פסק דין ההליך 1. התובעת הגישה ביום 12.8.96 תביעה בסדר דין מקוצר, על סך 657,446 ש"ח, כנגד הנתבעת. התובעת טענה, כי הנתבעת חבה לה את הסכום האמור בגין חיובים שונים, וכשהיא מצרפת את פירוט החשבונות השונים. התביעה הוגשה במקורה, כנגד מטוניקה בע"מ, כשם "המשלם" בחשבונותיה. לאחר שלא הוגש כתב הגנה, ניתן פסק דין. אולם, לפי בקשת התובעת עצמה, בוטל פסק הדין וניתנה הרשות לתובעת, לתקן את תביעתה הן בתיקון זהותה המדוייקת של הנתבעת דנן, והן פירוט עילות החיוב, דהיינו ארנונה כללית, מים והיטל כביש. ואכן, הוגש כתב תביעה מתוקן בסדר דין מקוצר, וזאת ביום 14.8.97. אולם עתה החיוב, נכון ליום 23.6.97, 648,695 ש"ח בלבד. גם לתביעה מתוקנת זו, צורף פירוט החשבונות השונים. 2. הנתבעת הגישה בקשה ובה עתרה למחיקת התביעה על הסף, דחיית התביעה על הסף, מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ומתן רשות להתגונן - הכל כטענות חלופיות. בבקשתה, טענה הנתבעת כדלקמן: א. בהתאם לחשבונות שצורפו, החשבון על שם חברת מטלוניקה בע"מ ולא על שם הנתבעת. ב. התביעה כוללת חיובים אשר עילתם לפני יום 14.8.90, ועל כן חלה התיישנות בגין חיובים אלו. ג. שיהוי. ד. אין בחשבונות, בעותקים הידניים, מפנקסי החיובים התקופתיים, להוות ראיה לסכום קצוב. ה. התובעת לא שלחה הודעות לחיוב. ו. לגופם של דברים, טענה הנתבעת, כי חויבה בשטחים שלא היה מקום לחייבה. 3. ביום 11.4.99, ניתן על ידי כב' הרשמת, תוקף של החלטה ל"הודעה על הסכם דיוני", לפיה הוסכם כדלקמן: א. תינתן לנתבעת רשות להתגונן, כשהתצהיר ישמש ככתב הגנה. ב. "סכום התביעה (הסכום המפורט בכתב התביעה המתוקן) יתוקן ויועמד על סך של 138,571 ש"ח נכון ליום 16.11.98, כל זאת בהתאם לפירוט החוב המצ"ב, וזאת מבלי לפגוע בטענות הנתבעת לגבי סכום זה". ג. התיקון נובע ממחיקת סכומי חוב אשר התיישנו, ומחיקת חיובים בגין כביש, כשלתובעת הזכות לתובעם בנפרד. ד. אין בהסדר "בכדי להוות ויתור ו/או הפחתה באשר למפורט בפנקסי התובעת ו/או לפגוע בטענות מי מהצדדים". 4. להסדר צורף חשבון אשר מציין, כי מדובר על שטח של 602 מ"ר תעשיה, ולפי הפירוט כדלקמן: א. חוב קרן לתקופה: 1.8.90 עד 31.3.91, 18,300.80 ש"ח. ב. חוב קרן לתקופה: 1.4.91 עד 31.12.91, 24,096.60 ש"ח. ג. חוב קרן לתקופה 1-2/92, 5,430 ש"ח. ד. חוב הצמדה וריבית עד 16.11.98 - 90,743.11 ש"ח. ובסה"כ חוב כולל של 138,570.51 ש"ח. 5. לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, הוסכם בין ב"כ הצדדים, שהואיל והמחלוקת בעיקרה מחלוקת משפטית, יוגשו סיכומים ובית המשפט יכריע בסכסוך על סמך החומר שבפניו. העובדות 6. העובדות שאינן שנויות במחלוקת, הינן כדלקמן: א. התובעת שלחה חיובים במהלך השנים, אמנם על שם מטלוניקה בע"מ וכשצורפו כדוגמאות חיובים משנת 91 ומהם עולה שלכאורה, החיובים נערכו בגין שטחים העולים על 1,500 מ"ר. ב. הטענה של המצהיר מטעם הנתבעת, כי כבר בזמנו אביו המנוח, ולאחר פטירתו בשנת 1989 הוא עצמו, דרשו כי החיובים יתוקנו, תוך דרישה כי התובעת תשלח מודד "מאחר וחיובי הארנונה הנשלחים מתבססים על מטרז' גבוה מאוד" (סעיף 6 לתצהיר הנתבעת). אולם, מנהל מחלקת השומה עמד על כך שראשית תשלם הנתבעת את אשר היא נדרשת, ורק לאחר מכן ישלח מודד. ג. המצהיר מטעם הנתבעת הציע, כי ישולם תשלום חלקי לפי המדידה המשוערת של הנתבעת "ובמקביל ישלח מודד", אולם מנהל מחלקת השומה התנגד לכך. ד. מכל מקום ביום 27.10.92, בוצע המבוקש על ידי הנתבעת, ובמסמך שצורף כנספח ט' לתצהיר הנתבעת, ואשר נערך על נייר המכתבים של מטלוניקה בע"מ, מפורט חישוב השטחים השונים, וסיכומם של דברים שמדובר על חיוב בשטח של 602.40 מ"ר. ה. אין חולק, כי בגין התקופה, מחודש 3/92 - שילמה הנתבעת את החיובים שהוטלו עליה, ובהתאם למדידה החדשה. שורש המחלוקת נותר ביחס לתקופה טרם לכן ובעקבות טענת ההתיישנות, המחלוקת הינה לתקופה מ: 1.8.90 ועד 2/1992. 7. המצהיר מטעם התובעת, מנהל מחלקת הפיקוח באגף השומה, מציין בתצהירו, כי בבדיקתו ביום 27.10.92 התרשם, כי קטנו השטחים בהם יש לחייב את הנתבעת בארנונה, וזאת משני טעמים: "האחד נובע מכך כי הנתבעת פרקה סככות בהן החזיקה עד אותו מועד. ואולם הטעם העקרי בהפחתת השטח לחיוב, נבע מהעברת שטחים נרחבים למחזיקים אחרים, הכל כפי שנמצא ונמדד על ידי". (ההדגשה שלי - י.ש.). (סעיף 5 לתצהיר טסה). לאחר עריכת הביקורת, הוזנו הנתונים החדשים "וביום 1/11/92 הוצאה לנתבעת שומה חדשה ומתוקנת". המצהיר מעיד, כי מעולם לא הוגשה השגה על החיובים האמורים, ובמיוחד שמנהל הנתבעת היה ש ותף לביקורת וקביעת השטח לחיוב. 8. התביעה המקורית וכן התביעה המתוקנת, התייחסו אכן לשטחים גדולים יותר, בהתייחס לתקופה שבמחלוקת, אולם לאור ההסכם הדיוני, הועמדו החיובים, בשטח זהה, גם ביחס לתקופה שבמחלוקת. 9. מנהל אולם הגביה של התובעת, מפרט בתצהירו ומאמת את הסכומים, כפי שפורטו בחשבון שצורף להסכם הדיוני, תוך שהוא מוסיף בסעיף 7 לתצהירו "בגין התקופה שתחילתה ביום 1/8/90 ועד לסוף חודש 2/1992, לא שילמה החברה לידי העיריה ולוא שקל אחד!!". 10. המצהיר מטעם הנתבעת טוען, כי פנה בע"פ ובכתב לתובעת, אולם צירף פניה, רק מחודש אוקטובר 91, אף היא על נייר המכתבים של מטלוניקה בע"מ. מהראוי להביא מקצת מתוכנו, מאחר ועולה ממנו, שלכאורה באותה עת נטענה לכאורה הטענה המפורטת ביחס לשטח. במכתב מצויין: "ברצוננו להסב את תשומת לבכם, שפרקנו את הסככות וכרגע יש לנו סה"כ כ 750 מ"ר שאנו משתמשים, אי לכך נבקשכם לחייב את חשבון מטלוניקה 1986 בע"מ...מספר חשבון: 35119 בשטחים שיש ולא כפי שאנו מחוייבים על ידכם, לפי 1489 מ"ר" (ההדגשה שלי - י.ש.). במכתב זה אין זכר כאילו טרם לכן נערכה פניה לעיריה - התובעת, ואף היפוכם של דברים, לאור אשר הודגש על ידי מהמכתב. יתר על כן, לכאורה ממכתב התובעת, מה15.12.91- עולה, שהמכתב זכה למענה מאחר ומצויין במכתב התובעת: "הואיל ולא אפשרתם למדוד את כל שטח המפעל, לא יתוקן חשבונכם, למרות שקיים לדבריכם, גם שטח אטום במפעל". אמנם מנהל הנתבעת, מכחיש נכונות האמור, ואכן מר צברי ז"ל הלך לעולמו, ועל כן אין מי שיסתור טענת מנהל הנתבעת. אולם מאידך, אם אכן סרבה התובעת לשלוח מודד, כל עוד ולא ישולם החוב, מדוע לא צויין מאומה במכתב התובעת טיעון זה, אלא טיעון לגופה של מדידה. 11. כאמור, המצהירים לא נחקרו על תצהיריהם, ובהתחשב בחומר שבפני, ניתן לקבוע מהפן העובדתי, ולצורכי הדיון המשפטי, את העובדות כדלקמן: א. התובעת הוציאה הודעות חיוב לתקופה שבמחלוקת, הכוללות שטחים מעבר לחיוב הנוכחי. ב. הנתבעת לא שילמה את אשר נדרשה לשלם ואף לא שילמה על חשבון אשר טענה לו. לענין זה ולא בכדי התייחס מנהל הנתבעת בתצהירו לכריכת התשלום החלקי, בהוצאת מודד, כשלא נטען ולא הוכח, כאילו ביקשה הנתבעת לשלם תשלום זה או אחר, ולא ניתן לה. ג. הנתבעת לא מצאה לנכון להגיש השגה כדין על החיובים השונים. ד. לכאורה, רק ב10/1991- נערכה פניה בכתב, ביחס לגודל השטח, וכשרק ב10/1992- אכן התקבלו טענותיה של הנתבעת ותוקן החיוב. אם כי, באותו מועד, לא ביחס לתקופה שבמחלוקת. דיון 12 מעת שהנישום סובר, כי חוייב בשטח מעבר לנדרש, אין עליו להמתין עד שתוגש תביעה כנגדו, אלא עליו לפנות להליכי השגה וערר, בפני ה"טריבונל" שנועד לבחון טענות שכאלו, כפי שנקבע ברע"א 4471/98 לוחות הגליל בע"מ נ' מנהל הארנונה, במועצה האזורית מעלה יוסף ואח', תקדין עליון כרך 89 (3) עמ' 751: "...מלכתחילה לא היה מקום לפנות לבית המשפט כאשר נשוא ההתדיינות הוא חיוב בארנונה, שלטענת המבקשת, אין היא חייבת בה, או אין היא חייבת בה בשיעור ובסכום הנדרש. לשם כך, נקבע מסלול של השגה, ערר בפני ועדת ערר...". בהמשך, מצוין אמנם, שלא מדובר בהעדר סמכות של בית המשפט לדון בטענות שכאלו, אולם "לא יעשה כן אלא במקרים חריגים עקרוניים". כך גם בת.א. (חיפה) 1308/95 עירית חדרה נ' דסקל חב' לחומרי בנין בע"מ (בפירוק מרצון), תקדין מחוזי, 99 (2) עמ' 2711. בענייננו, היה על הנתבעת, לאחר שהודתה כי קיבלה שומות, הגם שלטענתה הינם בשטח מעבר לנדרש, לפנות להליכי השגה כדין, ולא להמתין עד הגשת התביעה. 13. בכל הקשור להוכחת החוב, קיים בפנינו חשבון אשר הוצהר מטעם התובעת, כי הוא משקף את החישובים הנכונים, בהתאם לרישומים השונים. אין אני מתעלם מהחשבונות השונים שהוגשו במסגרת התביעה המקורית והתביעה המתוקנת. אולם, החשבונות האמורים הוגשו טרם הסכמת התובעת לתיקון השומות רטרואקטיבית, כולל ביחס לתקופה שבמחלוקת. יתר על כן, הנתבעת אינה חולקת, למעשה, על נכונות החשבון, ובשלב זה גם אינה חולקת על זהות החייבת וגודל השטח. למעלה מהנצרך עלי לציין, כי אין מקום לטרוניה של הנתבעת ביחס לזהות החייבת, מאחר ורישום מטלוניקה בע"מ הופיע בהודעות השומה השונות וגם במכתב מ10/1991-, לא התבקשה התובעת לשנות את שם המחזיק, אלא את פרטי המשלם. יתר על כן, גם בתצהיר מנהלה של הנתבעת, לא הפריד המצהיר בין מטלוניקה בע"מ לבין הנתבעת, וכפי שצוטט לעיל, ציין כי הנתבעת קיבלה את השומות. בכל הקשור לתקיפת החשבון, היה על הנתבעת לנקוט כמפורט בת.א. (ת"א-יפו) 66634/95 עיריית תל-אביב נ' אבינרי, תקדין שלום 98 (1) בעמ' 270, וראה גם ברע"א 4471/98 הנ"ל. בכל הקשור לטענה כאילו יש לקזז מהחשבונות את אותם זיכויים המפורטים בחשבונות הקודמים שהוגשו, טיעון שכזה טעון הוכחה, ולא די בהפניה לחשבונות כוללים. בנוסף, יש לציין את אשר הצהיר הממונה על אולם הגביה, כי על חשבון החוב השנוי במחלוקת, לא שולם מאומה, וכשהמצהיר מטעם הנתבעת אינו יכול להצביע על תשלום שבוצע ביחס לתקופה שבמחלוקת. לכך יש להוסיף, את דברי ב"כ התובעת במסגרת ישיבת קדם המשפט וכן את האמור בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ1980- (להלן: "החוק"), שעניינו זקיפת תשלומים תחילה "כנגד תשלום החובה, שמועד החיוב שלו הוא המוקדם ביותר...". הואיל והתביעה כללה חיובים בגין תקופות קודמות לתקופה שבמחלוקת, ורק בגין טענת התיישנות תוקנה התביעה ביחס לכך, מכל מקום, זיכויים חלים ביחס לחובות מוקדמים, שלכאורה לא נסתר קיומם. ראה לענין זה גם האמור בספרו של רוסטוביץ, ארנונה עירונית, (מהדורה רביעית) בעמ' 502. 14. אף אם הנתבעת, היתה מגישה השגה, ואף אם לטענתה חוייבה ביתר, אין הדבר משחררה מתשלום מלוא החיוב. לענין זה ראה המר' (באר שבע) 11764/97 בה"פ (באר שבע) 4103197 רותם אימפרט נגב בע"מ נ' המועצה האזורית תמר ואח', תקדין מחוזי 98 (2) בעמ' 1596. כן ראה בר"ע (חיפה) 1517/98 עיריית חיפה נ' יעקבי. יוער, שבצדק, אם אכן כך היה הדבר, נדרשה הנתבעת לשלם חובה ולא להתנות זאת במדידה. 15. א. ומכאן לשאלה המרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים. כעולה מפירוט החשבון, חלקו הארי ובמיוחד לאור חלוף השנים, מורכב מחיובי ריבית והפרשי הצמדה, בהתאם לחוק. סעיף 2 לחוק קובע כי "תשלום חובה שלא שולם, תוך 30 ימים, מהמועד שנקבע לשילומו ישולם בתוספת תשלומי פיגורים", אשר בהתאם לסעיף 1 לחוק, כוללים את הריבית המיוחדת, והפרשי ההצמדה. בהתאם לאמור ברע"א 2987/91 ריינר נ' עירית ירושלים, פ"ד מו (3) 661, הרי "משנוכחנו, שלענין הריבית והפרשי ההצמדה, חלות הוראותיהן של חוק הרשויות המקומיות הנ"ל, שוב אין חוק פסיקת ריבית והצמדה יכול לחול...". דהיינו, מדובר על חוק ספציפי, המסדיר הטלת הפרשי הצמדה וריבית בגין תשלומי חובה, ובצדק טוענת הנתבעת כי אין להטיל שכאלו אלא אם קיים מקור חיוב כדין להטלתם. ב. לטענת הנתבעת, הואיל ואין חולק, כי השומה תוקנה, ולמעשה תוקנה במסגרת ההסדר הדיוני, הגם שניתן לתקן שומה רטרואקטיבית, הרי לא ניתן לחייבה בהפרשי הצמדה וריבית. הנתבעת נסמכת על אשר מצויין בספרו הנ"ל של רוסטוביץ, בעמ' 501, אשר מחד מציין "תיקון השומה יכול להתבצע גם לאחר תום שנת המס, וניתן לבצעו בגין כל התקופה בה החזיק הנישום בבנין". אולם, ביחס לשאלה, אם ניתן לחייב את הנישום בהפרשי הצמדה עונה המחבר "חוק ההצמדה, אינו מתייחס לאפשרות זו. פיסקה 1 להגדרת "הפרשי הצמדה" עוסקת בארנונה המשולמת על פי הסדר תשלומים, ופיסקה 2 דנה בארנונה, המשולמת בפיגור. לדעתנו, ניתן לחייב את הנישום בארנונה בשל תקופה למפרע ע"י תיקון השומה, אולם לא ניתן לחייבו בהצמדה וריבית. אין לחייב נישום במס אלא במקום שיש הוראה מפורשת, והוא הדין בהצמדה ובריבית". ג. השאלה הניצבת בפנינו הינה אכן, האם התשלום דנן הנדרש מהנתבעת, הינו תשלום בפיגור. אם אכן מחוייב הנישום בחיוב כספי, ולאחר מכן הרשות מצאה כי יש לחייבו בתשלום נוסף, ובעקבות תיקון השומה נדרש הנישום לשלמו, הרי רק מעת שכזו למעשה הוטל החיוב, ועל כן אין בפנינו פיגור זה או אחר. לכך, ככל הנראה, מכוונים דברי המחבר האמור. אולם, במקום ובו תיקון השומה נערך באופן שהוא מפחית מתשלום החובה שחובת תשלומו בעבר, אין בכך לאיין את הפיגור בתשלום החובה, כפי שהוטל בזמנו. השינוי אכן פועל באופן רטרואקטיבי, אולם אותו חלק שנותר כחובה ואשר לא שולם לא חדל להיות בגדר תשלומי פיגורים וכארנונה המשתלמת בפיגור. כך גם במקרה דנן. אם אכן היתה הנתבעת פועלת כדין, ובהתאם למפורט לעיל, ומשלמת את אשר הוטל עליה במועד, ולאחר מכן היה נקבע כי התשלום הינו תשלום ביתר, היתה זוכה להחזר תשלומי היתר ובהתאם לסעיף 6 לחוק. אולם, משהעדיפה הנתבעת ושלא כדין, שלא לשלם מאומה בגין התקופה השנויה במחלוקת, הרי מעת מועד התשלום שנדרש בזמנו, חלות הוראות החוק ומכוחן זכאית היתה התובעת, מכח הדין והחוק החרות, לריבית והפרשי הצמדה. ד. גם הגיונם של דברים, מחייב את המסקנה האמורה. העקרון היסודי שבחוק, תוך זיקה לאמור בו ולהוראות פקודת העיריות, כי מעת שקיים חיוב שלא שולם, ואף ללא מתן הודעה על החיוב, לפי הגורסים כך, חלות הוראות החוק. אולם, משאין חיוב, אין מקום לפיגור ותשלום ריבית והפרשי הצמדה. יתכן, ובכך שונות הוראות החוק לעומת הכללים הרגילים של פסיקת הפרשי הצמדה וריבית, אשר באים למעשה למנוע עשיית עושר ולא במשפט, ואף כהוראת סעיף 11 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א1970-. מאידך, החוק, עניינו בשמירת נכסי העיריה מחד, ומאידך, החזר ביתר באותו אופן לאזרח. נשוא החוק אינו בהכרח מניעת עשיית עושר, מאחר ואם היה שכזה, לא היה מקום להבדיל ולקבוע הוראות חוק מיוחדות לנושא ריבית והצמדה, על תשלומי חובה. המסקנה העולה, כי מעת שהחוק חל, ובענייננו החוק אכן חל, על החיוב המלא שנקבע בשעתו, הרי ימשיך לחול על חלקו של החיוב, אם אכן השומה תוקנה, לטובת הנישום. 16. נותרה טענה אחת של הנתבעת שאותה יש לקבל, המתייחסת לענין ההתיישנות. כאמור, אין מחלוקת בדבר מועד הגשת התביעה המתוקנת ועל כן יש לתקן את חיובי הקרן ובעקבות כך את חיובי הריבית והפרשי ההצמדה, באופן שיחולו מיום 15.8.90 כטענת הנתבעת. 17. בכל הקשור להוצאות, אין להתעלם מכל העוללות בתיק זה, כשמחד מוגשת תביעה על סכומי עתק הכוללים תקופות חיוב שהתיישנו. מאידך, בסופו של יום, הנתבעת נמצאה חבה בתשלום כפי שאין להתעלם ממועד הגשת התביעה. בנסיבות שכאלו, נפסקות ההוצאות בהתחשב באמור. סיכומם של דברים 18. א. התביעה כפי שתוקנה במסגרת ההסדר הדיוני, מתקבלת, בכפוף לתיקון הקרן ובעקבות כך הריבית והפרשי ההצמדה, בהתאם למפורט בסעיף 16 לעיל. ב. התובעת תערוך התיקון הנדרש נכון ליום 16.11.98. ג. לסכום האמור, יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כמפורט בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם1980-. ד. התובעת תשלם מיידית את המחצית השניה של האגרה ובהתחשב באמור בסעיף 2 להודעת ההסכם הדיוני, בענין תיקון כתב התביעה. ה. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות המחצית הראשונה של האגרה, אולם בסכום של 1,700 ש"ח בלבד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.8.97 ועד התשלום בפועל, וכן אשר תשלם התובעת בהתאם לאמור בסעיף קטן (ד) לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת התשלום. ו. בנסיבות הענין וכמפורט לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ארנונה