פסק דין 1. הערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ב' כהנא) בהמ' 2240/98 בהליך של טען ביניים, בו חולק המערער על הממצאים והמסקנות המשפטיות שנקבעו ביחס למשיב 2 (להלן - הבנק) ועל חיובו בהוצאות המשיבה 1 (להלן - אמיגל). 2. עיקר העובדות אינן שנויות במחלוקת, והן אלה: א. המערער הגיש נגד מעבידתו - חברת ברק (צ.ב.) אריזות בע"מ (להלן - ברק) תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בגין סכומי כסף שהגיעו לו כפיצויי פיטורין, בגדרה נתן בית הדין ביום 26.6.97 צו עיקול זמני על זכויות ונכסים של ברק, שהיו מוחזקים בידי אמיגל. ב. אמיגל הודיעה לבית הדין, כי בעבר מסרה לברק סדרת שיקים דחויים שטרם נפרעו, ולמיטב ידיעתה הם הוסבו לבנק. ג. ביום 31.7.97 הורה בית הדין לאמיגל לבטל 4 שיקים ע"ס 14,800 ש"ח כ"א שמועדי פרעונם הינם: 31.7.97, 31.8.97, 31.9.97, 31.10.97, וכי אם בינתיים נפרע השיק שז"פ 31.7.97 - יתווסף שיק שז"פ 31.11.97, כפוף לערבויות של המערער לשיפוי הוצאות אמיגל ונזקיה כתוצאה מקיום ההחלטה. ד. ביום 2.11.97 ניתן פסק דין לטובת המערער כנגד ברק על מלוא סכום תביעתו, וכמו כן אושר העיקול הזמני. בפתיחת תיק ההוצל"פ הסתכם החוב בסך 50,833 ש"ח. ה. פניית הבנק לבית הדין בבקשה מיום 17.11.97, לבטל את החלטתו מיום 31.7.97, נדחתה מחוסר סמכות וגם מן הטעם שהבקשה לא לוותה בתצהיר. ו. המערער פנה ללשכת ההוצל"פ בבקשה להורות לאמיגל להעביר לו את הכספים שעוקלו לפי צו בית הדין, וכן אלה שעוקלו במסגרת הליכי ההוצל"פ בגין החוב שהסתכם בסך 54,721 ש"ח. ההליכים בבית משפט קמא: 3. ביום 12.2.98 פנתה אמיגל לבית משפט קמא בבקשה לסעד בדרך של טען ביניים, לאחר שקיבלה דרישה מלשכת ההוצל"פ, מחד גיסא - להעביר את תמורת השיקים עד לכיסוי החוב על פי העיקול, ומאידך גיסא - להעביר את תמורת השיקים בגין בקשת ביצוע שהגיש לה הבנק. כמו כן ביקשה לחייב את הטוען אשר לגביו יינתן צו גודר, לשאת בהוצאותיה בכל הערכאות לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ. בהתאם לתקנה 231 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, נשלחה לטוענים הבקשה, בצירוף הודעה למתן פרטים או הסתלקות. 4. הבנק טען כי הוא "אוחז כשורה", משום שאת השיקים קיבל בתום לב זמן רב לפני הטלת העיקול, ונתן בגינם אשראי לברק. יתרת החובה של ברק לבנק נכון למועד ההפקדה עמדה על סכום העולה על 340,000 ש"ח. לפיכך זכותו עדיפה, לאור סעיף 37(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש]. לתמיכת הפרטים שמסר, צירף הבנק את המסמכים הבאים: (1) הסכם בדבר פתיחת חשבון מיום 19.12.93 שבו נקבע בין היתר כי: "לבנק תהיה זכות עיכבון בנקאי וכן זכות קיזוז ושעבוד על כל כספים, שטרות ניירות ערך סחירים, עבירים ואחרים... העומדים או שיעמדו בל אופן ודרך לבנק לגוביינא, למשמרת בתור בטוחה או באופן אחר...". (2) צילום של טופס "הפקדת שיקים" בבנק מיום 20.12.95 ובו פרטי 10 שיקים שז"פ מ- 30.4.97 עד 31.1.98 בסכום כולל של 146,000 ש"ח ובו צויין "לבטחון/לגביה". (3) צילום של 8 דפי חשבון של ברק מחודש דצמבר 1995 ו4- דפי חשבון מחודש ינואר 1996 מתוכנם עולה כי במועד הפקדת השיקים (דצמבר 1995) אכן עמד חשבון ברק ביתרת חובה העולה על 340,000 ש"ח. 5. המערער פירט וצירף את כל המסמכים הנוגעים להליכים שקדמו לפסק הדין ולאישור העיקול על הכספים המגיעים לברק מאמיגל, והצעדים שנקט לאחר פסק הדין. ככל שהעניין נוגע לאמיגל - ביקש המערער למחוק את בקשתה מחמת שיהוי בפנייתה לבית המשפט. ככל שהענין נוגע לבנק - טען המערער, כי הבנק לא הציג ראיה לכך שהשיקים הוסבו לו על ידי ברק לפני הטלת העיקול. לאור מכתב ששלחה ברק למערער בדבר הפסקת עבודתו מחמת הפסקת פעילותה העסקית ביום 31.12.95, מניח המערער כי הבנק לא נתן אשראי לברק, אלא עשה שימוש בשיקים להקטנת חוב, ולכן אינו מחזיק כשורה. לפיכך, ביקש המערער להורות לאמיגל להעביר לו את תמורת השיקים עד כדי כיסוי החוב בתיק ההוצל"פ וליתן צו גודר כנגד הבנק לגבי כספים אלו. 6. במועד שנקבע לדיון בבית משפט קמא לא הובאו ראיות ולא נחקרו עדים. למעשה חזרו הצדדים על טיעוניהם המקיפים בכתב ובנוסף התייחסו לשאלת ההוצאות. 7. בית משפט בהחלטתו קבע עובדה, לפיה "מוסכם שהשיקים ניטלו על ידי הבנק בתמורה ובעד ערך ומוסכם שהם ניטלו על ידו בטרם ניתן צו העיקול, אם כי ב"כ אמסלם [המערער] טוען ביחס לתמורה ש'מדובר בהקטנת חוב בלבד, והקטנת חוב לעומת מתן אשראי שוטף אינו מהווה מצב של אוחז כשורה' (עמ' 1 לפרוטוקול)". מתוך המסמכים שצירף הבנק, הסיק בית משפט קמא, כי אכן הבנק "מחזיק כשורה" בשיקים, משום שנתן תמורתם אשראי, ולא לצורך הקטנת חוב, ועל כן ההלכה בע"א 665/83 בנק לאומי נ' בן עליזה, פ"ד לח(4) 281, 287 (להלן - ע"א 665/83) עליה הסתמך ב"כ המערער - אינה רלבנטית. בית משפט קמא דחה גם את טענת ב"כ המערער לפיה, גם אם הבנק אוחז כשורה - זכותו של המערער גוברת. זאת טען ב"כ המערער בהסתמכו על דברים שנאמרו אגב אורחא על ידי כב' השופט ד' לוין בע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך ואח', פ"ד מג(2) 864 בעמ' 874 (להלן - ע"א 533/87). 8. בתיתו עדיפות לשטר על פני העיקול, מחמת אופיו המיוחד ויסוד הסחרות שבו (לרנר "העיקול על שטר" מחקרי משפט ט' 219), קבע בית משפט קמא כי על אמיגל להעביר את סכום השיקים לידי הבנק. את המערער חִייב לשלם לאמיגל הוצאות ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח ומע"מ כחוק. ביום 26.4.98 הועברו הכספים על ידי אמיגל לבנק בהסתמך על ההחלטה הנ"ל. מכאן הערעור. 9. מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא עולה כי ב"כ המערער לא חלק על כך שהבנק החזיק בשיקים לפני העיקול. השיקים הוסבו לבנק ביום 20.2.95, ואילו העיקול הוטל במועד מאוחר יותר. הוא גם לא חלק על יתרת החובה בפנקסי הבנק נכון למועד ההפקדה. עיקר טענותיו כוונו למטרה לשמה הפקידה ברק את השיקים בבנק. לפי גרסת המערער, השיקים נועדו להקטין חוב קיים, ולא בתמורה לאשראי. לפיכך, אין הבנק אוחז כשורה בשיקים. מטענות ב"כ המערער לפנינו עולה, כביכול, שלא היתה הסכמה על העובדות, וכי מסמכי הבנק לא הוגשו כראיה ולא צורף תצהיר. לכן היה על בית משפט קמא להעדיף את מסמכי בית הדין ואת העיקול. 10. לא מצאנו בפרוטוקול דרישה לקיים חקירה או להגיש ראיות, וגם לא בקשה לתקן את הפרוטוקול משנחתם בהחלטה הדוחה למתן החלטה. 11. המערער אינו יכול להיבנות מפסק הדין בע"א 700/87 מוסדות חינוך חב"ד בירושלים נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ ואח', פ"ד מה(1) 285, שבו הורה בית המשפט, בנסיבות מיוחדות של אותו מקרה, להחזיר את הענין לערכאה ראשונה, מחמת טעות משותפת ובתום לב של הצדדים לדיון, בדבר ייעודה של הישיבה בה הופיעו ללא עדיהם. ב"כ המערער טען כי ממילא לא התכוון לחקור עדים, הוא גם לא הסתייג מהפרטים שמסר הבנק בתגובתו לבקשה, אלא חזר והתמקד רק במטרת ההפקדה, לאור החומר שעמד לפני בית משפט קמא. 12. מדרך הטיעון בבית משפט קמא נראה כי אכן יש יסוד לעובדות המוסכמות על פיהן סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם. 13. באשר לנימוק לפיו השיקים נועדו להקטנת חוב - סעיף 26(א)(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כי תמורה בעד ערך לשטר יכול שתהא "חוב קודם או חבות קודמת; ודינם כדין תמורה בת-ערך בין שהשטר הוא בר-פרעון עם דרישה ובין שהוא בר-פרעון בזמן העתיד" (י' זוסמן, דיני שטרות (מהדורה שישית, התשמ"ג1993-) סעיף 108; ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ ' סרדס, פ"ד לג(1) 683, 690). 14. מטרת הפקדת השיקים בבנק נקבעה בהסכם בין ברק לבנק, לפיו השיקים מוחזקים בידיו, בין היתר, כמשכון, להבדיל מתנאי ההפקדה בע"א 665/83. גם מטעם זה יש לראות בבנק כאוחז בעד ערך. בענייננו, מותר היה לבנק להחזיק בשיקים, אך מימושם כמשכון היה מותר רק במקרה שחשבונו של ברק ימשיך לעמוד ביתרת חובה והוא יגבר על העיקול, אם יתרת החובה תעלה על הסכום שעוקל (ע"א 590/82 גיברשטיין נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מג(1) 654, 658; ע"א 704/69 בנק מרכנתיל לישראל בע"מ נ' ארמול בע"מ, פ"ד כד(1) 738, 740; י' זוסמן הנ"ל סעיף 116, סעיף 118 ה"ש 57). העיקול, כפי שנראה להלן, הוא זכות דיונית ולא בטוחה. לכן הוא נדחה מפני הזכות הקניינית של הבנק (סעיף 4(2) לחוק המשכון, תשכ"ז1967-, הדן במשכון מופקד). 15. כאמור, עיקול איננו זכות מהותית. בעיקול אין הזוכה רוכש זכויות בנכס המעוקל. העיקול מהווה רק "שימת יד" של בית המשפט או לשכת ההוצאה לפועל על נכס מסויים (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, תקדין עליון 99(3) 647, סעיף 30 לפסק דינו של הנשיא ברק; ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177, 189, 197-196). הנושה אינו יכול לעקל, אלא מה שהיה לחייב בעת הטלת העיקול. מאחר שהשיקים הומחו למשיב לפני הטלת העיקול לא יכול העיקול לתפוס (Bank Hapoalim (Switzerland) Ltd. נ' חברה לנאמנות של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מב(4) 507, 511). 16. הענין שנדון בע"א 533/87 הנ"ל, שונה מעובדות המקרה שלפנינו, ולכן אינו יכול להועיל למערער. פסק הדין עוסק בצדדים קרובים לשטר, ואילו בענייננו אין מדובר בסכסוך שטרי, והשטרות הינם רק ראיה לחיוב (ע"א (ב"ש) 2/93 חברת "הקודחים שבת" בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, דינים מחוזי א' 700). 17. באשר לחיובו של המערער בהוצאות משפט ושכ"ט אמיגל - לא ראינו מקום להתערב. משום מה עמד המערער על כך שאמיגל תהא צד גם בערעור לענין ההוצאות. בהקשר זה אין לנו אלא לאמץ את נימוקי בית משפט קמא, ולחייב אותו בהוצאות גם בערכאת הערעור. 18. הערעור נדחה. המערער ישלם לכל אחד מהמשיבים סך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. אשראיחובשיקים