חוקת העבודה למוסדות ההסתדרות - עובד קבוע

פסק דין התובע הוא רופא מומחה ברפואת עיניים מאז 18/1/96 (להלן גם: "הרופא" או "העובד"), שהועסק אצל נתבעת מס' 1 משנת 1987. הנתבעת מס' 1 היא קופת חולים הפועלת מכוח חוק בריאות ממלכתי התשמ"ד - 1994 (להלן גם: "הקופה", "קופ"ח", "המעביד" או הנתבעת). קופ"ח הפסיקה את עבודת התובע אצלה בינואר 1998. מאז ועד ספטמבר 99' המשיך התובע להיות מועסק אצל הקופה מכח הסדרי ביניים שונים. מיום 1.10.99 התובע אינו מועסק בפועל בקופ"ח. התובע הועסק אצל הנתבעת במשרה מלאה בתפקידים שונים במשך למעלה מ- 10 שנים קודם להגשת תביעתו. בשנתיים האחרונות לעבודתו כיהן התובע כרופא ראשי זמני במחלקת עיניים של בי"ח ע"ש רבין (להלן גם: "בלינסון" או "ביה"ח"). כהונתו בביה"ח הייתה בהיקף של מחצית המשרה ובחלק אחר של משרתו תיפקד הרופא במרפאת קופ"ח במחוז תל-אביב. הנתבעת הפסיקה את עבודתו של התובע אצלה, בטענה כי פוטר מעבודתו לאחר שלא עמד בהצלחה ב"תקופת הניסיון" לעבודה במשרת "רופא ראשי זמני" בביה"ח בלינסון. הרופא אינו משלים עם פיטוריו ומבקש כי ביה"ד יאכוף על הקופה את המשך העסקתו במשרה מלאה. יתר על כן, לדעתו של הרופא יש להצהיר עליו כ"רופא ראשי קבוע" במחלקת העיניים של ביה"ח, לאחר שפיטוריו משם היו לדבריו בשרירות לב של הממונה עליו, רופא בשם פרופ' יובל יסעור, הוא נתבע מס' 3 בהליך הנוכחי. הנתבעת מצידה גורסת כי פיטורי התובע בדין יסודם. הם נעשו משיקולים מקצועיים, לפי חוות דעתו של פרופ' יסעור הנ"ל, שהיה מנהל מחלקת עיניים וממונה על התובע בעבודתו. לדברי הקופה, אחריותו של פרופ' יסעור הייתה לשמר רמה מקצועית נאותה של מחלקת העיניים שבראשה עמד, ואם סבר שתיפקודו של התובע בעבודתו הוא "בינוני" (ר' עדותו של מנהל ביה"ח ד"ר אופניימר, עמ' 9 שורה 3, מיום 25.2.02), היה רשאי להרחיקו מבית החולים. כאבו של התובע, כמו גם עוצמת תביעתו, ברורה וגלויה. זאת, בהתחשב עם העובדה שהתובע נסע להשתלם בארה"ב בתחום מקצועי מצומצם הקרוי נוירואופטלמולוגיה, השקיע בכך משאבים רבים, והרחקתו כעת על ידי הקופה מביה"ח מהווה עבורו פגיעה קשה בקידומו המקצועי. יתר על כן, מדובר לא רק בפגיעה בקידום המקצועי, אלא גם בקיפוח פרנסתו. משום שהקופה מסרבת לאפשר לו לעבוד אפילו כרופא עיניים מן המניין במרפאה של מחוז תל-אביב הסמוכה למקום מגוריו. מעמדו של התובע בקופה - עובד קבוע: העבודה של הרופאים בקופה מוסדרים בחוקת העבודה של מוסדות ההסתדרות (ת/4 - להלן גם: "חוקת העבודה") ובהסכמים קיבוציים (ת/1 - ת/3). על פי חוקת העבודה הופך עובד לעובד קבוע בקופה, לאחר שהשלים שנת עבודה אחת. תקופת נסיון ניתנת להארכה, אולם לכל הדעות, בתום מחצית שנה נוספת חייבת הנהלת הקופה להכריע בעניין קביעותו בעבודה. משלא נעשה דבר, והרופא נשוא הדיון הנוכחי עבד בקופה בתפקידים שונים למעלה מ- 10 שנים, ניתן לראותו כמי שעמד בתנאי קבלת הקביעות. עובד קבוע לא יפוטר מעבודתו בקופה "אלא לאחר מו"מ עם ועד העובדים, ולאחר שנשלחה לעובד הודעה מוקדמת על פיטוריו" (סע' 3 לפרק 16 לחוקת העבודה). הרופא הוא עובד קבוע בקופה, ולפיכך לא ניתן היה לפטרו או להפחית את שיעור משרתו ללא התייעצות עם נציגות העובדים, בהתאם לחוקת העבודה ולהסכם הקיבוצי ת/2. אין ראיה לקיומה של התייעצות כזו, או הליך תקין אחר המנתק את יחסי העבודה שבין הרופא לקופה. פיטורי התובע נעשו כלאחר יד, ללא שניתנה לו הזדמנות ראויה להתגונן מפניהם. אפילו זכות שימוע לא ניתנה לתובע. זכות הטיעון (שימוע) הוכרה בפסיקה כזכות יסוד של עובד שעלול להיפגע מהחלטות הממונים עליו. חובת השימוע בוודאי חלה בגוף "דו-מהותי" כדוגמת קופ"ח. במקרה של פיטורי רופא לאחר למעלה מ- 10 שנות עבודה שבהן לא הוטל שום דופי בהתנהגותו כעובד או במומחיותו כרופא, אין להתיר את פיטוריו כלאחר יד. גם פרופ' יסעור שהיה להוט להפסיק את עבודת התובע בבלינסון, דיבר על מציאת מרפאה חלופית שבה התובע יעבוד ולא על פטוריו (ר' ת/19). אנו מסכימים עם טיעוני ב"כ התובע בתגובתה לסיכומי הנתבעת (זו מיום 17.9.02 בעמ' 6) לפיהם הפסקת עבודת רופא בבית החולים אינה יכולה להחשב כפיטורים מעבודתו בקופת החולים. יתרה מזאת, בית הדין הארצי לעבודה פסק בעבר כי "פיטורים שנעשו ללא שימוע, או ללא שימוע נאות, נוגדים את כללי הצדק הטבעי ולכן אינם כדין" (ר' דב"ע נו/31-3 מד"י נ' ד"ר בונה, סע' 17 לפס"ד מיום 26.9.96). מסגרת הנהנים מנורמות של המשפט המינהלי הורחבה גם על גופים "דו-מהותיים" הנותנים שירות לציבור (ר' דברי השופטת ברק בדב"ע נז/68-3 שקד נ' הסוכנות היהודית, פס"ד מיום 21.5.98). גופים כאלו ובעיקר גופים "המספקים שירות חיוני לציבור" (ר' דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ נ' דוד שיינין, סע' 6 לפס"ד מיום 22.10.90), חייבים בהענקת "זכות טיעון" לעובד טרם הכרעה בפיטוריו, זכות שיכולה גם לנבוע מחובת תום הלב של המעביד כלפי עובדו. במקרה דנן, לא רק שהתובע לא קיבל "זכות טיעון" אלא גם ארגונו המקצועי לא קיבל הזדמנות להשמיע את דברו קודם לפיטורים. מדובר אפוא ב"פיטורים שלא כדין" שיש לבטלם. סעד כספי בלבד לא ישפה את התובע כראוי. מספר קופות החולים בארץ מוגבל, הנתבעת היא הגדולה שביניהן ואפשרויות התעסוקה מעטות. יש לזכור כי מדובר במעביד שהוא גוף "דו-מהותי". לגבי מעביד כזה נוטים בתיה"ד לעבודה להחיל את כללי המשפט המינהלי, ואכיפת יחסי העבודה מתבקשת; מה גם שלא הוטל דופי בכישורי התובע כרופא מן המניין. אנו מצהירים על בטלות פיטורי התובע מעבודתו במשרה מלאה בקופ"ח. התובע ימשיך לכהן כרופא עובד קבוע של הקופה במשרה מלאה, ועליו להתייצב לשיבוץ בעבודתו במחוז תל-אביב של קופ"ח, תוך 10 ימים מהמצאת פסק דין זה. הקופה אינה חייבת להעסיק את התובע בבלינסון: קבענו כבר כי פיטורי התובע נעשו שלא כדין ועל הקופה לחזור ולהעסיקו אצלה כרופא במשרה מלאה. אנו נדרשים כעת להכריע האם הקופה חייבת להשיבו לעבודה כ"רופא ראשי" במחלקת עיניים של ביה"ח. עבודתו של התובע כ"רופא ראשי" במחלקת עיניים של בי"ח בלינסון פסקה לפי מכתב מסכם של פרופ' יסעור לד"ר אופנהיים מיום 22.12.97. באותו המכתב (ת/21), נאמר בזו הלשון: "ברצוני לעדכנך בתוכניות לגבי המשך עבודתו של הנ"ל: כפי שכבר כתבתי, יסיים את עבודתו במרכז רבין ב- 31.12.97. סיום עבודתו נובע משיקולי המחלקה ומשיקולים מקצועיים הקשורים בתחומי עבודתו. פניתי כבר למחוז ת"א להשלמת משרתו במחוז". הרופא הועבר אפוא מעבודתו בבי"ח (הכוונה למשרתו החלקית של 1/2 משרה), לעבודה במרפאת קופ"ח של מחוז ת"א. אנו נדרשים כעת לקבוע האם ראוי ונכון יהיה לאכוף על קופ"ח המשך העסקתו של הרופא כ"רופא ראשי" בבי"ח, או להסתפק בסעד שכבר קיבל מביה"ד והוא השבתו לעבודה כרופא בתחום מומחיותו, שיעבוד במרפאה השייכת למחוז תל-אביב. על מנת לקבוע, מהי זכותו של התובע להתעקש ולעבוד אצל הנתבעת בבית החולים, עלינו לקבוע מהו המקור שלפיו מונה כ"רופא ראשי זמני" במחלקת עיניים של ביה"ח. הרופא הושלה לחשוב כי יציאתו להשתלמות בארה"ב בתחום הנוירואופטלמולוגיה, תקדם ותקבע את משרתו ומעמדו בבית החולים (ר' מכתבו של פרופ' שפירא ת/11, ומכתביו של ד"ר יניב סגן מנהל ביה"ח - ת/12, ת/13). אנו מסכימים עם ב"כ התובע כי הקופה הציגה כלפי הרופא "מצג" לפיו השתלמותו בארה"ב (שהחלה ב- 1993) היא חשובה וחיונית להמשך העסקתו בבית החולים. אולם אותו "מצג" אינו מהווה חלק מזכויותיו היסודיות המוקנות של הרופא במקום עבודתו. אותו מצג גם לא גובש לכלל הסכם מחייב (ר' עדותו של פרופ' שפירא בעמ' 2 שורה 19, דיון מיום 7.3.00). עבודה של מתן שירות רפואי, היא עבודה דינמית אשר הצרכים בה משתנים תכופות. מעבר לכך, המעביד הוא בעל זכות הקניין במפעלו. במקרה שלנו, המעביד צפה שילובו בעתיד של התובע בתחום השתלמותו בחו"ל, ואין שמץ של הוכחה כי בעת שהתובע קיבל עדוד ליציאה לחו"ל לא הייתה כוונה לשבצו בתחום השתלמותו כשיחזור ארצה. אי אפשר איפוא לקבוע כי שליחת הרופא להשתלמות בחו"ל נעשתה בחוסר תום לב מצד הקופה. עובדה היא שלאחר שובו מההשתלמות קודם התובע למשרת "רופא ראשי" בבית החולים, משרה בה החזיק בזמניות ("רופא ראשי זמני"). אם הקופה התכוונה מלכתחילה לנהוג עם התובע שלא בהתאם ל"מצג" שערכה ערב יציאתו לחו"ל, לא הייתה ממנה אותו בינואר 1996 ל"רופא ראשי זמני". היא מינתה אותו לרופא ראשי זמני משום שחפצה לנצל את הכישורים המיוחדים שרכש בהשתלמותו מעבר לים. נותר לכן רק לקבוע, האם הפסקת עבודתו של הרופא כ"רופא ראשי" לאחר כשנתיים, הייתה מעשה שלא כדין או בניגוד להסכם העבודה החל עליו. בינואר 97 אישרה "ועדת הקידום" את הארכת המינוי של התובע כ"רופא ראשי זמני" עד 18.1.98 (ת/18). הקופה נהגה אפוא בדיוק על פי ה"מצג" שנערך כלפי התובע קודם ליציאתו לארה"ב, ולפי תוכניתו של פרופ' שפירא מטעמה, אשר היוותה את בסיס יציאתו של התובע לחו"ל. אלא שבפועל התוכנית (הצפויה) לא התממשה בשלמות, זאת בשל התערבותו של פרופ' יסעור שביקש את הפסקת עבודתו של התובע כ"רופא ראשי זמני" וממילא מנע ממנו קבלת מעמד של "רופא ראשי קבוע". קבלת מעמד של "רופא ראשי קבוע" אינה אוטומטית (ר' עדותו של ד"ר אופנהיים, מנהל ביה"ח, עמ' 1 שורה 17 דיון מיום 25.2.01) בהפסקת עבודתו של התובע כ"רופא ראשי זמני" לא מצאנו פגם. התובע שימש כרופא ראשי במעמד זמני בלבד, ותקופת הזמניות הגיעה לסיומה. נותרה רק השאלה, האם הפסקת עבודתו של הרופא כרופא ראשי, נעשתה בתום לב ומנימוקים עניניים. על פי התרשמותנו, הפסקת עבודתו של הרופא במחלקת עיניים של ביה"ח בלינסון לא נעשתה בשל דופי שנפל בעבודתו המקצועית. היא נעשתה משום שחינו של התובע סר בעינייו של פרופ' יסעור וזה החליט לותר על שירותיו המקצועיים המיוחדים. פרופ' יסעור דיבר על אישיותו של התובע ללא מיקוד הטענות נגדו (ר' עדותו של ד"ר אופנהיים, עמ' 9 שורה 3, דיון מיום 25.2.01). מדובר אפוא בנימוק שאינו מקצועי, אלא נובע מיחסים בינאישיים. זהו נימוק מקומם. משום שהתובע תיפקד מקצועית כהלכה, ובכל זאת לא זכה להגיע למשרה המובטחת של "רופא ראשי" בבלינסון. אולם, גם כאשר הנימוק הוגדר על ידנו כ"מקומם", אין פירוש הדבר שהוא נימוק שאינו שוקל. באותה העת פרופ' יסעור עמד בראש מחלקת עיניים של בית החולים. עבודה בבית החולים היא עבודת צוות. מידת העצמאות של רופא היא מוגבלת. רופא צריך להתחשב בצרכי העובדים אחרים במחלקה והעובדים האחרים חייבים לגלות התחשבות בצרכיו. העימות שפרץ בין התובע לפרופ' יסעור, הוא עימות שהפריע לעבודת הצוות במחלקה של בית החולים. פרופ' יסעור, בשל מעמדו המועדף בקופ"ח, זכה לגיבוי של הקופה והרופא מצא עצמו מחוץ לכותלי ביה"ח. נשאלת השאלה, האם בית הדין צריך להתערב ולהשיב לתובע את תפקידו ומעמדו? הכלל הוא כי זכותו של המעביד, ובכלל זאת המעביד הציבורי, לשנות את מקום עבודתו של העובד (דב"ע נה/186-3 משה שמעון נ' מד"י, עמ' 16 לפס"ד מיום 12.12.95). מדובר בשימוש בפררוגטיבה ניהולית הנתונה למעביד (ע"ע 300399/97 עו"ד זאב אפיק נ' מד"י, סע' 9 לפס"ד מיום 9.8.00). כאשר מדובר בהעברת עובד ממקום למקום או ממשרה למשרה, אין בית הדין מחליף את שיקול דעתו של המעביד, אלא בוחן את ההחלטה לאור הסכם העבודה בין הצדדים ודרך יישומו במכלול האירועים והנסיבות (דב"ע נו/3-3 ידידיה שגב נ' מד"י, סע' 19 לפס"ד מיום 29.9.95). רקע אישי, הוכר כסיבה לגיטימית להעברה ממשרה למשרה (דב"ע נה/126-3 דוד נצר ישי נ' האגודה למען החייל, סע' 17 לפס"ד מיום 24.9.96). במקרה דנן, אין מדובר בכשל מקצועי של הרופא. מדובר בכשל ארגוני - ניהולי להמשיך ולתפקד מקצועית עם הרופא, במילוי תפקידים רגישים ואחראיים כמו אלו שלהם מחוייבים אנשי סגל רפואי בבית חולים. הכשל הזה ניתן לפתרון בכמה דרכים. הנתבעת בחרה להעביר את התובע מתפקידו, ולהותיר את פרופ' יסעור במשרתו. אולי זה לא הפתרון הניהולי הטוב והנכון, אולם אי אפשר לומר, כי זהו פתרון הדורש התערבות שיפוטית. דעתו של הממונה על העובד, הנוגעת לעבודת הרופא הכפוף לו, היא חשובה ואי אפשר להתעלם ממנה (ר' עדותו של פרופ' יסעור עמ' 2, שורה 8 מיום 4.7.00). בבוא בית הדין לבטל החלטת מעביד להעביר עובד ממקום למקום או ממשרה למשרה, הוא צריך להביא בחשבון את השפעת ההתערבות בשיקולי המעביד על היחסים במפעל ואת הסכנה, כי התערבות שיפוטית תפגום בפעילות המפעל. כך נפסק, שכאשר מדובר בהעברת עובד בית חולים למקום עבודה אחר, יש ליתן משקל יתר למניעת פגיעה בשרות הרפואי המסופק לחולים (השווה: דב"ע נו/202-9 מד"י נ' ד"ר ולדמן, סע' 4 לפס"ד מיום 21.8.97). אי אפשר לומר שערעורם של יחסי האמון שבין פרופ' יסעור לתובע אינו שיקול רלבנטי בהעברת התובע מבית החולים. בייחוד כאשר התובע שימש כ"רופא ראשי" במעמד זמני בלבד וטרם זכה לקביעות בתפקידו זה. יתר על כן, לגבי התובע תפקידו בביה"ח היה במשרה חלקית בלבד. סוף דבר: במשפט הישראלי נעשה נסיון לאזן בין הפרורגטיבה הניהולית של המעביד הנובעת מזכותו הקניינית במפעלו, לבין זכויות העובדים לרבות הזכות לעבוד. הזכות לעבוד אינה "זכות חוקתית". היא מוגדרת בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה כ"חירות" המהווה חלק ממערך של זכויות חברתיות (ר' ע"ע 359/99 לאה לוין נ' רשות השידור, עמ' 7 לפס"ד מיום 28.2.01). במאבק הזה שבין זכותה הקניינית של הקופה לנהל את מפעלה, לבין זכותו של העובד לעבוד - ניצח העובד. במאבק הנוסף הרלבנטי, בין זכותו של העובד להמשיך ולשמש "רופא ראשי" חרף העובדה שטרם זכה לקביעות במשרה זו, לבין זכותו הקניינית של המעביד להעביר את העובד ממקום למקום - ניצח המעביד. התוצאה היא אפוא שהתובע יוחזר לעבודתו במשרה מלאה במחוז ת"א של הקופה, בתפקידו ומומחיותו, ויזכה למשכורות יסוד (ללא תוספות מותנות), מיום ההפסקה המלאה של עבודתו בקופה. הרופא אינו זכאי לסעד המורה לקופה להחזירו למעמד של "רופא ראשי", מעמד בו שימש בזמניות בלבד. התובע יחזיר לקופה את פיצויי הפיטורים, ככל שהללו נתקבלו אצלו, והקופה רשאית לקזזם מכספים שיגיעו לרופא בקשר לשכרו שנצבר מאז הפסקת עבודתו אצלה. טענת ב"כ הנתבעת (סע' 133 לסיכומיה) לפיה הוצע לתובע לעבוד ב"חצי משרה" עם גמר עבודתו בביה"ח ולכן היה עליו "להקטין את נזקו" שוקלת בהתייחס לתקופה עד להפסקת עבודתו המלאה של הרופא בקופ"ח. הפיצוי שנפסק לזכות התובע לעיל מתייחס לתקופה שלאחר הפסקת עבודתו בקופה, קרי, לתקופה לאחר שהתובע חדל ביוזמת הקופה לעבוד גם בחצי משרה אצלה (לאחר יום 1.10.99). התובע אינו זכאי ל- "תוספת כונניות", משלא הוכיח שעבודה כזו בוצעה בזמנים הרלבנטיים לתביעה. התובע גם הסכים בשעתו שלא לבצע פעולות של "כוננות" (ר' עדותו של פרופ' יסעור עמ' 1, שורה 20 מיום 8.11.00). גם טענתו של התובע הנוגעת ל"מעמד אקדמי" אינה יכולה לשקול ביחסים בינו לבין הנתבעת, שהוא מעביד שאינו "מוסד אקדמי". בעלת הדין שכנגד של התובע בריב הנוכחי, היא קופ"ח, והתביעה ככל שהוא מתייחסת לפרופ' יסעור באופן אישי - תידחה. הקופה היא זו שתשא בהוצאות ההליך השיפוטי, ותשלם לתובע סך של 7,500 ₪ בצרוף מע"מ, כשכ"ט עו"ד. חוקת העבודהעובד קבועהסתדרות העובדים