פסק דין תביעה שטרית זו שבפני מקורה בשני שיקים שסכומם הכולל 63,000 ש"ח, משוכים על-ידי הנתבע לטובת התובעת, אשר הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב, במסגרת תיק הוצל"פ שמספרו 01-48479-96-8. ואלה העובדות הצריכות לענייננו: 1. התובעת הנה חברה לעמילות מכס. 2. הנתבע הנו בעליה ומנהלה של חברת ר.ז.ב. שיש וגרנית בע"מ (להלן: "חברת ר.ז.ב."), העוסקת ביבוא שיש ארצה. 3. בין התובעת לחברת ר.ז.ב. התנהלה פעילות עסקית שוטפת, במסגרתה סיפקה התובעת לחברת ר.ז.ב. שירותי עמילות מכס. 4. במהלך חודש מרץ 1996 ייבאה חברת ר.ז.ב. שיש לארץ (להלן: "הסחורה"). 5. התובעת טיפלה בשחרור הסחורה מהמכס ובתוך כך נשאה בתשלומים שונים, אשר סכומם המשוער, עובר לעריכת החשבון הסופי הכולל גם את גובה המסים ששולמו בצירוף עמלה וריבית, נאמד על ידי התובעת בסך של 63,000 ש"ח. 6. לבקשת התובעת, ועל מנת להבטיח את תשלום הוצאות שחרור הסחורה מהמכס על ידי חברת ר.ז.ב., מסר הנתבע לידי התובעת שני שיקים לביטחון בסך כולל של 63,000 ש"ח, על גבם נכתב "שיק פיקדון". שיקים אלו נמשכו מחשבונו האישי, על פי הפירוט הבא: (א) שיק שמספרו 14685950 על-סך 30,000 ש"ח, שמועד פירעונו ביום 14.5.96. (ב) שיק שמספרו 14685951 על-סך 33,000 ש"ח, שמועד פירעונו ביום 15.6.96. 7. תשלום חלקי בעד ההוצאות בהן נשאה התובעת במסגרת שחרור הסחורה מהמכס בוצע על ידי הנתבע (כמנהל חברת ר.ז.ב.) באמצעות שיקים בסך כולל של 40,000 ש"ח (להלן: השיקים הראשונים"), אשר נמשכו מחשבונה של חברה בשם "הטובים לגובה בע"מ" ונמסרו למנהל התובעת, מר נוח ניב, על ידי מי שהוצגו על ידי הנתבע, כלקוחות שרכשו ממנו את הסחורה (להלן: "אנשי באר שבע"). 8. בירור שערכה התובעת אודות חשבון הבנק ממנו נמשכו השיקים הראשונים העלה, כי בשל מצבו של החשבון לא יכובדו השיקים שנמשכו ממנו. 9. עובדה זו הובאה לידיעת הנתבע. בעקבות זאת, דאג הנתבע להחלפת השיקים הראשונים בשיקים אחרים, שסכומם הכולל עמד על 68,000 ש"ח (להלן: "השיקים החלופיים"). הסך 68,000 ש"ח היווה, לטענת מנהל התובעת, את סכום החשבון הסופי, בצירוף עמלה וריבית, לתשלום על ידי חברת ר.ז.ב. לתובעת, בגין שירותי עמילות מכס שביצעה עבורה לשחרור הסחורה. השיקים החלופיים נמשכו מאותו חשבון ממנו נמשכו השיקים הראשונים. 10. על פי דרישת מנהל התובעת, חתמו אנשי באר שבע בגב השיקים החלופיים, כי הם ערבים לפרעונם. 11. עם מסירת השיקים החלופיים לידי התובעת, הוציאה היא תעודה המאפשרת את שחרור הסחורה מהמכס (להלן: "תעודת השער"). 12. מאחר והשיקים החלופיים לא כובדו על ידי הבנק הנמשך, הגישה התובעת לביצוע את השיקים האישיים שמסר הנתבע לידיה, השיקים לביטחון (בסכום כולל של 63,000 ש"ח). הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיקים. 13. בהחלטה מיום 17.3.99 קבע כב' הרשם י. אבני, כי ניתנת למבקש (הוא הנתבע בתיק זה) רשות להתגונן כנגד התביעה השטרית כמפורט בבקשה לביצוע שטר, כאשר לצורך זה תצהיר המבקש (הנתבע) מיום 1.9.98, התומך בהתנגדות לביצוע שטר, ישמש כתב הגנה. טענות הצדדים ודיון בהן: טענות הנתבע: לטענת הנתבע, העביר הוא את זכויותיו בסחורה שייבא לארץ בחודש מרץ 96' לאנשי באר שבע, אשר הזמינו את הסחורה הימנו. לכן סוכם, לטענתו, כי אנשי באר שבע ישלמו לתובעת, ישירות, את התשלום המגיע לה בגין שחרור הסחורה מהמכס. הנתבע טוען, כי השיקים האישיים שלו נמסרו לתובעת כפיקדון, להבטחת פירעונה של סדרת השיקים הראשונה שמסרו אנשי באר שבע לתובעת, על חשבון התשלום עבור שירותי עמילות המכס שסיפקה, הם השיקים הראשונים. לדברי הנתבע: "מאחר והוסכם כי אנשי ב"ש משלמים ישירות לתובעת עבור טיפולה בשחרור הסחורה הסכמתי כי שיקים אישיים שלי ישמשו כפקדון לסדרה ה - 1 של השיקים של אנשי ב"ש והדבר אף צויין מאחורי השיקים" (סעיף 6.ב. לתצהיר הנתבע מיום 26.10.99). לאחר שהתברר, כי בשל מצב חשבון הבנק שממנו נמשכו השיקים הראשונים הם לא ייפרעו, הוחלפה הסדרה הראשונה של השיקים בשיקים החלופיים ובעקבות זאת הוציאה התובעת את תעודת השער, המאפשרת את שחרור הסחורה מהנמל. לטענת הנתבע, משהוציאה התובעת את תעודת השער יש לראות בכך, למעשה, אישור מצידה לכך שהשיקים החלופיים שמסרו בידיה אנשי באר שבע ייפרעו כהלכה. אשר על כן, טוען הנתבע, יש לראות בו כמי שחובו האישי לתובעת פקע והוא הופטר מערבותו לסדרת השיקים הראשונים לאחר שהם נפרעו, למעשה, על ידי מתן סדרת השיקים החלופיים. כך העיד הנתבע בענין זה בחקירתו: "עצם קבלת הסדרה השנייה של השיקים, לא פטרה אותי מערבותי, כי אמרתי לנוח ניב (הוא מנהל התובעת - ד.א.ג.) מפורשות, שיקח את השיקים החדשים ויבדוק אותם בבנק ושישמע מה שהבנק אומר לו, אם השיקים טובים, טוב, ואם השיקים לא טובים, אני לא אשחרר את הסחורה לאנשי באר שבע ואמכור למישהו אחר... אני הופטרתי מערבותי אחרי שהיתה החלפת השיקים מסכום של 63,000 ש"ח לסכום של 68,000 ש"ח ולאחר קבלת תעודת השער שזה אומר שנוח ניב ממשרד עמילות מכס בטוח שיקבל את הסכום" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 20.1.2000, שורות 2-5 וכן שורות 21-23). "ואכן לאחר שבדק אותם הודיע לי נוח ניב שהשיקים מסרה 2 אושרו לו ע"י הבנק וכי 'הכל בסדר' וכי עתה יוכל לטפל בשחרור ולתת לי תעודת השער - ה'גט פס'. במסרה לי ה'גט פס' אישרה התובעת כי השיקים של אנשי ב"ש מסדרה 2 מהווים תשלום, ובכך נסתיימה תקופת הפקדון של השיקים שלי שמסרתי לידיו כפקדון עבור הסדרה ה - 1 של אנשי ב"ש" (סעיפים 7.ה. ו - 7.ו. לתצהיר הנתבע מיום 26.10.99). טענות התובעת: לטענת התובעת, השיקים האישיים של הנתבע נמסרו לידיה כערובה לפירעון חובות חברת ר.ז.ב. כלפיה, בגין הוצאות כספיות בהן נשאה התובעת במסגרת פעולותיה לשם שחרור הסחורה מהמכס עבור חברת ר.ז.ב.. לטענת התובעת, השיקים המשוכים מחשבונה של חברת "הטובים לגובה בע"מ", אשר נמסרו לידיה על ידי אנשי באר שבע, היוו אך אמצעי תשלום לפירעון חוב חברתו של הנתבע, חברת ר.ז.ב., כלפיה. לפיכך, טוענת התובעת, כי הנתבע איננו מופטר מחבותו האישית כלפי התובעת, כפי זו מגולמת בשיקים האישיים שמסר לה לביטחון, אלא עם פרעונן המלא של המחאות הצדדים השלישיים, לסילוק החוב. כך אמר בענין זה מנהל התובעת, מר נוח ניב בעדותו: "השיקים של מר רזין היו אמורים לשמש לבטחון עד שיסיים לשלם את כל התשלום עבור העסקה" (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 10.2.2000, שורה 10). "השיקים של מר רזין היו להבטחת כל התשלומים על התיק הזה" (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 10.2.2000, שורה 20). מנהל התובעת הכחיש קיומו של סיכום בין התובעת לנתבע, לפיו התשלום בעבור שחרור הסחורה ייעשה ישירות על ידי אנשי באר שבע וכי השיקים של הנתבע ישמשו לביטחון עד אשר יתברר, כי השיקים שמסרו אנשי באר שבע, הם שיקים טובים: "אם אתה אומר לי שהנתבע סיכם איתי שהתשלום נעשה על ידי אנשי באר שבע, ושהוא נותן שיק עד שאראה שהשיקים שלהם בסדר, אני משיב, שזה לא נכון וזה לא היה הסיכום... הסיכום היה, שהשיקים של רזין משמשים בטחונות לתשלום כל התשלומים הכרוכים בתיק זה ורק לאחר שיפרעו (או על ידי שיקים של אנשים באר שבע או בצורה אחרת) כל הסכומים שמרכיבים את החשבון שלי, אני אחזיר לו את השיקים שלו" (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 2.5.2000, שורות 16-21). אשר ל"אישור השער" לשחרור הסחורה, שהוציאה התובעת לאחר שהתקבלו אצלה השיקים החלופיים, העיד מנהל התובעת, מר נוח ניב כדלקמן: "לגבי אישור השער - הוא ניתן לפני שהגיע תאריך הפירעון של השיקים. על סמך הבטחתו של רזין שיביא לי שיקים טובים ואחרים במקום שיקים הראשונים של אנשי באר שבע וגם יהיה לאנשי באר שבע כסף והם יפקידו על מנת שהשיקים הראשונים יהיו טובים ויוכלו להפרע וגם הבטחה שלו שאין לי מה לדאוג כי יש לי את השיקים שלו בתור בטחון, ואם השיקים האחרים לא יפרעו אני אוכל לממש את השיקים שלו" (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 2.5.2000, שורות 22-26). לפיכך, המחלוקת בין הצדדים הינה: לאיזו מטרה ניתנו השיקים האישיים של הנתבע לתובעת: האם כדי לשמש ביטחון לפירעון חובות חברת ר.ז.ב., שבבעלות הנתבע ובניהולו, כלפי התובעת בגין שירות עמילות מכס שסיפקה לה בשחרור הסחורה, כגירסת התובעת, או שמא נועדו השיקים האישיים של הנתבע לשמש ביטחון לסדרת השיקים הראשונים שמסרו אנשי באר שבע בידי התובעת, כגרסת הנתבע? לאחר שבדקתי היטב את גרסאות הצדדים ואת הראיות שהביאו לתמוך בגרסותיהם, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התובענה וזאת מהנימוקים הבאים: 1. אין מחלוקת כי מי שהתקשר בעסקה עם התובעת ומי שחב בתשלום ההוצאות לשחרור הסחורה מהמכס הינה חברת ר.ז.ב. שבבעלות הנתבע ובניהולו. הנתבע מודה כי הוא היה זה שהתקשר עם התובעת לשם קבלת שרותי עמילות מכס ביחס לשיש שייבא במרץ 96', היא הסחורה: "נכון שאני התקשרתי עם התובעת כדי שתבצע עבורי עמילות מכס" (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 20.1.2000, שורה 17). בנוסף לזאת, כל המסמכים המפרטים את הטיפול בסחורה, כגון הרשימון וקבלות שהומצאו בגין תשלומים הכרוכים בסחורה, אשר העתק הימנם צורף לתיק בית המשפט, מופיעים על שם חברת ר.ז.ב., שבבעלות הנתבע. לאור האמור לעיל, בסיכום שלל הראיות, עולה המסקנה, כי החוב אשר התגבש כלפי התובעת בגין תשלומים שנשאה במסגרת פעולותיה לשחרור הסחורה מהמכס, היה חובה של חברת ר.ז.ב., שבבעלותו ובניהולו של הנתבע. 2. טוען הנתבע כי הימחה את זכויותיו לקבלת הסחורה ואת חובותיו לתשלום בגין שחרורה מהמכס (למעשה מדובר בזכויות וחובות של חברת ר.ז.ב.) לאנשי באר שבע. אומנם הנתבע מצביע על אנשי באר שבע כמי שבאו בנעליה של חברת ר.ז.ב. ביחסים העסקיים שהתקיימו בינה לבין התובעת, בכל הנוגע לסחורה שיובאה לארץ במרץ 1996 ושוחררה מהמכס באמצעות התובעת. הנתבע מצהיר, כי: "אני פניתי לנוח ניב אישית ... הודעתי לו כי העברתי את זכויותי בשיש לאנשי ב"ש, ושאלתי אותו אם הוא מוכן לטפל בשחרור השיש כאשר התשלום ייעשה ע"י אנשי ב"ש" (סעיף 4.א לתצהיר הנתבע מיום 26.10.99.). אולם לא הובאו כל ראיות התומכות בטענה זו, למעט הצהרה זו. לאחר שבחנתי טענה זו היטב, אני נאלצת לדחותה. סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969 קובע לאמור: "חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, הזולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין" (ההדגשה שלי - ד.א.ג.). מחומר הראיות שהובא בפניי לא הצליח הנתבע להוכיח, כי התובעת נתנה הסכמתה לכך, שהנתבע ימחה את החוב של חברת ר.ז.ב. כלפי התובעת בגין שירות עמילות המכס שסיפקה לה. כל שהצליח הנתבע להוכיח הוא, כי התובעת הסכימה לקבל כתשלום בעד שחרור הסחורה, שיקים שנמשכו ונמסרו לה על ידי צדדים שלישיים, בנוכחות הנתבע. לא שוכנעתי, בהתאם למסכת הראיות שהוצגה בפניי, בטענת הנתבע, כאילו החובה לשלם אותו החוב בגין שחרור הסחורה חלה על אנשי באר שבע משום שהנתבע הימחה להם כביכול את זכויותיו בסחורה. כאמור, למעט הצהרת הנתבע, לא מצאתי בחומר הראיות כל סימוכין להסכמת הנושה, התובעת, להמחאה זו. לא זאת אף זו, הנתבע הודה במו פיו, כי אנשי באר שבע שימשו אמצעי תשלום בידיו לכיסוי חובות חברת ר.ז.ב. כלפי התובעת. כך אמר בעדותו: "אנשי באר שבע היו אמצעי התשלום שלי של סכומי המס בעבור יבוא הסחורה" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 20.1.2000, שורה 12). 3. השיקים שמסר הנתבע לפירעון חובה של חברת ר.ז.ב. בגין שחרור הסחורה (שנעשו או נערבו על ידי באר שבע) - חוללו. השיקים שמסרו אנשי באר שבע בידי התובעת - הן הסדרה של השיקים הראשונים והן הסדרה של השיקים החלופיים, לא נפרעו על ידי הבנק הנמשך. הנתבע עצמו מודה, כי החוב שהתגבש כלפי התובעת בגין שירותי עמילות המכס לשחרור השיש מהנמל לא נפרע: "לשאלתך, האם נכון להיום קיבלה התובעת את אותם סכומים ששילמה בעבור הובלת הסחורה והמיסים, אני משיב, שככל הנראה לא..." (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 20.1.2000, שורות 28-29). 4. טענת הנתבע, לפיה בעצם מסירת "תעודת השער", אישרה התובעת, כי השיקים החלופיים שמסרו אנשי באר שבע מהווים תשלום, נדחית. אמינה עלי גרסתו של מנהל התובעת, מר נוח ניב, לפיה "נכנע ללחצים" שהפעיל עליו הנתבע, למהר ולשחרר את הסחורה, וזאת בשל ניסיון עסקי מוצלח ורב שנים עם הנתבע, ואגב ביטחון, כי החוב לתובעת יפרע על ידי חברת ר.ז.ב. או הנתבע. כך אמר מנהל התובעת לענין זה: "אני מייד הלכתי לשחרר את הסחורה, כי הוא (הכוונה לנתבע - ד.א.ג.) אמר שזה דחוף לו מאוד ושאני לא אדאג בקשר לכסף, כי הוא אחראי והכל בסדר, כי דחוף לו מאוד הסחורה ויש לו גם הרבה הוצאות כל יום בנמל על האחסון בנמל ומייד שאני אשחרר את סחורה, הוא ימסור ללקוחות שלו, והוא יקבל (הכוונה לתשלום - ד.א.ג) והכל יהיה בסדר" (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 2.5.2000, שורות 22-25). עוד הוסיף מנהל התובעת בעניין זה, כי: "אני האמנתי לו. אני הכרתי אותו כמה וכמה שנים. תמיד הוא עמד לפני כן בהתחייבויותיו. לכן, האמנתי לו שיביא שיקים טובים" (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 2.5.200, שורות 8-9). 5. את טענת הנתבע כי את השיקים האישיים שלו (בסך 63,000 ש"ח) נתן כבטחון לפירעון הסדרה של השיקים הראשונים שמסרו אנשי באר שבע, אין בידי לקבל. יצויין כי הסדרה של השיקים הראשונים שמסרו אנשי באר שבע הייתה בסכום כולל של 40,000 ש"ח ומוסכם על כל הצדדים, כי ניתנה על חשבון ולצורך כיסוי חלקי של החוב, אשר במועד מסירתה של סדרת שיקים זו עמד על סכום משוער של 63,000 ש"ח. לפיכך, ציפו כל הצדדים כי לתובעת ישולם סכום גבוה מהסכום הכולל של השיקים שהרכיבו את סדרת השיקים הראשונים. לכן, גם על פני הדברים, השיקים האישיים שמסר הנתבע בסך כולל של 63,000 ש"ח באו להבטיח את תשלום החוב שהתגבש בשחרור הסחורה מהמכס (שסכומו המשוער הגיע ל - 63,000 ש"ח), ולא באו להבטיח את פירעון סדרת השיקים הראשונים, שהיוותה אך פרעון חלקי של אותו חוב. מכאן שטענה זו נדחית על פניה. 6. טענת הנתבע, לפיה סיכם עם התובעת, כי השיקים האישיים שלו ייפרעו רק לאחר שהתובעת תמצה את כל האמצעים שברשותה לשם גביית השיקים החלופיים שניתנו על ידי אנשי באר שבע, נדחית אף היא משום שלא הוכחה בפניי. אין די בהעלאת טענה זו בעלמא. 7. דרישת הנתבע להחלת סעיף 8 (3) לחוק הערבות, במקרה שבפנינו, אין לה על מה שתסמוך. כאמור מצאתי כי השיקים האישיים של הנתבע נועדו להבטחת פירעון חובה של חברת ר.ז.ב. שבבעלותו ובניהולו כלפי התובעת, כן האמנתי למנהל התובעת אשר ציין, כי לא ניתן לראות בהחתמתם של אנשי באר שבע על גב השיקים החלופיים שמסרו לתובעת יותר מאשר אמצעי ביטחון נוסף שנקטה התובעת, לשם הבטחת גביית החוב המגיע לה מאת הנתבע והחברה שבניהולו. שוכנעתי כי מאחר והשיקים הראשונים שמסרו אנשי באר שבע לידי התובעת לא כובדו, ומאחר ורצתה התובעת, ככל הנראה, לתת בידי הנתבע אפשרות חוזרת לשלם לה על חשבון החוב שנוצר עם שחרור הסחורה, באמצעות שיקים של צדדים שלישיים, נקטה התובעת באמצעי ביטחון נוסף, מבלי לוותר על זכותה להיפרע לכיסוי מלא של חובה בגין טיפולה בשחרור הסחורה מהמכס, באמצעות השיקים האישיים שהפקיד בידיה הנתבע. לא הוכח בפניי, שהתובעת נתנה את הסכמתה להחלפת השיקים האישיים שמסר הנתבע בשיקים החלופיים שמסרו אנשי באר שבע, ולפיכך ערבותו האישית של הנתבע לחובות חברת ר.ז.ב. כלפי התובעת שרירה ומוסיפה להתקיים. למעלה מן הדרוש יצויין, כי לא נטען על ידי הנתבע כי ביקש לקבל חזרה מהתובעת את השיקים האישיים שנתן לביטחון, לאחר שנמסרה סדרת השיקים החלופיים על ידי אנשי באר שבע, ולאחר שאלה חתמו על ערבותם לפירעון השיקים המרכיבים סדרה זו. "מחדל" זה מחזק את גרסת התובעת, כי לא היתה כל כוונה להפטיר את הנתבע מחובתו, אלא להוסיף ביטחון לפירעון החוב על ידי קבלת ערבות נוספת של אנשי באר שבע, כשמדובר בצד ג' זר לתובעת, שכשל בעליל בסדרת השיקים הראשונים. עוד יצויין שהוראת סעיף 8(3) לחוק הערבות, הקובעת כי: "הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת מנסיבות אלה: ... שמתן הדרישה כרוך בקשיים מיוחדים". היא היא הפוטרת את התובעת מן הדרישה לפנות תחילה אל אנשי באר שבע לקיים חיובם, וזאת לאור חוסר האפשרות לגבייה אפקטיבית של כספים מהם, כפי שהעיד הנתבע בעצמו: "אנשי באר שבע חייבים לי עוד כספים רבים.. מעולם לא נפרעה אף המחאה של אנשי באר שבע" (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 20.1.2000, שורה 1 ושורה 22). לסיכום האמור לעיל, החוב כלפי התובעת בגין שירותי עמילות המכס לשחרור הסחורה נזקף לחובתה של חברת ר.ז.ב.. חוב זה טרם נפרע. לא ארע כל ארוע שיש בו כדי להפטיר את הנתבע כמנהל חברת ר.ז.ב. מערבותו לתשלום חוב זה, כפי שהתחייב לו בשיקים האישיים, בסך כולל של 63,000 ש"ח, שמסר בידי התובעת, כביטחון לפירעון החוב. התייחסותי נדרשת לשתי טענות נוספות שהעלה הנתבע כדלקמן: א. טענת הנתבע לעניין העדר זכותה של התובעת להגיש השיק על סך 33,000 ש"ח לביצוע, בשל כך שהוצג טרם מועד פירעונו, בניגוד לאמור בסעיף 44 (א) וסעיף 44(ב)(1) לפקודת השטרות. טענה זו נדחית לאור העובדה, שממילא ניתנה הוראת ביטול לגבי שיק זה, כך שגם לו הוצג לפירעון במועד כנדרש, היה מחולל. לפיכך, רשאית הייתה התובעת להגישו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. ב. טענתו של הנתבע, לפיה יש לקזז מהסכום בו יחויב, אם יחויב, את הסכום של 32,310 ש"ח המהווה, לגישתו, חיוב מיותר בו נאלץ לשאת בשל העובדה כי שהתובעת עיכבה את שחרור הסחורה מהמכס ולפיכך שיעור דמי האחסון הוסיף לתפוח כדי הסכום הנקוב לעיל. גם טענה זו נאלצת אני לדחות, משלא הוכח בפניי כי סכום זה (של 32,310 ש"ח) מורכב כולו מדמי אחסנה. בהעתק חשבונית המס שמספרה 13254 אשר הוגש לתיק בית המשפט, מפורטים מרכיבי החיוב של התובעת בגין שירותיה עבור חברת ר.ז.ב.. הסכום 32,310 ש"ח מופיע כחיוב בגין "מיסי נמל". בעמ' 17 לעדותו מיום 10.2.2000, התייחס מנהל התובעת ליסודות השונים המרכיבים את קטגוריית הגבייה הקרוייה "מיסי נמל" וכך אמר לענין זה: "מיסי נמל זה לא אחסנה. מיסי נמל כוללים שלושה יסודות: אחד מהם, הוא בשיעור של 1.5 אחוז מערך המטען ועוד סבלות שזה בסביבות, 15 ש"ח לטון, עד כמה שאני זוכר, והיתר זה אחסנה" (שורות 2-3). לפיכך, לא ברור איזה חלק מן הסכום 32,310 ש"ח הוא בבחינת חיוב בגין אחסנה, שנגרם כתוצאה מעיכוב בשחרור הסחורה. בנוסף לכך, לא ניתן לקבוע מחומר הראיות שהוגש בפניי, כמה זמן עבר מהרגע שהתחיל הנתבע לפעול במרץ לשם שחרור הסחורה מהמכס ועד שנאותה התובעת לשחררה והאם העכוב בשחרור הסחורה נבע ממחדל או רשלנות של התובעת. לאור האמור לעיל, אין בידי די נתונים כדי לאמוד את הנזק הנטען שנגרם, אם בכלל, לנתבע או לחברת ר.ז.ב. מאחר והלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה רובץ על כתפי המבקש את הקיזוז ומאחר ונטל זה לא הורם על ידי הנתבע, הרי שאין באפשרותי להעתר לבקשת הנתבע גם בנקודה זו. סופו של דבר: מצאתי לדחות טענות הנתבע ובהתאם הנני מקבלת את עמדת התובעת ככל שנוגעת לביצוע השטרות בלשכת ההוצאה לפועל בתל - אביב בתיק הוצל"פ שמספרו 01-48479-96-8 במלוא סכום התביעה וקובעת, כי התובעת רשאית להמשיך לפעול בתיק ההוצל"פ, לשם גביית מלוא החוב מן הנתבע. צו עיכוב ההליכים בתיק ההוצל"פ מבוטל. הנתבע ישא בהוצאות התובענה בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סחורההוצאה לפועלשיקים