הסכם הבראה קיבוצי - סכסוכי עבודה

פסק דין השופטת נילי ארד: פתח דבר 1. 1. המערערת (להלן: עירית טבריה או העיריה) והמשיבים 1 (להלן: ההסתדרות או ועד העובדים או הוועד) שהם צדדים ליחסי עבודה, מצויים מזה זמן במסכת מתמשכת של סכסוכי עבודה, אשר הגיעו גם לפתחם של בתי הדין האזוריים. בפנינו עתה שני סכסוכים, אשר הערעורים בעניינם נדונו במאוחד. הערעור האחד (עס"ק 1016/01) מכוון נגד פסק דינו של בית-הדין האזורי בנצרת 0(השופטת ורד שפר נציגי ציבור מר אליעזר רוניס ומר אורי אמיתי; ס"ק 1004/01) אשר הורה על ביטול החלטתו של ראש העיריה להפסיק תשלום הוצאות רכב לעובדים; הערעור השני (עס"ק 1018/01), שנשמע לאחר שניתנה רשות ערעור (בתיק בר"ע 1398/01), מכוון כנגד פסק דינו של בית-הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי ציבור ה"ה אליעזר רוניס ואבינועם יחזקאלי; ס"ק 1014/01; בש"א 3018/01), בו הורה בית-הדין על המשך העסקתם של עובדי כח אדם בעיריה. 2. 2. ביסודם של שני הערעורים עומד הסכם שנעשה בין הצדדים, המכונה הסכם ההבראה או תכנית ההבראה. ראשית דבר, נקדים ונידרש לשאלת המפתח והיא חיובי הצדדים לפיו, ככל שהם נוגעים לסכסוכים מושא הדיון, במיוחד לאור תקופת תוקפו של ההסכם. הסכם ההבראה או ההסכם הקיבוצי 3. 3. ביום 14 ביוני 1999 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין עירית טבריה ובין ההסתדרות וועד עובדי טבריה. ההסכם, שכוּנה "תכנית הבראה - עירית טבריה" קיבל, ביום 8.7.99, גם את האישורים הנדרשים על-פי סעיף 16 להסכם הקיבוצי מיום 3.3.99בחתימתם של מרכז השלטון המקומי ומרכז הסתדרות הפקידים. ההסכם, שמספרו 461/99, הוגש לרישום עד ליום 31.8.99 (ילקוט פרסומים 4825 מיום 22.11.99 עמ' 1411) ונרשם כחוק בפנקס ההסכמים הקיבוציים ביום 15.12.99, כפי הוראתו של סעיף 10(א) לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן גם: החוק). משנמצא, כי ההסכם הוגש לרישום בתוך המועד הנקוב בחוק, נדחית מאֵליה טענת העיריה, לפיה יש לראות בתכנית ההבראה "לכל היותר הסדר קיבוצי מיוחד" מחמת האיחור שברישומו. ממועד כריתתו ואילך עמד הסכם זה בלב הסכסוכים שבין העיריה וההסתדרות. על כן, נדרשת כבר בשלב זה הבהרת החיובים המוטלים מכוחו על הצדדים לו, תוך שימת דגש מיוחד על התקופה בה הוא חל. 4. בהסכם לא נקבע מועד סיומו. על מהותו וכוונת הצדדים לו, למדים אנו מן הפתיח להסכם, בו נאמר כך: "עירית טבריה (להלן: העיריה) הסתדרות מרחב כנרת (להלן ההסתדרות) וועד עובדי עירית טבריה, הגיעו להסכמה, לפעול במשותף לייעולה של המערכת העירונית, לבצע קיצוץ בסעיף ההוצאות השכר והוצאות הפעולות בתקציב 1999, להמשיך ולפעול במשותף לשיפור פעילותה של העיריה. הצדדים מודיעים בזאת, כי ההבנות הינן הסכם קיבוצי והאמור בו, מחייב את הצדדים ליישם את כל הסעיפים וההתחייבויות אשר מצויינים בהסכם זה. מהצהרת הצדדים על מטרתם וכוונותיהם, אין כדי ללמד על פרק הזמן בו יהא ההסכם תקף, או על היותו מוגבל בזמן. המשתמע מהצהרה זו הוא, כי הצדדים הסכימו לפעול במשותף להגשמת מטרות כלליות, ובתוך כך אף להגשים מטרות הנוגעות לתקציב 1999. בהתאם נחלַק ההסכם לשני פרקים נפרדים, כמבואר להלן. בפרק הראשון, שכותרתו: "התחייבות הצדדים", מוצאים אנו הוראות כלליות, ובהן, בין היתר, הוראות בנוגע לניהול השוטף של מחלקות העיריה; קביעת תנאי שכרם של כלל עובדי העיריה ומעמדם; העסקתם של עובדי העיריה אל מול העסקתם של קבלנים ועובדי חברות כח אדם וקליטתם בעבודה; קידום העובדים בדרגות; ולבסוף, מופיעה התחייבות העיריה שלא לפגוע בתנאי שכרם ובתנאי העסקתם של עובדי העיריה, תוך התייחסות מפורשות לרכיבים מסוימים ובהם גם אחזקת רכב. להוראה זו נשוב ונידרש, בפירוט יתר, בהמשך הדברים בסעיף 14 להלן. שונה בתכלית עניינו של הפרק השני, הנושא כותרת: "תכנית הבראה", אשר בהסכמת הצדדים נקבע המועד לסיומה, כלשון הכתוב בפתיח לפרק זה: "הצדדים הגיעו להסכמה, לקיים תכנית הבראה בעירית טבריה אשר תימשך עד לחודש דצמ' 2000". מכאן ואילך עוסק פרק זה בנושאים ההולמים הסכם הבראה, ובהם: היחידה לאיכות הסביבה; חברת גביה; העסקת עובדי חברת כ"א; החברה הכלכלית; מבנה העיריה; פרסום ויח"צנות; הקפאת השתלמויות; חסכון ויעול המערכת העירונית; עידוד יציאה לפנסיה מוקדמת ופרישה מרצון; מכסת שעות חדשיות; ופירוט המהלכים לסדר יישומה של התכנית, תוך התחייבות הצדדים לפעול במשותף לביצוע תוכנית ההבראה ו"לשינוי המבנה הארגוני שאושר על ידי מועצת העיריה". 5. יש להבחין בין תקופת תוקפו של ההסכם בכללותו, על שני פרקיו, שהם מעשה מקשה אחת, לבין מועדים שנקבעו בגוף ההסכם, לביצוע פעולות מסוימות בפרק זמן מוגדר, כגון: הסכמה "לבצע קיצוץ בסעיף הוצאות השכר והוצאות הפעולות בתקציב 1999"; תכנית ההבראה "... שתימשך עד לחודש דצמ' 2000"; וההסכמה, במסגרת תוכנית ההבראה, לפיה "שיבוץ עובדי העיריה במבנה הארגוני החדש, יסוכם ויושלם בתיאום ובהסכמה עד לסוף יוני 1999". אין לקשור בין שניים אלה, ואין בנקיבת מועדים לפעולות מסוימות, כדי להשליך על משך תחולתו של ההסכם כולו. על כן, ההסכם הקיבוצי - הסכם ההבראה - עומד בתוקפו, כל עוד לא בוטל בהודעת הצדדים או מי מהם. הנושאים הספציפיים לפעולה, יכול שיסתיימו בתום התקופה שנקצבה להם בהסכם, אם לא הוארכה בהסכמת הצדדים. 6. 6. משכך הוא, אין לקבל את טענתה של העיריה, לפיה, מחמת היותו של ההסכם מעשה מקשה אחת, נבלע הוא כל כולו בתכנית ההבראה. משזו באה לקיצה במועד הנקוב בהסכם, הסתיים מאליו גם ההסכם הקיבוצי ובא לקיצו, על קרבו ועל כרעיו. הגם, שלא מן הנמנע שהולדתו של ההסכם הקיבוצי והורתו היו במהלך דיונים על הסכם הבראה, אין בכך בלבד, כדי לשנות מאופיו הכולל של ההסכם הקיבוצי. שכן, כאמור, כל הוראה מהוראותיו עומדת ברשות עצמה ומוגשמת, הלכה למעשה, במסגרת שיוחדה לה בהסכם, כפי שיוחדה, ובמועד הנקוב לביצועה. כללו של דבר: 7. 7. בפנינו הסכם קיבוצי, שנעשה בכללותו לתקופה בלתי מסוימת וחלק מן ההוראות הנקובות בו - אלה הרלבנטיות לענייננו - אף הן לתקופה בלתי מסוימת (סעיף 12 לחוק). ממהותו של ההסכם ומהֶקשר הוראותיו, כמו גם מלשונו, למדים אנו על כוונת הצדדים ומטרתם לקיים את ההסכם הקיבוצי בשלמותו. משלא נקבע בהסכם מועד סיומו, וכל עוד לא נמסרה הודעת הצדדים, או מי מהם, על ביטולו, ממשיך ההסכם הקיבוצי לעמוד בעינו ( סעיף 14 לחוק). בכך בלבד שחלף מועד ביצועה של תכנית ההבראה, על פי הנקוב בפרק השני להסכם, אין כדי להשפיע על תוקפו של ההסכם כשלעצמו, אף לא על ההוראות שבפרק הראשון לו, אשר לא נקצבו מועדים לביצוען, בהסכם גופו. מכאן נפנה לדיון בכל אחד מן הערעורים. עס"ק 1016/01 - ההחלטה בדבר ביטול תשלום הוצאות אחזקת רכב לעובדים 8. במכתב מיום 21.11.2000 הודיע ראש עירית טבריה למנהל המנגנון כך: "לאור הגרעון התקציבי של עירית טבריה שעומד להיות מוחמר בשל המצב הכספי של העיריה עקב המאורעות האחרונים, ולאור העובדה שעד כה לא הושגה הסכמה עם ועד העובדים לצמצום מצבת כח האדם בעיריה ניתנת לך בזאת הנחיה לבטל החל מחודש ינואר 2001 את הוצאות אחזקת הרכב לעובדי עירית טבריה. כמו-כן אבקשך להעביר מידית הנחיות לעובדים שלא יכוסה תשלום עבור פוליסות ביטוח רכב ואגרת רישוי אלא בגין החלק היחסי שעד 31.12.2000" (להלן: החלטת ראש העיריה או ההחלטה). כנגד החלטה זו, הגישו ההסתדרות וועד העובדים בקשת צד בסכסוך קיבוצי לבית-הדין האזורי בנצרת. לטענתם, התקבלה ההחלטה בניגוד להוראותיו של פרק י"ז לחוקת העבודה, ובמיוחד לסעיף 82 הימנה; בניגוד לסעיף 16 להסכם הקיבוצי הכללי; ובהפרתו של סעיף 1 בהסכם ההבראה (להלן: ההסכמים). עיקר הסעד המבוקש היה להורות לעיריה לקיים את התחייבויותיה על פי ההסכמים ולא להחליט באופן חד-צדדי על שינוי בתנאי העבודה של העובדים, כי אם לעשות כן במסגרת המנגנון ליישוב חילוקי דעות המצוי בהסכמים ולפיהם (להלן: בקשת ההסתדרות). העיריה מצידה טענה, כי שינוי ברכיב אחזקת רכב נתון להחלטתו הבלעדית של ראש העיריה; כפרה בעצם היותה של ההחלטה בנדון זה מושא לסכסוך קיבוצי, והוסיפה וטענה, כי אין בהחלטה משום הפרת ההסכמים. שני הצדדים ייחסו, האחד למשנהו, חוסר תום לב במגעיהם. 8. 8. ביום 18.3.01 הוציא בית-הדין האזורי צו מניעה זמני, המורה לעיריה שלא לקצץ ברכיב אחזקת הרכב ובפסק דין מיום 13.8.01 התקבלה בקשתה של ההסתדרות. בדחותו את טענות העיריה סמך בית-הדין בעיקר על עובדות ומסקנות אלה: א. לפי ההלכה הפסוקה, משנתגלעה מחלוקת בין הצדדים להסכמים קיבוציים, יש להביאה לבירור בפני ועדה פריטטית, תוך מתן "נפקות מירבית להסכמות הבאות לידי ביטוי" באותם הסכמים, כאשר לשם כך תינתן פרשנות מרחיבה לנושאים אשר יועברו להכרעתה של ועדה פריטטית. ב. רכיב "אחזקת הרכב" המשולם לעובדי העיריה נכלל בביטוי "תנאי העבודה" שבסעיף 82 לחוקת העבודה, מטעמים אלה: 1. מדובר ברכיב משמעותי בשכרם של מספר לא קטן מעובדי העיריה "וקיצוצו יהווה שינוי כבד משקל בתמורה המשולמת להם בגין עבודתם"; 2. ברור מלשונם של ההסכם הקיבוצי המיוחד והסכם ההבראה ומהוראותיהם שעל פי "כוונת הצדדים להם יש לראות ב'תוספות' לשכר היסוד, משום עניין מהותי בתנאי העבודה, ששינויו דורש הסכמת הסתדרות (כך עפ"י ס' 16 להסכם הקיבוצי מיום 03/03/99) ואשר אין לפגוע בו במהלך יישומה של תכנית ההבראה (כך הסיפא לס' 1 ב'תכנית ההבראה')"; 3. .............. 4. העולה מלשונו של סעיף 82 לחוקת העבודה הוא, שמתחייב קיומו של משא-ומתן בין הצדדים "בכל העניינים הנוגעים לעובדים בקשר עם העבודה ותנאיה או מילוי חוקת העבודה", לאמור: "בנושאים שהינם בגדר מילוי חוקת העבודה וגם כל אלה הנוגעים לעבודה ותנאיה". ג. ג. "מכוח חוקת העבודה, בהחלתה תוך התחשבות ב 'הקשר התעשייתי' כפי הוא בא לידי ביטויי בהסכמים הקיבוציים הנוספים החלים על הצדדים, שומה היה על המשיבה לדון עם ועד העובדים בנוגע לקיצוץ מרכיב אחזקת הרכב של עובדיה, ומשלא הושגה הסכמה - לפעול בהתאם למנגנון ישוב חילוקי הדעות שבחוקת העבודה." ד. ד. בהתייחסו לטיעוני העיריה, בנוגע ל"תכנית ההבראה" ראה בית-הדין להוסיף ולהעיר, כי לדעתו "מדובר בהסכם קיבוצי המחייב במערכת היחסים שבין הצדדים". בהקשר זה, נדחתה טענת העיריה על העדר תוקף מפאת רישומו באיחור של חצי שנה; נדחתה אף טענתה, שעם פקיעת תוקפה של תכנית ההבראה בדצמבר 1999 פג תוקף ההסכם כולו, הן משום שההסכם לא בוטל כדין והן בשל העובדה, שאינה שנויה במחלוקת "ועולה בבירור מטיעוני המשיבה עצמה, לפיה נכון למועד מתן ההחלטה נשוא הסכסוך שבפנינו היו המגעים בין הצדדים, ליישום תכנית ההבראה, בעיצומם, והמשיבה עצמה ייחסה למבקשת חוסר תום לב בנקיטת הליך זה בשלב בו המשא ומתן עדיין מתקיים". ה. ה. הוסיף בית-הדין וקבע, "שאין מקום, כלל ועיקר, לראות במכתבו של ראש העיריה בדבר הקיצוץ בתשלום אחזקת הרכב, כהודעת ביטול של ההסכם הקיבוצי 'בחלקו' ". לאור כל אלה, פסק בית-הדין האזורי: "שהחלטת ראש העיריה בדבר הפסקת תשלום מרכיב אחזקת הרכב לעובדי העיריה כמות שנעשתה (הדגשה במקור, נ.א.), לא נעשתה כדין ובהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים החלים במערכת היחסים שבין הצדדים ועל כן בטלה היא ומבוטלת. ככל שתבקש המשיבה לבצע את הקיצוץ האמור, שומה עליה לדון בעניין זה עם ועד העובדים, והיה ולא תושג הסכמה בין הצדדים, עליה להביא את העניין להכרעה בהתאם למנגנון ישוב חילוקי הדעות שבפסק (צ"ל: "שבפרק" - נ.א.) י"ז לחוקת העבודה לעובדים הרשויות המקומיות". הערעור 9. עיקר טענותיה של העיריה בערעור שהגישה על פסק-הדין היו אלה: בית-הדין האזורי העניק להסתדרות סעד שכלל לא התבקש לתִתו; אחזקת הרכב אינה מרכיב בשכר ואינה נחשבת לתנאי עבודה, כמשמעותם בחוקת העבודה ובדיני העבודה; בהחלטתו, פעל ראש העיריה במסגרת סמכותו המוחלטת; אין בהחלטה משום הפרה של ההסכמים; תכנית ההבראה היא תכנית לתקופה קצובה ולמטרה מסוימת, ומשפג תוקפה, או לחלופין, משלא עמדה ההסתדרות בהתחייבויותיה, "אין", כלשון הכתוב בערעור, "לראות בתכנית ההבראה כהסכם הבא לעגן זכויות מכאן לעולמי עד"; הוועדה הפריטטית נעדרת סמכות לדון בסוגיה מושא ההחלטה. 10. ההסתדרות בתשובתה תמכה בפסק-הדין של בית-הדין האזורי מטעמיו, והוסיפה וטענה כי בהחלטתה הפרה העיריה את חובותיה, הן לפי ההסכמים והן מן הדין, לרבות האיסור החוזי לפגוע באורח חד-צדדי בתניה מתניות חוזה העבודה האישי של כל עובד, ולא מילאה את חובתה לפעול במסגרת המנגנונים ליישוב חילוקי דעות שבהסכמים. גם בערעור המשיכו הצדדים לייחס זה לזה הפרה של חובת תום הלב במסגרת יחסי העבודה שביניהם. הכרעתנו 11. דינו של ערעור זה להידחות, באשר אין הוא מגלה טעם משפטי להתערבותנו בקביעותיו של בית-הדין האזורי ובמסקנותיו המשפטיות, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן. 12. הסעד שניתן בפסק-הדין מגלם את כלל מבוקשה של ההסתדרות בבקשת הצד שהגישה לבית-הדין האזורי. כאמור, הופנתה בקשת הצד שהגישה ההסתדרות כנגד החלטתו החד-צדדית של ראש העיריה לבטל את דמי אחזקת הרכב של העובדים, ובמסגרת זו התבקשו צווי מניעה וצווי עשה. משהתקבלו טענותיה של ההסתדרות, מאליה התבקשה המסקנה, כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקתו של בית-הדין האזורי, כי ההחלטה "כמות שנעשתה לא נעשתה כדין ובהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים החלים במערכת היחסים שבין הצדדים ועל כן בטלה היא ומבוטלת". דמי אחזקת רכב 13. החלטתו של ראש העיריה הייתה חד-צדדית, כוללנית וגורפת: "לבטל החל מחודש ינואר 2001 את הוצאות אחזקת הרכב לעובדי עירית טבריה". משהייתה ההחלטה גופא מושא הדיון בפני בית-הדין האזורי ובפנינו, לא הובאו ראיות בשאלת מהותו של רכיב זה, האם הינו בגדר החזר הוצאות, או שהוא בגדר שכר. אי-לכך, ניתן היה לצאת מן ההנחה שרכיב "אחזקת רכב" כשמו כן הוא, ואין הוא מהווה פיקציה בגין "שכר" (השוו: דב"ע מז/121-3 תעשיות אלקטרוכימיות (פרוטארום) בע"מ - שלום זל ואח', פד"ע כ' 7; להלן: עניין פרוטארום). יודגש, כי בעניין פרוטארום נפסק שכאשר התשלום בגין אחזקת רכב נמצא להיות משולם כהחזר הוצאות, "רשאית הנהלת המפעל לשנותו כדי לצמצם את הוצאותיה, ושינוי כזה נכלל במסגרת סמכותה לנהל את העסק". אולם, כזאת ייעשה, בהעדר הוראה אחרת בחוק או בהסכם קיבוצי (ראו: שם בעמ' 14-15). (על מהותו של רכיב אחזקת רכב ראו גם: דב"ע נד/60- 3 נד/51-3 עירית תל אביב יפו - ניסן גפני, פד"ע כ"ז 395, שאושר בבג"צ 6080/94 גפני נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ"א(4) 308; דב"ע מה/150-3 פרופסור הלמוט אפשטיין ואח' - האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע י"ח 253). 14. בענייננו, קיימת הוראה מיוחדת בהסכם הקיבוצי המיוחד, בה נקבע מפורשות כי אין לפגוע בדמי החזקת רכב שמקבלים העובדים, ולפיה: "לא תהיה פגיעה בשכרם של עובדי העיריה הנוכחים בכל הגמולים אשר שולמו להם עד למועד חתימה על הסכם זה (בשעות נוספות, אחזקת רכב ותשלומים נלוים נוספים) וכן, בכל הנוגע לתנאי העסקתם ושכרם אם מתוך הסכמים, נוהג, מנהג וכד' " (הדגשה שלנו - נ.א.). בהוראה זו, עליה סמך אף בית-הדין האזורי, התחייבה העיריה שלא לפגוע בשכרם של עובדיה ובגמולים ששולמו להם, תוך שנאמר במפורש, כי באלה כלולה גם אחזקת רכב. משנטלה העיריה על עצמה התחייבות זו בהסכמה, במסגרת הסכם קיבוצי מיוחד, אין היא יכולה עוד להתנער ממנה באורח חד-צדדי, מבלי שנועצה כלל בוועד העובדים (והשוו: דב"ע נו/192-3 משה קורן - הבנק הבינלאומי הראשון (לא פורסם), עבודה ארצי, כרך ל(1), 230, להלן: עניין קורן). על אחת כמה וכמה, שאין להתייחס להתנערות חד-צדדית זו בהבאתו של ההסכם כולו לכלל סיום, כטענת העיריה. 15. בפנינו טען ב"כ העיריה כי את הסיפא לפרק הראשון בהסכם יש לפרש באופן שייאמר בו: "בתקופת ההסכם, קרי עד 31.12.99, לא תהיה פגיעה בהוצאות אחזקת רכב וגו'....". בטענה זו, מנסה העיריה ליצור, יש מאין, תאריך תפוגה להסכם כולו. ולא היא. אכן, בפתיח להסכם נאמר, כי בין יתר הפעולות המנויות בו, הוסכם: "לבצע קיצוץ בסעיף הוצאות השכר והוצאות הפעולות בתקציב 1999". מנגד, ומבלי שנקבע בהסכם קשר בין זו לזו, עומדת לעצמה התחייבות, שאינה מוגבלת בזמן, אותה נטלה העיריה על עצמה, בסיפא לפרק הראשון, והיא כאמור, שלא לפגוע "בשכרם של עובדי העיריה הנוכחים בכל הגמולים אשר שולמו להם עד למועד חתימה על הסכם זה (בשעות נוספות, אחזקת רכב ותשלומים נלוים נוספים) וכן, בכל הנוגע לתנאי העסקתם ושכרם אם מתוך הסכמים, נוהג, מנהג וכד' ". לא למותר לציין, כי אלמלא התחיבותה המפורשת של העיריה בהסכם ההבראה שלא לפגוע באחזקת הרכב של העובדים, כמבואר לעיל, לא מן הנמנע שראש העיריה יכול היה להורות על ביטולו של רכיב זה. כזאת יכול היה לעשות, אולם לא באורח חד-צדדי, כי אם בכפוף להידברות קודמת עם ועד העובדים. למעלה מזאת. אפילו נלך לשיטתה של העיריה, הרי שההחלטה לבטל את אחזקת הרכב, מיום 21 בנובמבר 2000, התקבלה בתוך תקופת הסכם ההבראה, אשר אמורה הייתה להסתיים בחודש דצמבר 2000. על מצב דברים זה עמד בית-הדין האזורי, עת קבע כי עובר לקבלת ההחלטה קיימו הצדדים מגעים ליישומו של הסכם ההבראה. והרי בתקופת תחולתה של תכנית ההבראה, חלה התחייבות הצדדים, לפיה: "תכנית זו הינה סופית ולא יהיו מהלכים/נקיטת פעולות חד צדדיות, אשר יהיה בהם כדי לפגוע במעמדם ו/או, בזכויות עובדי העיריה." (הדגשה שלנו - נ.א.). הנה כי כן, ראש העיריה לא היה רשאי לנקוט בצעד חד-צדדי להפרתה של הוראה נורמטיבית בהסכם, אשר יש בה כדי לפגוע בזכויות העובדים. האם יעמדו התחייבויות אלה "לעולם וַעד", שואלת העיריה? המפתח לפתרון נתון בידי העיריה, אם חפצה היא בכך, בהבאת ההסכם כולו לכלל סיום, ולחלופין, יבואו הצדדים לכלל הסכמה, על שינוי כזה או אחר מהוראות ההסכם, באמצעות המנגנונים הקבועים לכך בדין ובהסכמים החלים עליהם. 16. זאת ועוד. לפי שקבע בית-הדין האזורי, מדובר ברכיב משמעותי בשכרם של מספר לא קטן מעובדי העיריה, אשר "קיצוצו יהווה שינוי כבד משקל בתמורה המשולמת להם בגין עבודתם". הוסֵף על כך את עובדת היותו של רכיב אחזקת הרכב מעוגן בהסכם קיבוצי מיוחד - הוא הסכם ההבראה, ונמצאנו באים בגדר הוראתו של סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים. אמור מעתה: עניין לנו בהוראה אישית, אותה יראו כחוזה עבודה בין המעביד לבין העובדים עליהם חל ההסכם הקיבוצי, כתנאי מכללא בחוזה העבודה האישי שלהם. משכך הוא, וגם מטעם זה לא היה בידי ראש העיריה להורות על ביטול הזכות המעוגנת בהסכם, באופן חד-צדדי, כל עוד לא שונו או לא בוטלו כדין הוראותיו של ההסכם. לשם כך, היה על העיריה לבוא בדברים עם הצד השני להסכם הקיבוצי, הלא הם ההסתדרות או הוועד. כזאת לא נעשה. זאת ועוד זאת. כהוראה אישית בהסכם העבודה של העובדים עליהם חל ההסכם הקיבוצי, שוב אין ניתן לעשות בה שינוי חדש צדדי, כל עוד מקור ההוראה החוקי והחוזי - הוא ההסכם הקיבוצי המיוחד - עומד בתוקפו (בג"צ 239/83 יהושע מילפלדר נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 210; והשוו: פסק הדין בעניין פרוטארום, שם בסעיף 14; וכדבריו של השופט ברנזון, מיני כבר, בע"א 53/71 צבי רוזן - מרדכי ינקלביץ שותפות ואח' נ' יחזקאל ליזרוביץ, פ"ד כו(1) 48, בעמ' 55 ז', בהתייחסו להוראותיו של סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים: "שינוי בתנאי עבודה או בזכויות וחובות אישיות קיימות, פירושו החלפת הקיים בחדש; ומסתבר כי זה יכול לבוא רק כתוצאה מהסכמה הדדית"; וראו גם בג"צ 5060/96 קהלני ואח' נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד נד(3) 270, בעמ' 283 ד'). 17. למעשה, די במסקנות דלעיל, כדי לדחות את הערעור ולהשאיר על כנו את פסק-דינו של בית-הדין האזורי. אולם, אף בהנמקותיו האחרות של בית-הדין, שעניינן בהסכמים הנוספים החלים על הצדדים, יש כדי להוסיף על האמור. 18. בהסכם קיבוצי כללי מיום 3 במרץ 1999, החל על הצדדים והמסדיר את "שכרם ותנאי עבודתם" של העובדים, נקבע כי "משכורת",על פי הגדרתה, היא: "ההכנסה החודשית הכוללת לרבות החזרי הוצאות, כולל גילום - וזקיפת תשלומים, למעט תשלומים שאינם חודשיים". כפי שקבע בית-הדין האזורי בנדון זה, בא רכיב "אחזקת רכב" בגדר הגדרה זו, ולוּ בגדר "החזר הוצאות". אף בגדר הוראתו של סעיף 82 לחוקת העבודה, החלה אף היא על הצדדים, לפיה מתחייב קיומו של "מו"מ בין הנהלה והוועד - בכל העניינים הנוגעים לעובדים בקשר עם העבודה ותנאיה" בא הרכיב של "אחזקת רכב" מושא דיוננו, בהיותו חלק אינטגרלי מן ההסכם הקיבוצי (ראו: דב"ע לה/7-4 מועצת פועלי באר שבע ואח' - מפעלי ים המלח בע"מ, פד"ע ז' 160, בסעיף 7; וראו גם עניין קורן, שם בסעיף 59; על היותו של רכיב אחזקת שמקורו בהסכם קיבוצי, "תנאי מתנאי עבודה", כמשמעותו בסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, ראו גם: דב"ע לה/4-1 רשות הנמלים בישראל - יהונתן ברקת, פד"ע ז' 425, 430). 19. אשר על כן, ומכל הטעמים דלעיל, קובעים אנו כי דינו של ערעור זה להידחות ומאשרים את פסק-דינו של בית-הדין האזורי. עס"ק 1018/01 - העסקת עובדי קבלן וחברות כח אדם וקליטתם כעובדים 20. 20. ראשיתה של הפרשה מושא דיוננו בערעור זה, בבקשת צד בסכסוך קיבוצי שהגישו ההסתדרות וועד העובדים ביום18.6.01 לבית-הדין האזורי בנצרת, בטענה שהעיריה הפרה התחייבות קודמת לפי הסכם מיום 26.11.97 ולפי תכנית ההבראה, בכל הנוגע לקליטתם של עובדי קבלן כח אדם כעובדי עיריה מן המנין, הם עובדי חברת תגבור (המשיבה 2 לערעור; להלן: תגבור), ששמותיהם פורטו ברשימה אשר צורפה לבקשה (להלן: הרשימה). הסעד שהתבקש היו צווים הצהרתיים וצווי עשה למימוש ההסכמים בין הצדדים (ס"ק 1007/01; להלן: התיק העיקרי). העיריה מצידה, ביקשה לדחות את הבקשה בטענות מקדמיות וטענות לגופו של עניין. בהחלטה מיום 8.7.01 קבע בית-הדין האזורי, כי על הצדדים לנהל משא-ומתן לפשרה, ולצורך זה ניתן להם פסק זמן של שלושה שבועות, תוך מתן הנחיות לבירור המחלוקות ביניהם. טרם יבשה הדיו מעם אותה החלטה, וביום 18.7.01 הגישו ההסתדרות והוועד בקשה לסעדים ארעיים דחופים במסגרת הדיון בתיק העיקרי, בעתירה למנוע את פיטוריהם של 50 עובדי תגבור (ס"ק 1012/01). לטענתם, החלה העיריה במשלוח מכתבי פיטורים לעובדים אלה, תוך הפרת הסכמים ובלא קבלת הסכמת הוועד. העיריה מצידה, כפרה בטענות לגופן, ודבקה בטענותיה המקדמיות, שהועלו בתיק העיקרי. ביום 29.7.01, במהלך שמיעת הבקשה, הגיעו הצדדים לידי הסדר בנוגע לאותם 50 עובדי תגבור. לבקשת הצדדים, נתן בית-הדין האזורי תוקף של החלטה להסדר, כאשר, בין היתר, נאמר בו: "1. העיריה מציגה מטעמה רשימה של 29 עובדים (תפקידים) שהיא זקוקה להם לצורכי תיפקוד תקין של העיריה (הרשימה סומנה ת/נ/1). 2. אין לעיריה התנגדות לקבל את העובדים האלה כעובדי עיריה לכל דבר וענין. בשלב זה מסכימה העיריה לקבל ב- 1/8/01 את 9 עובדי דחס ואת יתרת 20 העובדים בתום מו"מ ולא יאוחר מ- 1/9/01. 3. היה והעיריה תזדקק לעובדים נוספים תנהל מו"מ עם ההסתדרות, וזאת במסגרת הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין, וכן במסגרת תוכנית ההבראה (אלה ההסכמים ששימשו בסיס להחלטת בפסק-הדין מיום 8/7/01). 4. למען הסר ספק, סעיף 3 הנ"ל מתייחס לאותם עובדים מתוך רשימת העובדים שצורפה לבקשה. 5. 5. למרות האמור לעיל כל צד שומר על כל טענותיו......... ................ 7. למען הסר ספק, אין באמור בהסדר זה כדי למצות ו/או לגרוע מהסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין וכן מתכנית ההבראה שנרשמה כהסכם קיבוצי אלא אם הסכמים אלה מוצו בהתאם לאותם הסכמים." (להלן: הסדר 29.7.01). 21. לא חלף חודש ימים וביום 15.8.01, הגישו ההסתדרות והוועד בקשה נוספת לסעדים זמניים במסגרת התיק העיקרי (ס"ק 1014/01). הפעם הוגשה הבקשה כנגד החלטה שקיבלה העיריה ביום 1.8.01 בנוגע להפרטת שירותי הנקיון, כפי שבאה לידי ביטוי ב"זכרון דברים מפגישת עבודה בנושא שיבוץ כח אדם לשנה"ל תשס"ב". לטענת המבקשים, החליטה העיריה באופן חד-צדדי ובניגוד להסכמים קודמים בין הצדדים, על הפסקת עבודתן של עובדות נקיון בבתי הספר, המועסקות באמצעות חברת כח האדם תגבור, ועל מסירת עבודות הנקיון לקבלנים פרטיים (להלן גם: החלטת הפרטה). אי לכך, התבקש בית הדין להורות על ביטולה של ההחלטה ולאכוף את קיומם של ההסכמים הקיימים בין הצדדים, בנוגע להעסקתם של עובדי כח אדם בעיריה. העיריה מצידה, הגישה בקשה לסילוק על הסף של הבקשה לסעד הזמני, בטענות מקדמיות ולגופו של ענין. נסיונותיו של בית-הדין האזורי להביא את הצדדים לידי הסכמה לא הועילו. 22. 22. ביום 27.8.01 ניתנה החלטתו של בית-הדין האזורי, היא מושא דיוננו בערעור זה, ולפיה נדחתה בקשתה של העיריה לסילוק על הסף והתקבלה חלקית בקשתם של ההסתדרות והוועד לסעד זמני. בהחלטתו, קבע בית-הדין האזורי, כי העיריה לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכמים קודמים, לרבות הסדר 29.7.01, בנוגע לקליטתם של עובדי חברת כח אדם כעובדי עיריה, למרות פניות חוזרות ונשנות מטעם ועד העובדים לעשות כן. אף ההחלטה בדבר הפרטת שירותי הניקיון התקבלה תוך הפרת התחייבויות קודמות והסכמים עליהם חתמה העיריה, לרבות הסדר 29.7.01 . בית-הדין האזורי סבר, כי מאזן הנוחות מחייב הוצאתו של צו ביניים כנגד פיטוריהם של עובדי תגבור, שאם לא כן ייווצר מצב בלתי הפיך, שלא ניתן יהיה עוד לתקנו. על כן, חייב בית-הדין את העיריה להמשיך ולהעסיק, בין בעצמה ובין באמצעות תגבור, 50 עובדי כח אדם שהועסקו בעיריה על ידי תגבור, וששמותיהם מפורטים ברשימה שצורפה לתיק העיקרי; בנוסף, נאסר על העיריה להוציא לפועל את החלטתה בדבר הפרטת שירותי הניקיון. כנגד החלטתו של בית הדין, הוגש ערעורה של העיריה, לאחר קבלת רשות. 23. 23. עיקר טענותיה של העיריה בערעור הוא זה: העובדים בהם מדובר הם עובדי תגבור ואין הם עובדי העיריה, וממילא אין מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין עובדים אלה לבין העיריה. במצב דברים זה, אין בית-הדין מוסמך לכפות על העיריה להעסיק עובדי כח אדם שאינם עובדיה; אף אין הוא רשאי להתערב במערכת היחסים החוזית שבין העיריה לבין תגבור, בחייבו את העיריה להמשיך ולהעסיק עובדים אלה; בפעולתה מתוקף החלטתו של בית-הדין האזורי, קלטה העיריה 30 עובדי כח אדם, מתוך רשימת 50 העובדים שעמדה ביסוד ההסדר מיום 29.7.01, ולטענתה, אין לחייבה בקליטתם של העובדים הנותרים ברשימה, המועסקים באמצעות תגבור. הוסיפה העיריה וטענה, כי ההסתדרות אינה יכולה להכריז על סכסוך קיבוצי באמצעות ועד העובדים בנוגע לעובדי כח אדם, אותם אין היא מייצגת מתוקף הסכם קיבוצי, או אחרת. ההסתדרות מצידה, סמכה טענותיה על המסכת ההסכמית שנחתמה בינה לבין העיריה במהלך ההתדיינות ביניהם, שהיא המקור לחיובה של העיריה לפעול לפיה, כפי שעשה בית-הדין האזורי. הכרעתנו: 24. 24. דינו של ערעור זה להתקבל. זאת מן הטעמים המפורטים להלן. 25. 25. בית הדין האזורי כרך את החלטת העיריה להפרטת שירותי נקיון ביחד עם קביעתו שהעיריה הפרה את התחייבויותיה לקלוט את 50 עובדי תגבור כעובדי עיריה בהסדר 29.7.01. אולם, לא זה היה מושא הבקשה לסעד זמני. בנדון זה, יש לשים חיץ בין בקשת הצד בתיק העיקרי ובין הבקשה לסעד זמני, מושא דיוננו, ולהפריד ביניהן. הדיון בבקשה לסעד זמני, מושא החלטתו של בית הדין האזורי בערעור שבפנינו, היה בבקשה ספציפית והיא, למנוע את הפרטתם של שירותי הנקיון במוסדות החינוך. בעוד אשר בהחלטתו, פנה בית הדין האזורי אל הסכמות שהתגבשו בין הצדדים, בין היתר, בנוגע לקליטתם של 50 עובדי תגבור, כעובדי עיריה. אולם, כאמור, מסכת זו היא מושא ההתדיינות בתיק העיקרי, אשר טרם נדון לגופו ועודנו תלוי ועומד בבית הדין האזורי. עניין קליטתם של עובדי תגבור כעובדי עיריה, יידון בין הצדדים במסגרת התיק העיקרי. ככל שהמדובר הוא בהפרטת שירותי הניקיון, אין אנו רואים בסיס משפטי לחיובה של העיריה להמשיך ולהתקשר בעל כורחה עם חברת כח אדם, או להעסיק את 50 עובדי תגבור דווקא, ולא אחרים, בין כאלה הנמנים על עובדי העיריה ובין בדרך של מיקור חוץ. לאור מסקנתנו זו, אין אנו רואים להידרש לטענותיה האחרות של העיריה. 26. 26. אשר על כן, מתקבל הערעור, באופן שאין מניעה בעד העיריה, אם עדיין תראה לנכון להחליט כן, להוציא לפועל את החלטתה מיום 1.8.01 בנוגע להפרטת שירותי הנקיון. בנוסף, ועד אשר תתקבל החלטה אחרת בתיק העיקרי, אין לחייב את העיריה להמשיך בהעסקתם של 50 עובדי חברת תגבור, ששמותיהם מפורטים ברשימה שצורפה לתיק העיקרי. אך זאת, מבלי לפגוע באותם עובדי כח אדם של חברת תגבור עליהם חל הסדר 29.7.01, ואשר לפי הצהרת העיריה בפנינו, התקבלו כעובדי עיריה מתוקף אותו הסדר. 27. 27. בשולי הדברים, נעיר, כי הדיון וההכרעה בערעורים אלה השתהו בשל נסיונות להגיע לכלל פתרון מוסכם של הסכסוך בכללותו. אולם, דרך זו לא הסתייעה. במהלך הדיונים בפנינו הוברר, כי מגעים שקיימו הצדדים להגיע להסכם קיבוצי חדש ביניהם עלו, ככל הנראה, על שרטון. כפי שנאמר לעיל, הדרך הנכונה לפתרון הסכסוכים מושא ערעורים אלה היא באמצעות המנגנון ליישוב סכסוכים שבחוקת העבודה, או בכל דרך אחרת שתמצא הולמת בעיני הצדדים להסדרה כוללת של מערכת היחסים ביניהם. סוף דבר 28. 28. הערעור בתיק עס"ק 1016/01 נדחה. הערעור בתיק עס"ק 1018/01 מתקבל. מאחר ומדובר בסכסוך קיבוצי אין צו להוצאות. חוזההסכם הבראהסכסוך עבודה