תביעה לתשלום יתרת חובות ערבים לבנק


פסק דין

זוהי תביעה לתשלום יתרת חובותיהן של הנתבעות 1-2 והערבים נתבעים 3-7 לבנק התובע.

העובדות

התובע הינו תאגיד בנקאי.
בתאריך 11.12.95 חתמה נתבעת 1 על בקשה לפתיחת חשבון ע"ש תאגיד מס' 178713 ועל הסכם תנאי ניהול חשבון בסניף גבעתיים של הבנק התובע (ת1/(א)).
בתאריך 9.8.95 חתמה גם נתבעת 2 על בקשה לפתיחת חשבון ע"ש תאגיד מס' 177083 ועל הסכם תנאי ניהול חשבון בסניף הבנק הנ"ל (ת1/(ב)).

על פי סעיפים 6, 7 להסכמים התחייבו הנתבעות לסלק כל יתרת חובה שתיווצר בחשבונות הנ"ל בתוספת ריבית רבעונית בשיעור הנהוג בבנק מפעם לפעם לגבי אותו סכום. ריבית זו תצטרף לקרן עד לתשלום בפועל של יתרת החובה והריבית.
בתאריך 14.8.95 קיבלה נתבעת 2 הלוואה צמודת מדד בסך 140,040 ש"ח אותה התחייבה לפרוע ב60- תשלומים החל מיום 1.10.95 (הלוואה מס' 486-003124 נספחים ד1 - ד2 לתצהיר ת1/).
להבטחת החזר ההלוואה הנ"ל משכן נתבע מס' 6, מר אורן בן נעים, את הכספים שהוחזקו בחשבון 154-176451 בפקדון והסתכמו ב120,000- ש"ח (נספח ה' לת1/).

בתאריך 31.8.95 שעבד נתבע מס' 7, מר פריחאל בן נעים בר, לטובת חשבונה של נתבעת 2 את הכספים שהוחזקו בחשבון פקדון מס' 154-177059 ושהסתכמו ב100,000- ש"ח (נספח ו').
בתאריך 7.9.95 קיבל נתבע מס' 6 בחשבון מס' 486-003159 הלוואה צמודת מדד בסך 80,040 ש"ח אותה היה אמור לפרוע ב60- תשלומים חודשיים שווים החל מיום 1.11.95 (נספחים ז' 1-2 לתצהיר ת1/).

בתאריך 17.10.95 אושרה לנתבעת 2 הקצאת אשראי בסך 50,000 ש"ח.
בתאריך 12.11.95 שעבדה נתבעת 4, לילך בן נעים (טופז), 40,000 ש"ח בחשבון מס' 377-177091 לטובת חשבונה של נתבעת 2 (נספח ח' לתצהיר ת1/).

בתאריך 13.11.95 אושרה לנתבעת 2 הקצאת קו אשראי לחשבון 177083 בסך 100,000 ש"ח (נספח ט' לתצהיר ת1/).
בתאריך 27.12.95 אושרה לנתבעת 2 מסגרת אשראי בסך 200,000 ש"ח בחשבון 177083 (נספח י').

בתאריך 24.12.95 מישכן נתבע מס' 6 רכב מסוג מיצובישי לטובת חשבונן של נתבעות 1 ו2-.

לטענת התובע - כפי שפורטה בתצהירו של מר אהוד קרן, סגן מנהל סניף הבנק בו נוהלו החשבונות, בתאריך 29.1.96 עמדו חשבונותיהן של נתבעות 1-2 ביתרת חובה של 465,000 ש"ח כאשר סך הבטחונות להבטחת חובות אלה עמדו על 410,000 ש"ח (סעיף 17 לתצהיר). בנוסף על כך היו לנתבעת 2 התחייבויות עתידיות בכרטיס אשראי שהסתכמו ב56,778- ש"ח.

מאחר ועם חלוף הזמן גדל הפער בין התחייבויותיהן של הנתבעות לבטחונות עד שהגיע ל82,000- ש"ח בחודש אפריל 1996 סורבו שיקים שנמשכו על ידן וחשבונותיהן הוגבלו.

בעקבות הגבלה זו הגישו הנתבעות לבימ"ש השלום בת"א המרצה 116781/96 לביטול ההגבלה.

בתאריך 20.6.99 חתמו הנתבעים 1-3 על הסכם בדבר הסדר תשלום החוב בחשבונות ולהסרת ההגבלה אשר קיבל תוקף של פסק דין (נספחים יא'-יב' לתצהיר ת1/).

לטענת הבנק התובע, הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכם ולא הזרימו כספים לסילוק החוב. אי לכך הועמדו לפרעון כספי הפקדונות ששועבדו לזכות החשבון כמפורט לעיל ולאחר שכוסו יתרות החובה שבחשבונות בעלי הפקדונות הועברה היתרה לחשבונה של נתבעת 2.

כן הועמדו לפרעון כל התשלומים המעותדים בכרטיס האשראי ובשנת 1997 שוב הוגבל חשבונה של נתבעת 2 ובקשה שהוגשה להסרת ההגבלה נמחקה בתאריך 31.3.97 (נספח י ד' לת1/).
לאחר מימוש כל הבטחונות שהועמדו לזכות חשבונותיהן של נתבעות 1-2 נותרה בחשבונה של נתבעת 1 יתרת חובה בסך 32,238 ש"ח ובחשבונה של נתבעת 2 - 385,590 ש"ח.

משדרישות הבנק לפרעון החובות לא נענו, הוגשה התביעה שבפני נגד הנתבעות 1-2 והערבים, נתבעים 3-7, כמפורט בסעיף 21 לכתב התביעה.
טענות ההגנה של הנתבעים כפי שפורטו בסיכומי בא כוחם הן כדלקמן:


1) הסדר הפשרה שנחתם במסגרת המרצה 116781/96 אשר קיבל תוקף של פסק דין מהווה מעשה בית דין ועל כן דין התביעה להדחות.


2) הבנק הפר את הסכם הפשרה בכך שלא העמיד אשראי נוסף לנתבעות בהסתמך על הבטחונות שהועמדו לזכות החשבונות.


3) על פי הסכם הפשרה פרעון הבטחונות מהווה סילוק סופי ומוחלט של חובות הנתבעות 1-2.


4) נתבעים 3-7 הופטרו מערבויותיהם, הן מחמת ביטולן והן משום שלא הומצא להם העתק כתב הערבות ומחמת אי גילוי נאות.
עוד נטען כי באין חיוב בר תוקף אין ערבות.


5) לערבים לא נמסרו הודעות במשך 4 שנים על המשך ערבותם והבנק לא דיווח על מצב החשבון ועל יתרות החובה.


6) הכחשה של יתרת החוב הנטענת.


אציין כי בסיכומיו הארוכים העלה ב"כ הנתבעים שורה של טענות עובדתיות שלא נתגבשו לכלל טענות הגנה ואדון בהן במסגרת הטענות העיקריות כפי שפורטו על ידי לעיל.


מעשה בית דין

כפי שציינתי לעיל, הנתבעים 1-3 הגישו לבית משפט השלום בת"א בקשה לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א1981-, בה התבקש מתן צו מניעה נגד הבנק המונע את תחילת ההגבלה עד להכרעה בבקשה גופה.
בבקשה נטען כי הבטחונות שהועמדו לזכות חשבונן של החברות עולים על סך חובותיהן ועל כן היה זה מחובתו של הבנק לכבד את השיקים שנמשכו גם אם סוחרו שלא כדין.
לאחר הגשת הבקשה החלו הצדדים לנהל מו"מ לקראת חתימתו של הסדר פשרה כאשר מטעם הבנק נוהל המו"מ ע"י עו"ד רוזנברג ומצד הנתבעים נתבע מס' 3.
מעיון במסמכים שהוחלפו בין הצדדים ניתן להתרשם כי הנתבע 3 היה מודע לזכויותיו וההסכם שנחתם בסופו של דבר משקף את ההסכמות שהושגו בין הצדדים, תוך שמירה על זכויותיהם של הנתבעים.
עיון בנספח טז' לתצהיר נ8/ מעלה כי נתבע 3 היטיב לנסח את דרישותיו מהבנק ואת ההתחייבויות שקיבל עליו (ראה סעיף 7 למכתב מיום 19.5.96) ובהערותיו לטיוטה נוספת שהועברה לעיונו (נספח יט' לתצהיר נ8/) מציין נתבע 3 כי אין טעם להזכיר בהסכם את יתרת החובה בחשבונות שכן אינו מודה בהם, ובאשר לסעיף ויתור הדדי על טענות שיש לצדדים זה כנגד זה כותב נתבע 3:


"לגבי טענות - לא אוכל לפתור (צ"ל לפטור - ש.ד.) את הבנק בעצימת עיניים. רק כאשר נסיים את נושא החשבונות וההתחשבנות ונגיע ל0- אוכל לתת כתב פיטורין לגבי טענות. בשלב זה אני לא מוותר על שום טענה נגד הבנק" (ההדגשה שלי - ש.ד.).


בתגובה להערותיו של נתבע 3 מעביר עו"ד רוזנברג הצעה נוספת לאישורו (נספח כ') ומבהיר:


"(I) בהסכם הראשון ס' 2 - ויתור על זכות תביעה: הויתור הוא רק על תביעה בגין הטלת ההגבלה. אין בכך כדי ויתור על תביעות אחרות כגון החזרי עמלות וריבית.


(II) סכומי החובות והבטחונות נמחקו, באשר אינך מודה בסכום החוב.


(III) עם כיסוי החובות בח-ן הרשות נתונה בידך לתבוע הבנק בגין חיובי עמלות וריבית באם לדעתך הם נקבעו ביתר" (ההדגשה שלי - ש.ד.).


עינינו הרואות כי נתבע 3 אשר פעל בשם נתבעות 1-2 במו"מ עם הבנק דרש שלא לסגור את הדלת בפני תביעות נוספות וסרב להתחייב באשר ליתרת החוב הנטענת וברוח דרישותיו אלה נוסח ההסכם שלטענת הנתבעים מהווה מעשה בית דין.
גם עיון בהסכם עצמו מלמד על כוונות הצדדים שלא לסתום את הגולל על תביעות הדדיות לכיסוי יתרת החוב מחד גיסא ולהחזרת סכומים שנגבו ביתר מאידך גיסא, ובנספח יא' לת1/ הוגדרו ההסכמות כדלקמן:


"הואיל והוטלה הגבלה על חשבון הבנק של החברות ח-ן 177083 וח-ן 178713

והואיל וניתן סעד זמני, לפיו תעוכב החלת ההגבלה שהוטלה

והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר המשך ההתקשרות ביניהם

לפיכך הוסכם והותנה בין הצדדים כדלקמן:


1. הבנק יתן הסכמתו לביטול השיקים, נשוא הבקשה, במנין השיקים המסורבים, וממילא להסרת ההגבלה ולביטול הדיון הקבוע בענין זה וזאת בכפוף לחתימת הסכם עם הלקוח בדבר כיסוי החוב בחשבונות 177083 ו178713-.
2. עם חתימת הסכם זה וההסכם לכיסוי יתרת החוב בחשבון, לא תהיה למי מהצדדים כל טענה בדבר הטלת ההגבלה על חשבון החברה והם יהיו מנועים מלהגיש כל תביעה בענין זה.
3. הסכם זה יוגש לבית המשפט הנכבד, בצירוף להסכם בדבר הסדר תשלום החוב בחשבונות והצדדים מבקשים מבית המשפט ליתן להסדר זה תוקף של החלטה/פס"ד".


להסכם המצוטט לעיל צורף כנספח ההסכם להסדרת המשך פעילותן של הנתבעות בחשבונותיהן ובמבוא להסכם הנספח נכתב:


"הואיל ושני הצדדים מעונינים לאפשר המשך פעילות הלקוח בבנק ולהסדיר החובות בחשבונות החברות, תוך מתן בטחונות מתאימים".


בהמשך פורטו חשבונות הנתבעים והבטחונות, והלקוח התחייב לחסל בהדרגה את החוב בחשבונות תוך כדי הפקדת כספים כך שתוך 12 חודשים מיום הסרת ההגבלה על החשבונות, תהיה היתרה בהם מאופסת או יתרת זכות.
לאור לשונם הברורה של ההסכמים, המסקנה המתבקשת היא שהסדר הפשרה נועד להסדיר את המחלוקת בקשר להגבלת חשבונן של הנתבעות 1-2 תוך התחייבות של הלקוח לצמצם את יתרת החובה בחשבונות עד לאפס.


בסיכומיו לא ציין ב"כ הנתבעים האם טענתו לפיה בשל מעשה בית דין יש לדחות התביעה מתייחסת להשתק עילה או להשתק פלוגתא, אולם לאור העובדה שפסה"ד ניתן בהסכמה מבלי שבית המשפט נדרש לקבוע ממצאים עובדתיים, סביר להניח כי הכוונה הינה להשתק עילה.
בע.א. 601/88, 609, 4365/90 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' שרייבר ואח' וערעור שכנגד פד"י מז(2) 441 (449) דן כב' הנשיא מ. שמגר באבחנה בין שתי האפשרויות הנ"ל ומשמעותן וקובע:


"לטענת מעשה בית-דין שני ענפים - השתק עילה והשתק פלוגתא. בענייננו רלבנטי הכלל בדבר השתק עילה אשר זכה להגדרה הבאה:


'... מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חלופיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם 'נבלעה' (merged) בפסק הדין... אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (bar) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה'... (ע.א. 246/66, 247 ש' קלוז'נר ואח' נ' שמעוני; שמעוני נ' ש' קלוז'נר ואח' [1] בעמ' 583-584)".


עוד נקבע כי גם כאשר פסק הדין היוצר על פי הטענה השתק עילה הוא פסק דין המאשר הסכמה של הצדדים להתדיינות ואינו מבוסס על הכרעה שיפוטית עניינית בסכסוך כללי ההשתק על ענפיהם חלים גם עליו.
אולם לצורך הכרעה בשאלה האם חל השתק עילה במקרה המסוים יש לעמוד על טיבו של ההליך שבמסגרתו הושג הסכם הפשרה.
ובאותו עניין נקבע כי מאחר ובהליך לקבלת צו ירושה אשר בסיומו על בית המשפט להצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעיזבון.
אין בית המשפט אמור לברר את היקף נכסיו של המוריש. פסק הדין אשר הושג במהלכו אינו יכול לקבוע ביחס לשאלת היקף הנכסים מאומה ואינו יוצר השתק בסוגיה זו.
כך גם בעניננו - ההליך שבמסגרתו הגיעו הצדדים להסדר פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין לא נועד לקבוע את היקף חובותיהן של הנתבעות ועל כן אינו מהווה מעשה בית דין מכח הכלל של השתק עילה.
באשר לפן ההסכמי שבפסק הדין, נקבע בע.א. 601/88 הנ"ל:


"נוכח אופיו החוזי המובהק של פסק הדין בהסכמה, אך טבעי הוא כי פרשנותו תיעשה בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים החלים על הסכמים. כלל היסוד בכגון דא מעוגן בהוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973- המורה כי -



'החוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות'.


כאן המקום לציין, כי ניתן לפרש את טענת ההשתק של המערערים כטענה המבוססת על הפן ההסכמי בלבד של פסק הדין המוסכם; לפי קו מחשבה זה, גם אם בכוחו של פסק הדין לא היה כדי להכריע את שאלת תחולתה של חזקת השיתוף על הנכסים הרשומים על שם הבעל, מכל מקום רשאים היו הצדדים להסדיר ענין זה בהסכם ביניהם" (עמ' 451).


גם במקרה שבפני רשאים היו הצדדים להסדיר את הסוגיה של יתרת החוב ופרעונה בהסכם, אולם בחרו שלא לעשות כן לאור סרובו של נתבע 3 אשר ביקש להותיר בידו את הזכות לחלוק על יתרות החובה הנטענות ומשבחר משיקוליו הוא להותיר מחלוקת זו להכרעה עתידית, אין הוא יכול להשמע כיום בטענה של השתק עילה.


לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את טענת הנתבעים לפיה הבנק מנוע מלתבוע את יתרת החוב מחמת השתק עילה.


הבנק מיצה את זכויותיו על פי הסכם הפשרה עם מימוש הבטוחות

לטענת הנתבעים, בהסכם הפשרה (נספחים יא' - יב' לת1/) ויתרו הצדדים על תביעותיהם ההדדיות. הבנק ויתר על גביית סכומים נוספים מעבר לבטוחות שמומשו והנתבעים 1-3 ויתרו על תביעה בסך של 300,000 דולר בגין הנזקים שנגרמו להם עקב הגבלת החשבונות.
טענה זו דינה להדחות הן לאור לשונם הברורה של ההסכמים והן לאור הגיונם של דברים.
בסעיף 4 להסכם ת1/ יב' פורטו התחייבויות הלקוח כדלקמן:


"א. לחסל בהדרגה את החוב בחשבונות 177083 ו118713- תוך כדי הפקדת כספים בחשבונות, כאשר בראשונה יכוסו חיובי הויזה החודשיים וריבית רבעונית והיתרה לטובת הקרן באופן שיתרת החובה הקיימת בחשבונות אלה תופחת, כך שתוך 12 חודשים מיום הסרת ההגבלה על החשבונות יראו חשבונות אלו יתרת אפס או יתרת זכות".


כן התחייבו הנתבעים להמשיך ולפרוע את ההלוואות הצמודות ולהגדיל הבטחונות ובסעיף 7 נקבע:


"במידה והלקוח לא יעמוד בהתחייבויותיו עפ"י הסכם זה, יחלט הבנק את חשבונות הפק"מ ויעמיד הרכבים הממושכנים למכירה...".


דהיינו, הנתבעים התחייבו לפעול במספר מישורים לאיפוס כל יתרות החובה כולל כרטיס אשראי והלוואות צמודות ואם לא יעמדו בהתחייבות זו, יהיה בנק זכאי להפרע מתוך הבטחונות. לא צוין בשום מקום כי מימוש הבטחונות יהווה פרעון מלא של כל החובות.
גרסת הנתבעים בסוגיה זו סותרת כל הגיון כלכלי ואינה מתישבת עם תוכנם של המסמכים שהוחלפו בין הצדדים על פי טיוטות ההסכמים ברור שהבנק סבר שיתרת החוב עולה בהרבה על הבטחונות ואילו רצה להסתפק בבטחונות בלבד לא היה לו כל צורך בהסכמת הנתבעים לפעול בדרך זו מאחר והבטחונות היו משועבדים לבנק.
מנגד, הנתבעים טוענים כי הבטחונות עלו על יתרת החובה ולפחות השתוו אליה.
אם כך, מה הטעם לוותר על תביעת נזיקין של מאות אלפי דולרים תמורת הטבה זעומה (אם בכלל)?

אשר על כן, אני קובעת כי מימוש הבטחונות לא היווה פרעון מלא של החוב.
מעיון בנוסח ההסכמים ותניותיהם, ברור כי גם הטענה לפיה הבנק הוא זה שהפר את ההסכם אין בה ממש מאחר והוכח כי הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם לצמצם את יתרת החובה בחשבון ולמעט הלוואה אחת שנפרעה כסדרה ע"י תשלום של כ1,800- ש"ח בחודש (כפי שיפורט בהמשך) לא נעשה מאומה להשגת המטרה המוצהרת - איפוס יתרת החובה.


יתרת החוב בחשבונות

בתצהירו העלה נתבע 3 השגות שונות על היתרה הנטענת בחשבון הבנק, אלא שהשגות אלה אינן אלא טענות בעלמא שאינן נסמכות על מסמכים או תחשיבים מקצועיים.
בסעיף 3 לתנאים בחשבון עו"ש (נספחים א-א לתצהיר ת1/) הסכימו הנתבעים כי:
"כל הרישומים בספרי הבנק ייחשבו נכונים וישמשו הוכחה לכאורה לכל האמור בהם על פרטיהם, והעתק מהרישומים הנ"ל או מכל קטע של הרישומים הנ"ל או מהדף האחרון של הרשומים הנ"ל שיאושר ע"י הבנק על גבי העתק של הרישומים או של הקטע או של הדף האמורים, או במסמך נפרד, ישמש הוכחה לכאורה לקיומם של הרישומים הנ"ל ולנכונות כל הפרטים הנקובים בהעתק האמור".


להוכחת יתרת החובה בחשבונות הנתבעים הגיש הבנק את דפי החשבונות הרלבנטיים בצירוף תצהירו של מר אהוד קרן (נספחים א-כ-א4), ואילו הנתבעים מצידם הסתפקו בטענה סתמית באשר לשעור הריבית בו זוכו חשבונות הפק"מ.


כן הוכח כי הבנק העמיד לרשות הנתבעים את כל המידע שהיה דרוש להם למעקב אחר הפעולות בחשבונות הללו עד לשלב בו הוגבלו החשבונות, ולאחר כריתת ההסכם ת1/ יב' הועמדו לרשותם כרטיסים מגנטיים שאיפשרו להם מעקב אחר הפעולות בחשבונות.


ממכתבו של נתבע 3 נ7/ טז' ברור שמדובר במי שמנהל מעקב שוטף וקבוע אחר הנעשה בחשבונותיו, מה גם שלמוצגים צורפו מסמכי בנק המעידים על כך שהבנק פעל על פי חובתו ושלח דפי חשבון ללקוחותיו, ואילו במכתב מיום 18.11.96 (נספח כח לנ8/) כותבת מתמחה ממשרד עו"ד רוזנברג:


"בענין הכרטיסים המגנטיים - טענתך חסרת תום לב, שכן אני הודעתי לך אישית בשיחת טלפון שהכרטיסים המגנטיים מחכים לך בסניף" (ההדגשה שלי - ש.ד.).


כך גם העיד מר אהוד קרן.


עוד יצוין כי עם פתיחת ההליכים ניתנה לנתבעים האפשרות לבקש גילוי מסמכים ועיון בהם, ואם לא עשו זאת, חזקה עליהם שטעמיהם עימם.
מכל מקום, להוכחת טענה לפיה חשבונות הפק"מ לא זוכו בריביות על פי המוסכם, היה על הנתבעים להגיש חוו"ד שתבחן את חשבונותיהם וניתן יהיה להסתמך עליה לעניין ההפרש בין הריבית המובטחת לריבית ששולמה בפועל.
למותר לציין כי הדבר לא נעשה.
אשר על כן, לא נותר לי אלא לאמץ את האמור בתצהירו של מר אהוד קרן בסוגיה זו.


הפטר הערבים

לטענת הנתבעים כתבי הערבות עליהם חתמו לטובת החשבונות נשוא הדיון בוטלו לאחר שהומצאו על ידם בטוחות אלטרנטיביות שכללו חשבונות פק"מ ושעבוד כלי רכב. להוכחת טענה זו הוגשו על ידם המסמכים נ3/, נ4/, נ5/, נ6/ שהינם העתק פחם של כתבי הערבות שנכתב עליהם "מבוטל" בין שני קווים אלכסוניים (על נ3/ נכתב "בוטל").
"ביטול" זה אינו נושא תאריך ואינו חתום על ידי איש ועל פניו נראה תמוה.
הבנק מצידו הציג את המקור של המסמכים הללו ת2/ ו- ת8/ שהוחזקו בבנק ולמרבה ההפתעה המסמכים המקוריים נקיים מ"הודעת הביטול".
עובדה זו מעוררת חשש של מעשה שלא כדין שעשה מאן דהוא במסמכים הללו. מה גם שהסתבר בחקירתו הנגדית של נתבע מס' 3 שבעבר (לפני 15 שנה) הורשע בעבירה של זיוף מסמך ונדון למאסר של שנה בשל מקרה שנסיבותיו דומות להפליא לסיטואציה שבפני. באותו עניין בוצע על ידו "תיקון" של חוזה שכירות באופן שבו שונה סכום החוב מ15,000- ש"ח ל10,000- ש"ח וגם באותו עניין טען הנתבע שבעלת הבית הסכימה לתיקון אלא שדבר ההסכמה נשתכח ממנה (עמ' 32 לפרוטוקול).


מעבר לצורה בה בוטלה כביכול הערבות כמפורט לעיל, אני מתקשה להאמין לגרסת הנתבע 3 לפיה הסתפק בכך שקיבל לידיו את ההעתקים ה"מבוטלים" בצורה זו ללא חתימה ותאריך.
בהסתמך על מכתביו של נתבע 3 ולאור התרשמותי מעדותו, מדובר באדם ממולח המודע היטב לזכויותיו ולחשיבות המסמך הכתוב, וסבורני שאילו ניסתה פקידת הבנק למסור לידיו ביטול חובבני כגון זה שהוצג בפני, לא היה הנתבע מסכים לקבלו ללא אישור מתאים.
גם חוסר ההגיון הכלכלי בביטול כפי שהעידו עליו הנתבעים אין בו כדי לסייע לגרסתם.
לטענת הנתבעים הם התבקשו לחתום על כתב הערבות לתקופת ביניים עד אשר יופקדו בטחונות כספיים או מטריאליים.
אולם הסתבר במהלך העדויות כי הערבויות נחתמו ב9.8.95- ופקדון בסך 100,000 ש"ח הופקד יומיים קודם לכן (סעיף 5 לנ12/), ולאחר ביטול הערבויות, כביכול, הופקד ע"י נתבעת 4 ב23.10.96- סכום של 41,000 ש"ח.
גם סמיכות התאריכים שבין ההפקדות המפורטות בסעיף 5 לתצהיר נ12/ לבין מועד החתימה אינו סביר מאחר ולא הוברר ממה נבעה בהילות הבנק להחתים את הערבים על כתב ערבות לתקופה כה קצרה כאשר הערבים התכוונו להפקיד בטחונות כספיים בתוך מספר ימים.
אילו היתה מתבצעת פעילות כלכלית חריגה באותם ימים, ניתן היה להבין את הדרישה לכיסוי זמני באמצעות ערבויות אישיות, אולם על פי סדר הפעולות בחשבונות מסתבר כי הערבויות נחתמו בתאריך 9.8.95 ובעת שנלקחה ההלוואה ע"ס 140,000 ש"ח הופקדו כנגדה 120,000 ש"ח בפק"מ.
גם ההלוואה השניה ע"ס 80,000 ש"ח היתה מובטחת בפק"מ, הבנק החל בהקצאת אשראי לחברה רק בתאריך 17.10.95 לאחר שהופקדו הבטחונות המפורטים בסעיף 5 לתצהיר. בנסיבות אלה אין זה סביר שהבנק יחתים ערבים ובתוך מספר ימים יוותר על ערבותם, כאשר בפרק הזמן שבין חתימת הערבות למתן הבטחונות המטריאליים לא ניתן אשראי חריג כלשהו, ועדיפה בעיני גרסתו של מר אהוד קרן לפיה החתימה של בעלי מניות כערבים בחשבון חברה הינה נוהל קבוע ושגרתי (עמ' 12), וכך נהגו גם ביחס לנתבעים ולכן גם לא היתה כל סיבה לבטל הערבויות לאחר מספר ימים.
עוד נטען בנושא הערבויות כי לא נמסרו לערבים עותקים של ההסכם. טענה זו הוכחה כבלתי נכונה מאחר ובידיהם היו העתקים של כתבי הערבות שעליהם נכתב כי בוטלו.
לנוכח המחלוקת בין הצדדים בסוגיית ביטול הערבות מיטיב היה התובע לעשות אילו זימן לעדות את הפקידה עדינה אשר לגביה נטען כי ביטלה את הערבויות, אולם אין במחדל זה כדי לשנות את מסקנתי המתבססת על שורה של ראיות נסיבתיות המובילות למסקנה לפיה כתבי הערבות לא בוטלו.


משלוח הודעות לערבים הוכח ע"י התובע במסמכים באמצעות המכתבים שסומנו כא(1) לתצהיר ת1/. יתרה מכך, במכתבו מיום 4.2.99 (נספח לה' לנ8/) דורש נתבע 3 מהבנק להפסיק להטריד את הערבים בטענה לפיה הם חבים אישית בפרעון החוב. סביר להניח שאלמלא פניות והודעות הבנק לא היה מעלה דרישה זו.


באשר לטענה לפיה הנתבעים הינם "ערב יחיד" שהועלתה בסיכומים, טענה זו נתלית באמירה כביכול מצד התובע אלא שבכל מסמכי התובע וטיעוניו נטען ההיפך.
לא מצאתי בתצהיריהם של נתבעים 4-7 איזכור כלשהו למידע שנמנע מהם אשר אי גילויו מבטל את הערבות, ואילו נתבע 3 ניהל את החשבונות והיה מודע לכל הנעשה בהם.


מצב הבטחונות

במהלך שמיעת הראיות ובסיכומים הקדישו הצדדים זמן רב לבחינת מאזן ההתחייבויות כנגד הבטחונות. סבורני כי כל הדיון בסוגיה זו היה מיותר מאחר ובעת הגשת התביעה ומימוש הבטחונות הוברר באופן חד משמעי כי ההתחייבויות עלו על הבטחונות (אלא אם כן היה עולה בידי הנתבעים לסתור את הרישומים בספרי הבנק ולהוכיח שנפלה טעות בחישוב).
אולם, מעבר לדרוש אציין כי הוכח במכתבו של נתבע 3 לעו"ד כהן מיום 22.5.96 (נספח כג(1) לת1/) כי העובדה שהמכוניות משמשות בטחון לאשראי בשעור של 70% - 80% משוויין ולא על פי מחירן המלא היה ידוע לו ומקובל עליו.


עוד נטען כי הנתבעים עמדו בפרעון ההלוואות תוך הסתמכות על המכתב ת9/ מיום 13.2.97 בו כותב עו"ד רוזנברג בעמ' 1 כי תשלומי ההלוואה נפרעים כסדרם, אלא שמהפירוט שבעמוד השני עולה שמתוך כל יתרות החובה בחשבונות השונים משולמים תשלומים חודשיים של 1,804 ש"ח בחשבון הלוואה אחד, ואילו חשבון שני בו התשלום החודשי עומד על 3,153 ש"ח אינו נפרע.


לסיכום

נתבעת מס' 1 תשלם לתובע - 32,238 ש"ח.
נתבעת מס' 2 תשלם לתובע - 385,590 ש"ח.
נתבעים מס' 3, 4 ישלמו לתובע - 417,828 ש"ח.
נתבעים מס' 5, 6, 7 ישלמו לתובע - 385,590 ש"ח.


כל הסכומים ישאו ריבית בשיעור הנהוג אצל התובע מזמן לזמן מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.


הריבית תחושב בסוף כל רבעון כנהוג אצל התובע ותצטרף לקרן ותישא אף היא ריבית כאמור.


כמו כן ישלמו הנתבעים הוצאות משפט על פי חלקם היחסי בחיוב המפורט לעיל. ההוצאות ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד למועד התשלום בפועל.


הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו שכר טרחת עו"ד בשעור 13% + מע"מ מן הסכומים שנפסקו. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דירקטור בנק

  2. בקשת פירוק בנק

  3. כונס בנק טפחות

  4. יחסי בנקאי - לקוח

  5. מכתב החרגה של בנק

  6. הפחתת ארנונה לבנק

  7. הברחת נכסים מפני בנק

  8. תקנות בנק ישראל

  9. עורך דין בנקים

  10. חוזה למראית עין - בנק

  11. ערבות הורים בבנק

  12. חוב לבנק הפועלים

  13. חוב לבנק דיסקונט

  14. התיישנות תביעה נגד בנק

  15. מלווה חוץ בנקאי

  16. יעוץ בנקאי רשלני

  17. צו הבנקאות רישוי

  18. צו הבנקאות אגרות

  19. קבלת מסמכים מבנק

  20. חוק הלוואות חוץ בנקאיות

  21. ימי ערך - תביעה נגד בנק

  22. פסול דין – תביעה של בנק

  23. מיסי ארנונה כללית על בנק

  24. פקודת הבנקאות 1941

  25. תביעה נגד בנק משכן

  26. בקשה לסילוק יתרת חוב בנק

  27. התניית שירות בשירות

  28. היקף חובת הסודיות הבנקאית

  29. עורך דין תביעות נגד בנקים

  30. עורך דין נגד בנקים

  31. תביעה של בנק לאומי על חוב

  32. דחיית תביעה נגד בנק

  33. אי החזר הלוואה לבנק

  34. עורך דין דיני בנקאות

  35. התניית שירות בשירות - דוגמא

  36. צו הבנקאות שירות ללקוח

  37. תביעה של בנק נגד לקוח על חוב

  38. חשיפת דוחות ביקורת בנק ישראל

  39. מכתב החרגה מותנה מהבנק

  40. תביעה של בנק בנושא חשבון חח"ד

  41. ביטול הסדר חוב עם הבנק

  42. מסירת רשימות לקוחות הבנק למסחר

  43. הלוואה מהבנק למראית עין

  44. אישור הלוואה מבנק הפועלים

  45. העברה בנקאית לחו''ל - טעות

  46. תביעת בנק נגד ערב על ערבות לחברה

  47. הצעת חוק הגבלת עמלות בנקים

  48. חשש לפגיעה בשווי בטוחות לטובת בנק

  49. תביעה של בנק דיסקונט על מעשי מירמה

  50. תביעה לתשלום יתרת חובות ערבים לבנק

  51. יחס משפיל בסניף בנק – תביעת פיצויים

  52. צו הבנקאות פיקדונות ללא תנועה

  53. התחרטות על לקיחת הלוואה מהבנק

  54. חוב לבנק בגין הלוואת קרן קורת

  55. תביעה נגד בנק בגין שירות לקוי

  56. "האותיות הקטנות" בהסכם עם הבנק

  57. נפילה בסניף בנק - תביעת פיצויים

  58. בנק לא הודיע כי אסור מצב של מכירה בחסר

  59. תביעת בנק מזרחי טפחות נגד ערבים

  60. מימוש תוכנית חיסכון כבטוחה לחובות לבנק

  61. פעולות בנקאיות ללא הרשאה – השבת הפסדים ?

  62. בקשה של עובדי בנק בהליכי פירוק בגלל מעילה

  63. תביעת בנק כנגד הערב לחוב החייבת העקרית

  64. השלכות קריסת בנק עקב מעילת ענק של עובדת

  65. אחריות הבנק על עיכוב בהעברת כספים לחו''ל

  66. בנק קונטיננטל לישראל בע"מ - בקשה לאכיפת אגרת חוב

  67. תביעה של בנק נגד לקוח על יתרות חובה - טענת עושק כפייה

  68. טען כי "נאלץ" ליטול הלוואה בגין טענות של מנהל הבנק

  69. חוק אמנות קרן המטבע הבינלאומית והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח

  70. האם בנק חייב לשלם לעובדיו תשלומים לביטוח לאומי ולביטוח רפואי ?

  71. האם רשאי בנק להעמיד יתרה בלתי מסולקת של ההלוואות לפרעון מיידי ?

  72. האם משפטית עולה התנהלות הבנק כדי חוסר תום לב הניהול מו"מ ?

  73. המחאה סורבה בהערת הבנק לפיה "נתקבלה הוראת ביטול וההסב אינו בסדר"

  74. נטען כי בניגוד לכללי בנקאות הבנק אפשר לאחות למשוך כספים בחתימתה בלבד

  75. לאחר שהתבררה הטעות, הבנק פנה בדרישה להשבת הסך של 20,000$ שזוכה בטעות בחשבון

  76. חתמה על מסמכים רבים ומשביקשה לקרוא אמרה לה פקידת הבנק כי אין צורך בכך משום שכמות הדפים גדולה מידי

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון