פסק דין בפני שתי בקשות רשות ערעור שהגישו המבקשים. בקשת רשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצל"פ בחדרה (מר עיסא סעיד), מיום 24.8.93 שניתנה בתיק הוצל"פ 3085/82, 4189/85, אשר לפיה נדחתה טענת המבקשים כי על הבנק להשיב להם גם את הכספים שנמצאים בחשבון הבנק בעל קידומת 108 (להלן:"בר"ע 1316/93) ושבמסגרתה הגישו המבקשים בקשה להגשת מסמכים נוספים (להלן:"בשא 5670/00"), וכן בקשת רשות ערעור על החלטתו של כב' ראש ההוצל"פ בחדרה (מר א. קפלן), מיום 6.4.00 שניתנה בתיק הוצל"פ 12-03085-82-9 לפיה נדחתה בקשת המבקשים להשבת המצב לקדמותו על פי סעיף 18 לחוק ההוצל"פ תשכ"ז- 1967 (להלן:"החוק"), ולהשבת גביית יתר על פי סעיף 20 לחוק מחמת חוסר סמכות. העובדות הצריכות לעניין: בין הצדדים התנהלה מערכת ארוכת ימים, מרובת הליכים משפטיים שהתנהלו בפני כל ערכאות השיפוט החל מלשכת ההוצאה לפועל ועד לבית המשפט העליון. על כן, לא אתייחס להלן לתולדות הסכסוך בין הצדדים על כל פרקיו, אך ולפני שאתמקד בהחלטות ראשי ההוצל"פ מיום 24.8.93 ומיום 6.4.00, ולמען חשיבות העניין, אתייחס רק לעובדות שנראות לי רלוונטיות לצורך הדיון בהחלטות ראשי ההוצל"פ הנ"ל. 1. המבקשים הינם החייבים והמשיב הינו הזוכה בתיק ההוצאה לפועל. שני הצדדים הגיעו להסכמה לפיה יפעל מנהל המבקשת כשליח של המשיב למימוש המשכון כאשר הסכומים אותם הוא יקבל עבור מכירת כלי הרכב הממושכנים יופקדו בחשבון המבקשים אצל המשיב כתחליף למשכון החפצי. 2. לאחר שהמשיב לא גבה כל סכום בהליך מימוש המשכון, הגיש תביעה אזרחית על מלוא סכום החוב במסגרת ת.א. 944/84; בתיק זה נדחתה בקשת המבקשים למתן רשות להתגונן וניתן פסק דין נגדם, המבקשים ערערו לבית המשפט העליון ובהסכמה, בוטל פסק הדין ונדחתה התביעה. 3. המבקשים פנו לראש ההוצל"פ בבקשה להחזיר את המצב לקדמותו ע"פ סעיף 18 לחוק. לאחר שדחה ראש ההוצל"פ את בקשתם זו, הם ערערו לבית המשפט המחוזי במסגרת בר"ע 405/89 אשר נדונה בפני כב' השופט ד"ר ביין (להלן:"החלטת השופט ביין"). ביום 28.8.89 קבע כב' השופט ביין כי המבקשים זכאים להשבת הכספים שנגבו מהם, והטיל על ראש ההוצל"פ לקבוע עובדתית ממי ואילו סכומים נגבו מהמבקשים (להלן:"החלטת השופט ביין"). 4. המשיב הגיש תובענה לביטול הסכמי הפשרה בסמגרת ת.א. 1701/89, כב' השופטת וסרקרוג קיבלה את התביעה ואף הורתה על עיכוב הליכי ההוצל"פ שנקטו המבקשים כנגד המשיב על פי סעיף 18 לחוק ההוצל"פ. ביהמ"ש העליון בע"א 4012/96 קבע כי החלטת כב' השופט ביין היא הקובעת וכי לא היתה לכב' שופטת וסרקרוג הסמכות לעקוף החלטתו של כב' השופט ביין בשל עקרון מעשה בית-דין. 5. המבקשים ביקשו מראש ההוצל"פ, על-פי החלטת כב' השופט ביין, לצוות על המשיב להשיב את הכסף שנגבה בגין מימוש המשכון, וכן לקבוע את סכום הכסף המגיע על-פי החומר המצוי בתיק. ראש ההוצל"פ מר א. קפלן בהחלטתו מיום 6.4.00 דחה את בקשת המבקשים להחזרת הסכום ששולם ביתר לפי סעיף 20 לחוק בקובעו כי: " כבר נקבע בפסיקה כי סמכותו של ראש ההוצל"פ לפי סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז- 1967, להורות על החזרת סכומים ששולמו לאחר שבוטל פסק הדין, מתייחסת רק לסכומים ששולמו באמצעות מערכת ההוצאה לפועל... אין מקום להבחין בין הסמכות לפי סעיף 18 לחוק לבין הסמכות לפי סעיף 20 לאותו חוק, מדובר בסמכויות זהות עקרונית, שנובעות מאותו רציונל". וכן דחה את הבקשה להחזרת סכומים ששולמו על ידי הפקדתם בסניף המשיב כאשר נמכרו כלי הרכב המשועבדים בקובעו כי: "... אני סבור כי אין לראש ההוצל"פ סמכות להורות על השבת כספים שהופקדו עוד לפני פתיחת תיק ההוצל"פ, ויודגש שלא הופקדו בלשכת ההוצל"פ אלא אצל המשיב". החלטה זו היא נשוא בר"ע 510/00. 6. המבקשים הגישו את בר"ע 1316/93 על החלטת ראש ההוצאה לפועל מר עיסא סעיד, מיום 24/8/93. בדוני בבר"ע זו החלטתי ביום 26/1/94 להחזיר את התיק לראש ההוצאה לפועל על מנת שידון בפרק א' של בר"ע זו שעניינו זכות ההשבה של כספים שקיבל הבנק מתוכניות חסכון. על סמך פסק דינו של כב' השופט ביין ולפי הנחיותי, החליט ראש ההוצאה לפועל ביום 1/2/95 כי יש להשיב למבקשים את הכספים אשר הועברו מחסכונות הערבים לחשבון המבקשים. המשיב ערער על החלטתו זו של ראש ההוצאה לפועל בפני, במסגרת בר"ע 252/95, בהחלטתי מיום 8/12/99 קבעתי כי צדק ראש ההוצאה לפועל בקובעו כי קיימת זכות השבה בעניין החסכונות. החלטתי זו אושרה בבית המשפט העליון ברע"א 9258/99. הטיעונים שנטענו בפני בבר"ע 1316/93 אינם קשורים לטיעונים שהועלו במסגרת בר"ע 252/95, שכן מדובר בסכומים נפרדים. במסגרת בר"ע 1316/93 הגישו המבקשים בש"א 5670/00, וזאת במטרה להוכיח באמצעות המסמכים החדשים שהם מבקשים להגישם כי הכספים אשר השבתם מתבקשת בבר"ע 1316/93 ואשר נמצאים בחשבון שמספר הקידומת שלו היא 108 אכן שייכים למבקשים ועל כן המבקשים זכאים להשבתם. התיק הנ"ל הלך לאיבוד, ולאחרונה הוא שוחזר ע"י מזכירות בית המשפט, ורק לאחרונה הגישו הצדדים את סיכומי טיעוניהם. טענות הצדדים לעניין בר"ע 510/00: ב"כ המבקשים טען גם כי טעה ראש ההוצל"פ כשקבע שאין לו סמכות, וזאת בניגוד להחלטתו המפורשת של כב' השופט ביין, וכאשר הוא מתעלם ממעשה בית-דין אשר לפיו קיימת למבקשים זכות ההשבה לגבי מה שנגבה מהמבקשים לפני הגשת התביעה ואחריה, על כן, לטענתו, על המשיב להחזיר למבקשים את הכספים שהתקבלו ממכירת המשכון ושהופקדו בחשבון המבקשת לפני הגשת התביעה. עוד טען ב"כ המבקשים כי ראש ההוצל"פ התעלם בהחלטתו מקביעתו של המלומד בר אופיר בספרו לפיה מקור סמכותו של ראש ההוצל"פ בהשבה נובעת מקביעתה של הערכאה דלמטה, אשר קבעה לענייננו כי יש להורות על השבה של מה ששולם גם לפני הגשת הבקשה. כך שלטענתו, גם לאור הלכת אוריאלי נ. סמואל, מוסמך ביהמ"ש לפסוק להחזרת סכומים ששולמו ביתר שלא דרך ההוצל"פ אם הוא הוסמך לכך ע"י ביהמ"ש. ב"כ המבקשים המשיך וטען כי כשם שבסמכותו של ראש ההוצל"פ לדון במסגרת טענת "פרעתי" על-פי סעיף 19 בפרעון שבוצע טרם הגשת הבקשה לביצוע בהוצל"פ, כך ובדרך ההיקש, בסמכותו לדון בהשבה ע"פ סעיף 18 של כספים שהופקדו אצל המשיב בגין המשכון טרם הגשת הבקשה לביצוע. ב"כ המבקשים הוסיף וטען כי טעה ראש ההוצל"פ בדחותו את בקשתם של המבקשים לפי סעיף 20 לחוק, שכן בכך הוא פעל בניגוד למעשה בית-דין של ביהמ"ש בבר"ע 252/95 ובניגוד לפסיקתו של ביהמ"ש העליון ברע"א 9258/99 אשר דנו ספיציפית בהשבת כספי תוכניות החסכון אל המבקשים; ותוך התעלמות מכך שהתוכניות שנשברו היו מעוקלות בתיק ההוצל"פ, ומשכך הם נשברו במסגרת תיק ההוצל"פ לכיסוי החוב ןלפיכך הוא בעל סמכות להשיבם. מנגד, טען ב"כ המשיב כי צדק ראש ההוצל"פ בקבעו כי אין לראש ההוצל"פ סמכות להורות על השבת כספים שנגבו מחוץ לתיק ההוצל"פ ועוד בטרם נפתח תיק ההוצל"פ, וזאת לאור הלכת ביהמ"ש העליון בע"א 4199/97 אוריאלי נ. סמואל (טרם פורסם). עוד טען ב"כ המשיב כי מאחר וסעיף 20 לחוק יוצר הסדר המקביל להסדר שיוצרת הוראת סעיף 18 לחוק, יש להחיל את ההלכה הנוהגת לגבי סעיף 18, בדרך ההיקש גם על הוראות סעיף 20 לחוק; מכאן שלאור הלכת אוריאלי נ. סמואל, משהתברר כי מדובר בטענה לגבי כספים שנגבו שלא במסגרת הליכי ההוצל"פ ובטרם פתיחת תיק ההוצל"פ, צדק ראש ההוצל"פ בדחותו את הבקשה בשל חוסר סמכות. ב"כ המשיב המשיך וטען כי צדק ראש ההוצל"פ כאשר דחה את טענת המבקשים לפיה סמכותו לדון בבקשה נובעת מפסק דינו של כב' השופט ביין, שכן מפסק דינו של כב' השופט ביין לא ניתן ללמוד, לטענתו, כי הוא התכוון להקנות לראש ההוצל"פ סמכות שלא היתה קנויה לו. ב"כ המשיב טען גם כי סמכותו של ראש ההוצל"פ, אינה יכולה להילמד על דרך ההיקש מסעיף 19 לחוק על סעיף 18 לחוק, שכן מדובר בשתי סמכויות שונות. טענות הצדדים לעניין בשא 5670/00: ב"כ המבקשים טען כי המשיב הפתיע אותם, כאשר שינה חזית בדיון בפני ראש ההוצל"פ והעיד עדים שהכסף הנדון בכלל לא הועבר ולא היה בחשבון החברה וזאת בניגוד להודאת בעל דין שלו עצמו, ובכך הטעו את ראש ההוצל"פ. משכך, לטענתו של ב"כ המבקשים, אין מנוס מהתרת הגשת המסמכים הנוספים לשם הצגת תשובת המבקשים לטענה מפתיעה זו. ב"כ המבקשים טען גם כי אין כל טעם להתנגדותו של המשיב להגשת תצהיר מנהל המשיב דאז (מר חנניה כספי) אשר ניהל בפועל את חשבונות המבקשים, בו הוא מוסר כי חשבון הבנק אשר מספר הקידומת שלו הוא 108 הוא חשבון פקדונות של הלקוח. עוד טען ב"כ המבקשים כי ההתנגדות של המשיב להגשת טפסי ומסמכי הבנק נוגדת כל הגיון בריא ומראה על פניה שהכספים הם של המבקשים ולא כפי שטוען המשיב. מכאן טען ב"כ המבקשים כי אין ואף לא טענה אמיתית אחת מדוע יש למשיב איזה שהוא טעם להתנגד להגשתם בפני ביהמ"ש אילמלא החשש כי הם יאירו את עיני ביהמ"ש ויביאו אותו לראיית ההטעיה שהוטעה ראש ההוצל"פ ולהחלטה המוטעית שנתן. מנגד, טען ב"כ המשיב כי אין בבקשת המבקשים בבש"א 5670/00 כל עילה להצדקת הגשת המסמכים בשלב זה, שנים רבות לאחר הגשת בר"ע 1316/93. ב"כ המשיב טען כי הראיות אותם מעוניינים המבקשים להגיש בשלב זה היו בידיעתם טרם נתן ראש ההוצל"פ את החלטתו, והיה באפשרותם לגלותם בשקידה סבירה, וכן כי לא היתה כל מניעה שהמבקשים ימציאו את הראיות בהליך הקודם בפני ראש ההוצל"פ, מה גם שמדובר במסמכים שחובת המבקשים הייתה להגישם במסגרת ההליך העיקרי או לפחות עם הגשת בקשת רשות הערעור, ומשבחרו המבקשים לא לעשות כן, החמיצו את השעה, ואין לתת להם אפשרות לנצל לרעה את הזכות המוקנית להם בשלב הגשת בקשת הרשות לערעור, על מנת להגיש ראיות לבית המשפט שלערעור. עוד טען ב"כ המשיב כי העובדה שמדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ, אין בה כדי ליתן זכות אוטומטית למבקשים להמציא מסמכים כאוות נפשם בכל שלב משלבי הדיון; שכן פירוש זכות זו כזכות אוטומטית חוטאת לתכלית החקיקתית ולהלכה על פיה יש לעשות סוף לבירור שיפוטי והופכת את ביהמ"ש שלערעור לערכאת הבירור הראשוני. דיון החלטתי לתת רשות ערעור כמבוקש הן בבר"ע 510/00 והן בבר"ע 1316/93, ולדון בבקשות כבערעור לגופו. א. בר"ע 510/00 מעוררת בעיקר שתי שאלות משפטיות שהינן: 1. משבוטל פסק הדין, האם לראש ההוצל"פ נתונה הסמכות לפי סעיף 18 לחוק ההוצל"פ, להורות על השבת כספים אשר נגבו מהחייבים על חשבון החוב לפי פסק דין, שלאחר התשלום בוטל או שונה גם אם הכספים שולמו שלא במסגרת ההוצאה לפועל? 2. האם לראש ההוצל"פ מוקנית הסמכות לפי סעיף 20 לחוק להורות על השבת סכום שנגבה ביתר, כאשר הסכום לא נגבה במסגרת הליכי ההוצל"פ? לעניין השאלה הראשונה, קבע ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 6.4.00 כי: "כבר נקבע בע"א 4199/97 אוריאלי נ. סמואל, כי סמכותו של ראש ההוצל"פ לפי סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל- התשכ"ז - 1967, מוגבלת רק לכספים ששולמו במסגרת הליכי ההוצל"פ, ולא מחוץ להוצאה לפועל, ודאי שלא כספים ששולמו לפני פתיחת תיק הוצאה לפועל." אין חולק כי הכספים שהתקבלו ממכירת כלי הרכב הממושכנים, הופקדו בחשבון המבקשת, על חשבון החוב, לפני הגשת התביעה. סוגיית השבת כספים ששולמו לפני פתיחת תיק ההוצל"פ, היתה במחלוקת פוסקים עד שהוכרעה בע"א 4199/97 כאשר התקבלה ברב דעות דעתו של כב' השופט מצא, ונקבע שיש להחיל את סעיף 18 לחוק רק על אותם מקרים שהסכומים שנגבו מאת החייב נגבו במסגרת הליכי ההוצל"פ. ודוק: " דעתי, כאז כן עתה, הינה, כי בקשת חייב, לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, יכולה להיות מוגשת רק כהליך משני, במסגרת בקשתו העיקרית של הזוכה לביצוע פסק הדין; וכי סמכות ראש ההוצאה לפועל להורות על השבה, על-פי בקשה כזאת, מוגבלת לכספים שניגבו מאת החייב במסגרת הליך הביצוע העיקרי בהוצאה לפועל". המלומד בר אופיר בספרו "הוצאה לפועל, הליכים והלכות" מהדורה רביעית עדכון מספר 6 בעמוד 134, סיכם הלכה זו בקובעו כי: "סמכות ראש ההוצאה לפועל להורות על השבה מוגבלת, אם כן, לכספים שניגבו מהחייב במסגרת הליך הביצוע העיקרי בהוצאה לפועל. לדברים אלה יש עיגון ברור בלשונו של סעיף 18 (א) והם מבוססים על התפיסה שלראש ההוצאה לפועל אין סמכות להכריע בסכסוכים, למעט במקרים שבהם חוק ההוצאה לפועל מקנה לו במפורש סמכות לכך". גם נסיונם של המבקשים להחיל מדרך ההיקש ההלכה הפסוקה לגבי סעיף 19 לחוק בעת טענת "פרעתי" במימוש המשכון לפיה מוסמך ראש ההוצל"פ לדון בטענת פרעתי בפרעון שבוצע טרם הגשת הבקשה לביצוע , לגבי סעיף 18 לחוק על בקשת חייב להשבה בעת פקיעת המשכון; איננה מקובלת עליי. הרי מדובר בשתי סמכויות שונות במהותן, שלגבי כל אחת מהן נקבעה הלכה שונה, כך שאין ללמוד על דרך ההיקש מה שביהמ"ש העליון כבר הכריע בו ברב דעות והפך אותו בכך להלכה מחייבת. מכאן, ומאחר וההלכה שנקבעה בע"א 4199/97 מתייחסת ספיציפית לסעיף 18 לחוק וקובעת מפורשות כי סמכותו של ראש ההוצל"פ מוגבלת רק לסכומים שניגבו במסגרת הליך הביצוע העיקרי בהוצאה לפועל, אין עוד מקום להיזקק לדרך ההיקש המוצעת על ידי המבקשים. יתירה מזו, גם לאחר שעיינתי בהחלטתו של כב' השופט ביין, לא ראיתי שהחלטה זו מקנה לראש ההוצל"פ סמכות להשבת הסכומים שנגבו מהמבקשים מחוץ להליכי ההוצל"פ כפי שטוענים המבקשים. לא נעלמה מעיניי לעניין זה קביעתו של המלומד בר אופיר בספרו בעמוד 134 לפיה: "...הערכאה שביטלה את פסק הדין אמורה להחליט במפורש כי החייב זכאי לפתוח תיק הוצאה לפועל להשבת הסכום ששולם, גם אם התשלום בוצע בלא שנפתח תיק הוצאה לפועל. ולפי החלטה זו, מקור הסמכות של ראש ההוצל"פ להורות על השבת הסכומים, איננו נובע ישירות מסעיף 18 אלא מקביעתה של הערכאה אשר בטלה את פסק הדין". (ההדגשה שלי ס.ג.) ואינני חולק על כך שכאשר ביהמ"ש אשר קבע את זכות ההשבה הסמיך מפורשות את ראש ההוצל"פ לדון גם בעניין הכספים ששולמו מחוץ להוצל"פ, מוסמך ראש ההוצל"פ לעשות כך, וזאת חרף ההלכה בעניין. אכן, החלטתו של כב' השופט ביין היא זו שקבעה את זכותם העקרונית של המבקשים להשבת הסכומים אשר נגבו מהם; אולם, לא מצאתי בהחלטה זו שום הוראה מפורשת המופנית לראש ההוצל"פ ואשר מסמיכה אותו לדון גם בכספים שנגבו מחוץ להוצל"פ. ובהעדר הוראה כזאת, מוגבלת סמכותו של ראש ההוצל"פ בדונו בהשבה לפי סעיף 18 לחוק רק לכספים ששולמו במסגרת ההוצל"פ וזאת לפי ההלכה בע"א 4199/97 כפי שהובאה לעיל. מכאן שצדק, לעניות דעתי, ראש ההוצל"פ כאשר קבע בהחלטתו מיום 6.4.00 כי: "חזקה על כל החלטה שניתנה על ידי ביהמ"ש המחוזי, שמורה לראש ההוצאה לפועל לחשב סכומים שמגיעים לפי סעיף 18 לחוק ההוצאה- לפועל התשכ"ז - 1967, שהיא מתייחסת לסכומים שמגיעים למבקשים, ואשר שולמו דרך מערכת ההוצאה לפועל, כאמור בע"א 4199/97 הנ"ל, ולא מתייחסת להפסד של מענק שהיה מגיע למבקשים אלמלא נשברה תוכנית החסכון". לעניין השאלה השניה, קבע ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 6.4.00 כי: "אין מקום להבחין בין הסמכות לפי סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967 לבין הסמכות לפי סעיף 20 לאותו חוק, מדובר בסמכויות זהות עקרונית, שנובעות מאותו רציונל. מכאן, שסמכותי להורות על החזרת כספים שנגבו היא סמכות שמצומצמת רק לסכומים שנגבו באמצעות מערכת ההוצאה לפועל." שאלה זו נדונה בפני לא מזמן בבר"ע 981/99 אבו רוקן ואח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, ושם לאחר שסקרתי את עמדת הפסיקה בנדון קבעתי כי: "לפיכך, ולאור הלכה זו (הכוונה לע"א 4199/97 - ההוספה שלי ס.ג.) צמצם בית המשפט העליון את סמכות ראש ההוצל"פ בענין סעיף 18 (ובהיקש לסעיף 20 לחוק), רק לבקשות שמוגשות בהליך משני ולסכומים שניגבו במסגרת הליך הביצוע העיקרי בהוצאה לפועל". (ההוספה שלי ס.ג.) שכן, קביעתו של השופט א. מצא בע"א 4199/97 בעניין סעיף 18 איננה מבוססת רק על לשון הסעיף אלא ובעיקר על תכלית החוק: "אך, כאמור עמדתי ביחס לפרשנותו של סעיף 18(א) אינה נסמכת רק על לשונו הברורה של החוק ואף לא בעיקר על הלשון, אלא בראש ובראשונה על תפיסתו העקרונית של חוק ההוצאה לפועל ביחס להיקף סמכותו המהותית של ראש ההוצאה לפועל. תפיסה זו גורסת, כי סמכותו של ראש ההוצאה לפועל להכריע בסכסוכים ובכלל זה הסמכות להטיל חיובים חדשים או לבטל חיובים קיימים, מוגבלת למקרים בהם הוקנתה לו סמכות לכך במפורש". מכאן, ולאור הנימוק המבוסס על תכלית החוק, ולאור מהות תפקידו של ראש ההוצל"פ כתפקיד מינימלי למעט אותם מקרים אשר בהם ניתנה לראש ההוצל"פ במפורש בחוק סמכות שיפוטית, ניתן להסיק שההלכה שנקבעה בע"א 4199/97 לעניין סעיף 18 לחוק יפה גם לגבי סעיף 20 לחוק. לפיכך, הנני רואה כי צדק ראש ההוצל"פ בהחלטתו זו לפיה קבע בדרך ההיקש מסעיף 18 כי אין הוא מוסמך לפי סעיף 20 לחוק להורות על החזרת כספים שנגבו מהמבקשים מחוץ להוצל"פ. כמו כן, הנני רואה כי צדק ראש ההוצל"פ עת דחה את טענת המבקשים לפיה פסק דינו של כב' השופט ביין העניק לו סמכות להורות על השבת הכספים שנגבו, לטענתם ביתר, גם כאשר סכומים אלו שולמו מחוץ להוצל"פ; וזאת מהנימוקים שהבאתי לעיל בדוני בסמכותו של ראש ההוצל"פ לפי סעיף 18 להורות על השבת הכספים ששילמו המבקשים מחוץ להוצל"פ. הרי כי כן, נחה דעתי כי יש לדחות את הערעור נשוא בר"ע 510/00 ולהשאיר את החלטתו של ראש ההוצל"פ מתאריך 6.4.00 על כנה. ב. ב"כ המבקשים במסגרת בר"ע 1316/93, הגיש בש"א 5670/00 שעניינה בקשה להגשת מסמכים נוספים, וזאת במטרה להוכיח כי טעה ראש ההוצל"פ מר עיסא סעיד כאשר קבע בהחלטתו מיום 24.8.93 כי: "מדבריו של מר סולומון למדתי כי ההעברה לחשבון עם קוד 738 היתה העברה טכנית ופעולה פנימית של הבנק, וכל זאת משיקולי מס הכנסה כדבריו של מר סולומון בעמ' 12 לפרוטוקול מיום 22/3/93. ... ברור לי ואין לי בכך ספק כי אין פעולות הזיכוי בסכומים הנ"ל אלא משום פעולה טכנית של הבנק לשם מניעת ניפוח פיקטיבי ובלתי מציאותי של נכסי הבנק, וכן מניעת תשלום מס על רבית הנרשמת אך אינה מתקבלת". תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, קובעת את הכלל, שאין בעלי הדין בערעור זכאים להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט שלערעור. אך התקנה הנ"ל קובעת גם חריג לכלל זה, ועל פיו בית המשפט שלערעור מוסמך להתיר הבאת ראיות נוספות אם הוא סבור שיש צורך בכך "כדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת". סוגיית הבאת ראיות נוספות בערעור נדונה בהרחבה בספרו של י. זוסמן "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית 1995, בעמ'847: " בדרך כלל, אין ביהמ"ש לערעורים גובה עדויות ואינו דן בראיות אשר לא היו לפני הדרגה הראשונה, אולם בהתאם לתקנה 457 מוסמך הוא להרשות לבעל דין, על פי בקשתו, להגיש ראיות נוספות בערעור; כן מוסמך ביהמ"ש לערעורים להורות לבית המשפט הראשון לגבות ראיות נוספות, ולהעביר את הפרוטוקול לבית המשפט לערעורים (תקנה 458). ...תקנה 457(א) מסמיכה את ביהמ"ש להרשות הבאת ראיה נוספת, אם סבור הוא שיש צורך בכך "כדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת". עם זאת, השימוש בסמכות זו נעשה, במשורה, במיוחד כאשר נתגלה מסמך שלא היה בידי בעל הדין עת התנהל המשפט לפני הדרגה הראשונה ובעל הדין אף לא ידע על קיומו. והוא הדין בראיה אחרת להוכחת עובדה, שהמבקש לא ידע עליה, ומשום כך לא הסתמך על העובדה לפני הדרגה הראשונה. הכלל המונע מבעל דין להגיש ראיות נוספות בערעור איננו בלתי מוגבל, שהרי לכלל זה ישנם מספר חריגים. ראשית "אם בית המשפט שבערכאה הקודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן", ובמקרה זה רשאי בית המשפט שלערעור לקבל את הראיה במקום להחזיר את הדיון לערכאה בעלת הסמכות המקורית, דבר שאיננו מתקיים בענייננו, שכן לא מדובר בראיה שבימ"ש קמא סירב לקבל; ושנית "אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת". יפים לעניין זה דבריו של מ. קשת בספרו " הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה" כרך א, עמ' נד28-: " אך גם במקרה אחרון זה, כאשר מוגשת בקשה להרשות למבקש להגיש ראיות נוספות יבחן בית המשפט את הנסיבות, שכן כאשר יכול היה בעל הדין להגיש הראיות בערכאה הנמוכה ולא עשה כן, הרי גם כאשר בית המשפט שלערעור סבור, שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מסיבה אחרת דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, עדיין עליו לבחון את הסיבות שבגינן לא הובאה הראיה במקום ובשעה הנכונים, היינו לפני הערכאה הראשונה, וכן מה השלכה תהא לכך על היריב מבחינת יכולתו להסביר או לסתור את הראיה הנוספת. יש להחמיר עם בעל הדין שאינו מביא בנדון ראיה משכנעת על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בדרגה הראשונה, וקל וחומר עם בעל דין, שאינו מביא כל הסבר וצידוק למחדל כזה". (ההדגשה שלי ס.ג.) ובכגון דא נאמר בספרו של ד"ר י. זוסמן בעמ' 849 : “אולם ביהמ"ש יחמיר עם בעל הדין, וידרוש ממנו הוכחה משכנעת, על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בדרגה הראשונה. ביהמ"ש יבדוק, אם לא ניתן היה לגלות את הראיה בשקידה ראויה ואם לא נהג המבקש בחוסר תום לב". (ההדגשה שלי ס.ג.) את תמציתה של הלכה זו ביטא היטב כבוד השופט ג' בך בע"א 4272/91 יוסף ברבי נ. פרדי ברבי, פ"ד מח(4) 691: "אמנם מוסמך בית המשפט לערעורים להרשות הגשת ראיות אם יש בכך צורך "כדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת" (תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-), אולם הכלל הוא שאין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור, אם היתה קיימת אפשרות להגישן לפני בית המשפט בערכאה הקודמת (ע"א 488/83 צנעני נ. אגמון, פ"ד לח(4) 141, 147 והאסמכתאות שם), ובעל הדין איננו נותן טעם משכנע על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה... המבקש נדרש להוכיח כי אי-הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו, ועליו לשכנע את בית המשפט ולהרחיק מלבו כל חשד בדבר תום הלב בהגשת הבקשה (ע"א 226/85 שאשא חברה לניירות ערך והשקעות בע"מ נגד בנק אדנים למשכנתאות והלוואות בע"מ, פ"ד מב(1) 14, 18 וכן ראה ד"ר י.זוסמן "סדרי הדין האזרחי" (מהד' ששית, בעריכת ש' לוין, 1990) 799-805)". אשר על כן, ועל מנת להחליט אם להיעתר לבקשה להבאת ראיות נוספות ואם לאו, יש לבדוק מדוע לא הגישו המבקשים את המסמכים אותם הם מבקשים להגיש עכשיו, בדיון שהתנהל בפני ראש ההוצל"פ, שכן רק אם הצליחו המבקשים להוכיח ולשכנע אותי כי אי הבאת הראיות המבוקשות בפני ראש ההוצל"פ נבעה מסיבות שאינן תלויות במבקשים, ניתן אז להתיר את הגשתן בשלב הערעור. בהחלטתו נשוא ערעור זה, אשר ניתנה ביום 24.8.93, סמך ראש ההוצל"פ את ידו על עדויותיהם של מר איפרגן ומר סולומון במיוחד, וקבע כי ההעברה עליה מדובר אינה יותר מהעברה טכנית שכן מר סולומון בעדותו, ולאחר שתיקן את מה שהוא מסר בתחילת חקירתו (אמירות אשר עליהן התבססו המבקשים), מסר כי הקידומת השניה 108 אף על פי שהיא נושאת את מס' הלקוח אין זה חשבון הלקוח אלא חשבון פנימי של הבנק, כאשר הוא נושא את מס' חשבון הלקוח על מנת שיהיה ניתן לזהות הסכום המופיע בו עם הלקוח הזה... ומכאן הוא מסר (לשאלת ראש ההוצל"פ) כי הסכומים שבחשבונות עם הקידומת האחרת לא יכולים לעולם להיות שייכים לחייב וכי בטעות לא הועברו לחשבונות. המבקשים טענו כי עדותם זו של המנהלים היתה מבחינת שינוי חזית שלא ציפו לה ולכן לא יכלו להתעמת איתה, אך אין לדעתי מספיק בטענה זו לצורך הצדקת מתן רשות להגשת ראיות נוספות, שכן למבקשים היתה הזדמנות לנסות ולסתור את ראיות המשיב או לפקפק במהימנות עדיו בפני ראש ההוצל"פ, אך הם לא עשו זאת בפני ראש ההוצל"פ ולא ביקשו דחיית מועד עד על מנת שיתאפשר להם להגיש ראיות נוספות בפני הערכאה דלמטה לצורך הפרכת גירסתו של המשיב לעניין זה. כל זאת כאשר היה באפשרותם להשיג את הראיות האלה גם בזמנו, כאשר אין ספק בכך כי המבקשים היו מודעים לחשיבותה של עדותו זו של מר סולומון לצורך ביסוס גירסתו של המשיב בעניין זה; על מנת להוכיח את טענתם לפיה עדותו של סולומון הינה שקרית. המסמכים אותם מעוניינים המבקשים להגיש היו בידיעתם ובהישג ידם של המבקשים, אך הם לא מצאו לנכון להציגם בפני ראש ההוצל"פ. המבקשים טוענים שטענת המשיב היתה בגדר שינוי חזית וטענה מפתיעה, אך גם אם נכון הדבר, הרי שתפקידם של המבקשים היה לנסות ולהפריך טענה זו ע"י הבאת המסמכים שהיא מעוניינת להביאם עכשיו וזאת בדיון בפני ראש ההוצל"פ. כאשר בחרו המבקשים לא לעשות זאת, וייתכן שזה היה מחדל מצידם, לא ניתן לבוא היום בערכאת הערעור ולבקש את הגשת הראיות הנ"ל, וזאת מכיוון שהמבקשים הן בבקשתם להבאת ראיות נוספות והן בסיכומיהם לא הצביעו על כל טעם סביר למחדלם זה ולא הצליחו לשכנע אותי מה היתה הסיבה שבגינה הם לא הגישו את הראיות האלו בפני ראש ההוצל"פ, אלא הסתפקו בהטלת דופי בהתנגדותו של המשיב לבקשתם זו. לאור האמור לעיל רואים אנו כי המבקשים לא התגברו על המחסום שעומד בפני הגשת ראיות בשלב זה של הדיון, בכך שהם לא נתנו שום טעם סביר מדוע הם לא הגישו את הראיות בפני הערכאה קמא, וזאת כאשר הנטל הוא עליהם לשכנע את ביהמ"ש בצדק שבבקשתם ולא על המשיב להצדיק את הטעמים בהתנגדותו לבקשה. שהרי המבקשים לא טענו כי נבצר ממר חנני כספי, שתצהירו הינו המסמך העיקרי אותו הם מבקשים להגיש בפני, להעיד בפני הערכאה קמא, מה גם שאין ספק כי הם ידעו שמר כספי מילא תפקיד מנהל בתקופה הרולונטית וכי הוא מסוגל להפריך את טענתו השקרית, לטענתם, של מר סולומון; כמו כן, לא טענו בפני המבקשים כי הם לא יכלו להגיש את מסמכי הבנק, שגם אותם הם מבקשים להגיש עכשיו, בפני ראש ההוצל"פ, ולא הביאו שום נימוק משביע רצון לכך. לאור זאת אנו רואים שהראיות אותם מבקשים המבקשים להגיש בפני, היו בידיעתם ובהישג ידם בשלב הדיון בפני ראש ההוצל"פ, או לכל הפחות יכולים היו לגלותם אם היו מפעילים מאמץ מינימלי, אך הם לא עשו זאת בזמנו, והם מבקשים להגישם במסגרת הערעור וזאת מבלי לתת נימוק מניח את הדעת מדוע לא עשו זאת בזמנו. מטעם זה נחה דעתי כי יש לדחות את בקשת המבקשים להבאת ראיות נוספות בערעור. לאחר שדחיתי, כאמור, את בקשתם הנ"ל של המבקשים, ולאחר שקראתי את החלטתו של ראש ההוצל"פ נשוא בר"ע 1316/93 ואת בקשת רשות הערעור, לא מצאתי ממש בטענותיהם של המבקשים , ומכאן נחה דעתי שאין שום סיבה אשר מצדיקה את התערבותי בהחלטתו של ראש ההוצל"פ מיום 24.8.93 אחרי ששמע עדים, ערך בירור עובדתי מעמיק ולאחר שדן בעניין בצורה עניינית. יתירה מזו אין אני מקבל את נסיונו של ב"כ המבקשים להיאחז בקטע אחד שנראה לו בעדותו של מר סולומון על מנת לחזק את גירסתו, ולהתעלם מהמשך עדותו בה הוא תיקן את מה שמסר בהתחלה (הקטע עליו נסמכו המבקשים) והסביר את עצמו בצורה מפורשת שאינה משתמעת לשני פנים כפי שראינו לעיל. אשר על כן, נחה דעתי כי יש לדחות כאמור את בש"א 5670/00, וכן לדחות את הערעור נשוא בר"ע 1316/00 ולהשאיר את החלטתו של ראש ההוצל"פ מיום 24.8.93 על כנה. סוף דבר, ולאור המקובץ דלעיל החלטתי לדחות הן את הערעור נשוא בר"ע 1316/00, הן את הערעור נשוא בר"ע 510/00 והן את בש"א 5670/00. אני מחייב את המבקשים לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ש"ח + מע"מ. הוצאה לפועל