אי חישוב זכויות עובד על בסיס שכר אמיתי

פסק דין 1. בכתב התביעה, טען התובע כי פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, בלא הודעה מוקדמת, מבלי שקיבל פיצויי פיטורים ומבלי שזכויותיו האחרות חושבו על בסיס שכרו האמיתי. 2. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את טענת התובע כי פוטר, טענה כי התובע התפטר מעבודתו, והכחישה גם את טענות התובע בנוגע לשכר הקובע לצורך חישובים. בנוסף, טענה הנתבעת, כי בעת התפטרותו של התובע, היא הסכימה לשחרר לפקודתו סכומים שנצברו לזכותו לפי פוליסת ביטוח מנהלים, אלא שהנתבעת חזרה בה מהסכמתה זו. 3. במסגרת הליכי הדיון המוקדם, חוייבו הצדדים להגיש הודעות בדבר פרטים נוספים, ונערכו אף מגעים בין ב"כ הצדדים, כך שהמחלוקות ביניהם, בענין השכר הקובע, צומצמו (התובע קיבל מהנתבעת סכומים נוספים עקב חישוב מחודש של פדיון החופשה). בסופו של דבר נותר לנו להכריע במחלוקות בעניינים הבאים: זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, זכאותו של התובע לתמורת הודעה מוקדמת, והשאלה אם ארבעה רכיבים ("אחזקת טלפון", "שעות נוספות", "תמריץ" ו"הפרשים") כלולים בשכר הקובע לצרכי חישובים. בענין המחלוקת על רכיבי השכר הקובע נעיר כי בעת ההתדיינות היה נראה כי המחלוקת היא בדבר שני רכיבים בלבד ("שעות נוספות" ו"אחזקת טלפון"), ושהנתבעת מסכימה כי שני הרכיבים האחרים ("תמריץ" ו"הפרשים"), אמורים להיראות חלק מהשכר הקובע (ראו את האמור מפי ב"כ הצדדים בפרוטוקול הישיבה מיום 7/1/01), אלא שבסיכומי ב"כ הנתבעת נטענו טענות גם כנגד הכללתם של שני הרכיבים האחרים במסגרת השכר הקובע, כך שמתברר שלפחות הנתבעת רואה את המחלוקת כמתייחסת גם לאותם שני רכיבים נוספים. 4. נסיונות שנעשו במהלך ההתדיינות להביא את הצדדים לידי פשרה - לא עלו יפה. גם בישיבת ההוכחות ניסינו לשכנע את הצדדים להגיע להסכמה, אך, לצערנו, לא הצלחנו בכך. לאחר ישיבת ההוכחות, הסכימו ב"כ הצדדים כי הם יגישו סיכומים בכתב (תוך 45 ימים לכל צד). אכן, סיכומים בכתב הוגשו, אך כל אחד מהצדדים הגיש את סיכומיו כ-4 חודשים לאחר המועד המקורי להגשת הסיכומים. בשל כך נוצר פער של כשנה בין מועד שמיעת העדויות, לבין מתן פסק דין זה. צר לנו על פער הזמנים האמור, אך האחריות לכך - מוטלת על כתפי ב"כ הצדדים. אלה עובדות המקרה 5. הנתבעת מפעילה בית מלון ואולם ארועים בטבריה. התובע הוא שֶף מקצועי. 6. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת, במקצועו, ביום 1/12/88. התובע היה עובד טוב, קוּדם בשכרו אצל הנתבעת, וכפי הנראה, במשך תקופה ממושכת היו שני הצדדים מרוצים מיחסי העבודה ביניהם. 7. התובע עבד במלון גם בימי שבתות וחגים. כמעט מדי יום נדרש התובע להישאר בעבודתו מעבר ל-8 שעות. התובע החתים כרטיס נוכחות רק פעם אחת ביום, כך שהנתבעת לא עקבה באופן מדוקדק אחר מספר שעות עבודתו בכל יום. כך נהגה הנתבעת גם עם עובדים בכירים אחרים במלון. הנתבעת שילמה לתובע מדי חודש סכום קבוע שכינויו בתלוש המשכורת היה "שעות נוספות". הסכום שולם גם כאשר התובע היה בחופשה. 8. הנתבעת העמידה לרשות התובע כלי רכב צמוד. בשלב מסויים קיבל התובע לרשותו טנדר מתוצרת טויוטה, עם מנוע דיזל. לאחר מכן, הועמדה לרשותו מכונית פרטית, מתוצרת סוזוקי, עם מנוע בנזין. הנתבעת נהגה כפי שהיה עליה לנהוג מבחינת פקודת מס הכנסה והחשיבה לתובע את שווי הרכב כחלק משכר הברוטו החייב במס. כדי ששכר הנטו של התובע לא יפחת עקב כך, גילמה הנתבעת את הסכום והוסיפה את הסכום המגולם בחלק ה"תשלומים" לתובע, אך כינתה רכיב זה בשם "הפרשים". רכיב זה שולם לתובע ללא תנאי וגם כאשר התובע היה בחופשה. 9. מדי חודש קיבל התובע סכום שכינויו בתלוש המשכורת היה "אחזקת טלפון". לא היה קשר בין הוצאות טלפון שהתובע הוציא או לא הוציא לבין שווי הסכום ששולם. הסכום היה קבוע למשך חודשים ארוכים ושולם לתובע מדי חודש, בלא תנאי, וגם בעת חופשה. 10. באופן דומה, שילמה הנתבעת לתובע מדי חודש סכום שכינויו בתלוש המשכורת היה "תמריץ". הסכום היה קבוע למשך חודשים ארוכים ושולם לתובע מדי חודש, בלא תנאי, וגם בעת חופשה. 11. שכרו של התובע בחושד ספטמבר 1999 (שהיה חודש עבודתו האחרון, כפי שיפורט להלן), הורכב מהרכיבים הבאים: שכר יסוד בסך 8,912 ₪. אחזקת טלפון בסך 1,000 ₪. תוספת משפחה בסך 15 ₪. ותק בסך 345 ₪. שעות נוספות בסך 2,500 ₪. תמריץ בסך 1,000 ₪. הפרשים בסך 442 ₪. מענק בסך 1,000 ₪. גילום זקופות בסך 242 ₪. 12. שכרו של התובע היה גבוה יותר משכרו של סגנו, מר עבד מנסור. 13. התובע בוטח על ידי הנתבעת בביטוח מנהלים. בחודש אוקטובר 1999, הגיע הסכום שנצבר לזכות התובע בחברת הביטוח לסך של כ-85,000 ₪. 14. כאמור לעיל, בנוסף לבית המלון - הפעילה הנתבעת גם אולם ארועים. בשנת 1998 או בשנת 1999, החליטה הנתבעת להפסיק את פעילותו של אולם הארועים בשל שיקולים כלכליים. 15. אין חולק שבחודש יולי 1999, במהלך ישיבה של מנהלי מחלקות של המלון, אמר מנכ"ל המלון, מר זמיר גסר, בפני כל הנוכחים בישיבה, כי התובע עומד לעזוב את עבודתו במלון. המחלוקת בין הצדדים היא מה היה הרקע לאמירה זו. לגרסת התובע - ברקע האמירה היו שמועות על כך שהתובע מתכוון לעזוב את עבודתו במלון, שמועות שלא היה להן בסיס אמיתי בכוונותיו של התובע. לגרסת הנתבעת - אכן היו שמועות בין עובדי המלון על כך שהתובע מתכוון לעזוב את עבודתו, אך מקורן של שמועות אלה היה בדברים שהתובע עצמו אמר לעמיתיו, שכן התובע הודיע שבכוונתו לעזוב את עבודתו במלון. 16. לאחר שבחנו את הראיות שבפנינו, הגענו למסקנה כי נכון יהיה להעדיף את גרסתה של הנתבעת על פני זו של התובע, וזאת בשל כל אחד מהטעמים הבאים: א. התובע היה מודע לכך שיש שמועות על כוונתו להתפטר מעבודתו. הוא היה מודע לכך שהשמועות האמורות לא נותרו בגדר סוד המועבר מפה לאוזן אלא הפכו להיות גלויות וידועות. התובע היה אף מודע לכך שהשמועות הגיעו אל מנכ"ל המלון, ושהמנכ"ל התייחס אליהן ברצינות מספקת כדי להודיע זאת למנהלי המחלקות האחרים. בנסיבות אלה, הדעת נותנת שאם לתובע לא היתה כל כוונה להתפטר מהעבודה, הוא היה מנסה להזים את השמועות האמורות. אם לא בפומבי, אזי לפחות בשיחה בינו לבין המנכ"ל. ב. התובע אישר בעדותו שהודעתו של מר גסר על כך שהתובע מתעתד לעזוב את העבודה, היתה לאחר שיחה שהתקיימה בין התובע לבין מר גסר. מהקשר הדברים ניתן להבין כי השיחה האמורה, היתה השיחה בדבר תנאי העבודה, שיחה כפי שמתנהלת מדי תחילת עונה. התובע עצמו העיד כי "כמו כל עובד" הוא אמר שאם דרישותיו לא תיענינה בחיוב - הוא יעזוב. ענין נוסף שניתן ללמוד מעדותו של התובע הוא כי התובע לא היה מרוצה מהתנאים שהוצעו לו לגבי העונה שנפתחה אז, לכל הפחות - בענין כלי הרכב. התובע העיד כי למרות שכבר קיבל לשימושו את מכונית עם מנוע בנזין (כנראה הסוזוקי), רצה מר גסר להחליף אותה בכלי רכב עם מנוע דיזל (כנראה טנדר הטויוטה). התובע ראה בכך פגיעה במעמדו. התובע העלה גם דרישות נוספות, בענין נופש, בענין הכנסת רכיבי השעות הנוספות ואחזקת הטלפון לבסיס המשכורת. דרישות אלה לא התקבלו על ידי המנכ"ל. צירופן של העובדות, כאשר מצד אחד התובע העמיד תנאים שלא התקבלו, ומצד שני - הודיע למנכ"ל שאם התנאים שהוא דורש לא יתקבלו - הוא יעזוב, מביא לתוצאה שלפיה התובע אכן העביר למנכ"ל מסר על כוונתו לעזוב את העבודה. אם התובע לא התכוון לכך ברצינות, אלא רק ככלי במסגרת ההתמקחות עם המנכ"ל בענין תנאי העבודה, הרי שהיה ניתן לצפות שכאשר התובע נוכח לדעת שהמנכ"ל לוקח את דבריו ברצינות ואף מודיע על כך למנהלי המחלקות האחרים, יבהיר התובע שאין לו כוונה אמיתית להתפטר. התובע לא הבהיר זאת, אלא איפשר את המשך התפשטות השמועות בדבר התפטרותו הצפויה. ג. גרסתו של התובע על מה שארע לאחר מכן, בעת שקיבל את מכתב הנתבעת שהתובע מתייחס אליו כאל מכתב פיטורים, כוללת סתירה פנימית. מצד אחד, גרס התובע שהוא היה המום, ומאידך - גרס שזה היה צפוי. אנו סבורים כי סתירה זו נולדה מכך שלתובע לא היתה דרך נכונה שבה הוא היה יכול להסביר את נסיבות קבלת המכתב האמור. התובע היה נתון ב"מלכוד" מסויים; מצד אחד, הוא רצה להראות שפיטוריו באו באופן פתאומי, בלא הודעה מוקדמת ועל פי החלטה שרירותית של הנתבעת (ועל כן טען שהוא היה המום), מצד שני - הוא ביקש להסביר את העובדה שהוא לא שאל כל שאלה בדבר הסיבות לפיטוריו (ועל כן טען שהדבר היה צפוי). סתירה זו בגרסת התובע, והנסיבות שלדעתנו הולידו אותה, מחזקות את דעתנו שגרסת התובע איננה נכונה, ושהתובע היה זה אשר אמר כי בכוונתו להפסיק את עבודתו אצל הנתבעת. (מכאן אנו מסיקים שיש להעדיף גם את גרסת הנתבעת על הסיבה למתן המכתב המדובר, אך לכך נתייחס בהמשך). 17. כאמור, אנו מעדיפים את גרסתה של הנתבעת, ועל כן אנו קובעים שהתובע הודיע בקיץ 1999, שבכוונתו לעזוב את עבודתו במלון. התובע אמר זאת הן למר מנסור והן לעובדים אחרים במלון. אין אנו שוללים את האפשרות שהתובע לא היה בטוח שכך יעשה, וייתכן שהוא התכוון לבצע את החלטתו זו רק במקרה שאכן ימצא עבודה אחרת טובה יותר (כפי שלטענתו "יכול להיות" שאמר למר אליהו שמחוני), אך אנו סבורים שניתן לקבוע שהתובע לא עשה כל דבר כדי להביא למודעותה של הנתבעת שהתובע איננו מתכוון ברצינות להפסיק את עבודתו. 18. מר גסר לא התנגד לכך שהתובע יפסיק את עבודתו, אך הוא היה מעוניין שהתובע יישאר בעבודה עד לסוף העונה - כלומר - עד חג הסוכות תש"ס (סוף ספטמבר 1999). לפיכך, ביקש מר גסר מהתובע שהתובע יישאר בעבודה עד לסוף ספטמבר 1999. כדי לשכנע את התובע להסכים לכך - הבטיח לו מר גסר שהוא ישחרר לפקודתו את כל הכספים שנצברו לזכותו בחברת הביטוח על פי פוליסת ביטוח המנהלים. התובע הסכים להישאר בעבודה עד סוכות תש"ס, עד לסוף חודש ספטמבר 1999. 19. נעיר כי אין זה יוצא דופן שהנתבעת הסכימה לשחרר כספים שנצברו על חשבון פיצויי פיטורים, גם לפקודתם של מי שהתפטרו מעבודתם אצלה. אדרבא, הנתבעת נוהגת לעשות זאת. למרות מנהג זה, אילו היה התובע מתפטר על אתר ולא נעתר לבקשת מר גסר להישאר בעבודה עד לסוף חודש ספטמבר 1999 - לא היה מר גסר מסכים לשחרר לפקודתו את הכספים שנצברו בחברת הביטוח. לפי התרשמותו של מר גסר, אם לא היה מר גסר מבטיח לשחרר את הכספים האמורים לזכותו של התובע - לא היה התובע מסכים להישאר בעבודה עד סוף ספטמבר. מר גסר סבור שההבטחה לשחרר לזכות התובע את הכספים מחברת הביטוח, היא הסיבה שהביאה את התובע להסכים להישאר בעבודה עד לסוף חודש ספטמבר 1999. 20. התובע נשאר בעבודה - בהתאם למוסכם - עד לסוף חודש ספטמבר 1999, ואולי אף יומיים לאחר מכן - עד לסוף חג הסוכות תש"ס. 21. משקיבלנו את גרסת הנתבעת על כך שהתובע הודיע על הפסקת עבודתו, ודחינו את גרסתו של התובע בענין זה, הרי שכפועל יוצא מכך - אנו דוחים גם את גרסת התובע על כך שהתובע, כביכול, יצא לחופשה בתחילת חודש אוקטובר 1999, כהכנה לקראת תחרות שפים בשוויץ. ייתכן, אמנם, שהתובע התכוון לנסוע לתחרות זו (או אף נסע אליה), אך את זאת הוא לא עשה במסגרת של חופשה מעבודתו אצל הנתבעת, שכן הוא כבר סיים את עבודתו אצל הנתבעת, בסוף חודש ספטמבר 1999 או - לכל המאוחר - בתחילת חודש אוקטובר 1999 (חג שמחת תורה תש"ס חל ביום 2/10/99). 22. הנתבעת השאירה את המכונית הצמודה לתובע - גם במהלך חודש אוקטובר 1999, כדי להקל עליו למצוא עבודה אחרת. 23. בסוף חודש אוקטובר או בתחילת חודש נובמבר 1999, בא התובע למלון (ייתכן שהיה זה כדי להחזיר את המכונית, ייתכן שזה היה כדי לקחת את חפציו וייתכן אף שהתובע יזם פגישה עם מר גסר כדי לקבל ממנו מכתב שחרור לגבי הכספים שבחברת הביטוח ואולי גם כדי לקבל ממנו מכתב). מכל מקום, בעת שבא התובע למלון - הוא נפגש עם מר גסר. 24. מר גסר ביקש להחתים את התובע על כך שעם שחרור הכספים לפקודתו מחברת הביטוח, לא תהיינה לתובע תביעות נוספות כנגד הנתבעת. התובע סרב לחתום על כך. 25. בעת הפגישה, אמר התובע למר גסר כי הוא לא מצא עבודה אחרת. מר גסר הבין מהתובע שהתובע מעוניין במכתב שיעזור לו לקבל דמי אבטלה. מר גסר הסכים לתת לתובע מכתב כזה. לפיכך, הוא ניסח מכתב, הראה אותו לתובע ומשהתברר כי המכתב משביע את רצון התובע - הורה מר גסר למזכירתו להדפיס אותו והיא הדפיסה אותו. המכתב שנמסר לתובע נחזה להיראות כאילו נרשם ביום 18/7/99, אך שכאמור הוא נכתב בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר 1999. נושא המכתב הוא "סיום עבודה", הוא ממוען לתובע וחתום על ידי המנכ"ל ונאמר בו כך: "א.נ. הריני להודיעך על סיום עבודתך במלון חוף גיא ביום 30.9.99. מאחל לך הצלחה בהמשך.". 26. לאחר שהתובע סיים את עבודתו אצל הנתבעת, מילא מר מנסור את מקומו. תחילה הוגדר תפקידו של מר מנסור כממלא מקום השף, ולאחר מכן - מונה מר מנסור לשף באופן קבוע. זכאות התובע לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת 27. התובע ניסה לשכנע כי הוא פוטר מעבודתו. אמנם, התובע הצליח להראות כי היו יכולים להיות מניעים כלכליים לפיטוריו (העובדה שהושבתה העבודה באולם הארועים, והעובדה שעלות העסקתו של מר מנסור נמוכה יותר מאשר עלות העסקת התובע), אולם עצם העובדה שהתובע שכנע כי הנתבעת הרוויחה מהפסקת עבודתו, איננה מספקת כדי להוכיח את פיטוריו. גם מכתב הנתבעת שצוטט בסעיף 25 לעיל, היה יכול לשמש בסיס להוכחת טענת התובע על פיטוריו, אך לאחר ששוכנענו מה היו נסיבות כתיבתו, אין אנו רואים אותו כראיה מספקת. בענין המכתב האמור נעיר עוד כי התובע גרס שהתאריך שנרשם על המכתב כתאריך כתיבתו (18/7/99), נרשם כך כדי ליצור מצג שלפיו ניתנה לתובע הודעה מוקדמת כראוי, כדי להתגונן מפני תביעה אפשרית של התובע לתמורת הודעה מוקדמת. לדעתנו, לא ניתן לקבל טענה זו. הנתבעת גם לא ניסתה לטעון שהמכתב נרשם ביום 18/7/99, אלא הודתה שהמכתב נושא תאריך שאיננו תאריך כתיבתו. טענת התובע היתה יכולה להיות סבירה אילו היתה הנתבעת מודה שהתובע פוטר וכל המחלוקת היתה בענין ההודעה המוקדמת. אולם, משהנתבעת ממילא טוענת שהתובע התפטר, הרי שטענת ההגנה של הנתבעת בפני התביעה לתמורת הודעה מוקדמת, איננה יכולה להיות הטענה שניתנה לתובע הודעה מוקדמת כראוי, אלא - כפי שהיא טוענת בפועל - הטענה שהתובע הוא זה שהתפטר. לפיכך, אנו סבורים שלא ניתן ללמוד מעצם כתיבת תאריך בלתי נכון על המכתב, כי התובע פוטר. 28. כאמור בעובדות שנקבעו לעיל, התובע הודיע במלון כי בכוונתו לעזוב את העבודה, התובע היה מודע לכך ששמועות על כוונתו זו הגיעו גם אל המנכ"ל, הוא לא ניסה להפריך את השמועות, וכאשר שוחח על כך עם המנכ"ל - הוא נעתר לבקשה להמשיך לעבוד עד לסוף חודש ספטמבר 1999, כנגד הבטחתו של המנכ"ל לשחרר לזכות התובע את הכספים מחברת הביטוח. 29. לפיכך - התובע לא הוכיח שהוא פוטר, ואין הוא זכאי לפיצויי פיטורים מכח החוק ואף איננו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת. 30. אין באמור לעיל כדי לדחות את מלוא תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים. כאמור לעיל, על פי ההסכם בין התובע לבין מר גסר, היה התובע זכאי לכך שהנתבעת תשחרר לפקודתו את הכספים המופקדים בחברת הביטוח. כספים אלה כוללים רכיב של פיצויי פיטורים. הנתבעת אף התכוונה לשחרר לתובע את אותם הכספים, אלא שמר גסר החליט שלא לעשות זאת משהתובע סרב לחתום שבכך יסתתמו טענותיו כנגדה. אולם, בחינת ההסכמה בין התובע לבין מר גסר מעלה שהיא לא כללה את התחייבותו של התובע לחתום על מסמך מעין זה, כתנאי לזכאותו לשחרור הכספים. הסכמתו של מר גסר לשחרור הכספים באה בתמורה וכנגד הסכמתו של התובע להמשיך לעבוד עד לסוף העונה (סוף ספטמבר 1999 או סוף חג הסוכות תש"ס), ומשהתובע קיים את התחייבותו זו - היה על הנתבעת לקיים את התחייבותה שכנגד - ולשחרר לפקודת התובע את הכספים שהופקדו לזכותו בחברת הביטוח. אמנם, התובע לא כלל בתביעתו סעד המכוון לשחרור הכספים שבחברת הביטוח (בא כחו הזכיר זאת בהודעתו בדבר הפרטים הנוספים, הודעה שהוגשה ביום 19/10/00, בעקבות ההחלטה מיום 17/9/00). אולם, אנו סבורים שלמרות העדר עתירה מפורשת לעשות כן, אנו מוסמכים לתת הוראות בענין כספי פיצויי הפיטורים שהופקדו בחברת הביטוח, וזאת מאחר שיש בפנינו עתירה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הפיטורים ולאור העובדה שמצאנו כי הנתבעת אכן התחייבה לשלם לתובע סכום של פיצויי פיטורים, בדרך של שחרור הכספים מחברת הביטוח. 31. לאור האמור לעיל, דעתנו היא כי יש לדחות את תביעת התובע לתמורת הודעה מוקדמת, שכן התובע היה זה שהתפטר מעבודתו. כמו כן, יש לדחות את טענת התובע על כך שהוא התפטר ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. אולם, יש לקבל, חלקית, את תביעת התובע לפיצויי פיטורים, וזאת - בהסתמך על ההסכם בין התובע לבין מר גסר, הסכם שבמסגרתו המתין התובע עם התפטרותו עד לסוף העונה ואילו מר גסר התחייב שבתמורה לכך - תשחרר הנתבעת לפקודת התובע את הזכויות שנצברו בעבורו בחברת הביטוח. הנתבעת מסרה כי היא רואה את עצמה משוחררת מהחובה לקיים את התחייבותו של מר גסר, אלא שהנתבעת לא שכנעה שאכן התקיימו תנאים המאפשרים לה לחזור בה מהתחייבות זו. הנתבעת לא הראתה כי התחייבותו של מר גסר היתה מותנית בתנאי כלשהו מלבד עבודתו של התובע עד לתום העונה (תנאי שקויים על ידי התובע), ואף לא הראתה כי אם היא היתה זכאית לבטל את ההסכם - היא עשתה פעולה כלשהי, תוך זמן סביר, כדי לבטל אותו, כמתחייב מחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. לפיכך, אין אנו רואים כל סיבה שלא לאכוף על הנתבעת את התחייבותה לשחרור הכספים לפקודת התובע. 32. על פי הודעת ב"כ הנתבעת, שהוגשה ביום 2/11/00, במסגרת הפרטים הנוספים שנדרשו מב"כ הצדדים, בעת מתן ההודעה - לא משכה הנתבעת בחזרה את הכספים מחברת הביטוח. אין לנו מידע בדבר גורל הכספים לאחר מכן. אנו מניחים כי הכספים לא נמשכו גם כעת. לפיכך, ובהתאם לאמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשחרר לפקודת התובע את הכספים (כולל כספי פיצויי הפיטורים), שהופקדו בעבור התובע בחברת הביטוח. אם יתברר כי בינתיים משכה הנתבעת את הכספים האמורים, הרי שיהיה על הנתבעת לשלם לתובע את הסכום שקיבלה מחברת הביטוח. זכאות התובע לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים 33. התובע עתר לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנה על פיצויי הפיטורים. הנתבעת טענה (כטענה חלופית) כי יש לבטל או להפחית את פיצוי ההלנה, לאור חלוקי דעות, שיש בהם ממש, בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים. 34. ברור שמתעוררת השאלה אם ניתן כלל לפסוק פיצוי הלנה על פיצויי פיטורים שלא היתה חובה לשלמם מכח חוק פיצויי פיטורים, אלא רק לפי הסכמת הצדדים. התשובה לשאלה זו, ניתנה בהלכה הפסוקה, והיא תשובה חיובית. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי הוראותיו של סעיף 20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, בדבר פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, חלות אף על פיצויי פיטורים האמורים להיות משולמים לפי הסכמה. (ראו: דב"ע שן/100-3 אבו גרביה - מזנונים ומסעדות בתחנות בע"מ (לא פורסם, אך אוזכר בהסכמה בדב"ע נז/7-3 לבון - מ.ת.מ. מבני תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584 וכן בדב"ע נז/179-3 ריזנברג - גסטטנר (ישראל) בע"מ, פד"ע לג 211). על כן, עלינו לדון בעתירתו של התובע לקבל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים. 35. אנו סבורים כי אכן היה ממש בחלוקי הדעות בדבר זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. ראשית, ככל הנוגע לזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים מלאים, מכח החוק, הרי שמצאנו שעמדת הנתבעת היא הנכונה, כך שברור שהיה ממש בחלק מעמדתה. שנית, גם בנוגע לתשלום פיצויי הפיטורים בדרך של שחרור הכספים מחברת הביטוח, העובדה שלא קיבלנו את עמדתה של הנתבעת, איננה שוללת את ממשותם של חלוקי הדעות בין הצדדים בענין זה. משהנתבעת היתה חייבת, על פי הסכמתה, לשלם לתובע פיצויי פיטורים בדרך של שחרור הכספים מחברת הביטוח, ומשהתובע עמד על כך שהוא זכאי לפיצויי פיטורים מלאים, והעלה טענה (שנדחתה) בדבר פיטורים - אין זה בלתי סביר שהנתבעת החזיקה בדעה שהיא כבר איננה חייבת לקיים את התחייבותה. לפיכך, לדעתנו, התקיימו כאן נסיבות המסמיכות אותנו לבטל או להפחית את פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים. 36. בשאלה באיזו מידה להפעיל את סמכותנו האמורה, בדבר ביטול או הפחתה של פיצוי ההלנה, עלינו לשקול מספר שיקולים מנוגדים. מצד אחד, יש לזכור כי אילו נהגה הנתבעת כמתחייב מהתחייבותה, היו כספי הפיצויים המופקדים בחברת הביטוח - עוברים לפקודתו של התובע כבר בשלהי שנת 1999, והוא היה יכול לעשות בהם כחפצו. העיכוב הרב בהגעת הכספים לידי התובע, בלא שהיתה לנתבעת הצדקה שלא לקיים את התחייבותה, מצדיק פסיקת פיצוי על כך. מאידך, יש לזכור הן את עצם חלוקי הדעות בדבר זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, כאשר התובע החליט שלא להסתפק במה שהובטח לו, אלא דרש שישולמו לו פיצויי פיטורים מלאים, תוך העלאת טענה בלתי נכונה על כך שפוטר, והן את העובדה שחלק בלתי מבוטל מהעיכוב בהתדיינות בתובענה זו - מוטל על כתפי התובע. לדעתנו, נכון יהיה לפסוק לתובע פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, בשיעור מופחת, נמוך בהרבה מהשיעור הקבוע בסעיף 20(ב)(2) לחוק הגנת השכר, בכל הנוגע לתקופה שמאז התפטרותו ועד לתום 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לנתבעת. אך לאחר מכן - כבר אין סיבה שלא לקבוע כי מהיום ה-31 להמצאת פסק הדין ואילך - יהיה פיצוי ההלנה בשיעור המלא על פי הסעיף האמור. 37. א. בהתאם לשיקולים האמורים לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי הלנת פיצויי פיטורים על כל הסכום שהיה מופקד על חשבון פיצויי פיטורים לתובע, בחברת הביטוח, לתקופה שמיום 1/10/99 ועד לתום 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לנתבעת, בשיעור השווה להפרשי ההצמדה למדד המחירים לצרכן באותה תקופה, בתוספת שיעור של 20% מהסכום הכולל של הקרן והפרשי ההצמדה. ב. למען הסר ספק נבהיר כי אם הסכום של פיצויי הפיטורים מופקד עדיין בחברת הביטוח, תצא הנתבעת ידי חובה בכך שתשחרר לפקודת התובע את הסכום האמור ותשלם לתובע את פיצוי ההלנה בשיעור האמור בס"ק א' לעיל. ג. אם סכום הפיצויים המופקד בחברת הביטוח לא ישוחרר לפקודת התובע בתוך 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לנתבעת, או - במקרה שהנתבעת משכה את הסכום אליה - אם הסכום לא ישולם לתובע בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לנתבעת, יהיה על הנתבעת לשלם לתובע, בנוסף לפיצוי ההלנה האמור בס"ק א' לעיל, פיצוי הלנה בגין התקופה שמהיום ה-31 להמצאת פסק דין זה ואילך, בשיעור המלא לפי סעיף 20(ב)(2) לחוק הגנת השכר. השכר הקובע 38. כאמור לעיל, היתה בין הצדדים מחלוקת בגין רכיבי השכר האמורים להיות מובאים בחשבון השכר הקובע לצרכי חישובים (והוסכם ביניהם כי השכר הקובע לצרכי פיצויי פיטורים יהיה גם השכר הקובע לצרכי פדיון חופשה - ראו את דברי ב"כ הצדדים בעמ' 5 לפרוטוקול הישיבה מיום 19/11/00). 39. בכל הנוגע לענין פיצויי הפיטורים - לא תהיה השלכה לקביעת רכיבי השכר הקובע, שכן כאמור לעיל, דחינו את טענת התובע על כך שהוא זכאי לפיצויי פיטורים מכח חוק פיצויי פיטורים, וקיבלנו את תביעתו בענין פיצויי הפיטורים רק ככל שהם מופקדים או היו מופקדים בחברת הביטוח, וזאת נוכח הסכמתה של הנתבעת. סכום זה של פיצויי פיטורים איננו אמור להשתנות עם קבלת או עם דחיית טענות הצדדים בענין הרכיבים המובאים בחשבון לצרכי השכר הקובע. אולם, לקביעת הרכיבים האמורים - יש משמעות בכל הנוגע לפדיון חופשה. 40. המחלוקת שנותרה בין הצדדים בענין הרכיבים המובאים בחשבון, הצטמצמה. עם זאת, כאמור כבר לעיל, למרות שבעת ההתדיינות נראה היה כי המחלוקת היא רק בענין שני רכיבים ("שעות נוספות" ו"אחזקת טלפון" כאמור מפי ב"כ הצדדים בישיבה מיום 7/1/01), החליטה הנתבעת, בסיכומיה, לראות שני רכיבים נוספים ("תמריץ" ו"הפרשים") כשנויים במחלוקת. 41. נבחן איפוא את המחלוקות בענין רכיבי השכר הקובע. אין מחלוקת שהרכיבים הבאים הם חלק מהשכר הקובע: שכר יסוד, תוספת משפחה, וותק. אין מחלוקת שהרכיבים הבאים אינם חלק מהשכר הקובע: מענק וגילום זקופות. 42. הרכיבים שהנתבעת בחרה לראות בסיכומיה כאילו הם שוב שנויים במחלוקת, למרות שבמהלך ההתדיינות הציגה הנתבעת עמדה אחרת - הם "תמריץ" ו"הפרשים". לגבי רכיב ה"הפרשים", הודיע ב"כ הנתבעת (בתחילת ישיבת יום 7/1/01), כי מדובר בסכום ששולם כגילום בגין החיוב במס על שווי השימוש ברכב. בהתאם לכך קבענו גם את אופי הרכיב במסגרת קביעת העובדות לעיל. בענין זה, לא צריכה להיות מחלוקת שמדובר בחלק מהשכר הקובע, שכן הסכום שולם לתובע לשם הגדלת סכום הנטו שלו, לאור החיוב במס על הצמדת כלי רכב. ראו בענין זה את אשר פסק בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נב/19-3 בן יפלח - פולגת תעשיות בע"מ, פד"ע כה 489, 495: "שונה המצב לגבי 'הסכום המגולם' שהוסף למשכורתו של העובד. סכום זה אינו בגדר 'תוספת', כפי שפורש דיבור זה בפסיקה, אלא חלק משכר היסוד של העובד, שהרי אלמלא שולם לו, היה נשאר בידו, מידי חודש, לאחר ניכוי המס, סכום פחות מזה הנותר בידו עם אותה תוספת". על כן, אנו קובעים שרכיב ה"הפרשים" (שאינו אלא גילום שווי רכב), אמור להיות מובא בחשבון השכר הקובע. לדעתנו, גם רכיב ה"תמריץ" היה למעשה חלק משכרו הרגיל של התובע. הסכום שולם לתובע מדי חודש, בסכום זהה, בלא כל תנאי וגם בעתות חופשה. הנתבעת לא הראתה כי אכן מדובר ב"תמריץ" כלשהו. אנו מקבלים, איפוא, את טענת התובע וקובעים שגם רכיב ה"תמריץ" היה - למעשה - חלק מהשכר הרגיל, ואמור להיות מובא בחשבון השכר הקובע. 43. הרכיבים שהיו במחלוקת גם לאורך ההתדיינות בתובענה, היו שעות נוספות, ואחזקת טלפון. בענין השעות הנוספות, הוכח שהתובע אכן עבד בשעות נוספות. כמעט בכל יום עבודה, עבד התובע יותר משמונה שעות. התובע עבד, לעתים תכופות, גם בימי המנוחה השבועית. לא נערכה עם התובע התחשבנות ספציפית על כל שעה נוספת, אלא שולם לו סכום גלובלי בגין מוכנותו לעבוד בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית. לפיכך, הסכום ששולם לתובע, מדי חודש, בתמורה למוכנות זו, איננו חלק מהשכר הרגיל, ואין להביאו בחשבון השכר הקובע. שונה המצב באשר ל"אחזקת טלפון". רכיב זה שולם לתובע בסכום קבוע מדי חודש, בלא כל יחס לשאלה אם התובע עשה שימוש כלשהו בטלפון ובלא שהיה קשר בין הסכום ששולם (1,000 ₪ לחודש), לבין חשבונות הטלפון של התובע. לדעתנו, בנסיבות אלה, ניתן לקבוע שמדובר למעשה בחלק מהשכר הרגיל. 44. בנוסף לאמור לעיל, יש להביא בחשבון השכר הקובע גם רכיב של "תוספת תעודה", בסך 521 ₪, וזאת לאור הסכמת הנתבעת, כאמור מפי בא כחה בתחילת הישיבה מיום 7/1/01. 45. התוצאה מהאמור לעיל היא שהשכר הקובע של התובע לצרכי חישובים אמור להיות בסך 12,235 ₪ לחודש לפי הרכיבים הבאים: שכר יסוד בסך 8,912 ₪. אחזקת טלפון בסך 1,000 ₪. תוספת משפחה בסך 15 ₪. ותק בסך 345 ₪. תמריץ בסך 1,000 ₪. הפרשים בסך 442 ₪. תוספת תעודה בסך 521 ₪. 46. מאחר שמהודעותיהם של הצדדים התברר כי הנתבעת שילמה לתובע הפרשים שונים בגין פדיון החופשה, אין אנו יכולים לקבוע כעת מה הסכום שאותו על הנתבעת להשלים כפדיון חופשה. לפיכך, אנו קובעים כי על הנתבעת להשלים לתובע את פדיון החופשה, באופן שיביא לכך שכל הרכיבים האמורים בסעיף 45 לעיל - יחושבו במסגרת פדיון החופשה. 47. אם הצדדים לא יצליחו להגיע לחישוב מוסכם, תוך 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא להם, הם יוכלו לשוב ולפנות לבית הדין בבקשה לפסוק את החישוב. ל ס י כ ו ם 48. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים, חלקית, את התביעה, ומחייבים את הנתבעת לפעול כאמור להלן: א. לשחרר לפקודת התובע את כספי פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו בחברת הביטוח. אם הנתבעת משכה את הכספים האמורים אליה, במהלך ההתדיינות בתובענה, עליה לשלם לתובע את הסכומים שהתקבלו אצלה. ב. לשלם לתובע פיצוי הלנה מופחת בגין הכספים האמורים, בשיעור האמור לעיל, בסעיף 37 לפסק דין זה. ג. להשלים לתובע את סכום פדיון החופשה ששולם לו, באופן שפדיון החופשה יביא בחשבון את כל הרכיבים האמורים לעיל, בסעיף 45 לפסק דין זה. 49. אנו דוחים את התביעה לפיצויי פיטורים מעבר לסכומים שנצברו בחברת הביטוח וכן דוחים את התביעה לתמורת הודעה מוקדמת. 50. לאור התוצאה - אין אנו מוצאים לנכון לחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט. 51. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. זכויות עובדים