הפחתת פיצויי הלנת שכר - ערעור








הפחתת פיצויי הלנת שכר - ערעור


פסק דין

1. בפנינו ערעור שהגישה המועצה המקומית פסוטה (להלן: "המערערת" וגם "המועצה"), על פסק דין, שניתן ביום 4/10/2000 ע"י כב' הרשמת ע' קוטן (כתוארה אז, להלן: "הרשמת"), בתיקים מאוחדים דמ 6311/99/ ו- דמ/7491/99 (להלן: "פסק-הדין").

יצויין, כי על פי החלטת הרשמת, הועבר הדיון בתיקים המאוחדים ממסגרת של "דיון מהיר", כמשמעו בסעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, לפסים של דיון רגיל, ועל כן הזכות לערער על פסק הדין, היא כעל פסק דין רגיל של רשם.


2. פסק הדין העומד לערעור:

המשיבים, שהיו במועד הגשת תביעותיהם לבית הדין, עובדי המועצה, עתרו בתביעות בתיקים המאוחדים, לשלם להם שכר עבודה שטרם שולם להם, עובר להגשת תביעותיהם, בצירוף פיצויי הלנת שכר, כמשמעם בסעיף 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר" וגם "החוק"), וכן פיצוי הלנת שכר בגין שכר עבודה ששולם להם באיחור, מידי חודש בחודשו, החל מראשית שנת 1997 עד שנת 1999.


המועצה חויבה בתשלום השכר (בשיעורי הקרן) על פי פסק-דין חלקי מיום 20/6/99 (להלן: "פסק הדין החלקי"). פסק הדין החלקי, שעניינו תשלום השכר שטרם שולם עובר להגשת תביעותיהם של המשיבים לבית הדין – אינו עומד לערעור לפנינו.

אין גם חולק כי הסכומים על פי פסק הדין החלקי - שולמו.

בחלק האופרטיבי של פסק הדין, קבעה הרשמת, כך:

"לסיכום, ומכל הטעמים כמתואר לעיל, הנני קובעת, כי הנתבעת לא הוכיחה קיומה של נסיבה כלשהי מאלה המנויות בסעיף 18 לחוק הגנת השכר ולא מצאתי, לכן, כל אפשרות להפחית פיצויי הלנת שכר בתיקים אלה" (סעיף 15 לפסק-הדין).


לפיכך, חויבה המועצה על פי פסק הדין, לשלם פיצוי הלנת שכר בשיעור המלא הקבוע בחוק הגנת השכר, (ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק על פיצויי ההלנה (כמפורט בסעיף 16 לפסק-הדין), כדלקמן:

א. למשיב מס' 1 (מר נסר ג'רייס):

פיצוי הלנת שכר בשיעור המלא -

לחודשים מרץ 97 עד דצמבר 97 ועד בכלל;

לחודשים פברואר 98 עד דצמבר 98 ועד בכלל;

לחודשים ינואר 99 ופברואר 99.



ב. למשיב מס' 2 (מר פרידמן עאסי):

פיצוי הלנת שכר בשיעור המלא –

לחודשים ינואר 97 עד דצמבר 97 ועד בכלל;

לחודשים ינואר 98 עד דצמבר 98 ועד בכלל;

לחודשים ינואר 99 עד אפריל 99 ועד בכלל.



על פי החלטת הרשמת מיום 6/12/2000, ומהטעמים המפורטים בהרחבה באותה החלטה, עוכב ביצועו של פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור (בש"א 3835/00).



3. הערעור שלפנינו עניינו חיוב המערערת בתשלום פיצוי הלנה בלבד.

משלא הושג הסדר בין הצדדים, על פי הצעת בית הדין, העלו באי כוח הצדדים טיעוניהם בכתב, וזאת בנוסף לטענות שהועלו במסגרת כתב הערעור ותשובת המשיבים.



4. תמצית טענות המערערת:

הטענה העיקרית של המועצה, הן בהודעת הערעור, הן בסיכומים שהוגשו מטעמה, היא כי מאז ניתן פסק הדין בעניין בית יעקב (עע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון (עבודה ארצי ל"ג (36),25- להלן: "הילכת בית יעקב"), נפל דבר, ושיקול הדעת שניתן לבית הדין, לעניין הפחתת פיצוי הלנה, הינו רחב, ואינו מצומצם עוד כבעבר.

משמדובר כאן בתביעות לפיצויי הלנת שכר בגין האיחורים בתשלום השכר , כשאין חולק כי סכומי הקרן שולמו, והעובדים השהו את הגשת תביעותיהם לבית הדין במשך תקופה ארוכה, לא היה מקום להשית על המועצה לשאת בתשלום פיצוי הלנת שכר בשיעור המירבי הקבוע בחוק.

עוד טוענת המערערת, כי התנהגותם של העובדים-המשיבים, היא שהיתה חסרת תום לב לאורך כל הדרך, משידעו על "זכותם לתבוע פיצוי החל מהחודש הראשון בו הולן שכרם, שתקו וישבו בחוסר מעש ואף השתתפו בכנסים שערך יו"ר המועצה, כנסים בהם הוצעה למשיבים הצעת פשרה בדבר תשלום שתי משכורות במקום פיצויי הלנת שכר".

לטענת המערערת, טעתה הרשמת בכך שקבעה כי לא הוכח ויתור מצד המשיבים לתבוע פיצוי הלנה, בין במפורש, בין בשתיקה, בדרך של התנהגות.



עוד טוענת המערערת, כי טעתה כב' הרשמת בכך שקבעה כי, משמדובר בזכות מכוח חוק מגן, היא אינה ניתנת לויתור, שכן, על פי הלכות שיצאו מלפני בית הדין הארצי, נקבע כי קיימים מקרים בהם חוסר תום ליבו של עובד יגבר על הוראות חוק קוגנטיות (מדינת ישראל משרד השיכון - יעקב בוכריס, דב"ע נה/145-3, עבודה ארצי, ל(2),67 ו- ע"ע/96/300064 פלאי קרני - איתן אביבי).

טענתה העיקרית של המערערת היא, כי טעתה הרשמת, בכך שקבעה, כי לא הוכחה "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה", כמשמעה בסעיף 18 לחוק הגנת השכר.

אליבא דמועצה, הוכח בפני בית הדין כי היא עשתה "ככל שביכולתה לשלם את שכר העובדים ובמיוחד דרך הסכמתה לאישור עיקולים שהוטלו על חשבונה בתביעות בהם התאגדו העובדים וזאת אף במחיר אי העברת סכום כלשהו לחשבון בנק שלה" ועל כן היא מבקשת מבית הדין להתערב בשיקוליה של הרשמת, ולקבוע כי המצב אליו נקלעה המועצה, שלא באשמתה, הוא בבחינת "נסיבה בלתי נשלטת או נסיבה שלא באשמתה" (סעיף 2(ו) לנימוקי הערעור).

לטענת המועצה, הרשמת הגיעה למסקנה בפסק דינה כי "הסיבה האמיתית לאי תשלום השכר במועד נעוצה, איפוא, בקשיים כלכליים" (סעיף 12 לפסק הדין), ועל כן, ומשהיתה כבולה בהלכה המנחה דאז (דב"ע מח/1/1 אגבריה אחמד טהה - עירית אום-אל-פחם, פד"ע כ',136), שקבעה כי מצב כלכלי קשה של מעביד, אינו מהווה טעם להפחתת פיצוי הלנה, קבעה את אשר קבעה. היום, שונתה ההלכה, ועל פי הילכת בית יעקב, הורחב שיקול הדעת המסור לבית הדין, ועל כן, יש מקום להתערב בקביעותיה של הרשמת ולהפחית את פיצוי ההלנה עד לגובה של הפרשי הצמדה וריבית, ולחילופין, להפחיתם לכדי 30% משיעור ההלנה על פי החוק.



5. תמצית טענות המשיבים:

המשיבים טוענים, מנגד, כי על פי הקביעות העובדתיות בפסק הדין, התנהגות בחוסר תום לב, יוחסה דווקא למועצה, ולא למשיבים.

יתר על כן. טוענים המשיבים כי המערערת לא הוכיחה אף נסיבה מהנסיבות המנויות בסעיף 18 לחוק, המצדיקות הפחתת פיצוי הלנה, והמערערת כלל לא תקפה את הקביעות העובדתיות שבפסק הדין.

המשיבים אינם מתעלמים מההלכה שנפסקה בעניין "בית יעקב", ואולם, אליבא דגירסתם, הפעלת שיקול הדעת של בית הדין, רחב ככל שיהיה, יכול וייושם אך ורק לאחר שהוכחה אחת או יותר מהסיבות המצדיקות הפחתת פיצויי הלנה, דבר שלא הוכח כאן, משקבעה הרשמת עובדתית בפסק הדין כי המערערת לא הוכיחה אף נסיבה מאלו המנויות בסעיף 18 לחוק.

מוסיפים המשיבים וטוענים, לעניין תום ליבם, והשהיית תביעתם, כי נקבע עובדתית בפסק הדין שהסיבה לכך שהם לא הגישו תביעה במועד מוקדם יותר, יסודה בכך שהם הועמדו בפני איום ממשי, כי במידה ויתבעו את המועצה, יפוטרו, וייגדע מטה לחמם, איום, שאכן התממש לאחר הגשת התביעה, משפוטרו המשיבים מעבודתם.

עוד טוענים המשיבים, כי על פי הודאת המערערת עצמה, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר גזברה, הרי שהלנת שכרם של המשיבים כלל לא נגרמה ממצב כלכלי קשה, לא כתוצאה מאיחור בהעברת כספים למועצה, ולא כתוצאה מנסיבה אחרת שאינה בשליטת המועצה. נהפוך הוא. על פי הצהרת הגזבר, "המועצה היתה יכולה להימנע מהאיחור בתשלום המשכורות". משמע, שהדברים היו בשליטתה המלאה של המועצה, וכל טענותיה בשלב הערעור, לא נועדו אלא כדי ל"התאים" את המקרה להילכת בית יעקב.

אשר להילכת בית יעקב, מבקשת ב"כ המשיבים לאבחן מקרה זה מהעובדות שהיו שם. לטענתה, בשונה מהעובדות ששימשו יסוד להילכת בית יעקב, לא שולם למשיבים כאן שכר העבודה בסכומי הקרן, במשך כשנה שלמה, גם לאחר שניתן פסק הדין החלקי. לא רק זאת, אלא אף זאת. במקרה זה, הלנת שכרם של העובדים התמשכה על פי תקופה של למעלה משלוש שנים, כשהמועצה "יודעת על מצבה, מתעלמת מכך וממשיכה להעסיק עובדים ביודעה כי לא תוכל לשלם את משכורתם בזמן", וכשהיא ממשיכה להעסיק ספקים שונים בסכומים אדירים. לעומת זאת, בעניין בית יעקב, המדובר היה בקשיים זמניים, שהתעוררו רק לקראת סיום יחסי העבודה בין הצדדים.

על בית הדין להביא בחשבון שיקוליו את התנהגותה של המועצה, שלא עשתה כל שנדרש על מנת להימנע מהלנת שכר עובדיה; המשיכה להעסיק ספקים ע"ח שכר העובדים, איימה על העובדים כי אם יגישו תביעות - יפוטרו, ניצלה את מעמדה ואת כוחה, לא שילמה את שכר העובדים מיד, גם לאחר קבלת פסק הדין החלקי, כל אלו, לטענת המשיבים, מצדיקות במצטבר, הגנה על העובדים ופסיקת פיצוי הלנה בשיעור המירבי, כפי שקבעה הרשמת בפסק דינה.



6. דיון והכרעה:

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בכתבי הטענות ובסיכומים, ובהתחשב בכלל נסיבות העניין, הגענו למסקנה כי במקרה זה ראוי להתערב במסקנות אליהן הגיעה הרשמת בפסק-הדין, וזאת, על יסוד קביעותיה העובדתיות, בהן לא מצאנו לנכון להתערב.



ס' אדלר, במאמרו "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה" (שנתון משפט העבודה ו', 5), מתייחס, בין היתר, למדיניות הראויה בעניין הטלת פיצוי הלנה, כך:



"בקביעת המדיניות הראויה עלינו להתחשב בראש ובראשונה בתכליתו של חוק הגנת השכר, שהיא להבטיח תשלום שכר, פיצויי פיטורים ותשלומים לקופות גמל במועד, ולבער מהחברה הישראלית את המוסר הירוד של הלנת תשלומים אלה. לעומת זאת, הנחה יסודית במשפט היא, כי יש לפרש חוקים על מנת להגיע לתוצאות מאוזנות. נוסף על התכלית של הבטחת תשלום שכר במועד, יש להתחשב בתוצאות הבלתי סבירות של שלילת מלוא רכושו של מעביד...

זאת ועוד. פירוש חוק הגנת השכר מחייב איזון נאות בין תכליתו של החוק לבין זכויות היסוד והצדק המגיעים גם למעביד. לפעמים קיימות נסיבות המסבירות את התנהגותו של המעביד כלפי העובד. המציאות אינה, בדרך כלל, שחור ולבן...

כמו כן, יש לפרש את חוק הגנת השכר בהתאם לרוח חוקי היסוד. חוקי היסוד נועדו, בעיקר, להבטיח לאזרח זכויות יסוד, הן ביחסיו עם השלטון והן ביחסיו עם הזולת. שיעור פיצוי ההלנה נוגע לשתי זכויות שיש להתחשב בהן: הזכות החברתית של העובד לקבל את שכרו וזכות הקניין של המעביד, שלא ישללו ממנו את רכושו בדרך שרירותית..."



אשר למדיניות הרצויה, שיש בה כדי להשיג האיזון הנאות, מוסיף המחבר במאמרו הנ"ל:



"בחיפוש אחר מדיניות אשר תשיג את התוצאות החיוביות שצויינו לעיל, תוך איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד, יש מקום להעלות לדיון את הפירוש הרחב של הסיבות המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצוי הלנה ולקבוע את שיעור ההפחתה. מדובר בפירוש רחב של המושגים "טעות כנה", "חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש" ו-"נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה". פירוש אשר בעקבותיו ישקול בית הדין את מכלול נסיבות המקרה, ויביא להכרעה צודקת ומאוזנת יותר. מדובר בפירוש מציאותי המעוגן במציאות, בהקשר התעשייתי וביחסי האנוש. פירוש זה ייתן לבית הדין את שיקול הדעת להעניש את החזק המתכוון לרמוס את החלש, ולמתן את הפיצוי במקרים שלא היתה כוונה של המעביד לפגוע בעובד או לשלול ממנו את זכויותיו" (שם, בעמוד, 46 - הדגשות הוספו).



השאלה העיקרית עליה נסוב הערעור היא, האם הוכחה "נסיבה שלמעביד אין שליטה עליה", כלשון סעיף 18 לחוק הגנת השכר.

המשיבים טוענים כי המועצה לא טענה כלל בכתב ההגנה, ובתצהיר שהוגש מטעמה, כי אי תשלום השכר נבע ממצב כלכלי קשה אליו נקלעה המועצה, או מעיקולים שהוטלו על חשבונה, וכי טענה זו נטענת לראשונה בערעור, ועל כן על בית הדין להתעלם ממנה . טענה זו – אינה מקובלת עלינו.

המועצה טענה במהלך הדיון בפני הרשמת, כי משרדי הממשלה לא העבירו תקציבים בזמן, וזו היתה הסיבה לאי תשלום השכר במועדו. לא ניתן להפריד בין הדברים, שכן אי העברת תקציבים בזמן, אם אמנם כך הוא, בודאי מהווה אחד הגורמים לקשיים כלכליים.

גזבר המועצה אף הצהיר מפורשות: "המועצה נמצאת בקשיים כספיים מזה תקופה ממושכת...דבר שגרם לאיחור בתשלום המשכורות של עובדי המועצה... מצב זה נמשך זמן רב...(נ/1).



יתר על כן.



בפסק הדין נקבע עובדתית, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הסיבה האמיתית לאי תשלום שכרם של המשיבים במועדו, היתה קשיים כלכליים אליהם נקלעה המועצה:



"...הסיבה האמיתית לאי תשלום השכר במועדו נעוצה, איפוא, בקשיים כלכליים הנובעים משניים אלה:

(1) קשיים כספיים אליהם נקלעה הנתבעת בשל גירעונות;

(2) העברת תקציבים ממשלתיים באיחור...

סברת הנתבעת, אם בכלל, כי התובעים "הסכימו" לתשלום שכרם באיחור – אינה מהווה את הסיבה לאי תשלום השכר במועדו, אלא מהווה, לכל היותר,...תוצאה של אי תשלום השכר במועדו, מפאת הקשיים הכלכליים" (ס' 12 לפסק-הדין, הדגשות – במקור).



הוסיפה כב' הרשמת וקבעה, כי "אי העברת הכספים בזמן – זה חלק מהסיבה. החלק האחר הוא גירעונות מצטברים של המועצה משנים קודמות" (סעיף 13 לפסק-הדין).

משהיתה הרשמת כבולה בהלכה הפסוקה, ששלטה בכיפה במועד מתן פסק הדין, כי קושי כלכלי של מעביד, כשלעצמו, אינו מהווה "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" (דב"ע מ"ח/1/1/ אגבריה טהה – אום אל פחם, פד"ע כ', 136) היא קבעה, בנוסף ליתר נימוקיה המפורטים בפסק-הדין, כי אין מקום להפחית את פיצויי ההלנה.

מאז ניתן פסק הדין העומד לערעור, שונה הלך רוח הפסיקה. על פי ההלכה שנפסקה בעניין בית יעקב, ומאוחר יותר גם בע"ע 300133/98 ראיק סלטי ואח' – חאלד קוט, מיום 24/12/00, עבודה ארצי לג(80),25), על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו "בצורה מדודה", "תוך התחשבות בנסיבות, בתום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה".

בעניין "בית יעקב", התייחסה כב' השופטת ברק, לסמכותו של בית הדין להפחית פיצוי הלנה, גם כאשר מדובר במצב כלכלי קשה של מעביד, וכך פסקה:



"סנקציה זו הוגדרה בפסיקה כסנקציה דרקונית, כדור שלג, פיצויים

In terrorem תכליתה ברורה. אך החוק איפשר לבית הדין להפחית את פיצויי ההלנה. הוא ציין את הסיבות להפחתה כאשר סעיף 18 מציין נימוקי הפחתת פיצויי הלנת שכר ופיצויי פיטורין וסעיף 20 מוסיף על אלו נימוקים נוספים להפחתה. בית הדין אם כן רשאי להפחית את פיצויי ההלנה.

אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין.

לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה. כך באשר לעצם הטלת פיצויי הלנה עשה בית הדין שימוש בשיקול דעתו כאשר בגלל קיצוניותה וחומרתה של הסנקציה הוא צמצם את חומרתה בכך שפסק כי על העובד לתבוע במפורש את פיצויי ההלנה ואין בית הדין מטיל אותם אוטומטית ללא תביעה מפורשת (אדלר, שם, הפסיקה בהערת שוליים

68). כך גם באשר לשאלת הפחתת פיצויי ההלנה ומידת ההפחתה שעשה בית הדין שימוש בשיקול הדעת בכך שהתייחס לתום לבו של העובד. כאשר עובד השהה את תביעתו זמן רב עד קרוב לתקופת ההתיישנות במטרה להגדיל בכך את פיצויי ההלנה שיקבל, הפחית בית הדין את פיצויי ההלנה. בית הדין הפחית את פיצויי ההלנה גם כאשר העובד התנהג התנהגות שאינה מקובלת על פי ההקשר התעשייתי ערב פיטוריו. בית הדין גם שוקל את התנהגותו של המעביד - האם נקט בכל הצעדים על מנת לברר אם הוא חייב בשכר או פיצויי פיטורין, האם שילם את אשר הוא חייב בהזדמנות הראשונה, האם נהג לשלם את שכרו של העובד ועובדיו האחרים בעתו, האם עשה המעביד פעולות אחרות שיש בהן כדי לנצל את מעמדו וכוחו (אדלר, שם, עמוד 43 והפסיקה המאוזכרת שם).

בעשותה שימוש בשיקול דעתה קבעה הפסיקה כי מצב כלכלי קשה אינו נימוק להפחתת פיצויי הלנה. הסיבה לכך היא שעל המעביד לתת עדיפות לתשלום שכרו של עובד וכן להבטחת מצבו הכספי של העובד לאחר פיטוריו. יש למנוע מצבים בהם מעבידים מעסיקים עובדים ביודעם שמצבם הכלכלי קשה והם לא יוכלו לעמוד בתשלומים לעובדים. יחד עם זה יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי...

הנה כי כן בעיני לבית הדין שיקול דעת אם להפחית פיצויי הלנה. את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה" (עניין בית יעקב הנ"ל).



מכאן אתה למד כי שומה על בית הדין לבחון את הנסיבות האוביקטיביות שהיו קיימות במועד בו לא שולם השכר לעובדים, או ששולם באיחור.

אין ספק, כי השכר לא שולם במועד בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה המועצה. כך נקבע במפורש בפסק הדין.



גם הנימוקים שהעלתה ב"כ המשיבים, בגינם יש, לדעתה, להסיק מסקנות שונות במקרה זה, מאלה שהוסקו על ידי בית הדין הארצי בפרשת "בית יעקב", אינם מקובלים עלינו.

משנקבע עובדתית בפסק הדין כאן, שהסיבה או הסיבות לעיכוב בתשלום השכר, היו קשיים כלכליים, אין הבדל, אם מדובר בתקופה המתמשכת על פני תקופה ארוכה כמו במקרה זה, או שהיו אלה קשיים זמניים, כמו אלו, שהתגלעו רק בסוף תקופת העסקתה של העובדת בפרשת "בית יעקב".

נהפוך הוא. ככל שהקשיים הכלכליים מתמשכים זמן רב יותר - כך גם מתעצמים קשייו של המעביד, מצב הדומה לכדי "פשיטת רגל".



גם אם מדובר בניהול כושל של המועצה, ב"סכומים אדירים" ששולמו לספקים, כטענת המשיבים, ברי כי המדובר במועצה שהתקשתה לתפקד כלכלית, ולא הצליחה לאזן את תקציבה.



על פי הפרשנות המרחיבה יש לראות בכל אלה משום "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה", במובן סעיף 18 לחוק הגנת השכר.



לפיכך הגענו למסקנה כי יש מקום להפחית את שיעור פיצוי ההלנה שנקבע בפסק הדין.



הגורמים הנוספים שיש להביא בחשבון לשם עריכת האיזון הנכון בשאלת גובה ההפחתה הם אלה:

ראשית, המועד בו הוגשו תביעותיהם של המשיבים.

המשיב מס' 1 הגיש תביעתו ביום 30/3/99, ואילו המשיב מס' 2 הגיש תביעתו ביום

2.5.99.

התביעות התייחסו לאיחור בתשלומי שכר החל מתחילת שנת 1997. הגם שעל פי סעיף 17א לחוק הגנת השכר, "אם הולן שכרו של העובד, או מקצתו, שלוש פעמים בתקופה של שנים-עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שקדמו בתכוף להגשת התובענה לבית דין אזורי – תהא תקופת ההתיישנות שלוש שנים מיום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי", ולעניין זה, תקופת ההתיישנות טרם חלפה, יש להביא בחשבון את העובדה, שהעובדים השהו את הגשת תביעותיהם זמן ממושך (ור' בעניין זה, מאמרו של הנשיא, ס' אדלר, שאוזכר לעיל, שם, בעמ' 43).

הגם שנקבע בפסק הדין, עובדתית, כי אין נפקות לשתיקתם של העובדים, וכי אין להסיק מהתנהגותם משום ויתור על זכותם לתבוע פיצוי הלנה בגין האיחורים החוזרים ונישנים בתשלום שכרם, וכי אף לשיטתה של המועצה עצמה, "הסכמתם" של המשיבים, אם בכלל ניתנה, "הושגה למעשה באיום, בבחינת העמדת העובדים בפני עובדה מוגמרת, כי זה המצב ועליהם לעבוד בתנאים אלה, שאם לא כן יפוטרו" (סעיף 12(ג) לפסק הדין), גם אז, ומבלי שנתערב בקביעות העובדתיות שבפסק הדין, יש מקום, לדעתנו, להביא במסגרת השיקולים של עריכת האיזון הנכון לעניין הפחתת פיצוי ההלנה, את מועד הגשת תביעותיהם של המשיבים לבית הדין (ר' והשוו לדב"ע ל"ג/55-9 שמחה ניר - אשר היפש בנגב בע"מ, פד"ע ה',54).

איננו מתעלמים מכך שבמועד הגשת התביעות לבית הדין, לא דובר רק באיחורים בתשלום השכר, אלא גם בשכר עבודה שטרם שולם למספר חודשים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך כי מדובר היה גם באיחורים בתשלום השכר במהלך תקופה של למעלה משנתיים!



שנית, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בתקופת אינפלציה נמוכה, שהתבטאה בעליות מדד נמוכות ביותר. לפיכך שיעור פיצוי ההלנה גבוה באופן בלתי פרופורציונלי מערכיו הריאליים של החוב.

פיצויי ההלנה משולמים מהקופה הציבורית, ובסופו של יום, הציבור עצמו, ובמיוחד כלל תושבי המועצה שמדובר בה, הם הנושאים בנטל זה.



7. משהבאנו בחשבון שיקולינו, מחד גיסא, את העובדה שמדובר בפיצויים עונשיים, ומאידך גיסא, כי המדובר גם בשכר עבודה ששולם באיחור וגם בשכר עבודה שבמועד הגשת התביעות טרם שולם כלל, ובהתחשב בנימוקים שהובאו לעיל, לכאן ולכאן, החלטנו לקבל את הערעור, ולהפחית את שיעור פיצוי ההלנה, שנקבע בפסק הדין.

אנו קובעים, כי פיצוי ההלנה, יועמד על 30%, מהשיעור המלא של פיצוי ההלנה, כמשמעם בסעיף 17 לחוק (היינו, פיצוי בשיעור 12% על בסיס חודשי של 40%).



בכפוף לאמור לעיל, לעניין הפחתת פיצוי ההלנה, לשיעור של 30% מהשיעור המלא הקבוע בחוק, יעמדו כל יתר הקביעות האופרטיביות שבסעיף 16 לפסק הדין (לענין אופן חישוב פיצוי ההלנה והפרשי ההצמדה והריבית) - על כנן.



כל צד ישא בהוצאותיו.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פיצויי הלנת שכר

  2. חוק הלנת שכר

  3. עיכוב שכר

  4. פיצויי הלנה

  5. שכר עבודה מולן

  6. הלנת שכר עבודה

  7. הלנת שכר עירייה

  8. הלנת שכר מזכירה

  9. עורך דין הלנת שכר

  10. פיצויים על הלנת שכר

  11. חוב לקופת גמל - הלנת שכר

  12. הלנת כספי פיצויים

  13. התפטרות כתוצאה מהלנת שכר

  14. הלנת שכר חברה בפירוק

  15. עובד זר בניקיון - הלנת שכר

  16. התיישנות של פיצויי הלנת שכר

  17. הלנת שכר אחרי שניתן פסק דין

  18. הפחתת פיצויי הלנת שכר - ערעור

  19. הלנת שכר במועצות הדתיות

  20. עיכוב תשלום שכר בגין הקלות במס

  21. הלנת שכר אב בית בבית ספר

  22. הלנת שכר לעובדת סוציאלית

  23. הפחתה / ביטול - פיצויי הלנת שכר

  24. תביעה לתשלום שכר עבודה מולן

  25. הלנת שכר - עובדי עיריית קרית מלאכי

  26. פסיקת פיצויי הלנת שכר על ידי בית הדין לעבודה

  27. ערעור על קיצוצים בשכר עובדים - פיצויי הלנת שכר

  28. פסיקת פיצויי הלנה שלא התבקשו בכתב התביעה

  29. תביעה לתשלום שכר עבודה בצירוף פיצויי הלנת שכר

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון