הפסקת עבודה של גזברית עירייה - הסכמה עם ראש העיר

פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק המערערת עתרה לבית הדין האזורי לצו הצהרתי לפיו עבודתה בעיריית נשר כגזברית העיר נמשכת, כי לא הושגה כל הסכמה בינה לבין ראש העיר בדבר הפסקת עבודתה וכי אין תוקף להחלטות הנהלת מועצת העיר ומליאת מועצת העיר מיום 27.10.1999 אשר אישרו את הפסקת עבודתה בעירייה. בנוסף עתרה לקבוע שמשלטענתה עבודתה לא הופסקה הרי המשיב מספר 3, מר מוטי חן שזכה במכרז לתפקיד גזבר העיר, לא יחליפה ולא יכנס לתפקידו כגזבר העיר. בית הדין האזורי, מפי השופטת נאוה וימן ונציגי הציבור יצחק תומר וגיורא רדר (עב 003950/99) דחה את תביעתה בקובעו כי עבודתה של המערערת הופסקה כדין, בהסכמתה, ואין מקום להורות למשיבים להמשיך ולהעסיקה. זאת כל עוד לא פוטרה על פי ההליכים הקבועים בחוק או התפטרה מרצונה. העובדות הצריכות לעניין כפי שהן מתוארות בפסק דינו של בית הדין האזורי 1. 1. המערערת שימשה כגזברית עיריית נשר החל מיום 6.10.1996 לאחר שזכתה במכרז. נכרת עמה חוזה מיוחד, "חוזה בכירים" ביום 17.10.1996, בהיותה עובדת בכירה של העירייה. מאחר והחוזה עמה היה חוזה בכירים קבלה המערערת שכר כולל, הכולל גמול שעות נוספות, כוננויות, פרמיות, קריאות פתע וכל יתר הרכיבים להם היא זכאית. 2. 2. ראש העיר אמר למערערת עם תחילת עבודתה, לאחר שהתקבלה לעבודה, כי שעת תחילת העבודה בעירייה היא 700. לטענת המערערת היא אמרה לראש העיר מיד כי יש לה ילדים קטנים והיא אינה יכולה להגיע לעבודה בשעה 700. הנושא התעורר מספר פעמים. ראש העיר ומזכיר העיר העירו למערערת על כך שאינה מגיעה בשעה 700. לימים שינתה העירייה את שעות העבודה כך שהעבודה החלה בשעה 730. גם לאחר זאת נהגה המערערת לאחר, מלבד במקרים חריגים. 3. 3. לא היתה מחלוקת שהמערערת מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר והיא זכתה להערכה ושבחים רבים מראש העיר, סגנו, צמרת העירייה וגורמי חוץ. היא זכתה בפרס משרד הפנים לניהול כספי תקין. עיריית נשר היא אחת משתי עיריות בארץ שאין להן גירעון. 4. 4. המחלוקת היחידה בין הצדדים היתה באשר לאחוריה של המערערת. ראש העיר העיד כי הוא סבר שהיא עצמה תבין שאם הוא מתעקש הרי שעל המערערת לבוא מוקדם. הוא עצמו תמיד הגיע מוקדם. לעתים הוא היה מסכם דברים עם מישהו בשעה 1000 בערב ולמחרת מוקדם בבוקר היה עליו לבצע את אשר סוכם. 5. 5. בית הדין האזורי קיבל את עמדת ראש העיר ומזכיר העיר, כי נוכחותה של המערער בשעות הבוקר, עם תחילת העבודה, היתה חשובה וחיונית גם בשל היותה מנהלת מחלקה, אחראית על עובדים במספר מדורים, הצריכה להוות דוגמא לעובדים הכפופים לה. כמי שדורשת את הופעתם של העובדים לעבודה בזמן, היה עליה להוות דוגמא, קבע בית הדין האזורי. בית הדין דחה את טענת המערערת לפיה יש בעירייה גמישות לגבי תחילת העבודה של נשים שהן אמהות לילדים. בית הדין קבע כי מפעם לפעם היה ראש העיר מעיר הערה בבדיחות הדעת באשר לאיחוריה והיה עובר על כך לסדר היום. האמצעים בם נקטה העירייה 6. 6. עמדתה הנחרצת של העירייה היתה במשך כל תקופת עבודתה של המערערת כי אין לאפשר לה לאחר לעבודה. בחודש הראשון לעבודתה של המערערת נקט נגדה מזכיר העיר בצעד של ניכוי מהשכר בגין שעות ההיעדרות עקב האיחורים, אך לאחר שיחה עם המערערת הוחזרו לה הסכומים שנוכו. מזכיר העיר כתב למערערת מספר מכתבים בהם הודיע לה שמבדיקת גיליון הנוכחות עולה שהיא מאחרת ושעליה להקפיד שלא לאחר. ביום 1.12.1998 כתב מזכיר העיר למערערת: "מבדיקת גיליון הנוכחות שלך עולה כי הינך מאחרת באופן שיטתי לעבודה. שעת תחילת העובדה הינה 07.30 ועלייך להקפיד על הגעה בזמן". ביום 6.12.1998 כתב מזכיר העיר מכתב אחרון לפני סיום עבודתה של המערערת: "למרות מכתבי מ-1.12.98 ומכתבי הקודם מיום 2.11.97 גם היום אחרת לתחילת יום העבודה. עלי להזכירך בפעם נוספת כי שעת תחילת העבודה היא 730 וזו פעם אחרונה שאני פונה אליך בנושא". העתק של מכתב זה שוגר לראש העיר. מזכיר העיר נענה לבקשת המערערת להשאיר את הטיפול בכך לראש העיר. בית הדין ציין שאין מחלוקת כי למרות שראש העיר היה מרוצה מעבודתה של המערער ורצה כי תמשיך לשמש בתפקידה כגזברית העיר, הוא הציב את הדרישה להפסקת האיחורים ולהופעתה במשרד בשעה 730 כדרישה אולטימטיבית, משמע שאמר למערערת כי המשך האיחורים עלול להביא להפסקת עבודתה. המערערת העידה כי יתכן שגם בשיחות קודמות היה טון של איום, שאמר לה שאם לא תתיישר לפי הקו של ראש העיר תופסק עבודתה. מכל מקום היו לה שיחות רבות בנושא. ראש העיר אמר לה לעתים שאם לא תעשה מה שהוא רוצה יתכן שהיא תפסיד את עבודתה. ראש העיר העיד כי רצה לתת לה תחושה שהפעם הוא מדבר ברצינות ומתכוון ברצינות. לדבריו חברי ההנהלה הכירו את הבעיה וראש העיר רצה בנוכחות המערערת "להעמיד את הדברים בישיבת ההנהלה", לדבריו. 7. 7. התקיימה ישיבת הנהלה בה הוחלט: "מאשרים חודש ניסיון לגזברית, על מנת שתתיישר לשעת התחלת העבודה בעירייה, ב-730". ביום 25.8.1999 התקיימה ישיבת מועצת העיר ובה עלה נושא איחוריה של המערערת. דווח בישיבה כי התקיימה בין חברי ההנהלה באשר לאיחוריה. ההחלטה בישיבה מיום 3.10.1999 בה הוחלט על הפסקת עבודתה של המערערת 8. 8. בית הדין האזורי ציין כי חרף כל השיחות והצעדים שהוזכרו; המשיכה המערערת להגיע לעבודה באיחור. מכרטיסי הנוכחות עולה כי היא הגיעה בדרך כלל בסביבות השעה 830. ביום 3.10.1999 התקיימה פגישה בין ראש העיר ומזכיר העיר עם המערערת. באותה פגישה הוחלט על הפסקת עבודתה של המערערת. בית הדין תאר את הפגישה עם המערערת באותה ישיבה. אביא מדברי בית הדין האזורי כלשונו על מנת לתאר את שאירע באותה פגישה, על מנת ללמוד ממנה ולהבהיר אם מדובר בפיטורין או בהתפטרות מרצון: "משלא עלה בידיו [של ראש העיר - א.ב.] לשכנע את התובעת לשפר את דרכיה, והתובעת המשיכה באיחוריה, בין משום שסברה כי היא זכאית לקבוע לעצמה את שעות העבודה, בהתחשב במעמדה הבכיר ובשעות העבודה הרבות שהקדישה לעבודתה ובין משום שלא הצליחה להתעורר מוקדם בבוקר או שלא מצאה סידור מתאים לבנותיה - זימן אותה ראש העיר לפגישה, ביום 3.10.99, בהשתתפות מזכיר העיר, שם הוצבה בפניה, בצורה אולטימטיבית, הברירה לבחור בין אחת משתי אפשרויות: להתחייב להופיע לעבודה בשעה 730 ולקיים את ההתחייבות, או להפסיק לעבוד בעירייה". עוד הוסיף ראש העיר בתצהירו שהוגש כעדות ראשית - "במהלך הפגישה הבהרתי למבקשת כי אינני יכול להשלים עם איחוריה אשר פוגעים במהלך העבודה התקין בעירייה. המבקשת חזרה על טענותיה והסבירה כי אין באפשרותה להגיע לעבודה בשעה 730 ועמדה על כך שהגדרת תפקידה אינה מחייבת אותה לבוא בשעת תחילת העבודה, לאחר שהשתכנענו כי אין לגשר על ההבדלים בינינו בתפיסת הגדרת תפקידו של גזבר העירייה, הוחלט, בהסכמה, ביני לבין המבקשת כי היא תפסיק את עבודתה בעירייה. יש לציין כי הפגישה האמורה התנהלה בצורה חיובית וברוח טובה, מתוך הבנה שאילוצי המבקשת והעירייה, כמו עמדתה העקרונית של המבקשת בעניין תפקידה בכל הקשור לשעות העבודה, אינם מאפשרים את המשך יחסי העבודה בין הצדדים". דברים דומים אמר בתצהירו מזכיר העיר. באותה פגישה גם סוכם על דרך סיום הקשר ביניהם. סוכם כי היחסים יופסקו לאחר שלושה חודשים. המערערת העידה בתצהירה, שהוגש במקום עדות ראשית, כי "... משיב מספר 2 הציע כי אסיים העבודה בעוד 3-4 חודשים. לא נתתי הסכמתי לכך [ההדגשה במקור - א.ב.]. אמרתי, כי אכבד את החוזה שביני ובין העירייה. וכן אמרתי, כי אני אוהבת את מקום עבודתי בעירייה ואם אאלץ לעזוב את העבודה אני מבטיחה כי אפעל לפי החוזה ואעביר את התפקיד בצורה מסודרת". מסקנתו של בית הדין האזורי 9. 9. בית הדין האזורי הגיע למסקנה שסוכם בין הצדדים על הפסקת עבודתה של המערערת "הגם שלא הבינה בדיוק את הפרטים שסוכמו לגבי מועד הפסקת העבודה, כגון השאלה האם יש צורך במשלוח מכתב פורמלי, על ידי או על ידי ראש העיר, וכיוצ"ב פרטים טכניים", כלשונה של המערערת. המערערת פנתה למזכיר העיר על מנת לברר כל זאת. לא היה ברור לה אם עליה להודיע על הפסקת העבודה בכתב. בית הדין קבע כי סוכם בין המערערת לראש העיר שעבודתה תופסק. בית הדין דחה את טענת המערערת שהעירייה יכולה היתה להסכים לשעות גמישות באשר לדעתה עבודת המחלקה אינה נפגעת מכך. הצדדים סיימו את היחסים ביניהם ברוח טובה. 10. 10. מסקנת בית הדין האזורי אם כן היא שהפסקת העבודה היתה בהסכמה וכי הסיבה הישירה והיחידה להפסקת עבודתה היתה סירובה של המערערת להתחייב להגיע לעבודה בשעה 730 בבוקר, כפי שדרש ממנה ראש העיר. 11. 11. בית הדין קבע שעבודתה של המערערת הופסקה בהסכמתה. האם המערערת התפטרה מרצונה החופשי 12. 12. הבאתי בפירוט מה את השתלשלות הדברים כפי שהביאם בית הדין האזורי על מנת לבחון את הגורם האמיתי להפסקת עבודת המערערת. מכל חומר הראיות עולה שהמשיבה והעומדים בראשה לא היו מוכנים להמשיך ולהעסיק את המערערת באופן בו הועסקה. לאחר שיחות והתרעות רבות, הודיעה המעסיקה למערערת כי היא לא תסבול את האיחורים וכי ניתנת למערערת עוד תקופת ניסיון ולאחריה הודיעו לה המשיבה כי היא אינה מוכנה עוד להעסיקה. כל אלה מצביעים על כך שהמערערת לא התכוונה להפסיק את העבודה מרצונה החופשי. המשיבה באמצעות ראשיה התנגדה להעסקתה של המערערת לאור איחוריה וביקשה לסיים את ההעסקה מאחר והמערערת לא היתה מסוגלת ומוכנה להגיע לעבודה מוקדם בבוקר. המערערת בשום אופן לא ביקשה להתפטר. היא ביקשה לאורך כל התקופה להמשיך לעבוד, והמשיבה היא שלא הסכימה להמשיך ולהעסיקה אם תמשיך לאחר. מכאן ברי כי המערערת פוטרה מהעבודה. טענת המשיבה כי המערערת הסכימה להפסיק לעבוד ולכן אין בכך פיטורין אלא הפסקת עבודה בהסכמה, אין לה כל בסיס בעובדות ובדין. האם דרך הפיטורין היתה כדין 13. 13. לאור הקביעה כי המערערת פוטרה מעבודתה נשאלת השאלה אם כדין פוטרה. המערערת לא פוטרה על פי הדין החל על הצדדים, היינו, על פי האמור בפקודת העיריות. העירייה היא שצריכה לדעת כיצד יש לפטר עובד עירייה. הנה כי כן הפיטורין היו שלא כדין. 14. 14. איני מתייחסת לשאלה אם כדין עמדה המשיבה על כך שהמערערת תגיע בשעה קבועה לעבודה. המערערת העלתה את הטענה שלמעשה חוק שעות עבודה ומנוחה, ה'תשי"א-1951 לא חל עליה. יש בטענה זו מן האמת אך היא אינה דרושה להחלטתי. עם זאת אעמוד עליה בקצרה. סעיף 30 לחוק זה קובע על מי לא חלות הוראות החוק: "תחולת החוק 30(א) חוק זה אינו חל על העבדתם של: - (2) עובדי המדינה שתפקידם מחייב לעמוד לרשות העבודה גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות; .............. (5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי; (6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". תכליתו של החוק אם כן היא שלא להחיל את הוראות החוק על עובדים בכירים, עובדים בתפקידי הנהלה, שעומדים לרשות המעסיק בכל השעות. אוירה בריאה במקום עבודה דורשת שעובד בכיר יקח בחשבון את צרכי המעביד אם אכן צרכים אמיתיים הם, ומאידך שמעביד לא יעמוד על קוצו של יוד ויהא גמיש יותר. אוירה בריאה אומרת כי לעובד הבכיר יש אחריות ללא צורך בפיקוח. לא נשמעו ראיות על צורך מיוחד שהמערערת תגיע במועד ואין לי צורך לבחון שאלה זו. ביקשתי אך להעיר שיחסי עבודה בריאים בעיקר בין מעביד לעובד בכיר וטוב, דורשים התחשבות הדדית כל אחד בצרכיו של זולתו. הסעדים הראויים 15. 15. עמדנו במספר פסקי דין על כך שסעד של אכיפה אינו סעד בלתי ראוי ביחסי עבודה ובודאי שאינו בלתי לגיטימי. בית המשפט העליון, מפי השופט אהרן ברק, עמד על כך שעל פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 סעד של אכיפה הוא התרופה העיקרית: "היש מקום להימנע מלתת צו אכיפה? כידוע, על-פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות) - וחוק זה חל על המקרה שלפנינו - 'הנפגע זכאי לאכיפת החוזה' (סעיף 3). משמעות הוראה זו היא כפולה: ראשית, הסעד של אכיפה אינו עוד סעד משני ונחות, אלא הוא "סעד ראשוני ועיקרי" (ראה ע"א 91/75 135/75, (מאיר ו-חנה פרץ נגד אדמונד ו-סעדי ביטון, וערעור-שכנגד, פ"ד ל(1) 367, 373.), בע' 373 וכן בג"צ 254/73, (צרי חברה פרמצבטית וכימית בע"מ, ואח' נגד בית-הדין הארצי לעבודה, ואח" פ"ד כח(1) 372, 384.), בע' 384): שנית, קבלת הסעד של אכיפה היא זכותו של הנפגע, ואין הסעד דבר התלוי בשיקול דעת של בית-המשפט. ההבחנה האנגלית, שלפיה הפיצויים הם עניין שבזכות ואילו האכיפה היא עניין שבשיקול דעת, שוב אינה קיימת. הן האכיפה והן הפיצויים הן תרופות שהנפגע זכאי להם, ואין בית-משפט רשאי למנוע אותן אלא במסגרות הקבועות בחוק. נמצא, כי נקודת המוצא היא כי הנפגע זכאי לאכיפה, אלא אם כן המפר מרים את הנטל המוטל עליו, ומוכיח כי המקרה נופל לאחד מאותם חריגים המונעים אכיפה" (ע"א 158/77 חוה רבינאי נגד חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2), 281). הדבר נכון פי כמה כאשר מדובר ביחסי עבודה. אמת, אין לאכוף שירות אישי (סעיף 3(2) לחוק הנ"ל). מאידך יש לשקול את הפגיעה החמורה בהוצאת עובד ממקום עבודה, היותו של העובד בעל מקצוע. יש לבחון מול זאת את מידת הקשר האישי ואת משקל הנימוקים לפיטורין. 16. 16. בענייננו חלף זמן רב. בינתיים מונה המשיב מספר 2 לתפקיד. החזרת המערערת לעבודה תפגע בו. על כן הסעד המתאים במקרה זה הוא סעד של פיצויים ולא אכיפה (ראה בג"צ 101/74; בג"צ 102/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נגד שר הביטחון ואחרים, פ"ד כ"ח(2), 449). 17. 17. לאור הנסיבות, עבור הזמן ועבודתו של המשיב השני, אני מצהירה שהפיטורין לא היו כדין, שהמערערת זכאית לכן לכל הזכויות של מי שפוטר כדין וכמו כן אני משיתה על המשיבה לשלם למערערת פיצוי בגובה של שכר עבודה לשנה אחת על פי ערכו של השכר היום. 18. 18. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט בסך -.15,000 ₪. הסכומים כולם, כולל פיצויי פיטורין וכל הזכויות להם זכאית המערערת כמפוטרת והסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. השופט שמואל צור 1. קראתי את פסק דינה של חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק ודעתי שונה. הרקע העובדתי פורט בחוות דעתה של חברתי, כמו גם בפסק דינו של בית הדין האזורי, וממנו עולה, כי המערערת הועסקה כגזברית בעיריית נשר, בחוזה מיוחד השמור לעובדים בכירים. המערערת מילאה תפקידה על הצד הטוב ביותר וזכתה להכרה ולהוקרה מקצועיים. יותר מכך, בין המערערת לממונים עליה - ובראשם ראש העיר - נרקמו גם יחסי ידידות. עם זאת, לא עלה בידי המערערת לעמוד בדרישה אחת שבאה מראש העיר, הנוגעת לשעת תחילת העבודה. המערערת נדרשה להקפיד ולהתייצב לעבודה בשעה הקבועה לכלל העובדים שהיתה 7:00 בבוקר ולימים נקבעה לשעה 7:30. פעמים הרבה נדרשה המערערת להגיע לעבודה בזמן אך לא עלה בידה. ראש העיר עמד על דעתו ודרישתו מן המערערת לבוא לעבודה בזמן היתה חד משמעית עד כדי כך שהיה מוכן לוותר על שרותה בעירייה. על רקע זה התקיימה בין הצדדים פגישה מיום 3.10.99 אשר בה - כגירסת ראש העיר - הושגה הסכמה כי המערערת תסיים את עבודתה בעירייה תוך פרק זמן של כ-3 חדשים ותעביר את תפקידה בצורה מסודרת לבא אחריה. השאלה המרכזית אשר עמדה לדיון בבית הדין האזורי - כמו גם בפנינו - היתה האם עבודת המערערת הופסקה בהסכמה שאם לא כן, מדובר בפיטורים שנעשו שלא בהתאם להליכים הקבועים בחוק והם חסרי תוקף. 2. השאלה אם הפסקת עבודתה של המערערת נעשתה בהסכמתה, אם לאו, היא שאלה עובדתית מובהקת. בבית הדין האזורי נפרשה מסכת רחבה של ראיות, בכתב ובעל פה, לגבי נסיבות הפסקת עבודתה של המערערת ובמיוחד לגבי תוכן הפגישה המכרעת בינה לבין ראש העיר שהתקיימה ביום 3.10.99. בית הדין האזורי ניתח בדקדקנות ובפירוט ראויים לציון את כל הראיות והגיע למסקנה חד משמעית כי הפסקת עבודתה של המערערת נעשתה בהסכמתה: "על פי התרשמותנו מכל העדים, משנתנו דעתנו למכלול הראיות, במיוחד להשתלשלות הדברים סמוך לאחר הפגישה שנערכה ביום 3.10.99 וגם למועד בו פנתה התובעת לראשונה לבית הדין בבקשה לצו מניעה זמני, החלטנו לקבל את גירסת הנתבעים כאמינה, הגם שלא נעלמו מעינינו מספר סתירות שנתגלעו בעדותם של ראש העיר ומזכיר העיר, עליהן הצביע ב"כ התובעת בסיכומיו, שאין בהן, לדעתנו, כדי לערער את אמינותם" (סעיף 5 בעמוד 9 לפסק הדין). לדעתי, אין בידינו כל יסוד להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בעניין זה. מדובר בקביעות עובדתיות המושתתות על התרשמות מן העדים וניתוח הראיות. בכגון אלה יש לבית הדין של ערכאת הדיון יתרון מובהק ובאין טעות קיצונית או הסקת מסקנות מוטעות מן התשתית העובדתית - אין מקום להתערבות ערכאת הערעור. 3. לפנים מן הצורך, אציין כי מסקנתו האמורה של בית הדין האזורי מבוססת על הראיות שהיו בפניו: (1) בית הדין האזורי קובע כי המערערת הבינה כי אי יכולתה להגיע בזמן לעבודה משמעה הפסקת העסקתה, בין אם תסכים לכך מרצונה ובין אם יאלץ ראש העיר להביא לפיטוריה שלא בהסכמה ועל כן - "... על רקע היחסים הטובים ששררו בינה לבין ראש העיר, משנהג בה ראש העיר בהתחשבות, גם אם עמד בתקיפות על דעתו, וגם השיחה בפגישתם האמורה התקיימה באוירה עניינית נעימה וברוח טובה, הבינה התובעת כי לא תוכל להאחז במקום העבודה והסכימה להפסקת ההתקשרות עם העיריה ובכך חסכה מעצמה הליך לא נעים של פיטורים." (עמוד 10 לפסק הדין). (2) בית הדין מתייחס גם לעדותה של המערערת עצמה בה אמרה: "... מה שלא היה ברור זה - אם אני צריכה להודיע בכתב שאני מפסיקה לעבוד, או שראש העיר צריך לכנס את המליאה. לא דובר בכלל על האפשרות של דיון משמעתי...". על כך אומר בית הדין האזורי: "עולה אפוא, גם לדברי התובעת, אף כי ניסתה לערפל את הדברים, כי בפגישה מיום 3.10.99 סוכם בינה לבין ראש העיר כי עבודתה בעיריה מופסקת, בהסכמתה, ומה שנשאר בלתי ברור היה רק "ללמוד באיזה אופן גזבר מפסיק את עבודתו..." (עמ' 11). מסקנה זו של בית הדין נכונה ומסתברת ואין כל הצדקה להתערב בה. (3) בית הדין האזורי מציין כי עדות המערערת עולה בקנה אחד גם עם עדותם של ראש העיר ומזכיר העיר (שנכח בפגישה) לאמור - "זה היה ברור לכל הצדדים שהעבודה מסתיימת, לאור מה שנאמר ונכתב... היתה הסכמה לסיים את העבודה" (עמ' 11). (4) תוכן הפגישה מיום 3.10.99 גם הועלה על הכתב על ידי מזכיר העיר (נספח ט' לתצהירו של מזכיר העיר) ובית הדין האזורי קיבל את עדות ראש העיר ומזכיר העיר שתוכן המסמך משקף נאמנה את תוכן הפגישה. נוסח מלא של מסמך זה מופיע בפסק הדין של בית הדין האזורי ונצטט להלן קטע ממנו: "הגזברית אמרה כי גם היא מעריכה ומכבדת את ראש העיר וכי תדאג להעביר את תפקידה בצורה מסודרת למי שיקבע כמחליפה... ראש העיריה אמר כי אם יידרש זמן מעבר לקבוע בחוזה, קרי שלושה חדשים לסיום תפקידה, הוא ילך לקראת מיכל (היא המערערת - ש.צ.) ויאפשר חודש נוסף לכך, מאחר ובאופן עקרוני הוא מעדיף שהפסקת ההתקשרות תהיה ברוח טובה ובהסכמה הדדית ושהעברת התפקיד תהיה בצורה מסודרת... מיכל ציינה כי היא מכבדת את החלטת ראש העיר והיא מוכנה לסיים את עבודתה ברוח טובה וגם בעתיד היא תדאג לשמור על יחסים טובים ובכל מקרה תשתדל ותדאג להעביר את תפקידה כפי שהיא מתחייבת". (עמ' 14). לא יכול להיות ספק כי דברים אלה משקפים הבנה והסכמה של המערערת לסיים את התפקיד ברצון וברוח טובה, כמתחייב ממעמדה הבכיר וממערכת היחסים הטובה ששררה בינה לבין ראש העיר. 4. הנה כי כן, היחסים בין המערערת לראש העיר היו טובים, היא היתה עובדת טובה ושררו יחסי עבודה תקינים וידידותיים בינה לבין ראש העיר. על רקע זה גם הפגישה מיום 3.10.99 התנהלה ברוח טובה. ראש העיר ומזכיר העיר שהשתתף בפגישה העידו שהפסקת העבודה נעשתה בהסכמה. כך ניתן להבין גם מעדות המערערת. המערערת הסכימה להשאר בתפקיד עוד שלושה חדשים ולהעביר את התפקיד בצורה מסורת. ראש העיר אף הסכים לאפשר לה חודש נוסף ובלבד שהפסקת העבודה תעשה ברוח טובה ובהסכמה. ואכן, מסכת הראיות כפי שנפרשה בבית הדין האזורי משקפת בבירור מציאות של הפסקת עבודה שנעשתה בהסכמה ואינה מתיישבת עם מסקנה שמדובר בפיטורים חד-צדדיים. לפיכך סבור אני שיש לאשר את פסיקת בית הדין האזורי ולדחות את הערעור. 5. גם אם הייתי תמים דעים עם חברתי לגבי נסיבות הפסקת עבודתה של המערערת, אין בידי להסכים למסקנתה האופרטיבית בדבר הענקת סעד כספי בגובה שכר עבודה לשנה. הטעם לדבר הוא שסעד זה לא התבקש כלל בבית הדין האזורי. התביעה בבית הדין האזורי היתה למתן צו מניעה קבוע נגד כניסתו לתפקיד של גזבר חדש ולסעד הצהרתי שהמערערת ממשיכה בעבודתה כגזברית. בשום שלב - אף לא בפנינו - לא בקשה המערערת סעד כספי והדעת נותנת שהיא קיבלה את כל הכספים המגיעים לה בעקבות הפסקת עבודתה. במצב זה סבור אני שבית הדין - במיוחד בשלב הערעור - אינו מוסמך לפסוק למערערת פיצוי כספי כלשהו. 6. לו תישמע דעתי, נדחה את ערעור המערערת תוך חיובה בהוצאות בסכום של 5,000 ש"ח למשיבים 1 - 2 (ביחד) ובסכום של 2,500 ש"ח למשיב מס' 3. השופט עמירם רבינוביץ קראתי את דעותיהם של חברי, ודעתי היא, שסיום עבודת המערערת נעשה בהסכמה, וכי מסקנה זו מעוגנת בחומר הראיות. אין מדובר כאן בהתפטרות וגם לא בפיטורים, אלא בהסכמה לסיים את עבודת המערערת בתנאים שהסכימו עליהם הצדדים. בנסיבות אלה של סיום עבודה בהסכמה, גם אם היוזמה להפסקת העבודה נעשתה על ידי המעביד, לא מתעוררת שאלת פיטורים שלא כדין, כי לא היו, כאמור, פיטורים, אלא סיום יחסי עובד ומעביד בהסכמה. גם אם נצא מנקודת מוצא שמדובר ב"פיטורים מוסכמים", לא ניתן לומר, שפיטורים אלה נעשו שלא כדין, משום שאלמנט ההסכמה מכשיר בנסיבות הקיימות את הליך הפיטורים. לדעתי יש לדחות את הערעור כאמור בפסק דינו של השופט שמואל צור. נציג עובדים שלמה גוברמן אני מצטרף לדעתה של סגנית הנשיא, השופטת אלישבע ברק. לדידי, החלטת עובד להפסיק את עבודתו, צריכה למצוא ביטוי חד-משמעי, ואין ללמוד עליה - כפי שעשה בית דין קמא - מן הנסיבות וקטעי עדויות. גם אם המערערת לא הביעה בשפה ברורה את התנגדותה להפסקת עבודתה, היה על העירייה המעסיקה להגיע עם המערערת לסיכום שאינו משאיר מקום להשערות ולאי - הבנות. נציג מעבידים בנימין ליברמן גם אני סבור שיש לדחות את הערעור ומצטרף לפסק דינו של כבוד השופט שמואל צור. סוף דבר - הערעור נדחה כאמור בפסק דינו של השופט צור, בניגוד לדעתם החולקת של סגנית הנשיא אלישבע ברק ונציג הציבור שלמה גוברמן. גזברותראש עירהפסקת עבודהעירייה