החלטה 1. המשיב הגיש כנגד המבקש ואחר, תביעה, בתיק העקרי, לפיה עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו: א. עסקת המשכנתא נשוא תובענה זו, בטלה, בין אם מעיקרא ובין אם מכח הצהרת כבוד בית המשפט. ב. ההלוואה ע"ס 380,000.- ש"ח מיום 26/07/96 אשר הועברה לחשבונו הפרטי של התובע ביום 26/07/96 ומשם הועברה ישירות לחשבון החברה, הינה הלוואה שניתנה לחברה בלבד. ג. התובע זכאי להחזר כל הכספים אשר שילם ע"ח המשכנתא הנ"ל, לרבות כל ההוצאות הממשיות שנגרמו לו עקב כך, לרבות, ההוצאות המשפטיות ושכ"ט עו"ד. בנוסף עתר המשיב בתביעתו הנ"ל: להורות על מחיקת רישום המשכנתא בכל הפנקסים בהם היא רשומה, לרבות במנהל, ברשם המשכונות, וברשם המקרקעין. כמו כן, ביקש לאסור על הנתבעים לנקוט בצעדים כלשהם למימוש המשכנתא הנ"ל עד למתן פסק דין בתובענה זו. 2. בבקשה דנן עותר המבקש להורות על סילוק התובענה הנ"ל, על הסף מהנימוקים הבאים: א. חוסר סמכות עניינית. ב. חוסר סמכות מקומית. ג. העדר נקיון כפיים. ד. העדר פירוט עובדתי מינמלי בכתב התביעה. בדיון שהתקיים בבקשה במעמד הצדדים, ביום 23/05/00, הוחלט בהתאם לבקשת הצדדים, הצדדים, להכריע תחילה בטענות המבקש בעניין העדר סמכות עניינית ומקומית, על כן, החלטה זו מתייחסת לשאלת הסמכות של בימ"ש זה, הן מהבחינה העניינית והן מהבחינה המקומית בלבד ואין היא דנה ביתר העילות להם טוען המבקש בבקשתו כעילות המצדיקות סילוק התביעה על הסף. 3. באשר לסמכות העניינית הסכים ב"כ המשיב, כי הוא שגה בעניין זה, משום שסבר, כי המדובר במשכנתא שנרשמה על זכויות המשיב בדירת מגורים בעוד שהנכון הוא, כי המדובר במשכון זכויות המשיב בדירה, שהן זכויות חוזיות ולא קניניות וכי לא במשכנתא מדובר אם כי במשכון; על כן ומאחר ומדובר במימוש מישכון בגין חוב שסכומו הינו פחות ממליון ש"ח הרי שב"כ המשיב מסכים, כי לבימ"ש זה, אין סמכות עניינית לדון בתביעתה וכי הסמכות לכך הינה לבימ"ש שלום. אולם הוא מבקש, כי ביהמ"ש לא יורה, על סילוק התביעה, כפי שב"כ המבקש מבקש, אלא יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984 ויורה על העברת התיק לבימ"ש השלום בטבריה. 4. נותרה, איפוא, להכרעה טענתו של המבקש לפיה הסמכות המקומית הינה לבימ"ש השלום בתל-אביב, זאת לאור תניית שיפוט, שהותנתה בחוזי ההלוואה, עליהם חתם המשיב ומכוחם הוא משכן את זכויותיו בדירת המגורים לטובת הבנק. לטענת ב"כ המבקש תניית שיפוט זו, קבעה מקום שיפוט בלעדי, הוא בית המשפט המוסמך בתל-אביב. ב"כ המבקש סבור, כי גם אם, בתניית השיפוט המופיעה בסעיף 37 לחוזה ההלוואה ובסעיף 22 להסכם משכנתא מסגרת, לא השתמשו במילים המצביעות במפורש על בלעדיות, עדיין פירוש תנייה זו על פי תורת הפירוש התכליתי, מביא למסקנה, כי המדובר בתניית שיפוט ייחודי, לבית המשפט המוסמך, בעיר תל-אביב. ב"כ המשיב, טען מצידו, כי המבקש עצמו פתח בהליכי מימוש המשכון בלשכת ההוצל"פ בטבריה, וכן הגיש תביעה כספית לתשלום חוב פיגורים, גם זאת בבימ"ש השלום בטבריה, ת.א 1145/98, עובדה זו נתנה בידי המשיב, לטענתו, זכות להגיש במסגרת אותה תביעה, את תביעתו, בה עסקינן, כתביעה נגדית והדבר לא נעשה על ידו, רק משום טעותו בעניין הסמכות העניינית. ב"כ המשיב טוען, כי במסגרת תביעת הבנק, טען המשיב, כטענות הגנה את אותן טענות שהוא מעלה בתביעתו דנן, לכן ראוי, כי אותו בימ"ש ידון ויכריע בשתי התביעות. בעניין התביעה שהמבקש הגיש כנגד המשיב, הבהיר עוה"ד אהרונסון, כי המדובר בתביעה לתשלום חוב פיגורים בסכום של 6,000.- ש"ח לערך וכי הדיון בתובענה זו עדיין בשלב שלפני מתן החלטה בבקשה למתן רשות להתגונן. עוה"ד אהרונסון הוסיף, כי הוא מתחייב שלא תהיינה כפל התדיינויות. 5. אכן צודק ב"כ המבקש בטענתו, כי גם אם תניית השיפוט אינה כוללת מונחים מפורשים המורים על בלעדיות, הרי תניית שיפוט כמוהה ככל חוזה בין שני הצדדים, שעל ביהמ"ש ליתן לו את הפירוש המתאים ואין כל מניעה, כי תניית שיפוט תתפרש ע"י ביהמ"ש כקובעת מקום שיפוט יחודי, גם אם לא הופיעו בה מילים המורות על כך במפורש. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט אור שנכתבו בבר"ע 5069/93, בנק איגוד לישראל בע"מ נגד שרה מזרחי ואח', תקדין עליון 94(1) 165 אליו הפנה ב"כ המבקש וכך נכתב שם: "תניית שיפוט אינה אלא הסכם בין הצדדים בדבר מקום השיפוט וההתדיינות במקרה של סכסוך ביניהם, פירוש של תנייה כזו ייעשה על פי אותם כללי פרשנות החלים לגבי כל הסכם בין הצדדים. אמת, מי שמבקש לקבוע מקום שיפוט ייחודי, יעשה כן בדרך כלל על ידי קביעה מפורשת שמקום השיפוט המותנה הוא ייחודי, תוך שימוש במילים המורות על כך במפורש. אך אין מניעה שכוונת הצדדים תלמד מנוסח התנייה בה, הם בחרו להסדיר את מקום השיפוט, אפילו לא ננקטה בה לשון מפורשת כאמור. לעיתים ניתן אמנם להסיק ממטרת ההוראה או מן ההסכם בו היא מצויה, כוונה לשיפוט ייחודי, חרף העדר ניסוח החלטי של בלעדיות". ע"מ לפרש את תניית השיפוט במקרה בו עסקינין ראוי להביא את נוסח תנייה זו כפי שמצאה ביטויה בסעיף 37 לחוזה ההלוואה שבין הצדדים ובסעיף 22 להסכם משכנתא מסגרת וזו לשונם של שני סעיפים אלה: "מקום השיפוט לצורך חוזה זה נקבע בתל-אביב יפו, אולם הבנק יהיה רשאי לנקוט באמצעים משפטיים נגד הלווה ו/או נגד הערבים בכל בימ"ש מוסמך אחר". דומה, כי נוסח זה אינו מותיר ספקות, כי הפירוש הנכון הנו, כי המדובר בקביעת מקום שיפוט בלעדי. יש בסיפא של סעיף תניית השיפוט, שהתירה לבנק לנקוט באמצעים משפטיים בכל בימ"ש מוסמך אחר, כדי להצביע על כך, כי כוונת הצדדים היתה, כי בכל מקרה בו הלווה, קרי המשיב, רוצה לתבוע את הבנק עליו לעשות זאת בפני בימ"ש מוסמך בתל-אביב, שאם לא תאמר כן, לא תהיה כל משמעות לסיפא שכאמור התירה רק למבקש להגיש תביעה נגד המשיב או נגד הערבים בכל בימ"ש מוסמך ולא רק בבית המשפט המוסמך בתל-אביב. מתן פירוש לתנייה זו כתנייה שאינה קובעת מקום שיפוט בלעדי, משמעותו שכל אחד משני הצדדים רשאי לתבוע את רעהו בפני כל ביהמ"ש מוסמך הן במקום שנקבע על פי התנייה והן בכל מקום אחר ובלבד שתהיה לו גם סמכות מקומית על פי תקנות סדר הדין האזרחי. פירוש כזה מייתר את הסיפא של תניית השיפוט שנתן את הפרבילגיה הזו אך ורק למבקש. 6. דומה כי גם ב"כ המשיב סבור, כי המדובר בתנייה הקובעת מקום שיפוט בלעדי, טיעוניו בשאלה זו הצטמצמו לכך שהמבקש עצמו הגיש עוד לפני שנתיים תביעה לבימ"ש השלום בטבריה, שם מתעוררות אותן שאלות ועולות אותן טענות העולות בתובענה שבפנינו ועל כן ראוי, לטענתו, כי אותו בימ"ש הוא אשר ידון ויכריע בשתי התביעות. לאחר ששקלתי את טענותיהם של שני הצדדים בנקודה זו, נראה לי, כי אין בעובדה שהמבקש הגיש לבימ"ש השלום בטבריה, תביעה הנובעת מאותו חוזה הלוואה, כדי להצדיק את העברת תובעתנו של המבקש לביהמ"ש בטבריה ולא לביהמ"ש המוסמך במקום השיפוט שהותנה. כאמור התביעה שהמבקש הגיש הינה בעניין חוב פיגורים בסכום זניח לעומת מלוא סכום ההלוואה; זאת ועוד, המדובר בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר ושלב הדיון בה הינו דיון בבקשת המשיב למתן רשות להתגונן, שאמנם הדיון בה הסתיים, יחד עם זאת טרם ניתה בה החלטה ואין זה ברור אם בקשה זו תתקבל או תדחה. דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן תסיים למעשה את הדיון בתביעת הבנק שבפני בימ"ש השלום בטבריה, למקרה כזה, לא ישאר בפני אותו בית משפט כל הליך שעניינו חוזה ההלוואה שביסוד התביעה. באשר לפתיחת הליכי מימוש המשכון בלשכת ההוצל"פ בטבריה, אין הדבר מעלה ואינו מוריד שהרי בפני ראש ההוצל"פ לא יתנהלו הליכים משפטיים כלשהם לעניין תוקפו של המשכון ושאלת תוקפו של המשכון הנמצאת ביסוד התובענה, תדון ותוכרע ע"י ביהמ"ש שידון בתובענה דנן, וראש ההוצל"פ ינהג בעניין המשכון על פי מה שיוכרע ע"י ביהמ"ש. אין מקום לפרש את הגשת התביעה ע"י המבקש לבימ"ש השלום בטבריה כויתור מצדו על תניית השיפוט הבלעדית, המבקש היה רשאי, על פי אותה התניית שיפוט, להגיש את התביעה בטבריה ומשעשה כן, אין הדבר צריך לפגוע בזכותו שהדיון בתביעת המשיב שהוגשה נגדו והקשורה לחוזה ההלוואה בין הצדדים, יתנהל בפני ביהמ"ש המוסמך, שנקבע על פי תניית השיפוט, דהיינו בית משפט השלום בתל-אביב. 7. טענה אפשרית נוספת כנגד פירוש תניית השיפוט כקובעת מקום שיפוט בלעדי, הינה טענת הקיפוח, טענה זו כלל לא הועלתה ע"י ב"כ המשיב, אולם גם אם היתה מועלית לא היה מקום לקבלה; לא יכולה להיות מחלוקת, כי למבקש אנטרס לגיטימי להתנות מקום שיפוט במקום בו נמצא משרדו הראשי, ע"מ לצמצם את בתי המשפט בפניהם יאלץ המבקש להתדיין ומשהסכים המבקש לכך, אין הוא רשאי לטעון, כי תניית השיפוט מהווה תנאי מקפח. מהמקובץ לעיל עולה, כי לבימ"ש זה, אין סמכות לדון בתביעת המשיב, מהבחינה העניינית והסמכות לכך הינה לבימ"ש השלום, בעוד שהסמכות המקומית הינה לבימ"ש השלום בתל-אביב וזאת עקב תניית שיפוט שהותנתה הן בחוזה ההלוואה והן בהסכם משכנתא מסגרת שבין הצדדים. לאור הנ"ל, אני מורה על העברת תביעת התובע, בת.א. 1026/00 על כל הבקשות אשר הוגשו במסגרתו לבימ"ש השלום בתל-אביב, שהוא ביהמ"ש המוסמך לדון בתביעה. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לחייב את המשיב בתשלום הוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. משכנתאביטול עסקה (מקרקעין)מקרקעין