע או המתערב עלולים להתחייב בהן כלפיו במשפט" על מהותה ומשמעותה של הוראה זו עמד הנשיא אדלר, בפסק הדין בעניין ג'ונג'נו( [9]) עת הועלתה הדרישה לחיובה של התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע. באותו עניין המדובר היה באזרחית רומניה והנאמר שם יפה לענייננו: "תקנה 29 לתקנות אמנם שוללת מבית המשפט את האפשרות להטלת ערובה על תושב אחת המדינות הנמנות על האמנה מחמת היותו אזרח זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים. אולם אין בקיומה של התקנה, כדי לשלול מבית המשפט את האפשרות להטיל ערובה על תושב כזה, שלא מחמת היותו תושב זר אלא מטעמים אחרים המצדיקים הטלת ערובה... מטרתה של תקנה 29 לתקנות הנ"ל, הינה השוואת מעמדו של התובע, אזרח מדינת האמנה, למעמדו של מתדיין ישראלי לעניין הטלת ערובה, ואין בכוונתה להעניק לו זכויות יתר. על-כן, ואף שעצם היותו של אדם תושב זר אינו מהווה כשלעצמו טעם להטלת ערובה, הרי שיכולות להיות נסיבות קונקרטיות אחרות שיצדיקו זאת, ממין אלה שיש בהן כדי להצדיק הטלת ערובה על אזרח ישראלי, מכוח תקנה 519 לתקנות". 15. 15. הנה כי כן, אמות המידה לדיון ולהכרעה בבקשה להטיל על התובע ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, אינן משתנות בשל כך בלבד שהמדובר הוא בעובד זר, גם אם לא המציא את כתובתו בישראל דווקא. כפי שפסק בית דין זה בעניין פטרצקו( [10]) הטלת ערובה איננה הכלל. בדונו בבקשה להטלת ערובה, יקדים בית הדין וישמע את הצדדים ואת עדותו של התובע תוך שייתן דעתו, בין היתר, לאלה: עד כמה יש בעדותו של התובע ובראיות לכאורה שהובאו לפניו כדי לבסס את התביעה; שיעור ההוצאות הכרוכות בתובענה; האם נפרע סכום הוצאות שהוטל על התובע במסגרת התובענה; האם התובע מסר מען שאינו נכון או לא המציא כלל מען כלשהו( [11]); האם די במסירת מענו של בא-כוח המערער כחלופה למענו של התובע; תחולתן של תקנות הביצוע לאמנת האג על המקרה הספציפי; האינטרסים השונים של בעלי הדין ומשקלם; סכום הערובה כמרכיב העלול לפגוע בזכות הגישה לבית הדין ומנגד כאמצעי למניעת תביעות סרק. בסופו של דבר ינמק בית הדין את החלטתו בבקשה לאור המשקלות והאיזונים שעשה במכלול הגורמים שהיו בפניו. 16. 16. בית הדין האזורי יתן את המשקל הנדרש להיותו של התובע עובד זר, כפי שהותווה בפסיקתו של בית דין זה. עמד על כך בהרחבה הנשיא אדלר, בפסק הדין בעניין קיניאנגו'י, כאשר נר לרגליו הייתה "ההגנה על זכויותיהם של העובדים הזרים, כפרטים חלשים ופגיעים השוהים בקרבנו, מתחייבת מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית והיא חיונית לשימור אופיה המוסרי של המדינה" ( [12]). בהיותם נתונים לחסדי המעסיק ולחסדיהן של רשויות השלטון, ולא אחת בסכנת גירוש מן הארץ - במקרים המתחייבים ממעמדם - הופך בית הדין להיות מפלטם האחרון ולעיתים אף היחיד של העובדים הזרים. על כן יפתח בית הדין שעריו לרווחה בפני העובדים הזרים המבקשים לממש זכויותיהם ויעשה המיטב והמירב כדי לסייע בידם בכך שידון בתביעותיהם לגופו של עניין, ויימנע - וככל הניתן בנסיבות העניין - מהערמת קשיים הנובעים מדיני פרוצדורה ודיני ראיות נוקשים, העלולים לגרום לסילוקה של התובענה על הסף, או בטרם התבררה והוכרעה לעיצומה ( [13]). 17. 17. כללם של דברים: הערעור מתקבל. בית הדין האזורי יחזיר למערער את דרכנו, באמצעות בא-כוחו ללא כל תנאי ובלא כל השהיה נוספת. אם וככל שהחברה תגיש בקשה להפקדת ערבון, תיבחן הבקשה, בשים לב לאמות המידה שהותוו לעיל. החברה תשלם למערער שכר טרחת עורך-דין והוצאות בסך 7,500 ש"ח אשר ישולמו בתוך 14 יום. משרד הפניםחופש התנועהדרכוןעובדים זרים