החלטה 1. השאלה העומדת להכרעתי היא, אם יש לתאגיד חסיון על חשבונותיו בבנק ועל המידע שמסר לבנק, בו הוא לקוח, כאשר מתנהלת נגד התאגיד תובענה כספית, והמבקש את המידע מהבנק הוא הנתבע. עילתה של התביעה שלפני היא חוזה ביטוח, על פיו תובע הצד קיסרית יצור רהיטים בע"מ (להלן - "קיסרית"), שהיא התאגיד, תגמולי ביטוח עקב שריפה, שלטענת קיסרית פרצה בנגריה שלה וגרמה לה לנזקים, שבגינם היא תובעת פיצוי מהנתבעת על פי הסכם הביטוח (הפוליסה). בקו הגנתה של אררט חב' לביטוח בע"מ (להלן - "אררט"), עומדת טענה, לפיה קיסרית, באמצעות מנהלה ובעל רוב מניותיה, הבעירה את האש בעצמה כדי לקבל את תגמולי הביטוח. חשוב לכן, לאררט להראות, כראיה נסיבתית, כי מצבה הכלכלי והפיננסי של קיסרית היה בכי רע, ולכן היה לה מניע לגרום לשריפת העסק, כדי שחברת הביטוח תפצה אותה על עסקה, שאלמלא השריפה היה צפוי להתחסל בשל הקשיים הכלכליים שפקדו את קיסרית. 2. אררט מבקשת להביא לעדות את פקידי הבנק, שבו ניהלה קיסרית את חשבונותיה, כדי שימסרו מידע על החשבונות של קיסרית, על האשראי שקיבלה או שסורב לה וכיוצא באלה פרטים הידועים לבנקאי ושיש בהם כדי ללמדנו על מצבה הפיננסי של קיסרית. קיסרית מתנגדת להעדתם של פקידי הבנק בטענה כי על המידע, אותו מבקשת אררט להביא באמצעותם, חל חסיון יחסי בנק-לקוח. אררט טוענת, כי חסיון בנק לקוח איננו חל , כאשר הלקוח הוא תאגיד. 3. אקדים ואומר, כי ההלכה הפסוקה היא, שרשימת החסיונות שבפקודת הראיות [נוסח חדש] אינה רשימה סגורה, ושניתן לאמץ חסיונות משיטות משפט אחרות או ליצור אותם על פי קריטריונים המצדיקים את ההכרה בהם. כתב על כך הנשיא ברק: 10. בהפעלת שיקול-דעתנו, לעניין ההכרה בחיסיון הילכתי חדש, עלינו לאזן בין האינטרסים המתנגשים. מחד גיסא, עומד אינטרס הפרט והכלל בחשיפת האמת. מאידך גיסא, עומד אינטרס הפרט והכלל בהגנה על פרטיות, חופש ביטוי, יחסי אמון ושיקולים אחרים הקשורים בטובת הציבור (ראה: רע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' ג'רבי ואח' [14] ; בג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל [15] ). בגדרי איזון זה יש לקחת בחשבון, בין השאר, את חשיבותם היחסית של השיקולים הנוגדים, את חיוניותו של המסמך לגילוי האמת ואת קיומן של ראיות חלופיות לראיה המבוקשת. כן יש להתחשב במידת ההשפעה של הגילוי על האינטרסים הציבוריים, שהחיסיון ביקש להגן עליהם. כל אלה ישפיעו לא רק על עצם ההכרה בקיומו של חיסיון, אלא גם על היקפו" (ע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט (2) 516). בתי המשפט הכירו בחסיון בנק-לקוח על אף שאין הוא קבוע בחיקוק (וראה, בין היתר, ברע"א 1917/92, סקולר ואח' נ' ג'רבי ואח', פ"ד מז(5) 764, ובע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369). אררט טוענת, כי החסיון חל על פי חוק הגנת הפרטיות התשמ"ה1985-. סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות קובע, כי לעניין סעיף 2 לחוק הנ"ל, הוא אינו חל על תאגיד. מכאן מבקשת אררט ללמוד, כי אין החסיון חל כאשר הלקוח הוא תאגיד. 4. אינני מסכימה לדעתם של באי כוח אררט. לדעתי החסיון על יחסי בנק-לקוח אין מקורו אך ורק בחוק הגנת הפרטיות אלא מקורו במשפט האנגלי. כתב על כך פרופ' אוליאל בספרו "דיני בנקאות" חלק כללי בעמ' 109: "מענין לציין כי המונח "אדם" הוגדר בס' 3 של חוק הגנת הפרטיות, לענין סעיף 2, כמונח שאינו כולל תאגיד. מכאן מתבקשת המסקנה הראשונה כי חוק הגנת הפרטיות אינו מעניק הגנה לכל לקוח שהוא בנק, אלא ללקוח שהוא יחיד. המסקנה השניה הנובעת מן האמור, היא כי לגבי לקוח שהוא תאגיד נשארים בתוקף כללי הפסיקה האנגלית שהתקבלו אצלנו עוד לפני כניסתו לתוקף של חוק הפרטיות". חוק הגנת הפרטיות לא יצר "יש מאין", אלא הרחיב את תחולתו של החסיון, ששיטת המשפט שלנו אימצה מהמשפט האנגלי (וראה ברע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 775 וכן בע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות בע"מ נ' צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573, 590). זאת ועוד: בסעיף 7 של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבעה הזכות לפרטיות כזכות חוקתית. חוק יסוד זה חל, לדעתי, גם על תאגיד, בעיקר כאשר מדובר על תחומים ואינטרסים כלכליים (וראה בג"צ 726/874/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר ואח', פ"ד מ"ח (5) 441, 471 מול ז', 472 מול א', שם נקבע כי חוק יסוד: חופש העיסוק, חל גם על תאגיד). מסקנתי היא, אם כן, כי החסיון של בנק-לקוח חל גם כאשר הלקוח הוא תאגיד. 5. החסיון הוא חלקי ויחסי, במובן זה שבית המשפט רשאי במקרים ראויים להגבילו. ביהמ"ש יורה על הסרת החסיון, כגון במקרים הבאים: "יחד עם זאת, חובת הסודיות אינה חובה ללא גבולות. היא מתוחמת מבחינת הזמן וההיקף (ע"א 15[ 5893/91] הנ"ל, בעמ' 587-586). היא אינה מוחלטת אלא יחסית. היא "נסוגה ונעלמת" (כדברי הנשיא שמגר, שם [14], בעמ' 588) במקרים הבאים: (א) מקום שהגילוי נובע מחובה שבדין; (ב) מקום שקיימת חובה כגון זו (לגלות) לציבור; (ג) מקום שהאינטרס של הבנק מחייב זאת; (ד) מקום שנעשה הגילוי מכוח הסכמתו המפורשת או מכללא של הלקוח (פסק-דין [93] TOURNIER הנ"ל, בעמ' 473-471). אלא שגם במקרים הללו חובת הסודיות אינה נעלמת "אוטומטית". הכלל הוא, שכאשר מקרה פלוני נמנה עם אחד המקרים החריגים הללו, נערך איזון בין חובת הסודיות, מחד גיסא, לבין כל אחת מן החובות האמורות, מאידך גיסא (ראה בהרחבה בע"א 15 [5893/91] הנ"ל, בעמ' 599-598) (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ' פרופ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369, 387). המקרה שלפני אינו נופל לגדר אותם החריגים, בהם יעדיף בית המשפט אינטרס אחר על פני האינטרס שעומד ללקוח מול הבנק לחסיון. זאת ועוד: אין לבטל במקרה הספציפי שלפני את החסיון, שהוא יחסי, כיוון שהוא איננו ממלא אחר שיקולים נוספים, המצדיקים את ביטולו. על שיקולים אלו, המנחים מתי ניתן יהיה לחייב עד למסור עדות, על אף החסיון הבנקאי ובשל היות החסיון חסיון יחסי, כתב השופט גולדברג: "מהאיזון האמור מתחייב כי השאלה הראשונה שעל בית המשפט להשיב עליה היא מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים (בהנחה כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה). שנית, על בית המשפט לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות, שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלוונאטיות והחיוניות של החשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות". שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית המשפט כי אין בידיו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות. ורביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי". (עא 1917/92 יעקב סקולר נ' ניצה ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 774). בעניננו, אין מקום לחייב את פקידי הבנק למסור עדות: ראשית המדובר בראיה נסיבתית בלבד, ואין היא ראיה מכרעת, שכן יתכן שמצבו הכלכלי של תאגיד הוא בכי רע, ועדיין לא ילך מנהלו או מי מטעמו לשלח אש ברכושו כדי לקבל תגמולי ביטוח. שנית, אררט יכלה לדלות מידע על מצבה הכלכלי של קיסרית בחקירתו הנגדית של מנהלה של קיסרית ובאמצעות הצגת מסמכים מספרי החשבונות של קיסרית לרבות מאזנים. שנית, אומנם עומד לקיסרית חסיון בנקאי, אולם נראה כי אי חשיפתה של קיסרית את מצבה הפיננסי בפני ביהמ"ש ובפני אררט, עלול להחשב כרצון להסתיר את מה שאררט מבקשת להראות, ולכן העדרו של מידע זה עלול לפעול לרעתה של קיסרית, ובית המשפט רשאי להניח כי טענתה של אררט, היא נכונה. 6. בהתאם למסקנתי דלעיל, אני מקבלת את ההתנגדות של קיסרית לזימון פקיד הבנק למסירת מידע על חשבונותיה של קיסרית. חשבון בנקבנקהגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות