פסק דין השופטת נילי ארד 1. 1. המערערת, גב' לורה לינדר, הועסקה אצל המשיב (להלן גם: הארגון) כמזכירת סניף תל-אביב ומזכירת המרכז, משך חמש עשרה שנה, משנת 1977 ועד אשר פוטרה על אתר ביום 27.7.92, תוך ששולמו לה פיצויי פיטורים והועמדו לרשותה כספי קופות הגמל להם הייתה זכאית. עקב פיטוריה הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב (השופטת ורדה סמט ונציגת ציבור רינת בת-שבע; עב31031/93), אשר דחה את תביעתה לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ולתשלום הפרשי שכר. אי לכך, הגישה ערעורה בפנינו. הילוכו של הדיון בערעור זה יהא לפי פרטי הערעור, תוך שנתייחס לפסיקתו של בית הדין האזורי, לכלל החומר שהובא בפנינו, ולטענות הצדדים - והכרעה בהן. 2. 2. רואים אנו להסיר טענה מוקדמת של המערערת, והיא בטלותו של פסק הדין של בית הדין האזורי, מן הטעם שנחתם על-ידי נציג ציבור אחד בלבד. זאת, לאחר שהוברר, כי הדיון בפני בית הדין האזורי התקיים בהשתתפותה של נציגת הציבור החתומה על פסק הדין בלבד (וראו: דב"ע נו/2-2 לוג'יק בע"מ - אהרון וולשטיין ואח', פד"ע כט 560, 571). מכאן נפנה לגופם של דברים. פרק ראשון: האם היו הפיטורים כדין 3. 3. לטענת המערערת, היו פיטוריה שלא כדין, ובשל כך תבעה פיצוי בשיעור 24 משכורות. ביסוד תביעתה עמדו טעמים אלה: הארגון הוא גוף ציבורי, וככזה חלה עליו החובה לקיים למערערת שימוע טרם פיטוריה. כדבר הזה לא רק שלא נעשה, אלא שלאחר 15 שנות עבודה, פוטרה המערערת במפתיע, בלא כל אזהרה מוקדמת בכתב, ומבלי שניתן לה הסבר על הסיבה לפיטוריה מלכתחילה או בדיעבד, במכתב הפיטורים. טענותיו של הארגון, בדבר התנהגותה של המערערת ואופן תפקודה, לא נתמכו בראיה בכתב, ומנגד עמדו לזכותה מכתבי הוקרה והערכה על עבודתה. ההחלטה על הפיטורים התקבלה שלא על-ידי הגורם המוסמך לכך בארגון, בהליך פסול מעיקרו ומשיקולים זרים, שיסודם באחת מאלה: אי היענותה להטרדה מינית מצד יו"ר הארגון; דרישותיה להעלאת שכר; ותלונות שהגישה על אי סדרים כספיים בארגון. 4. 4. הארגון מצידו דחה בתוקף את טענותיה של המערערת. לטענתו, אין הארגון בגדר גוף ציבורי, המחויב בפעולה על פי כללי המשפט המינהלי, לרבות קיומה של זכות טיעון טרם פיטורים, או מתן פרטים למערערת על הטעמים לפיטוריה, אף לא במכתב הפיטורים. לטעמו של הארגון, באין הגבלה בדין, בהסכם קיבוצי, או בהסכם אישי עומדת לו הזכות, כמעסיק, להעסיק עובדים ולפטרם בכל עת, "ללא כל הנמקה" וכראות עיניו, ולעובד לא תצמח מכך עילה לתביעת פיצויים על פיטורים שלא כדין. על כן, וגם אלמלא "התנהגותה החבלנית והבוטה", היו פיטוריה של המערערת כדין. זאת, לאור התנהגותה הפרועה והאלימה, לפני הפיטורים ואחריהם, ולנוכח תפקודה הלקוי; לאחר שהוזהרה פעמים רבות בשיחות בעל-פה; ומשניתנו לה, ללא הועיל, הזדמנויות לתקן דרכיה, בין היתר, באמצעות מכתבי הערכה על פועלה. נדחתה מכל וכל הטענה בדבר התקיימותם של שיקולים זרים לפיטורים, לרבות אלה של העלאת טענות בדבר הטרדה מינית, אשר לא בא זיכרן במהלך כל שנות עבודתה של המערערת בארגון ואשר הושמעו לראשונה שמונה חודשים לאחר פיטוריה, בתלונה שהגישה למשטרה, אשר נגנזה בעודה באיבה (כפי שעולה, בין היתר, מתצהיר יו"ר העמותה ועדותו בבית הדין האזורי). ההחלטה בדבר הפיטורים התקבלה כדין ובסמכות. האורגן המוסמך לקבל עובדים ולפטרם לא נקבע בתקנון האגודה, על כן הייתה סמכות הפיטורים נתונה להנהלת הארגון ולוועד הפועל שלו. הודעת הפיטורים נמסרה למערערת על-ידי יו"ר ועדת הביקורת הארצית, לאחר שנבצר מיו"ר ההנהלה לחתום על הודעת הפיטורים, בתום ישיבת ההנהלה, אשר קיבלה פה אחד את ההחלטה בדבר פיטוריה המידיים של המערערת. 5. בית הדין האזורי לא ראה לנכון לקבל את טענותיה של המערערת בדבר פיטורים שלא כדין, ואימץ, למעשה, את טיעוניו של הארגון בנדון זה וקבע כי אין לקבל את טענת המערערת, לפיה יש להחיל על העמותה נורמות מתחום המשפט הציבורי, לרבות חובת שימוע בטרם פיטורים, באשר: "אין מקום לקבוע שהעמותה הינה גוף אשר יש להטיל עליו, בנוסף לכללי המשפט הפרטי גם את כללי המשפט הציבורי. אי לכך, זכות הטיעון החלה במשפט המינהלי על גופים ציבוריים אינה חלה על הנתבעת ומכאן, שלא הייתה חייבת הנתבעת לזמן את התובעת לשטוח טענותיה בפניה עובר להחלטתה לפטרה, הגם שבענייננו נעשו פיטוריה של התובעת על פי שיקולים ענייניים ולא הוכח חוסר תום לב. לנתבעת היו סיבות סבירות להביא לידי פיטוריה של התובעת ובהיעדר כל ראיה פוזיטיבית מטעם התובעת, הרי שאין מקום להתערב בשיקול דעתו של המעביד עת בחר לפטר עובד, וזאת אף ביתר שאת נוכח העובדה, כי שולמו לתובעת פיצוי פיטורים". בית הדין הוסיף וקבע, כי המערערת "לא הביאה כל ראיה שהיא לביסוס טענתה בדבר הטרדה מינית כביכול על ידי יו"ר הנתבעת ואין די בעצם הגשת תלונה למשטרה, היא כשלעצמה, כדי להעביר את נטל הראיה לנתבעת". למרות שמכתב הפיטורים נכתב ונחתם על-ידי יו"ר ועדת הביקורת הארצית, מר רימון (להלן: מר רימון), "שאינו מוסמך לפטר את התובעת", הרי שמהותית מכתב זה נעשה כדין והוא תקף, לאור העובדה שההחלטה על פיטוריה התקבלה בישיבת ההנהלה פה-אחד וללא התנגדות. 6. בערעור חזרה המערערת ביתר שאת על הטענות שהעלתה בבית הדין האזורי. כך עשה גם הארגון, תוך שהוא תומך טיעונו בפסק הדין של בית הדין האזורי. מכאן להכרעתנו: 7. 7. הארגון הינו "גוף ציבורי" מובהק, וככזה חלים עליו עקרונות המשפט הציבורי וכללי המשפט המינהלי, וחובה עליו לנהוג על פיהם, בין היתר, עת נוקט הוא בהליכי פיטורים של עובדיו. המשיב, ארגון נכי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל, הינו עמותה רשומה לפי סעיף 61 לחוק העמותות, התש"ם - 1980, שלא לצרכי רווח, אשר מטרותיה הן "לטפל ולסייע בידי חברי הארגון להשתקם בהתאם לצרכיהם ו/או צרכי התלויים בהם, הנובעים מנכותם או מצבם הנובע מהפגיעה בעבודה ותוצאותיה". כחבר במשיב יכול להתקבל מי שנפגע תוך כדי עבודתו או עקב עבודתו, לרבות עקב מחלה מקצועית אשר גרמה לו נכות צמיתה שהוכרה כדין, או מי שבן זוגו לחיים נספה עקב תאונה בעבודה, או מחלה מקצועית. שר העבודה והרווחה הכריז על המשיב "כארגון של נכי עבודה" כמשמעותו בסעיף 148 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק). בהתאם, ומתוקף הוראתו של סעיף 148 לחוק, רשאי הארגון לנכות, מדי חודש בחודשו, מן הקצבה המשתלמת לפי החוק לנכה עבודה החבר בארגון, סכומי כסף - אותם קבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה - עבור דמי חברוּת ו"תשלומים לקרן עזרה הדדית של אותו ארגון ודמי השתתפות בביטוח חיים הדדי שסידר הארגון". 8. 8. הנה כי כן, לפנינו גוף ציבורי מובהק, הן על פי הסממנים הציבוריים המובהקים שבתכלית קיומו של הארגון והלגיטימיות לפעילותו, והן על פי מקורותיו התקציביים, אשר יסודם בקצבאות המשתלמות לחבריו על-ידי המוסד לביטוח לאומי (והשוו: פסק הדין בעניין שטרית, בו הרחבתי בסוגיה זו, והמובאות שם: עע 1091/00 אלעד שטרית - קופת חולים מאוחדת, פד"ע לה 5, סעיף 25 לפסק הדין). 9. 9. אכן, גם למעסיק שהוא בחזקת גוף ציבורי, עומדת זכות הקניין לנהל את עסקו לפי צרכיו וכפי שיִרְאֶה לנכון לעשות. אולם, אין הגבולות פרוצים. כנגד זכותו הקניינית של המעסיק כבעלים, עומדת חירותו של העובד שלא יתקפחו זכויותיו היסודיות והבסיסיות ביותר, כמו הזכות לעבוד ולהשתכר בכבוד לפרנסתו. כך דרך כלל. כך ביתר שאת עת דנים אנו בארגון, אשר תכלית קיומו אינה למטרות רווח, כי אם להגשמת הזכויות הסוציאליות של חבריו. חלפו עברו הימים בהם הייתה העסקתו של העובד על דרך של employment at will ועימם חלפה הפררוגטיבה של המעביד לפטר את עובדיו בכל עת שיראה לנכון לעשות כן. המעסיק, כל שכן המעסיק הציבורי והדו-מהותי, חייב לקיים את הליך הפיטורים כדין ועל פי הכללים הקבועים בדין. על העקרונות הללו עמדה בהרחבה חברתי, סגנית הנשיא אלישבע ברק, בפסק הדין בעניין לאה לוין ויפים דבריה שם לעניננו (עע 359/99 לאה לוין - רשות השידור, פד"ע לו 400; וראו גם: אלישבע ברק, "עקרון תום הלב במשפט העבודה", ספר ברנזון, כרך שני: בני סברה (ירושלים, תש"ס) עמ' 499, פרק ז' שם, בעמ' 529). בתוך כך מוטלת, למצער על המעסיק הציבורי והדו-מהותי, חובת ההודעה מראש וההנמקה, וקיום שימוע לעובד, בו ימצה את זכות הטיעון שלו, קודם שמתקבלת בעניינו החלטה העשויה לפגוע בהעסקתו ולהביא לפיטוריו. לא זו אף זו. ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו, להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה. מן הכלל אל הפרט 10. 10. משקבענו כי התנהלותו של הארגון חייבת למלא אחר כללי המשפט המינהלי, נפנה, מכאן ואילך, להליך הפיטורים בו נקטה הנהלת הארגון כלפי המערערת. 11. 11. ביום 28.7.92 הגיש מר רימון להנהלת הארגון דו"ח רחב יריעה ומפורט על תפקודה של המערערת, בו יוחסו לה אירועים רבים של התנהגות חמורה ביותר, ומסקנת הדברים הייתה זו: "לאור כל האמור לעיל ועוד הרבה דברים אשר לא נכתבו, אני בתור יו"ר ועדת ביקורת ארצית ממליץ בפני חברי הנהלת הארגון לפטר את הגב' לורה לאלתר מרגע זה, וכן לאשר לה את הפיצויים המגיעים לה", "ובנוסף חודשיים חופשה על חשבון הארגון...." (משפט אחרון זה נמחק, אולם הכתוב בו ניתן לקריאה בבירור מן המכתב שהוגש כמוצג נ/10). בו ביום ה-28.7.92 התכנסה ישיבת ועד הארגון. מפרוטוקול הדיון שהובא בפני בית הדין האזורי, עולה כי מר רימון הוסיף ודיווח על כך שקִיים עם המערערת שיחות רבות לגבי תפקודה, אולם ללא הועיל. יתירה מכך, המערערת התפרצה כלפיו באיומים ובאלימות והוא הודיע לה "שבישיבת ההנהלה יעלה את תיפקודה". בתום הדיון החליטו כל חברי ועד הארגון "פה אחד - לפטר את לורה מיד, עם הפיצויים המגיעים לה". עוד באותו יום, מסר מר רימון למערערת את מכתב הפיטורים, נושא תאריך 28.7.92, בו נאמר כך: "הננו להודיעך בזאת על סיום עבודתך לאלתר בארגוננו וראי בזאת כהודעת פיטורין אשר תכנס לתוקף החל מיום 29.7.92. חישוב כל הזכויות המגיעות לך לרבות חלף הודעה מוקדמת - פדיון חופשה וכיוצא באלה, יערך בהקדם וישולם לך במועד על פי החוק. הננו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך. בשם הנהלת הארגון, רימון מיכאל יו"ר ועדת הביקורת הארצית". מעדויותיהם של חברי הנהלת הארגון בבית הדין האזורי, עולה בבירור עמדתם כלפי המערערת. התנהגותה האלימה והתוקפנית הייתה להם לזרא, והיא לא שעתה לאזהרות בעל-פה. כך העיד יו"ר ועדת הכספים בארגון, מר פנחס ברויאר, הממונה על העובדים: "אני אמרתי שצריך לפטר אותה מיידית ולהתפטר מהדבר הזה, הדבר הלא נורמלי הזה, התנהגות של אדם לא נורמלי בסביבה של נכים" (עמ' 16 שורות 11-14 לפרוטוקול). אלה הם דברים שאין הדעת סובלתם והכתוב לא יכילם. גם אם דעתו של המעסיק אינה נוחה מן העובד וטעמיו עימו, וככל שתהא התנהגותו של העובד לוקה ופגומה, עובד הוא בראש וראשונה אדם, והמעסיק חייב בכבוד האדם של עובדו. עובד לעולם איננו "הדבר הזה". התבטאות חמורה זו - גם אם נאמרה בסערת רוחו של העד - מקומה לא יכירנה במקומותינו, קל וחומר עת המדובר ביחסי עבודה, ובן בנו של קל וחומר כאשר המדובר בעובדת אשר עבדה חמש-עשרה שנה בארגון, המשים עצמו פה וסעד לנכי עבודה. 12. 12. יכול גם יכול שהיה ממש בטענות הארגון באשר לפגמים החמורים שהתגלו בדרכי עבודתה של המערערת, ובמיוחד בהתנהגות התוקפנית שיוחסה לה כלפי מנהליה. אולם, למצב דברים זה לא ניתן ביטוי בכתובים. זאת אישרו עדי הארגון בבית הדין האזורי, אשר העידו כי הזהירו לא אחת את המערערת והתריעו בפניה על חומרת התנהגותה, אולם על הכתב לא ראו לנכון להעלות את תלונותיהם כלפיה ואף לא סברו כי חובתם לעשות כן (עמ' 18 שורות 10-12 לפרוטוקול). כפי שהוברר, קצה נפשם של מנהלי הארגון במערערת, ומשכך בחרו לסלקה מפניהם. לפיכך, לא הוצג בפניה הדו"ח שכתב מר רימון בענינה, וממילא לא ניתנה לה הזדמנות הוגנת להגיב על הדברים הקשים שנאמרו אודותיה. לא ניתנה לה הזדמנות לבוא בפני חברי ההנהלה או הוועד, ולנסות ולשכנעם לחזור בהם מהחלטת הפיטורים, בכלל או לאלתר, כפי שנעשה. הנה כי כן, זכות הטיעון של המערערת, שהיא מהזכויות היסודיות והבסיסיות ביותר המתחייבות מכללי המשפט המינהלי, נשללה ממנה, ודי בכך כדי לקבוע, כי ההחלטה על פיטוריה התקבלה שלא כדין. 13. 13. משכך קבענו, אין אנו רואים להידרש לטענות המערערת אודות "הפגם הטכני - תקנוני" שבקבלת החלטת הפיטורים, מה גם שבנדון זה מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי, כי מהותית התקבלה ההחלטה על ידי הגוף המוסמך לכך. אף אין אנו רואים לנכון להידרש לטענותיה בדבר שיקולים זרים, כביכול, שעמדו בבסיס החלטת הפיטורים, כגון דרישותיה להעלאת משכורת, או גילוי פגמים בדרך התנהלותו של הארגון. מכלל חומר הראיות והטענות שהובאו בפנינו, מתבררת מערכת יחסים קשה ביותר בין המערערת להנהלת הארגון, אשר נמשכה והלכה גם לאחר פיטוריה, והתבטאה בהגשת תלונות הדדיות למשטרה. הארגון הגיש למשטרה תלונות על איומים, הטרדה וגניבת חפצים מהמשרד, ואילו המערערת הגישה למשטרה, שמונה חודשים לאחר פיטוריה, תלונה נגד יו"ר הארגון בגין הטרדה מינית. התלונות כולן נסגרו בלא חקירה. 14. 14. עם זאת, ולו רק מפאת חומרתה, רואים אנו להתייחס לטענתה של המערערת בדבר הטרדה מינית שכתוצאה ממנה פוטרה. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי ובדין נדחתה, משהמערערת לא הביאה ולו ראשית ראיה לתמוך בה, מלבד האמור בשולי תצהירה, כי הגישה על כך תלונה למשטרה וכי "ענין זה היה ידוע לכל". לפי העולה מסיכומיו בבית הדין האזורי (חלק שני, פרק ג', סעיף 4), בחר בא-כוח המערערת במודע שלא לחקור את המערערת על כך וביקש מבית הדין להכריע בטענה זו כשלפניו "מלה שלה כנגד מלה שלו" (של יו"ר הארגון, לו ייחסה המערערת את ההטרדה, ושאותה הכחיש בתצהירו). 15. 15. משקבענו כי המערערת פוטרה שלא כדין, עולה השאלה מה הסעד אשר יינתן לה. המערערת תבעה פיצוי בשיעור של 24 משכורות, מבלי שהניחה תשתית ראייתית לנזק ממשי שנגרם לה. עם זאת, טענה המערערת כי היא נותרה ללא פרנסה וללא מקום עבודה, למרות מאמציה למצוא מקום עבודה חלופי, מכיוון שלא קיבלה מכתב המלצה מהארגון "במיוחד בגילה המתקרב לגיל הפרישה לפנסיה", זאת בנוסף לעוגמת הנפש והסבל הרב שנגרמו לה. הארגון מצידו טען, כי לא נתן בידי המערערת מכתב המלצה, מאחר ולא היה בידו לעשות כן, לאור התנהגותה והטעמים לפיטוריה. 16. שקלנו את כלל נסיבותיה של פרשת פיטורי המערערת, עליה עמדנו בהרחבה לעיל, ולאור מסקנתנו כי פיטוריה של המערערת היו שלא כדין, הרינו רואים לנכון לקבוע פיצוי למערערת בגובה שש משכורות, אשר ישתלם לה, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.92 ועד לתשלומו המלא בפועל. פרק שני - התביעה להפרשי שכר 17. 17. בבית הדין האזורי טענה המערערת, כי על היחסים בינה לבין הארגון חלים הוראות ההסכמים הקיבוציים במגזר הציבורי - הדירוג האחיד אשר נחתם ביום 10.11.1988, כפי שעודכן מעת לעת. זאת, מכוח נוהג, או לחלופין מכוח אימוץ בחוזה העבודה האישי אשר נחתם, לטענתה, בין הצדדים. אי לכך, ועל פי תחשיב שכרה של עובדת אחרת, הממלאת תפקיד זהה לזה שמילאה היא בארגון, בעלת מעמד וותק כשלה, אמור היה שכרה האחרון לעמוד על סך של 2,243.35 ₪ ולא על הסכום של 1,875 ₪, שהיה בסיס משכורתה האחרונה לצורך תשלום פיצויי פיטורים; כתוצאה מכך, זכאית הייתה, לפי טענתה, לתוספות שכר על פי הדירוג האחיד, אשר שולמו לה בחסר לקרן השתלמות ולקופת גמל, בתשלום פיצויי הפיטורים ובתשלום משכורת שלוש-עשרה. המערערת סמכה טענותיה על פרוטוקולים של וועדות שונות בארגון, מהם עולה, לפי שיטתה, שעל הפקידות בארגון חל הסכם עבודה, לפיו ישולם שכרן המלא והתוספות לו, כשכר המשתלם לעובדי המדינה על פי הדירוג האחיד (ת/1, ת/4, ת/3). כן הסתמכה על עדותה וחוות דעתה של אסתר שמול, אשר עבדה בעבר כמנהלת חשבונות בארגון, ושהכינה לבקשתה של המערערת תלוש משכורת, לפי נתונים שקיבלה מן המערערת, נתונים אשר התבססו על משכורתו של עובד בדרגה י"ח בדירוג עובדי המדינה. 18. 18. לטענת הארגון לא חל על יחסי העבודה בין הצדדים כל הסכם קיבוצי או צו הרחבה, ואף לא אומץ כל הסכם שכזה; מן הראיות שהובאו מטעמו הוברר, כי בשלב מסויים הוחלט בהנהלת הארגון לקבוע את דרגתן בלבד של המזכירות על פי הדירוג האחיד החל על העובדים בשירות המדינה (סעיף 6 לתצהיר ברויאר), ומפעם לפעם אושרו להן העלאות בדרגה, על פי הדירוג האחיד (העד יוסף תומר); באופן זה אף שולם שכרה של המערערת משך חמש-עשרה שנות עבודתה בארגון. המערערת לא עבדה משרה מלאה, כי אם 28 שעות שבועיות בלבד. להבדיל מדרגתה, משכורתה לא הוצמדה ללוח השכר של הדירוג האחיד. שולמו לה תוספות שונות, תחת שמות שונים, בחלקם שמות פיקטיביים, כגון: בונוס, תוספת פיצול (למרות שלא עבדה כך), תוספת נקיון, תוספת מחשב (עליו לא עבדה) וכן שולמו עבורה הפרשות לקופת תגמולים ולקרן השתלמות. לטענת הארגון, לחלק מן הרכיבים הללו אף אין זכר בהסכמים הקיבוציים במגזר הציבורי. טענות הארגון אף אושרו בעדותה של כוכבה לוי, המזכירה הוותיקה ביותר, אשר הוסיפה והבהירה, כי בסמוך לפיטוריה של המערערת נעשה נסיון מצד הארגון להגיע להסכם קיבוצי עם ההסתדרות הכללית, אולם המגעים הללו לא הבשילו, בין היתר בשל התנגדות העובדים, ובהם המערערת, אשר חששו מפני הוספת שעות עבודה, מכיוון שעבדו פחות שעות מן המתחייב בהסכם הקיבוצי. 19. בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת, וקבע כי לא עלה בידיה להרים את נטל השכנוע הנדרש לעניין טענתה בדבר קיומו של חוזה עבודה בינה לבין הארגון. בהסתמך על חומר הראיות שהובא בפניו, קבע בית הדין האזורי כי שכר המזכירוֹת, על פי הנוהג המקובל בארגון, היה שווה לזה המשתלם בדרגות המקובלות בדירוג האחיד, לא כן באשר לתשלומים בגין תוספות נלוות, ועל כן נמצא הארגון פטור מתשלומם למערערת. אשר לתביעת המערערת לתשלום הפרשי שכר, הפרשי משכורת שלוש-עשרה, הפרשות לקרן השתלמות, הפרשות לקופת גמל והפרשי פיצויי פיטורים, קבע בית הדין, כי התחשיב אשר עליו התבססה המערערת לא היה מבוסס על נתונים ההולמים את שכרה של המערערת. 20. לאחר שנתנו דעתנו לכלל חומר הראיות שהובא בפני בית הדין האזורי בנדון זה, הגענו לכלל מסקנה כי קביעותיו של בית הדין האזורי מקובלות על דעתנו ואין אנו רואים לקבל את הערעור ולהתערב בממצאיו של בית הדין האזורי ובמסקנותיו ולשנותן, כפי מבוקשה של המערערת. פרק שלישי: שונות 21. 21. דמי ביגוד - תביעתה של המערערת לדמי ביגוד נדחתה כדין. לפי העולה מתלושי השכר של המערערת, שולמה לה במשכורת חודש יולי תוספת ביגוד מלאה לשנת 1992, למרות שעבדה רק עד לחודש אוגוסט באותה שנה. 22. דמי הודעה מוקדמת - שולמו למערערת במשכורת חודש אוגוסט 1992. במשכורת חודש ספטמבר באותה שנה שולם למערערת פדיון חופשה שנתית בסך 1,750 שקל. המערערת יצאה בחודש אוגוסט לחופשת קיץ שנתית של שבועיים ימים, במסגרת חופשה שנתית יזומה ומאוחדת לעובדי הארגון. בית הדין האזורי קיבל את טענתה של המערערת, לפיה אין לכלול מעשה מקשה אחת את התשלום בגין ימי החופשה להם היא זכאית במניין ימי ההודעה המוקדמת. עם זאת, קבע כי הסכום ששולם לה הינו "בהתאם לתנאי העסקתה של התובעת ולתלושים שצורפו לתיק בית הדין". אי לכך, דחה בית הדין את תביעתה בהקשר זה, ואף אנו לא נתערב בממצאיו ובמסקנותיו בעניין. 23. פיצויי הלנה על הפרשי תוספת היוקר - בית הדין האזורי פסק למערערת, על פי הודאתו של הארגון, תשלום הפרשי שכר בסך 2.64 ש"ח בגין שכר עבודה של חודש אוגוסט 1992. כמו כן קבע בית הדין האזורי, כי המערערת "זכאית להכללת תוספת יוקר שהשתלמה במשק בחודש אוגוסט 92 בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, כאשר הפרש זה מסתכם בסך של 268 ש"ח". בית הדין האזורי השתכנע, כי בנסיבות העניין התקיימה מחלוקת של ממש בדבר גובה שכרה של המערערת לעניין הזכויות השונות, נשוא המחלוקת העיקרית בתביעתה. על כן, קבע בית הדין "כי בנסיבות אלה יש להפחית את פיצויי ההלנה ולהעמידם בגובה ריבית והפרשי הצמדה כחוק בלבד", מיום 1.9.92. לא מצאנו טעם המצדיק התערבותנו בקביעתו זו של בית הדין האזורי, כמבוקשה של המערערת, לחייב את הארגון בתשלום פיצויי הלנה מלאים. סוף דבר 24. 24. הערעור מתקבל, ככל שהמדובר בפיטוריה של המערערת שלא כדין. לפי שקבענו בסעיף 16 לעיל, ישלם הארגון למערערת פיצוי בגובה שש משכורות, כשיעור המשכורת האחרונה שהשתלמה לה בסך 1,875 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.92 ועד לתשלומו המלא בפועל. לא ישולם הסכום בתוך 21 יום מהיום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלומו המלא בפועל. הארגון ישלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ. פיצוייםפיטוריםמשכורת