פסק דין השופט מ' גל: יריעת המחלוקת: 1. המשיבה הגישה לביצוע שיקים, שנמשכו על-ידי חברת "רמי לוי שווק השקמה ד' בע"מ" באמצעות המערער ואדם נוסף. מכיוון שאין חברה רשומה בשם האמור, נדרש המערער לפרוע אותם, כמצוות הוראת סעיף 99(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג1983-, שחלה במועדים הרלוונטיים להליך דנן. בסעיף האמור נקבע כדלקמן: "99(ב) נושא משרה בחברה, או כל אדם הפועל בשמה, שהשתמש, או אישר את השימוש בחותם האמור להיות חותם החברה, כשאין שמה טבוע בו כאמור בסעיף 98(2), או שהוציא או חתם אחד ממסמכי החברה האמורים בסעיף 98(3) כשאין שמה מצויין בו, או אישר להוציא אותו או לחתום עליו, דינו - קנס, ואם היה המסמך שטר, שיק או המחאה, יהיה בנוסף על הקנס חב אישית כלפי אוחז המסמך בתשלום הסכום שבו, זולת אם שילמה אותו החברה כראוי". ההוראה דלעיל קשורה, לפי המפורט בה, לסעיפים 98(2) ו-(3) לפקודה, המחייבים כל חברה להקפיד ששמה "יהיה טבוע בחותם החברה ובאותיות נוחות לקריאה" (סעיף 98(2) לפקודה), וכי הוא "יצויין באותיות נוחות לקריאה... בכל שטר, היסב, שיק... היוצא מאת החברה או האמור להיות חתום בידי החברה או מטעמה" (סעיף 98(3) לפקודה, בחלקיו הרלוונטיים). ומהו השם שעל החברה להקפיד שיירשם כאמור? הכוונה היא לשם שנקבע לפי סימן ו' לפרק ב' (סעיפים 38-31) ואשר פורט בתעודת ההאגד, המונפקת לפי הוראת סעיף 20 לפקודה. מאז ומתמיד עמדה הפסיקה על-כך, שהמדובר בשם המלא והנכון הזהה לרישום, ללא שינויים או השמטות כלשהם (ע"א 44/68 מלמן נ' סלם, פ"ד כב(2) 400, 403 מול ה'-ו'; י' גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה, תשמ"ט, 429-427). הליך ההתנגדות: 2. המערער הגיש התנגדות לביצוע השטרות כלפיו ובכלל, וטען להגנתו להעדר עילה ולהעדר חבות אישית מצדו. במישור השטרי הכללי הוסיף וטען, כי עבירות השיקים הוגבלה וכי המשיבה לא הייתה רשאית להגישם לביצוע בהוצאה לפועל. 3. יחד עם המערער הגישה התנגדות גם חברה הרשומה בשם: "רמי לוי שווק השקמה בע"מ". שמה דומה ביותר לשם הנקוב בשיקים של החברה המושכת, זולת האות ד'. בקשתה נמחקה, מכיוון שדובר בחברה אחרת לגמרי, הנושאת מספר רישום ח"פ 51-108673-8, להבדיל מהמושכת, שמספרה הנו ח"פ 51-173536-7, ושמה המלא הוא: "רמי לוי שווק השקמה ד' - מוצרי קוסמטיקה בע"מ". הנה-כי-כן, שמה הנכון של המושכת אמור היה לאפשר לציבור להבחין בינה לבין החברה האחרת, הקשורה אף היא אל המערער. הבחנה זו טושטשה ברישום השיקים כמות שהם, ללא התוספת "מוצרי קוסמטיקה". בנסיבות אלו ועל יסוד הוראת סעיף 99(ב) הנ"ל לפקודת החברות, המהווה הרמת מסך סטטוטורית, נדחתה התנגדות המערער, בכל הנוגע לחבותו האישית על-פי השטרות. בהחלטה מבוארת ומנומקת היטב, מיום 26.5.99, קבע בית-משפט קמא (כב' הרשם מ' בן עטר), כי טענות המערער בנושא זה אינן מגלות הגנה לכאורה. לפיכך, לא ניתנה לו רשות להתגונן בגינן. 4. לעומת זאת נקבע בהחלטה, כי הטענות הכלליות של המערער, לפיהן המשיבה אינה זכאית לפעול לגביית השיקים בשל הגבלת עבירות, והטענה כי היא אינה הנפרעת בהם, ראויות להיבחן לגופן. לאור זאת הוענקה למערער רשות חלקית להתגונן, לגביהן בלבד. ההחלטה בנוגע לדחיית ההתנגדות על חלק מהטענות, היא "החלטה אחרת" לצורכי ערעור. המערער יכול היה אפוא לערער עליה בזכות אל בית-משפט השלום (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-; להבדיל מדחייה כוללת של התנגדות, שמשמעה פסק-דין, על-כן הערעור הנו בזכות לערכאה הגבוהה יותר, כמפורט בסעיף 96(א) שם). דא-עקא, שלשם תקיפת ההחלטה כבר אז, הגיש המערער בטעות בקשה לרשות ערעור אל בית המשפט המחוזי. אין תימה על-כן, שזו נמחקה על-אתר. 5. הדיון לגופן של טענות אשר לגביהן התקבלה ההתנגדות, הועבר להתברר לפני כב' השופט ר' שטראוס. ביום 11.4.00 ניתן פסק הדין הדוחה את ההגנה והמערער חויב בתשלום השיקים ובהוצאות המשפט. למעשה התאפשר למשיבה להמשיך בהליכי ביצוע השטר בלשכת ההוצאה לפועל. למערער אין טענות כלפי פסק-דין זה, אולם במסגרתו הוא מבקש עתה לערער על החלטת הביניים של כב' הרשם בן עטר, בנוגע לדחיית ההתנגדות בכל הנוגע לחיוב האישי. הטענות בערעור: 6. טענות המערער בערעור הן, כי היה מקום לאפשר לו להתגונן, מכיוון שעלה בידו להראות הגנה לכאורה, ולו בדוחק. ההלכה היא, כי מתירים לבעל דין להתגונן מפני תובענה בסדר דין מקוצר, גם כאשר הגנתו דחוקה. לדידו, הפסיקה בעת האחרונה התירה את הרסן לבחינת החבות האישית של דירקטור על-פי שטר, זאת לעומת גישה נוקשה יותר פרי פסיקה מן העבר הרחוק. תימוכין לטענתו מוצא המערער במגמה הרווחת כיום, ליתן יתר תוקף ליסוד ההסכמי שבשטר, כל אימת שהמדובר בצדדים סמוכים, שביניהם נערכה עסקת היסוד. מכאן, שניתן להיזקק ביתר שאת לנסיבות החיצוניות לעשיית השטר. בנסיבות אלו סבור בא-כוחו המלומד של המערער, כי עומדת למרשו הגנה לכאורה, שכן המדובר בצדדים קרובים אשר ערכו את עסקת היסוד, לכן היה בידו להוכיח, כי המשיבה ידעה היטב את זהות החברה המושכת, על כל פרטיה. הדיון בטענות הערעור: 7. אכן, הלכה ידועה היא, כי בקשת נתבע לרשות להתגונן תיענה גם אם סיכויי הגנתו קלושים ובלבד שקיימת הגנה כלשהי לכאורה (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהד' שביעית, 1995 - בעריכת ש' לוין, 680-676; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהד' חמישית, תשנ"ט, 290 ואילך). ואולם, כל אימת שהמדובר במחלוקת משפטית, ניתן להכריע בה לגופה כבר במסגרת זו (זוסמן, שם, 681-680; גורן, שם, 291), זולת מקרים נדירים ויוצאי דופן בהם מועלת סוגייה משפטית שנויה במחלוקת (ע"א 645/81 תעשיות הצפון בע"מ נ' פרידמן ושות' (1975) בע"מ, פ"ד לו(3) 757, 761 מול א'). לפעמים מאפשרים בתי המשפט לבעל דין להתגונן בטענה שכשלעצמה אינה מגלה הגנה ראויה, זאת כאשר ממילא ניתנת לו רשות להתגונן בשל טענות אחרות. מטעם זה, לא מן הנמנע היה לשקול אפשרות זו גם בענייננו, לו בשעתו היה מוגש ערעור כראוי על ההחלטה, לאמור, בטרם נדונו יתר הסוגיות לגופן. ואולם, משלא נעשה כן ובינתיים כבר הסתיים ההליך בתיק העיקרי, לא נותר אלא לבחון את טענות המערער למתן רשות להתגונן, באמות המידה הפורמליות הרגילות. 8. הטענה המועלית על-ידי המערער בערעור דנן לוקה, לדעתנו, בקונספציה העומדת בבסיסה, כפי שהדברים עוד יובהרו להלן, אולם בעיקר לוקה היא בכך שלא הועלתה כלל לפני הערכאה הקודמת. המדובר אפוא בטענה חדשה בערעור. בבקשה לרשות להתגונן פירט המערער ארוכות את טענותיו להעדר חבות אישית, תוך שהוא מדגיש את הפרשנות הראויה לדעתו לסעיפים 98 ו99- לפקודת החברות. טענתו המרכזית התמקדה בכך, שיש לבחון ולדקדק בשמה המדויק של המושכת, רק כאשר קיים חשש לניסיון הטעיה כלשהו. כך נרשם בנושא האמור בסעיף 20 לתצהירו: "גם אם מוכח פגם זה (רישום לקוי של שם התאגיד - מ' ג'), אז תעשה הבדיקה באופן קפדני ורק כאשר יש הוכחות על נסיון כלשהו להטעות, תוסף חבותו האישית של החותם לחבות החברה, כאשר המטרה העומדת מאחורי חבות נוספת זו הנה כאמור הגנה על מתקשרים". לדידו, השיקים עונים אחר דרישות הסעיפים הנ"ל בפקודת החברות, לכן הוא זכאי להתגונן מפני הטענות לחבות האישית. נובע מן האמור, כי הטענה המועלית עתה בערעור דנן לא הועלתה כראוי בדיון לפני הערכאה הקודמת. למעשה די בכך כדי לדחותה ובעקבותיה את הערעור כולו. עם זאת, גם לגופן של טענות לא מצאנו בערעור זה ממש. 9. אמת נכון הדבר, בשנים האחרונות הורחבה בפסיקת בית המשפט העליון הגישה החוזית, בנוגע לתביעות שטריות בין צדדים קרובים. בע"א 4294/90 עיזבון המנוחה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ (פ"ד נ(1) 453), אשר על הנאמר בו סומך המערער את עיקר טענותיו, נדונה סוגיית ההרשאה לפי סעיף 25(א) רישא לפקודת השטרות [נוסח חדש], בנסיבות של חתימה "עירומה" מצד השלוח, דהיינו: מבלי להוסיף מילים "המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג". בסעיף 25(א) הנ"ל, נקבע פטור מחבות של החותם על השטר, כל אימת שהובהר במפורש כי חתימתו נעשית כמורשה או כנציג. בנסיבות אלו השולח מחויב, כנובע גם מדיני השליחות הכלליים. ואולם, אם השלוח חותם מבלי לבטא את השליחות בצמוד לחתימה, הרי הוא יחוב בעצמו באופן אישי והשולח יצא פטור (ש' לרנר דיני שטרות תשנ"ט, 97 ו389-). גישה זו באה לבטא את הנורמה הנוהגת בדיני השטרות, לפיה ברגיל החבות על-פי השטר היא של החותם עליו (סעיף 22(א) לפקודת השטרות). בכך מושג האיזון בין דיני השטרות לבין דיני השליחות. בפרשת רינסקי הנ"ל, נכללו שמה של המנוחה וכל יתר פרטיה על השיק כיאות, אולם החתימה הייתה של אחר, מבלי שנלווה אליה רישום כלשהו, לאמור: מילים מפורשות המלמדות על פעולתו כשלוח מטעמה (לגבי תאגיד דרך הביטוי יכולה להיות על-ידי הוספת החותמת: ע"א 466/60 פולשינסקי נ' גולדבלום, פ"ד טו 773, 775 מול ו'-ז'). הפלוגתא שנתגלעה שם הייתה, מי חב כלפי הנמשך בפירעון השיק: האם המנוחה או האם החותם עליו למעשה? בהקשר לכך - וכדי לקבוע לאשורה את מיהות המתקשר והחב על-פי השטר - נזקק כב' הנשיא ברק למסכת היחסים בין צדדים קרובים, וקבע לאמור (בעמ' 474 מול א'-ב'): "הגישה הראויה לפירוש חתימתו של אדם 'בתור' מורשה היא זו הבוחנת את השטר בשלמותו. בהקשר זה מתעוררת השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללותו, לנסיבות החיצוניות לשטר. כידוע, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות חוזה (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ (3)). האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עיסקת יסוד - אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר". כך בדומה נקבע גם בפסקי-דין נוספים, לפיהם במסכת יחסים שבין צדדים קרובים לשטר, ניתן להעלות טענות חוזיות מכוח עסקת היסוד (רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל. בע"מ, פ"ד נג(2) 274 - טענת קיזוז: 285-281; דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, דינים עליון, כרך נה, 163 - סימן 9; רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, דינים עליון, כרך נו, 788 - סימנים 9 ו10- לפסק הדין). 10. דא-עקא, שהשאלה המתעוררת לפנינו אינה עוסקת בסיווג החייב על-פי השטר, אלא בהטלת חבות נוספת החיצונית לו ולדיני השטרות, והנובעת מכוח הוראה סטטוטורית, הקובעת הרמת מסך בהתמלא הנסיבות המיוחדות הנקובות בסעיף 99(ב) לפקודת החברות. חרף הנטען בבקשה לרשות להתגונן, הרי כיום, במסגרת הערעור שלפנינו, כבר אין חולק על-כך כי שם החברה בע"מ הנקוב בשיק, אינו זהה לשמה הרשום, המלא והנכון, בהתאם לסעיף 98 לפקודת החברות. בנסיבות אלו מתאפשרת הרמת המסך הנ"ל. כאמור לעיל, בפרשת רינסקי הנ"ל נבחנה אפשרות חיוב השלוח חלף השולח. זהו ההבדל בין חיוב עצמאי של אורגן התאגיד, מכוח הוראה סעיף 25(א) לפקודת השטרות, לבין חיובו הנוסף לפי סעיף 99(ב) לפקודת החברות. כאשר השם של החברה רשום על המסמך או על השיק באופן מלא ונכון, אולם המנהל חותם חתימה עירומה, מבלי להביע בצורה כלשהי שחתימתו היא מטעם התאגיד, תתעורר שאלת הפרשנות החוזית: מי עשה את המסמך ומי נטל על עצמו את החיוב. ואולם, אם המנהל חתם תוך הדגשה שהוא פועל מטעם תאגיד, באופן שלפי סעיף 25(א) לא ניתן לחייבו, עלול הוא למצוא עצמו חב אישית, בנוסף לתאגיד, כל אימת ששם החברה המושכת אינו רשום כיאות, שהרי לשם כך נקבעה הרמת המסך הסטטוטורית לפי סעיף 99(ב) לפקודה (ראו בנושא, בספרו הנ"ל של ש' לרנר, 396). בטענות המערער בענייננו אין למעשה כל חדש. עוד לפני פסק הדין רינסקי הוחל מבחן דומה על מסמכים, כאשר צד ביקש ליישם לגביהם את הרמת המסך הנקובה בסעיף 99(ב) לפקודת החברות (ע"א 209/83 סוליפלסט הגליל בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לח(1) 340). נקבע שם, כי למרות חתימתם העירומה של האורגנים על מסמך ההתקשרות, החברה בלבד היא המחויבת, מכיוון ששמה פורט במסמך במפורש. כאשר אין שיבוש בשם, לא תהא תחולה לסעיף 99 ועסקינן בסוגיית ההרשאה בלבד (סעיף 100 לפקודת החברות, בדומה לסעיף 25 לפקודת השטרות, שנדון בפרשת רינסקי הנ"ל). המבחן הוא אפוא בראייה כוללת של המסמך: האם עולה ממנו כוונה של המנהלים ליטול על עצמם חבות אישית, אם לאו. על יסוד מכלול הפרטים תידלה מיהות המתקשר. יוטעם, כי הפסיקה הרחיבה את תחולת השתרעות סעיף 99(ב) גם על מסמכים רגילים שעושה חברה, ולא רק על שטרות ויתר המסמכים הסחירים הנקובים בו (ע"א 429/73 חברת ענרל בע"מ נ' ליפשיץ, פ"ד כט(2) 146; ע"א 347/85 Balro A.G. נ' שוק הצפון נהרייה בע"מ, פ"ד מא(2) 136). פשיטא, שההלכה הנובעת מפסק הדין רינסקי יושמה זה מכבר לגבי אפשרות הרמת מסך ההתאגדות. ואולם, במה דברים אמורים? בחתימת האורגן על מסמך ללא תוספת מילים המעידות על פעולתו מטעם התאגיד, כאשר שם התאגיד רשום על המסמך בשמו המלא והנכון. או-אז מתעוררת במלוא עוצמתה שאלת הרמת המסך: האם יש בה צורך, כאשר, למשל, המתקשר ידע היטב כי בעל דבריו הנו התאגיד. לא כן הם פני הדברים, כאשר נעשה שימוש בשם חסר ומקוטע של התאגיד. כאן הוראת סעיף 99(ב) הנה ברורה, פשוטה וחלה במישרין. בהקשר לכך נפסק בע"א 169/94 ורנר נ' Corticiera Amorim L.D.A (פ"ד נ(3) 119), לאחר התייחסות לפסק הדין סוליפלסט ולסוגיה דומה שנדונה בפסק הדין פנידר נ' קסטרו (ע"א 230/80 - פ"ד לה(2) 713), כהאי-לישנא: "יצוין כי באותם פסקי-דין הנסיבות היו שהמנהל אכן חתם בשמו כאמור, אך במסמך עצמו הופיע שמה הנכון של החברה במלואו, ומטעם זה לא הוחלה באותם מקרים הוראת סעיף 99(ב)". (שם, 125 מול ה'-ו') לא כן הם פני הדברים בענייננו, על-כן גם התוצאה שונה. ואולם, אם זוהי הגישה לגבי שם משובש על מסמך, הרי מקל וחומר הם פני הדברים לגבי שיקים ומסמכים סחירים. הפסיקה המרחיבה את יישום הפן החוזי בייחסים בין צדדים סמוכים לשטר, אינה מועילה אפוא למערער. 11. המבחן הקובע למחלוקת דידן הוא אם-כן, השימוש בשם הלא נכון של החברה וחיוב האורגן בשל כך. אכן, אין בפסיקה אסמכתא לכך, שבשל הגישה השטרית המדגישה את המסכת החוזית, פטור האורגן מהרמת המסך הסטטוטורית כלפיו, למרות השימוש המשובש בשם התאגיד. בנסיבות אלו, יש להכריע את הדין לפי הנקוב בסעיף 99(ב) לפקודת החברות, כל עוד היה בתוקף. בע"א 169/94 ורנר הנ"ל (פ"ד נ(3) 119), חזר בית המשפט העליון על ההלכות לגבי חיובו האישי של האורגן בנסיבות סעיף 99(ב) לפקודת החברות. כב' השופטת ביניש עומדת שם, כאמור לעיל, על ההבחנה בין חתימת אורגן על מסמך, כאשר השם של התאגיד הנקוב בו הוא נכון (גם אם חתימתו "עירומה"), לבין ציון שם משובש. על יסוד הבחנה זו ומכוח הוראת סעיף 99(ב) לפקודת החברות, נקבעה שם החבות האישית של האורגן (125 מול ו'-ז'): "בעניין שלפנינו צוין שמה של החברה - שאותה התיימר המערער לייצג בחתימתו - בצורה לא נכונה הן בחוזים והן בשטרות, והצירוף בע"מ או Inc אינו מופיע כלל. מטעם זה, על-פי הוראת סעיף 99(ב) כפי שפורשה בפסיקה, חייב המערער - שהוא בעל משרה בחברה - בחבות אישית בגין הסכומים שחל בהם חיוב על-פי השטרות נושא התדיינות זו". הנה-כי-כן, בניגוד לטענות המערער אין המדובר בפסיקה ישנה נושנה כלל ועיקר. 12. למעלה מן הנדרש יצוין, כי בענייננו קיימת גם אפשרות לכך שהשם השגוי עלול להטעות, שכן הוא דומה ביותר לשם של תאגיד אחר, שגם בו עושה המערער שימוש. ברי, כי ככל שהמדובר בשיקים יש לדבר משמעות יתרה. בהקשר לכך ביקש בא-כוח המערער להראות, כי המשיבה הייתה מודעת היטב לזהות התאגיד המושך. להוכחת טענה זו צרף לעיקרי הטיעון דוגמאות של שיקים משנת 94', שהחברה משכה לפקודת המשיבה, כאשר מודפס בהם שמה המלא והנכון. בנסיבות אלו, ביקש להראות כי היא ידעה בדיוק את זהות המתקשרת, שכן השיקים נושא התובענה דנן מאוחרים יותר. אין בידינו להיזקק לטיעון זה, שכן כידוע אין מצרפים ראיות במסגרת הליך ערעור, זולת לפי רשות מיוחדת הניתנת בהתאם לתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. רשות להגשת ראיות בערעור לא נתבקשה ועל-כן גם לא ניתנה. בתי המשפט חזרו והוקיעו ניסיונות להגניב ראיות במסגרת הערעור. ברגיל, הביטוי לכך צריך לבוא בפסיקת הוצאות משמעותיות. היינו נוהגים כך בענייננו, אלמלא גם המשיבה חטאה עת צרפה לעיקרי הטיעון מטעמה מסמכים חדשים, שלא הובאו לפני הערכאה הקודמת. 13. מכל מקום, לו הייתה הטענה מועלית כראוי לפני הערכאה הראשונה, אפשר שבחקירה הנגדית הייתה המשיבה מצליחה להזים את טענות המערער, ולהתייחס לשימושים שונים שהוא עושה בשמות של חברות המצויות בשליטתו. אין צריך גם לומר שהמערער לא הסביר, מדוע שונה נוסח השם הרשום של החברה על השיקים המאוחרים יותר, כאשר שמה הנכון נרשם על שיקים קודמים. זאת ועוד, לעיל כבר הובהר, כי הסנקציה הנקובה בסעיף 99(ב) אינה מתייחסת למסכת היחסים הישירה שבין הצדדים הקרובים לשטר, אלא בהרמת מסך כלפי האורגן - הזר להתקשרות - למען יימנע מעשות שימוש בשם משובש של התאגיד. בנסיבות אלו נותרת על כנה ההלכה, לפיה "אין זה משנה אם הצד האחר הנוגע בדבר הוטעה או לא הוטעה על-ידי התיאור הבלתי נכון" (ע"א 289/64 פשקוס נ' "חמדיה" קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד יט(2) 690, 694 מול ד'-ה'). בכך שונה ענייננו מאותם פסקי דין שבהם נבחנה חבות האורגן, כאשר השם הנכון של החברה הופיע על המסמך, אולם חתימתו לא לוותה בהבהרת ההרשאה לחתום בשם התאגיד (כמו הוספת חותמת או תוספת מילים, להעיד שאין הכוונה לחתימה אישית). 14. בשולי הדברים מן הראוי לציין, כי לא נעלמה מעינינו העובדה, שהוראת סעיף 99(ב) לפקודת החברות אינה נכללת בחוק החברות, תשנ"ט1999-, אשר הוראותיו נכנסו לתוקף ביום 1.2.00. מובן, כי לענייננו קובעות הוראות הפקודה, על-כן אין צורך לבחון האם השמטת הוראה דוגמת סעיף 99(ב) לפקודת החברות, מלמדת בהכרח גם על תוצאה שונה מכוח החוק. עם זאת, מקובל עלינו כי המצב המשפטי על-פי החוק החדש אינו מוביל לתוצאה חד-משמעית, ומתחייבת בדיקה כוללת יותר של המסמכים והנסיבות, בטרם יוטל החיוב האישי (ברציונאל של שליחות נסתרת, לפי סעיף 7 לחוק השליחות, תשכ"ה1965-. וראו גם בחיבורו של א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל, תשמ"ט, 49-48). גישה זו דומה יותר לבחינתו החוזית של השטר, לפי הלכת רינסקי הנ"ל, ואולם, עדיין אין בכך סוף פסוק, שכן בהוראות החוק החדש הוסטה במידת מה נקודת האיזון בין המשקיע לבין הנושה אל עבר הנושה, להבדיל מההגנה המסורתית על המשקיע (ראו בחוק החברות את הקריטריונים להרמת מסך ובכללם החידוש שבסעיף 6(ג)(2). לפי הוראת סעיף 54(ב) לחוק, הוראה זו חלה גם על האורגנים). מכל מקום, בין אם לפי החוק החדש התוצאה תהא זהה ובין אם היא שונה, הרי לענייננו שומה לפסוק לפי המצב המשפטי בעת משיכת השיקים, כאשר סעיף 99(ב) לפקודת החברות היה עדיין בתוקף. כך גם נהגה הערכאה הקודמת. 15. לאור כל האמור, אני מציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת פרקליטיה, בסך של 7,000.- ש"ח בצירוף מע"מ. ש ו פ ט השופט צ' סגל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' שידלובסקי-אור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' גל. שיקים