פסק דין השופטת אורלי סלע 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (תב"ע נו/15-6 השופט א. תיבון ונציגי ציבור גרנות ואלבז) אשר דחה את תביעת המערער לחייב את המשיבה בתשלום תוספת בריאות הציבור כרכיב בגמלתו של המערער. 2. המערער טען בתביעתו לבית הדין האזורי, שקמה לו זכות מכח הסכם ההצטרפות להסכם הקיבוצי שנכרת ביום 1/6/1995 בין מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות לבין ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן -ההסכם) שתוספת בריאות הציבור תכלל כרכיב בגמלתו בהיותו רופא בריאות הציבור ו/או עובד תחנת משפחה. מנגד טענה המשיבה כי המערער הינו רופא שיניים ועובדת היותו עובד באגף לשירותי בריאות הציבור אינה עושה אותו לרופא בית ספר או רופא תחנת משפחה הזכאי לתוספת בריאות הציבור. עוד טען ב"כ המשיבה כי המערער אינו מיוצג על ידי ההסתדרות הרפואית בישראל שהינה צד להסכם אלא על ידי הסתדרות רופאי השיניים שהינו ארגון נפרד. 3. העובדות הנוגעות לענין, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, הינן: א. המערער עבד אצל המשיבה משנת 1962 ועד 1972 כרופא שיניים; ב. בשנת 1972 פרש המערער לגמלאות; ג. ביום 1/6/95 הצטרפו מרכז השלטון המקומי ושלושת הערים הגדולות (ובתוכן המשיבה) להסכם הקיבוצי המיוחד משנת 1984 אשר זיכה רופא תחנות המשפחה, הנפש ורופאי בתי הספר לתוספת בריאות הציבור בסך 1,300 ש"ח לחודש; ד. תוספת בריאות הציבור הינה בגדר רכיב בשכר הקובע לגמלה של מי שזכאי לה; ה. עד להיווצרות התוספת שבמחלוקת לא היה הבדל בין שכר רופא שיניים לשכר רופא בריאות הציבור. 4. עיקר טענות ב"כ המערער, כפי שעולות מהודעת הערער ומטענותיו בעל-פה הינן: (א) בית הדין האזורי טעה משקבע שהמערער איננו בגדר רופא בית ספר לענין הגדרתו על פי ההסכם וכי איננו נכלל בתחולתו. על כן טעה בית הדין האזורי כשקבע שהמערער אינו זכאי לקבל את תוספת בריאות הציבור; (ב) בית הדין האזורי טעה משקבע בניגוד לפשוטם של מילות ההסכם כי רופא שיניים שעבד לכל אורך משרתו כרופא בבית ספר וטיפל אך ורק בתלמידי בית ספר איננו נחשב לענין ההסכם כרופא בית ספר; (ג) בית הדין האזורי טעה בדרך ובכלים בהם השתמש לפרשנות ההסכם, שהינו הסכם קיבוצי לכל דבר. תחת שבית הדין יפרש את ההסכם על פי כללי הפרשנות של הסכמים בכלל והסכמים קיבוציים בפרט, נזקק בית הדין האזורי לפרשנותם הסובייקטיבית של שני פקידים בעירית ירושלים שאין להם דבר עם ניסוח ההסכם, המשא ומתן וכריתתו ואין הם מהווים סמכות כלשהי לפרשנותו; (ד) בית הדין האזורי התעלם מהעובדה שהמשיבה לא הביאה עדות כלשהי ביחס לתנאי עבודת המערער והמסגרת על פיו עבד בשנים הרלוונטיות, ושאבחנותיהם וטענותיהם העובדתיות כלל אינן נוגעות לתקופת עבודתו בעירייה; (ה) טעה בית הדין האזורי כשהתעלם בפסק דינו מהטענה בדבר קיום נוהג אשר השווה את תנאי שכרו של המערער עם תנאי שכרם של שאר הרופאים באגף לבריאות הציבור בעירייה, ובכלל זה רופא בתי הספר, הגם שהעד מטעם המשיבה העיד מפורשות כי "על פי הספר" תנאי שכרם היו צריכים להיות שונים בתכלית; (ו) בית הדין האזורי התעלם לחלוטין ממסמך בכתב ידו של העד מר הירש אשר כתב כי קיים נוהג כנ"ל, על פיו יש לשלם לרופאי השיניים התוספת הנ"ל; (ז) בית הדין האזורי התעלם מכך שכל ההסכמים הקיבוציים שהוחלו על הרופאים באגף הוחלו גם על המערער פעם אחר פעם, ואף הסכמים קיבוציים לאחר שנת 1991; (ח) טעה בית הדין האזורי כשייחס חשיבות כלשהי לעובדה שרופאי השיניים העובדים כיום עבור העירייה אינם מקבלים את התוספת הנ"ל. טעויות העירייה אינן מוכיחות את צדקת דרכיה; (ט) המערער היה בדירוג הרופאים והוא חבר הסתדרות הרופאים כעולה מהאישור נספח א' לתצהירו; (י) ההסכם אינו מבאר את המילה "רופא בית ספר" ועל כן מאחר ועבודת המערער היתה בבתי ספר ובמסגרת עבודתו טיפל בתלמידי בית ספר הרי הוא נכלל במסגרת רופא בתי ספר. רופאים שאינם רופאי שיניים ועבדו בבתי ספר, כולם קיבלו את התוספת; (יא) לחילופין, גם אם ההסכם לא חל על רופאי השיניים, הוא יחול מכוח נוהג. 5. עיקר טענות ב"כ המשיבה כפי שעולות מטיעוניו בעל-פה בפנינו הינן: (א) לא המשיבה היא שבחרה לשנות למערער את המדיניות, אלא הרופאים. עד שנת 1991 היתה תוספת לכל הרופאים ולא היו תוספות ייחודיות לרופא בריאות הציבור; (ב) המערער הינו רופא שיניים בבית ספר באגף הבריאות. בבית הספר היה חדר ששימש כמרפאה לכל בתי הספר באותו אזור; (ג) על אף שהמערער עבד בבית ספר הוא לא רופא בית ספר אלא רופא שיניים; (ד) משרד הבריאות הוציא הנחיות לרופא בתי ספר והן צורפו לתצהיר שהוגש בבית הדין האזורי; (ה) מר שמעוני הסביר את האבחנה בכך שרופא שיניים נותן טיפול לפרט בשינוי לעומת רופא בית ספר שמטפל בהיבט הרפואי הרחב וברמת הכלל והקהילה; (ו) על רופאי השיניים חלה פקודת רופאי שיניים והתקנות שהותקנו מכוחה; (ז) לו רצו שההגדרה תחול על רופאי שיניים מה יותר קל מלכתוב זאת במפורש; (ח) רופא שיניים הוא לא רופא בית ספר. 6. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער ובפסק דינו קבע- "עיון במסמכים ובהגדרות מעלה כי התוספת של רופאי בריאות הציבור היא תוספת אשר זכאים לה רופאים העובדים בבריאות הציבור ואשר נכללים בה רופאי בתי הספר ורופאי תחנות בריאות המשפחה, הנפש והתפתחות הילד. העובדה שהתובע ביצע את עבודתו או חלק ממנה בתוך מבנה בית ספר אינה הופכת אותו לרופא בית הספר אשר נכלל במסגרת רופאי בריאות הציבור. הנתבעת צירפה הוראות של משרד הבריאות המהוות נוהלים לטיפול מונע בתינוק ובפעוט ובבתי הספר ואין עבודתו של רופא השיניים נכללת ביניהם. המסקנה מכל אלה אחת היא - צודקת הנתבעת כאשר היא מאבחנת את רופאי השיניים מרפאי בריאות הציבור ומשלמת את תוספת רופאי בריאות הציבור בהתאם לסעיף 6.1 לתוספת להסכם הקיבוצי מיום 20/6/94 רק לרופאי תחנות אם וילד, תחנות בריאות הנפש והתפתחות הילד ולרופאי בתי הספר ואינה משלמת את התוספת לרופאי השיניים מאחר ואלה אינם נכללים בהגדרות הרופאים אשר הסעיף האמור מזכה אותם בתוספת האמורה..." 7. פסק דינו של בית הדין האזורי הינו מפורט וקביעת העובדות נעשתה על סמך העדויות שהושמעו בפניו והמסמכים שהוגשו לתיק בית הדין. לאחר קביעת העובדות ותוך התבססות עליהן ועל לשון ההסכם - פסק בית הדין האזורי בשאלות המשפטיות שהועלו בפניו. 8. עיון בטיעוני הצדדים הן בעל פה בפנינו והן בכתב, עיון בחומר הראיות והמסמכים הרבים שהיו בפני בית הדין האזורי לרבות "תדריך לרופא ילדים בבתי ספר" ו"נוהל לטיפול מונע בתינוק ובפעוט בתחנות לבריאות המשפחה" בהם אין כל איזכור לנושא רפואת השיניים, העובדה שרופאי השיניים עוסקים בתחום מוגדר בעוד רופאי בית ספר עוסקים בהיבט בריאותי רחב ומטפלים בנושא בריאות ברמה של הכלל והקהילה, לשון ההסכם ממנו עולה שלא נכתב בו שהוא חל על רופאי שיניים והעובדה שעד שנת 1991 היתה תוספת לכלל הרופאים ובשנה זו ניתנה תוספת ייחודית לרופאי בריאות הציבור - מביאים אותנו למסקנה שאין מקום להתערב בקביעות העובדתיות, בהבנת השלכותיהן, בניתוח השאלות המשפטיות ובמסקנותיו של בית הדין האזורי. 9. אם תתקבל דעתי, יש לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי. 10. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך 4,000 ש"ח. סגנית הנשיא אלישבע ברק בשאלה שבמחלוקת אין דעתי כדעתה של השופטת אורלי סלע. 1. 1. העובדות וטענות הצדדים כמו גם תמצית פסיקתו של בית הדין האזורי פורטו על ידי השופטת אורלי סלע בחוות דעתה. השאלה היא אם ההסכם הקיבוצי מיום 1.6.1955 שנכרת בית מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות לבין ההסתדרות הרפואית בישראל חל גם על המערער, רופא שיניים בבתי ספר של המשיבה. 2. 2. ההסכם הקיבוצי מושא המחלוקת בענייננו צרף את הצדדים לו להסכם הקיבוצי המיוחד משנת 1984 אשר זיכה רופא תחנת המשפחה, הנפש ורופאי בתי הספר לתוספת בריאות הציבור. השאלה הפרשנית שבמחלוקת היא אם כן האם יש מקום להבחין בין רופאי בתי ספר לרופאי שיניים בבתי ספר. 3. 3. אין חולק שהמערער עבד אצל המשיבה משנת 1963 עד שנת 1972, עת פרש לגמלאות, כרופא שיניים אך ורק בבתי ספר. השאלה הפרשנית אליה אנו נדרשים היא, האם יש לקבל את טענת המשיבה, עיריית ירושלים, לפיה יש להבחין בין רופאים כלליים בבתי ספר לרופאי שיניים בבתי ספר. על פי הטענה, רופא שיניים נותן טיפול לפרט בשיניו לעומת רופא בית ספר שמטפל בהיבט הרפואי הרחב וברמת הכלל והקהילייה. 4. 4. בית הדין האזורי פסק על פי הראיות, העדויות והמסמכים שהיו בפניו באשר לכוונת הצדדים. אליבא דבית הדין האזורי רופאי שיניים בבתי ספר אינם רופאי בתי ספר. בית הדין האזורי הפנה להוראות משרד הבריאות שהם נוהלים לטיפול מונע בתינוק ובפעוט בבתי הספר והסיק מכך שלא נכללת בם עבודתו של רופא השיניים ועל כן ההסכם הקיבוצי מושא הדיון אינו חל על רופאי שיניים בבתי ספר. 5. 5. אין בידי לקבל את מסקנתו של בית הדין האזורי כמו גם את זו של חברתי. לא מדובר בקביעות עובדתיות בלבד אלא בפרשנותו של הסכם קיבוצי. פרשנות זו צריך שתיקח בחשבון את מהותו של מוסד ההסכם הקיבוצי. הסכם קיבוצי יש בו הפן ההסכמי, ביחסים שבין הצדדים לו, והפן הקובע נורמות למי שאינם צד לו - העובדים - שההסכם הקיבוצי קובע את זכויותיהם מכוח הוראה בחוק. אם בהסכם בין שניים החל רק על השניים אנו שמים דגש על הכוונה הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים, הרי כשבהסכם קיבוצי מדובר, הסכם הקובע גם זכויות החלות על מי שאינם צדדים להסכם, אנו שמים דגש גדול גם על התכלית האובייקטיבית של ההסכם. עמד על כך הנשיא צבי בר ניב בעניין בנק אוצר החייל ((דב"ע לא/4-1 בנק אוצר החייל בע"מ - מרכז הסתדרות הפקידים ומועצת פועלי באר-שבע, פד"ע ב', 260): החלק הנורמטיבי של הסכם קיבוצי יש לפרש בדרך שמפרשים חוק. אלה הכללים: א. א. בעוד שבפירוש חוזה רגיל יש ליחס משקל לכוונה הסוביקטיבית של הצדדים, אין ליחס כל משקל לכוונה זאת עת באים לפרש הסכם קיבוצי. את ההסכם הקיבוצי יש לפרש לפי מבחן אוביקטיבי, באשר רבים, ולעתים רבים מאוד, שכלל לא השתתפו במשא ומתן ובניסוח ההסכם, צריכים לחיות לפיו יום יום כפי שציבור חי עם חוקיו. על כן יש לעמוד על משמעות ההסכם מלשון ההסכם עצמו ואין להזדקק לעדויות בעל פה של אלה שהשתתפו במשא ומתן, אף בנסיבות בהן היו מזדקקים לעדות כזאת עת באים לפרש חוזה; ב. ב. יש לפרש את ההסכם הקיבוצי תוך זיקה לנוהג בענף העבודה שבמסגרתו יופעל ההסכם, ולמערכת יחסי העבודה הקיבוציים שבאותו ענף, כשנותנים את הדעת לכך שמערכת יחסי העבודה במפעל או בענף מהווים שלמות. האמור יחול במיוחד על הסכם קיבוצי כללי, אך, בשינויים המחוייבים, יחול גם על הסכם קיבוצי מיוחד; ג. ג. למונחים ולניבים שבהסכם קיבוצי שלא הוגדרו באותו הסכם יש ליתן משמעות כמקובל במערך העבודה, ולמונחים "טכניים" מתחום משפט העבודה, משמעות כמשמעותם בדיני העבודה; ד. ד. בבואו לפרש הסכם קיבוצי יתן בית-הדין את דעתו לכך שהסכם קיבוצי, לא רק שצריך לקיימו, אלא שצריך גם לחיות אתו. אהרן ברק בספרו "פרשנות במשפט, כרך רביעי, פרשנות החוזה" (ירושלים, 2001, עמוד 390) עומד על כך שגישה זו קיצונית מדי. יש לפרש גם את חלקו האובליגטורי וגם את צידו הנורמטיבי יש לפרש לפי אומד דעתם של הצדדים להסכם. "עם זאת", מציין אהרן ברק, יש ליתן משקל נכבד לתכלית האובייקטיבית. הטעם לכך הוא שהזכויות והחובות שבו שבו חלות לא רק ביחסים בין הצדדים לו, אלא גם ביחס ל'צד שלישי', הוא העובד. עמדתי על כך בדעת המיעוט בעניין מכון וייצמן למדע, אליה הצטרפה בדעת מיעוט שנייה ד"ר הדרה בר מור: את פרשנותו של ההסכם הקיבוצי יש ללמוד מתכלית ההסכם. בפרשנותו של הסכם יש אמנם לתת משקל כבד לתכלית הסובייקטיבית, לרצונם של הצדדים להסכם ולכוונתם בעת כריתתו. יחד עם זה אין אנו דנים בהסכם רגיל בין שניים אלא בהסכם קיבוצי, שיש בו אלמנט נורמטיבי כבד משקל. על כן יש לתת משקל יתר לתכלית האובייקטיבית של ההסכם. ..... פרשנות הסכם קיבוצי היא שעטנז בין תורת פרשנות חוזה לזו של פרשנות חוק. שעה שבפרשנות חוזה אנו נותנים משקל לאוטונומיה של הרצון הפרטי של הצדדים לחוזה, לרצונם הסובייקטיבי, לתכלית החוזה כפי שהם ראו אותו לנגד עיניהם, באה פרשנות החלק הנורמטיבי של ההסכם הקיבוצי, אותו חלק הקובע זכויות לעובד האינדיבידואלי, ומטילה עלינו חובה לבחון את התכלית האובייקטיבית של ההסכם הקיבוצי. אך גם כשמדובר בפרשנות חלקו האובליגטורי של ההסכם הקיבוצי, עלינו לשקול את ההיבט האובייקטיבי של פרשנות ההסכם. אף כשבחוזה רגיל עסקינן, עלינו לבחון גם את תכליתו האובייקטיבית, באשר צד שלישי עשוי להסתמך על החוזה ולפעול על פיו (א. ברק, פרשנות במשפט, כרך א' עמודים 302-303). בהסכם קיבוצי נקבעות זכויות עבור צד שלישי, העובד. זהו חלקו הנורמטיבי של ההסכם הקיבוצי. עלינו, על כן, לבחון את תכלית ההסכם הקיבוצי, לאור מטרותיו, ובעיקר לאור ההיבט הרחב של תכליתו של משפט העבודה. עלינו לפרשו לאור התכלית אותה מבקש משפט העבודה להשיג. זוהי מטרתה של הפרשנות התכליתית. אם לא נעשה כן, נחטיא את מטרת משפט העבודה. ברי שעלינו לבחון את תכלית משפט העבודה ולבחון האם תכלית זו מתאימה לתקופתנו. על הפרשנות התכליתית של ההסכם הקיבוצי להתאים עצמה למוסכמות החברה באשר למשפט העבודה היום. 6. 6. ולענייננו. רופאי שיניים, גם על פי הלשון ומהות מקצועם, הם רופאים לכל דבר ועניין. עלינו לבחון את תכליתו של ההסכם הקיבוצי. רופא בית ספר דואג לבריאותם הגופנית של ילדי בית הספר. אין הוא רופא בריאות הציבור הדואג למשפחה בכללותה, אלא יתכן שהוא דואג במסגרת זו גם למשפחותיהם, אך אין כל הכרח בכך. הסכם זה ביקש להחיל על רופאי בית ספר זכויות של רופאי בריאות הציבור. אין זה אומר כי הם הופכים להיות רופאי בריאות הציבור בכל המובנים. ההסכם לא שינה את דרך עבודתם. כל שהוא עשה, הוא להחיל על רופאי בית ספר את הוראות ההסכם הקיבוצי החל על רופאי בריאות הציבור. 7. 7. רופא שיניים דואג לבריאות שיני ילדי בית הספר ויתכן שגם הוא דואג במסגרת זו למשפחות אך אין כל הכרח בכך. שני הרופאים עוסקים בטיפול רפואי בילדי בית ספר. על שום מה לא יחשב גם רופא שיניים של בית ספר כרופא בריאות הציבור. הפיקוח על עבודתו של המערער כמו שאר הרופאים שעבדו בבתי הספר היה מטעם עיריית ירושלים באמצעות האגף לבריאות הציבור. כל החומרים לטיפול היו על ידי העירייה. העירייה היא שסיפקה את החומרים לטיפולים הן לרופאים הפנימאים של בתי הספר והן לרופאי השיניים של בתי הספר. כמו כן קיבלו רופאי השיניים תוכניות פעולה מהעירייה אשר אף פיקחה על עבודתם. על המערער היה להגיש דוחות תקופתיים לאגף לבריאות הציבור על הטיפולים שביצע. דבר זה מקובל על העירייה המשיבה. 8. 8. על פי תכליתו של ההסכם, יש לדעתי להחיל את ההסכם גם על המערער. לו דעתי נשמעה היה הערעור מתקבל. הנשיא סטיב אדלר 1. לדידי השאלה הנכונה בערעור זה הינה, האם ההצמדה בחוזה העבודה האישי של המערער, אשר הצמידה את תנאי עבודתו לאלה של רופאים, כוללת הצמדה לתוספת בריאות הציבור. מכאן, כי השאלה אשר נדונה בחוות דעתן של השופטת סלע וסגנית הנשיא לגבי תחולתם הישירה של ההסכמים הקיבוציים של הרופאים על המערער אינו השאלה המכרעת בתובענה דנן. זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי של ה.ר.י.: יחידת מיקוח של הרופאים ויחידת מיקוח של רופאי השיניים - 2. רופאים מיוצגים על ידי ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: ה.ר.י.) ואילו רופאי שיניים מיוצגים על ידי ארגון אחר, ההסתדרות לרפואת שיניים בישראל. מדובר בשני ארגונים עצמאים ונפרדים, כאשר ה.ר.י. אינה רשאית לחתום על הסכם קיבוצי הקובע את תנאי עבודתם של רופאי שיניים וההסתדרות לרפואת שיניים בישראל אינה רשאית לקבוע תנאי עבודה של רופאים. ההסתדרות לרפואת שיניים בישראל אינה חלק מ-ה.ר.י. אלא גוף עצמאי הפועל על פי תקנון משלו. [1] לפנינו, איפוא, שתי יחידות מיקוח שונות: יחידת מיקוח אחת לרופאים ויחידת מיקוח אחרת לרופאי שיניים. יתרה מזו, יחידת המיקוח של הרופאים כוללת בתוכה יחידות שונות, כגון: רופאי בתי החולים הממשלתיים, רופאי קופות החולים, רופאי בריאות הציבור, ועוד. שיקול חשוב בפירוש הסכמים קיבוציים הוא ההקשר התעשייתי והמציאות שנקבעה על ידי ארגוני העובדים והמעסיקים. 3. נוסף על העובדה כי מדובר בשני ארגונים, יש להתחשב בכך שמדובר בשני מקצועות, האחד רפואה והשני רפואת שיניים. ההבחנה בין רפואת שיניים לבין רפואה הוכרה אף על ידי המחוקק. כך למשל, לצד פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז - 1976, נחקקה פקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט- 1979. לצד תקנות הרופאים, התשל"ז - 1976, הותקנו תקנות רופאי השיניים, התשל"ח - 1978. [2] מעיון בחוקים שונים ניתן לראות שהמחוקק הבחין בין רופא לבין רופא שיניים. כך למשל, בחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996, נאמר בסעיף 2: "מטפל" - רופא, רופא שיניים... "; בחוק שירות הביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו - 1986, בסעיף 1, ישנה הבחנה ברורה בין רופא לרופא שיניים: "רופא" - מי שהוא מורשה או זכאי להיות מורשה לעסוק ברפואה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976; "רופא שיניים" - מי שהוא מורשה או זכאי להיות מורשה לעסוק ברפואת שיניים לפי פקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-1979; גם בסעיף 1 לחוק השימוש בהיפנוזה, התשמ"ד - 1984, עולה הבחנה זו מפיו של המחוקק: "רופא" - רופא מורשה כמשמעותו בפקודת הרופאים; "רופא שיניים" - כמשמעותו בפקודת רופאי השיניים; עולה אפוא, כי המחוקק ביקש להבחין בין שני מקצועות אלו - רופאים ורופאי שיניים - וקבע לכל אחד את תחומיו ומסגרתו. על כן, ניתן להבין את ההקשר התעשייתי, לפיו קיימות יחידות מיקוח נפרדות לכל מקצוע. 4. כלל הוא, כי ארגון עובדים חותם על הסכם קיבוצי החל על חבריו, ואינו יכול לקבוע תנאי עבודה עבור יחידת מיקוח אחרת. לאחרונה קבע בית דין זה בפסק דין צים, [3] כי אורגן אחד של ההסתדרות (מרחב חיפה - מועצת פועלי חיפה) המייצג את "עובדי החוף" של חברת צים אינו רשאי לקבוע תנאי עבודה עבור קבוצת עובדים אחרת (קציני הים) המיוצגים על ידי אורגן אחר של ההסתדרות (האיגוד הארצי לקציני הים). לפיכך, הסכם קיבוצי של ה.ר.י., כשלעצמו, אינו יכול להוות מקור לקביעת תנאי עבודה עבור רופא שינים, שכן הוא שייך ליחידת מיקוח אחרת. יתרה מזו. אפילו נחתם הסכם קיבוצי על ידי ארגון העובדים המייצג את העובדים ביחידת מיקוח, יחול הסכם זה רק על העובדים שנקבעו בסעיף התחולה של אותו הסכם. [4] הצדדים להסכם הקיבוצי ידעו על קיומו של מקצוע רופא השיניים בבתי ספר, ולא כתבו במפורש כי ההסכם נשוא ערעור זה יחול עליהם או כי הם יהנו מהתנאים שנקבעו בהסכם. לפיכך ניתן לקבוע, כי לא ביקשו להחילו על רופאי השיניים. עם זאת יצוין, כי ארגון העובדים המייצג עובדי יחידת מיקוח אחת יכול בהסכם קיבוצי עם המעסיק של אותם עובדים לאמץ תנאים מסוימים שנקבעו ושייקבעו בהסכם קיבוצי שנעשה על ידי קבוצת עובדים אחרת, והחל על עובדי הקבוצה האחרת. במקרה שלפנינו הדבר לא נעשה בהסכם קיבוצי. כמו כן, רשאים המעסיק והעובד, בחוזה עבודה אישי, לאמץ תנאים שנקבעו ושייקבעו בהסכמים קיבוציים של עובד יחידת מיקוח אחרת. כפי שיוסבר בהמשך, כך נעשה במקרה דנן, כאשר המערער והעירייה הסכימו לאמץ את תנאי העבודה של הרופאים בחוזה העבודה האישי של המערער. 5. מסקנתי היא, כי ההסכם הקיבוצי מיום 1.6.1995, כמו כל ההסכמים הקיבוציים שנעשו על ידי ה.ר.י., אינו מזכה את המערער בזכויות, לרבות תוספת בריאות הציבור. ההסכמים הקיבוציים של ההסתדרות הרפואית אינם מקור זכויות של המערער. עם זאת, כפי שיוסבר בהמשך, קיים מקור אחר לזכויות המערער, שהוא חוזה העבודה האישי שלו. זכויות המערער מכוח חוזה העבודה האישי שלו 6. לדידי השאלה הנכונה בתובענה זו הינה, האם המערער זכאי לתנאים של רופא מכוח אימוץ שנעשה בחוזה העבודה האישי שלו. כאמור, הצדדים לחוזה עבודה אישי רשאים לאמץ תנאים שנקבעו או שייקבעו בהסכם קיבוצי, לרבות בהסכם קיבוצי החל על סוג אחר של עובדים. בחוזה העבודה האישי של המערער, מיום 25.8.1964, נאמר, כי הוא נתקבל כעובד העירייה: "... במחלקה לשירותי בריאות הציבור בתפקיד רופא בדרגה ו' של דירוג הרופאים (ב- 5/8 משרה)". מכאן, שבחוזה העבודה האישי של המערער נקבע, כי תנאי עבודתו צמודים לאלה של הרופאים בדרגה ו'. מכיוון שחוזה העבודה מתאר את תפקידו של המערער במחלקה לבריאות הציבור עולה, כי הצמדת התנאים היא לרופאי בריאות הציבור. המחלוקת במקרה דנן הינה, אפוא, האם האימוץ שנעשה בחוזה העבודה האישי של המערער כולל את מלוא תנאי העבודה של הרופאים, כפי שנקבעו בהסכמים הקיבוציים של ההסתדרות הרפואית החלים על רופאי בריאות הציבור? לטענת המערער האימוץ היה לכל תנאי העבודה של רופאי בריאות הציבור. לעומת זאת, טענת העירייה היתה, כי האימוץ לא כלל את תוספת בריאות הציבור. האימוץ המלא עד לשנת 1995 - 7. בפתיחת הדיון בבית הדין האזורי הודיע בא כוח העירייה, כדלקמן: "מוסכם שעד התוספת במחלוקת לא היה הבדל שכר בין רופא שיניים לרופא בריאות הציבור. אם היתה תוספת לקרדיולוגים אף אחד לא היה מקבל. ... עד לתוספת שבמחלוקת בהליך זה לא היה הבדל בשכר לרבות לענין מרכיבי השכר בין רופאי שיניים שעבדו באגף בריאות הציבור לבין רופאי טיפת חלב ורופאי בתי ספר. המשכורת מורכבת משכר יסוד משולב ומתוספות". לטענת העד מטעם העירייה, מר הירש, עד שנת 1991 תנאי המערער היו של רופאי בריאות הציבור וההבחנה בין תנאי השכר של רופאי שיניים לבין אלה של רופאי בריאות הציבור נוצרה בשנת 1991, עם חתימתו של ההסכם הקיבוצי של הרופאים מיום 21.7.1991, בו נקבע: "24. רופאי תחנות לבריאות המשפחה, הנפש והתפתחות הילד 24.1 בלי לפגוע בהסכמים קיימים, תוקם ועדה פריטטית אשר תבחן את האפשרות להשוואת השכר ותנאי העבודה בין רופאי תחנות לבריאות המשפחה והתחנות לבריאות הנפש והתפתות הילד, אשר אינם חלק מבתי-החולים, לבין רופאי המרפאות בקופת חולים. .... 24.4 החל מיום 1.4.1991 ועד לסיום עבודת הוועדה תשולם לרופאי התחנות לבריאות המשפחה, והתחנות לבריאות הנפש והתפתחות הילד כאמור לעיל, מקדמה בסך 720 ₪ לחודש אשר לא תקוזז. ... 24.6. כל האמור בסעיפים 24.1 עד 24.5 יחול גם על הרופאים המועסקים במשרדי הממשלה ובביטוח הלאומי המקבילים בתפקידיהם ועיסוקיהם לרופאים המפורטים בסעיף 24.1 ". טענתו של מר הירש על ההבחנה שנעשתה בשנת 1991 נסתרה על ידי הודעת בא כוח העירייה, שצויינה לעיל, לפיה תנאי העבודה של רופאי השיניים בתחנות בריאות הציבור היו זהים לאלה של רופאים עד לשנת 1995, כאשר השתנה המצב והעירייה לא נתנה לרופאי השיניים תוספת אשר ניתנה ביום 1.6.1995 לרופאי בריאות הציבור. בא כוח העירייה הודיע כי התוספת שנקבעה בהסכם הקיבוצי של הרופאים מיום 21.7.1991 נחשבת לצורך קביעת שכר המערער, דבר המצביע על הצמדה מלאה לשכר רופאי בריאות הציבור. יתרה מזו, מצאתי תרשומת מיום 17.10.1991 של פקיד מחלקת משאבי אנוש של העירייה המתייחסת לנוהג של אימוץ לטובת רופאי השיניים המועסקים בעירייה של התנאים שנקבעו לרופאי בריאות הציבור בהסכמים הקיבוציים של ה.ר.י. על רקע זה עולה, כי יש לפרש את חוזה העבודה האישי של המערער כמעניק לו את מלוא תנאי העבודה שנקבעו לרופא בריאות הציבור. לפיכך, על פי הודעת בא כוח העירייה והראיות שהיו לפני בית הדין קמא עולה, כי האימוץ בחוזה העבודה האישי של המערער לתנאי רופאי בריאות הציבור לא היה רק לתנאי שכר אלא לכל התנאים שנקבעו ושייקבעו בהסכמים הקיבוציים של ה.ר.י. החלים על רופאי בריאות הציבור. התגבשות זכותו של המערער - 8. המערער פרש לגימלאות בשנת 1972, ואז התגבשו זכויותיו, אשר כללו הצמדה מלאה מכוח חוזה העבודה האישי שלו. העירייה אינה רשאית לבטל זכות קניינית שהתגבשה. [5] אין אנו צריכים לדון בשאלה, האם העירייה היתה רשאית לשנות את תנאי ההעסקה של רופאי השיניים המועסקים בפועל בעירייה בעת חתימתו של ההסכם הקיבוצי מיום 1.6.1995. התובענה דנן נוגעת רק למערער, שזכויותיו להצמדת תנאי שכר התגבשו בעת פרישתו בשנת 1972. 9. מסקנתי היא, כי המערער היה זכאי מכוח חוזה העבודה האישי שלו להצמדה מלאה לתנאי רופאי בריאות הציבור, כפי שנקבעו ושייקבעו בהסכמים הקיבוצים של ה.ר.י. משפרש המערער לגימלאות זכות זאת התגבשה ונעשתה חלק מהסכם הפנסיה שלו עם העירייה. הצדדים התנהגו על פי הסדר זה עד שנת 1995, כאשר פקיד בעירייה החליט לבטל את ההצמדה המלאה הנ"ל. החלטה זו לא תואמת את הדין והמוסכם בין הצדדים ויש לבטלה לגבי המערער. התוצאה היא, כי הייתי מקבל את הערעור וקובע, כי תוספת בריאות הציבור תיחשב בקביעת השכר הקובע של המערער לצורך קיצבתו, החל מיום 1.6.1994, כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי של ה.ר.י. מיום 1.6.1995. העירייה תשלם למערער את ההפרשים הנובעים מפסק דין זה תוך 30 יום, כאשר הסכומים יישאו ריבית והפרשי הצמדה מהמועד שהיה על העירייה לשלמם ועד למועד התשלום בפועל. העירייה תשלם למערער הוצאות משפט זה, בשתי הערכאות, בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום ההוצאות אשר שולם לעירייה על ידי המערער בעקבות פסק הדין של בית הדין האזורי יוחזר לו בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום תשלום ההוצאות ועד למועד תשלום ההחזר. תוספות שכררפואהבריאות הציבור