פסק דין הנשיא סטיב אדלר פתח דבר המערערת עברה בשתי הזדמנויות שונות עבירות על סעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה), שעניינו איסור על העבדה במנוחה השבועית. בגין עבירות אלה הושתו על המערערת שני קנסות מינהליים. לטענתה, התכוונה המערערת להגיש הודעה על רצונה להישפט על העבירות, בהתאם להוראות סעיף 8 (ג) לחוק עבירות מנהליות, התשמ"ו - 1985 (להלן - חוק העבירות המנהליות או החוק), אולם, לא עשתה כן. משחלף המועד הקבוע בחוק להגשת הבקשה להישפט, פנתה המערערת לבית הדין קמא בבקשה, שיאריך את המועד להגשתה. בית הדין קמא [1] דחה את הבקשה. האם כדין? זאת השאלה הניצבת במרכז הערעור שבפנינו. השתלשלות העניינים, כפי שהיא עולה מכלל החומר שהונח בפנינו 1. ביום 28.12.2000, הוטלו על המערערת, בהתאם לסעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה ולתקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי - שעות עבודה ומנוחה), התשנ"ח - 1988, שני קנסות מנהליים קצובים; האחד - על סך 10,000 ₪ - בגין העבדת שני עובדים במנוחה השבועית ביום 7.10.00. השני - על סך 20,000 ₪ - בגין העבדת ארבעה עובדים במנוחה השבועית ביום 11.11.2000. הקנסות הומצאו למערערת כדין. המערערת לא שילמה את הקנסות ואף לא הגישה הודעה על רצונה להישפט בגינן, בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק העבירות המנהליות. משכך, נשלחו למערערת, ביום 2.5.2001, שתי דרישות לתשלום הקנסות האמורים. לסכומי הקנסות התווספו תוספות פיגור בתשלום. ביום 30.5.2001, הגישה המערערת לבית הדין קמא "בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט על עבירת קנס מנהלי". בסעיף 3 לבקשה נכתב כך: "בשל טעות משרדית ו/או רשלנות של המזכירה, ככל הנראה לא התקבלו אצלך המשיבה (כך במקור - ס.א.) הבקשות להישפט המתייחסות לשני הקנסות..". 2. הכרעת בית דין האזורי בית הדין האזורי דחה את בקשת המערערת בקובעו כדלקמן: בקשת המערערת נעדרת טענות עובדתיות מאחר והמערערת נמנעה מלצרף לבקשה תצהיר; הבקשה נוסחה כך, שגם לו צורף לה תצהיר כדין, לא היה בכך כדי להבהיר את גרסתה העובדתית; המערערת נמנעה מלהתייחס לחלוף הזמן בין הטלת הקנס לבין הגשת הבקשה; אף לו פעלה המערערת כמתחייב אין בהנמקותיה כדי "טעם מיוחד" שיצדיק הארכת מועד למועד שנקבע בחיקוק. 3. טענות באי כוח הצדדים בפנינו [א] טענות המערערת בכתב הערעור טוענת המערערת, בין היתר, שמוטלים עליה עשרות קנסות מנהליים בגין עבירות על חוק שעות עבודה ומנוחה, וכי כעניין של שגרה היא מבקשת להישפט בגינם אלא שבמקרה דנן, לא הוגשו בקשות להישפט בשל טעות אנוש. אולם באותה הנשימה, מספר פסקאות מאוחר יותר, טוענת המערערת, כי בנסיבות בהן המערערת מגישה עשרות בקשות להישפט על עבירות מעין אלה, יש להסיק כי אי הגשת הבקשות להישפט נבעה מתקלה בקבלת ההודעות, וכי היה על בית הדין קמא לאפשר לה להוכיח, כי אכן לא קיבלה את ההודעות על הטלת הקנס. והכל, כאמור בסיפא לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי. לשיטת המערערת, טעה בית הדין האזורי משדחה את בקשתה בשל אי צירוף תצהיר, שכן מדובר בהליך שאין לגביו תקנות המחייבות הגשת תצהיר, ומשום שהמערערת סברה, כי הנושא העובדתי יתברר במהלך הדיון, כנהוג בהליכים פליליים. לשיטת המערערת, בית דין האזורי מוסמך להורות על הארכת המועד, ולראיה נסמכת המערערת על שתי החלטות שניתנו על ידי בית הדין האזורי בתל-אביב, מפי השופטת חגית שגיא, בהן האריך בית הדין האזורי את המועד להגשת בקשות להישפט בעבירות קנס מינהלי. כמו-כן, מפנה המערערת לסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984 ולפסק דינו של השופט גרוניס בפרשת הוועדה לתכנון ולבנייה רמת השרון נ' אגא וכט ואח [2] אף בהם יש לדעתה, כדי לבסס את סמכותו של בית הדין האזורי. כן טוענת המערערת, כי מאחר שמדובר בהליך פלילי, אין מקום להציג "טעם מיוחד" להארכת המועד, כנדרש על פי תקנות סדר הדין האזרחי. לבסוף, טוענת המערערת, כי הואיל ומדובר בעניין פרוצדורלי הרי שלבית הדין שיקול דעת נרחב לגביו, והיה עליו ליתן לה את יומה בבית הדין בפרט, מאחר שמדובר בקנסות כבדים. [ב] טענות המשיבה המדינה מצידה, הדגישה, כי המערערת הסכימה שבית הדין קמא יתן החלטתו, מושא הערעור, על פי טיעוני הצדדים בכתב ועל פי העובדות, כפי שהופיעו בבקשתה להארכת מועד . קרי, על פי ההנחה שאי הגשת הבקשות להישפט נבעה מטעות אנוש אצל המערערת ולא בשל אי קבלתן אצלה. כן טוענת המדינה, כי בית הדין קמא נעדר סמכות להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, על פי סעיף 8(ג) לחוק העבירות המנהליות, שכן בשלב בו יש להגיש את ההודעה על רצון הנקנס להישפט, אין כל ענין תלוי ועומד בפני בית הדין. זאת ועוד, ההגיון מחייב כי כאשר יש להגיש הודעה עד למועד מסוים כל בקשה להאריך מועד זה צריכה להיות מוגשת לאותו גורם אליו יש להגיש את ההודעה עצמה. לביסוס טיעוניה מפנה המדינה לפסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים, מפי השופט הראשי יעקב נויגבורן בת.פ. 1024/01 אמיר - שירות התעסוקה - המחלקה לעבירות מינהליות (החלטה מיום 24.2.2002). לחילופין ומטעמי זהירות טוענת המדינה, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את הארכת המועד המבוקשת. המשיבה עומדת, בהסתמך על פסק דין הס, [3] על האבחנה בין הליך פלילי, לרבות ההסדר הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח מושלב], תשמ"ב - 1982 לענין עבירות קנס, לבין הליך על פי חוק העבירות המינהליות ומוסיפה, כי על פי פסק דין עצמון, [4] הנסיבות בהן יעתר בית המשפט לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי אינן כוללות טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו, כבמקרה דנן. כן נטען, כי טענת המערערת שאי הגשת הבקשה להישפט נבעה מתקלה בקבלת ההודעה הועלתה רק בכתב הערעור ובכל מקרה, מדיניות המערערת להגיש בקשות להישפט בכל מקרה בו מוטל עליה קנס מינהלי בשל עבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה, אינה מהווה טעם המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. 4. פסק דין מנוגדים של בתי הדין האזורי האם מוסמך בית הדין האזורי להאריך את המועד להגיש בקשה להישפט על עבירה בגינה הוטל קנס מינהלי קצוב? כעולה מפסקי הדין עליהם סמכו באות כוח הצדדים, בטיעונן לפנינו, נזקקו לסוגיה זו בתי הדין האזוריים בירושלים ובתל-אביב, והגיעו למסקנות שונות; השופט הראשי נויגבורן סבר, בהקשר לבקשה להארכת מועד להישפט בגין עבירות מנהליות שנעברו על חוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין), התשנ"א - 1991, כי בית הדין נעדר סמכות ליתן את הסעד המבוקש. את הכרעתו זו נימק השופט נויגבורן בכך שלבית הדין הוענקה סמכות מוגבלת - סמכות לדון בכתבי אישום אשר מוגשים נגד נאשמים - אשר אינה כוללת את הסמכות להתערב בהחלטות המינהליות של הרשות בכל הנוגע להגשת כתבי האישום. כן פסק, כי גם לו הייתה לבית הדין סמכות עניינית בנדון, לא היה בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגיש בקשה להישפט, מאחר ומדובר במועד שנקבע בחיקוק, שאינו קשור בסדרי הדין של בית הדין. מנגד, האריכה השופטת שגיא בשני מקרים את המועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירות מנהליות. במקרה האחד, נעשה הדבר בהסכמת נציגת משרד העבודה והרווחה ואילו במקרה השני, הגיעה השופטת שגיא לכלל מסקנה, כי הקנסות לא הגיעו אל המבקש עקב תקלה כלשהי. כן קבעה, כי מאחר ומדובר בהליך פלילי - בכל מקרה שקיים ספק יש להטות את הכף לזכות הנאשם ולאפשר לו למצות את ההליך המשפטי לו הוא זכאי. עינינו הרואות, כי ההחלטות אשר יצאו תחת ידיהם של בתי הדין האזוריים אינן משלימות האחת את רעותה ואינן יכולות להמשיך ולדור בכפיפה אחת. במחלוקת שבין שתי הגישות הללו עדיפה בעיני גישתו של השופט הראשי נויגבורן. בניגוד לעמדת המערערת, שוכנעתי כי עסקינן בהסדר שלילי. להלן אנמק דעתי. 5. בקשה להישפט - כללי סעיף 8(ג) לחוק העבירות המינהליות קובע כך: "8. הטלת קנס מינהלי קצוב (ג) הנקנס רשאי להודיע בכתב למי שהטיל את הקנס, כי ברצונו להישפט על העבירה; ההודעה תומצא תוך שלושים ימים לאחר שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המינהלי; הודיע כאמור יחולו הוראות סעיפים 13 ו - 14". סעיף 13 קובע: "13. הודיע אדם שברצונו להישפט על העבירה לפי סעיף 8(ג)....יגיש עליו תובע כתב אישום, זולת אם ראה שלא לעשות כן, מטעמים מיוחדים שיירשמו". בסעיף 4 לתקנות העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1986 נקבע כי: "4....הודעה על הרצון להישפט, כאמור בסעיף 8(ג) לחוק, יהיו לפי טופס 4 שבתוספת או הספח לו, לפי הענין". יצוין, כי בספחי הודעות הקנס שקיבלה המערערת במקרה דנן נכתב: "אם ברצונך להישפט בבית המשפט על העבירה, עליך למלא את הספח המצורף להודעה זו מעבר לדף (מצידה השני של הקבלה למשלם), לחתום עליו ולשלוח אותו למשרד בו מנוהל תיקך לפי המען הרשום מעלה בדואר רשום...". במקרה דנן, המדובר במשרד העבודה והרווחה - האגף לפיקוח על חוקי העבודה. תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - שעות עבודה ומנוחה), התשנ"ח - 1988 קובעות, כי עבירה על הוראה מהוראות סעיפים 9 ו- 9א לחוק שעות עבודה ומנוחה, היא עבירה מינהלית ואת שיעורי הקנס המינהלי הקצוב שיוטל בגינן. מן הבדיקה עד כה עולה אם כן, כי לא הוקנתה במפורש בחקיקה הראשית או בחקיקת המשנה סמכות לגורם כלשהו להאריך את המועד להגיש בקשה להישפט. משכך, השאלה היא, כפי שהציג אותה בית המשפט העליון בפרשת פריצקר, [5] הנזכרת בפרשת אגא: [6] "...כיצד עלינו להתייחס לשתיקת המחוקק..., האם נראה בה שתיקה מדעת, יצירה מכוונת של הסדר שלילי...או שמא נראה בה מעין שכחה בהיסח-הדעת, השמטה בלתי מובנת של עיקרון משפטי שיחול באותו עניין?" 6. חוק העבירות המינהליות - תכלית אי ההכרה בסמכותו של בית הדין להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט מתיישבת עם תכליתו של חוק העבירות המינהליות, כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון, כדלקמן: "חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1985 (החוק), עניינו העיקרי הוא בהסבת הליכים פליליים להליכים מינהליים. הצורך ביצירתן של "עבירות מינהליות" - ובצידן "קנסות מינהליים" - תחת עבירות פליליות רגילות הנדונות בבתי משפט מן המנין, משתית עצמו על כמה וכמה יסודות, ובהם: שיפור האכיפה של דברי חוק הקובעים עבירות ההופכות מעבירות פליליות רגילות לעבירות מינהליות; הקלה על מערכת התביעה ומערכת בתי המשפט; ומתן אפשרות למי שעברו עבירה מינהלית לשאת בעונש מתאים בלא שיוכתמו בכתם של מי שעברו עבירה פלילית, אלא בנסיבות מיוחדות (ראה דברי ההסבר להצעת החוק, הצעות חוק לשנת תשמ"ה, 59, 61). החוק (בסעיף 1 בו) נותן סמכות בידי שר המשפטים לקבוע בתקנות כי עבירות פלוניות תהיינה "עבירות מינהליות", ובתקנות אף אמור להיקבע לכל עבירה מינהלית קנס שניתן להטיל בדרך מינהלית - והוא "קנס מינהלי (סעיף 2). לביצוע החוק מתמנות רשויות מוסמכות ("מפקחים" ו"רשם"), והחוק מוסיף וקובע דרכים והליכים להטלתו של קנס מינהלי ולתשלומו. הוא שאמרנו: הליכים פליליים עוברים מעין הסבה להליכים מינהליים: "עבירה מינהלית" גוררת "קנס מינהלי" ובהליכים מינהליים, לאמור, הליכים שלא בפני בית משפט. זו דרכו של החוק וזו מגמתו". [7] זאת ועוד, עיון בתוספת לחוק העבירות המינהליות מעלה שאחוז בלתי מבוטל מן העבירות הכלולות בו נוגע לענף העבודה. לאמור, אם נכיר בסמכותם של בתי הדין לעבודה ליתן הארכות מועד להגשת בקשות להישפט בגין עבירות אלה, יגרור הדבר לעידוד התדיינויות וחשוב מכך, יעשה פלסתר את מטרת המחוקק בהפכו עבירות אלה לעבירות מינהליות. אוסיף, כי אל לנו לשכוח שהמחוקק לא מנע ממי שנקנס בקנס מינהלי לפנות לבית המשפט בבקשה להישפט, אלא תחם את הדבר בזמן. 7. מה המשקל שיינתן לעובדה שמדובר בקנסות כבדים יחסית והאם בשל כך תשתנה העמדה דלעיל? התשובה לכך היא בשלילה. חזקה על המחוקק שאיזן בין חומרת העבירה לבין שיעור הקנס והביא את שיעור הקנס בכלל חשבון כאשר קבע את ההסדר בו עסקינן. ועוד, ישאל השואל האם לא ייתכנו נסיבות חיים וסיטואציות קשות, הגורמות לאדם להחמיץ את המועד להגשתו של הליך ושמן הראוי להכיר בהן לצורך הארכת מועד? לשם כך נקבע בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה (הנחיה מס' 60.004 נוהל והנחיות להפעלת חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1985), כדלקמן: "5.8. בירורים וביטול טופס הטלת קנס מינהלי 5.8.1 המפקח או הרשם, לפי הענין, יברר, לפי בקשתו של נקנס, כל דבר הכרוך בהטלת הקנס המינהלי. 5.8.2 אדם אשר קיבל טופס תשלום קנס מינהלי, והוא פנה בבקשה לבטלו בנימוק של טעות בעצם הטלת הקנס או בנימוק של חוסר אחריות פלילית, תועבר הפנייה אל המפקח אן אל הרשם, והוא יעביר אותה בצירוף הערותיו לבירורו של היועץ המשפטי של המשרד או היחידה, ויפעלו בהתאם להנחיותיו". דהיינו, סיטואציות אלה, לרבות בקשות להארכות מועד להישפט, יבואו על תיקונן עם פניה לרשות המינהלית המוסמכת. בשולי הדברים אוסיף, כי שאלת חובת המצאת הקנסות לנקנס אינה באה בגדר המקרים האמורים, שכן זו מוסדרת בסעיף 35 לחוק העבירות המינהליות. 8. בכך יכולתי לסיים את דברי אולם אוסיף ואתייחס למספר טענות שהעלו הצדדים ואשר מן הראוי להתייחס אליהן בקצרה; א. חלותן של הוראות חוק סדר הדין הפלילי הנוגעות לעבירות קנס המערערת השקיעה מאמצים בלתי מבוטלים בניסיון לשכנענו, כי סדרי הדין הרלוונטיים לענייננו, הם אלה הקבועים בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי והנוגעים לעבירות קנס. טענה זה אין בידי לקבל. בעניין זה נפסק זה מכבר על ידי בית המשפט העליון, כדלקמן: "ההבחנה בין הליך ברירת קנס וההליך של הטלת קנס מינהלי ברורה: ההליך של קנס מינהלי הוא במסלול המינהלי, להבדיל מהליך ברירת הקנס אשר מצוי במסלול הפלילי. בהתאם לכך, אי תשלום קנס מינהלי במועד גורר אחריו תוספת הפרשי הצמדה וכן תוספת פיגור (סעיף 17). קיימים גם אמצעים נוספים בידי בית המשפט במקרה של אי תשלום הקנס.... אך במקרה של אי תשלום קנס מינהלי, ככלל, לא עומד נגד העובר עבירה מינהלית מסלול פלילי, כשם שהוא עומד במקרה של ברירת קנס. אי תשלום קנס מינהלי אינו מעלה את העבירה למסלול פלילי. המסלול הפלילי קיים במקרה של עבירות מינהליות, רק במקרה שמי שמייחסים לו עבירה כזו בוחר במסלול הפלילי.... לא זה המצב במקרה של ברירת קנס. המסלול במקרה כזה הוא פלילי: מצד אחד, אי תשלום הקנס תוך התקופה הקובעה בחוק, מעלה את הדיון למסלול של הליך פלילי, וההזמנה שניתנה במסגרת ההודעה של ברירת קנס תחשב כהזמנה לדין פלילי...;מצד שני, תשלום של הקנס רואים אותה כאילו הודה מי שקיבל את ברירת הקנס באשמה בפני בית המשפט, הורשע בדין ונשא את עונשו...". הווה אומר, שעצם הבקשה להישפט על עבירה מינהלית אינה הופכת אותה לעבירת ברירת קנס. נדמה שהדברים יפים גם לענין טיעוניה של המדינה הנוגעים לסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי. אשר לטענת המערערת, לפיה יש להחיל בעניינה את סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע: "בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה בחיקוק ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק", אין היא כשלעצמה יכולה להוות מקור להארכת המועד המבוקשת, ולו בשל כך שהמועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירה מינהלית נקבעה במפורש בסעיף 8(ג)לחוק. ב. סעיף 75 לחוק בתי המשפט המערערת חזרה והדגישה בפנינו, כי עסקינן בהליך פלילי שרק הקנס בגינו הינו מינהלי. משכך, תמהני מדוע ביכרה להפנותנו לסעיף 75 לחוק בתי המשפט שעניינו סמכויותיו של בית משפט הדן בענין אזרחי? אשר לפרשת אגא, [8] לשיטתי ראוי לאבחן בינה לבין המקרה שבפנינו וזאת לאור תכלית חוק העבירות המינהליות כפי שעמדתי עליו לעיל. ג. התשתית העובדתית בשולי הדברים ומעבר לצריך יצוין, כי גירסתה העובדתית של המערערת אינה בהירה אולם, משקבעתי שבית הדין נעדר סמכות להאריך את המועד להישפט על עבירות מינהליות כבקשתה, הרי שאין לי עוד צורך להידרש לעניין. יחד עם זאת ועל מנת להפיס דעתה של המערערת אוסיף, כי גם לו סברתי כי לבית הדין סמכות להאריך את המועד, הרי שעל-פניו אין בנסיבות המקרה כדי להצדיק את הארכת המועד. 9. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאת ערעור זה בסך 1,500 ₪. קנס מנהליקנסשעות עבודה ומנוחה