פסק דין 1. התובע הגיש נגד הנתבעים ללשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע שטר. על פי הנטען בבקשה, התובע אוחז בשבעה שיקים, אשר נמשכו על ידי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") והוסבו על ידי הנתבע מס' 2 (להלן - "הנתבע"). השיקים הוצגו על ידי התובע לפרעון אך לא כובדו. מכאן התביעה. 2. הנתבע הינו מורשה חתימה של הנתבעת ומוסמך לפעול בשמה (עמ' 2). בתצהירו שתמך בהתנגדות, אשר הוגש הן בשמו והן בשם הנתבעת, נטענה טענת הגנה אחת ויחידה: "... כל השיקים המופיעים בבקשה לביצוע שטר ניתנו לי ע"י חברת אסף אליאב בניה ושיפוצים בע"מ (הנתבעת - י.ע.), המדובר בשיקים למוטב בלבד ולמשיב אין כל זכות בשיקים הנ"ל... המשיב יודע והדבר ברור מן השיקים עצמם כי השיקים רשומים לצדוק אליאב בלבד והמילה לפקודת נמחקה מהם... המדובר בשיקים שהפקדתי לחשבוני אצל המשיב". יצוין כי בהמשך הדברים מוסיף הנתבע, כי בגין יתרת החוב בחשבונו מתנהלת נגדו תביעה נפרדת. אולם טענה זו אינה יכולה להוות הגנה כלפי השיקים, שהרי דבר הגשתה של תביעה נפרדת, שעילתה במסמכי פתיחת החשבון או בהסכמי הלוואה שנערכו לאחר מכן, אינו גורע מזכות התובע למצות את העילה השטרית ובלבד, כמובן, שבסופו של יום לא יפרע אלא פעם אחת. 3. עיון בשיקים שהוגשו לביצוע מלמד, כי המילה: "לפקודת", לפני שם הנפרע (הנתבע), אכן נמחקה בהם. זאת ועוד: אחרי שם הנפרע (הנתבע) הוספה בכתב יד המילה: "בלבד". כפועל יוצא מהמחיקה ומהתוספת הנדונים נוסחה הוראתה של מושכת השיקים (הנתבעת) לבנק הנמשך בזו הלשון: "שלמו לצדוק אליאב בלבד" (זאת, להבדיל ממה שהיה נרשם אלמלא המחיקה והתוספת, לאמור: "שלמו לפקודת צדוק אליאב"). 4. בא כוחו המלומד של התובע אינו חולק על כך, כי מקום בו נרשם על גבי שטר: "שלם לפלוני בלבד", כפי שהדבר בשיקים שלפנינו, אי אפשר לסחר את השטר, שכן בדרך זו גילה המושך את דעתו כי רצונו לשלם את הסכום הנקוב בשטר לנפרע בלבד. במה נשתנו, אם כן, השיקים שלפנינו ומניין זכותו של התובע לתבוע על פיהם לאחר שקיבלם מהנתבע בניגוד, לכאורה, להגבלת סחירותם? לכך משיב בא כוח התובע בשני מישורים ואלה טענותיו: א. במישור השטרי - מי שעשה את השיק בשמה של הנתבעת והגביל בשמה את הסחירות הנו הנתבע (כאורגן של הנתבעת). והנה, הנתבע גם היה זה שהסב את השיקים והפקידם בחשבונו אצל התובע. בכך גילה דעתו שהוא מבקש להתעלם מהגבלת הסחירות. נכון הדבר שבענייננו לא קיימת זהות מוחלטת בין עושה השיקים (הנתבעת) והנפרע המסב (הנתבע), אולם מאחר שהנתבע הנו אורגן של הנתבעת, שהנה חברה פרטית בבעלות בנו, ולאור עקרון תום הלב, יש להתייחס אליו ואל הנתבעת כאל יישות אחת. הסבת השיק על ידי הנתבע, שיש לראותה כאילו בוצעה גם על ידי הנתבעת, מהווה, אפוא, הוראה מאוחרת של הנתבעת, המבטלת את הוראתה הקודמת שלפיה הוגבלה הסחירות. ב. במישור דיני המניעות - הנתבעים התכוונו להסב את השיקים לתובע על מנת שיחזיק בהם במעמד של "אוחז". מכוח עקרון תום הלב מנועים הנתבעים להתכחש לכוונתם זו. 5. בא כוחם המלומד של הנתבעים טוען מנגד, כי סחירות השיקים הוגבלה באופן ברור וחד משמעי. השיקים מעולם לא הוסבו לתובע ואי אפשר היה להסבם. חתימתו של הנתבע על גב השיקים נועדה רק כדי לאפשר את הפקדתם בחשבון. לכל אחד מהנתבעים אישיות משפטית נפרדת ובנסיבות העניין אין להתייחס אליהם כאל ישות אחת. דיון ומסקנות (1) המישור השטרי - סחירות השיקים לפי דיני השטרות 6. אקדים ואומר, כי אין בידי לקבל את טענותיו של בא כוח התובע במישור השטרי, שלפיהן בסופו של יום בוטלה במקרה דנן הגבלת הסחירות. אמנם בא כוח התובע דייק באומרו, כי אחד מהכללים היסודיים של דיני השטרות הנו פנייה אל כוונת הצדדים. נכון גם שבמקרי ספק או במקרים גבוליים גובר יסוד הסחירות. לכל אלה ראו: ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 498, 511 - 512 (להלן - פס"ד ציטיאט). אולם בה בעת ראוי להטעים, כי כשם שכוונה גרידא אינה יכולה לכונן מתוך עצמה שטר אלא יש צורך לקיים דרישות צורניות מסויימות, כך גם אין בכוחה של כוונה כדי להקנות סחירות למסמך, אשר ברור מתוכו שאינו סחיר. עמד על כך כבוד הנשיא שמגר בפס"ד ציטיאט הנ"ל, באומרו (בפסקה 14 לחוות דעתו): "...השטר יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך השטר. למדרגת הפרשנות הזו יש משקל לאור עקרון השיתוף השטרי על פיו השטר הינו רץ ללא מטען. השטר אמור לשקף את מסגרת החבות ללא חקירה חיצונית..." (ההדגשות שלי - י.ע.) והנה מזווית ראיה זו של בחינת השיקים נשוא התביעה עצמם, כשהם בבחינת "רץ ללא מטען", אין מנוס אלא לקבוע שהשיקים אינם סחירים: המילה "לפקודת" - נמחקה בהם. אחרי שם הנפרע (הנתבע) הוספה בכתב יד המילה "בלבד". השיקים אינם מלמדים ולו ברמז שקיים קשר כלשהו בין עושה השטר (הנתבעת) לבין הנפרע (הנתבע). לא הובאה כל ראיה קבילה כי הנתבעת הנה חברה משפחתית קטנה כפי שטוען בא כוח התובע בסיכומיו. ואם בכך לא די, הרי גם חתימת ההיסב של הנתבע על גב השיקים הנה, למעשה, עובדה ניטרלית שאין בה כדי להצביע, בהכרח, על כוונה לבטל את הגבלת הסחירות העולה ממחיקת המילה "לפקודת" ומהוספת המילה "בלבד", שהרי ניתן לפרשה כהיסב לצורך גוביינא, שאינו מקנה לתובע מעמד עצמאי של "אוחז" בשטר (ראו: פס"ד ציטיאט הנ"ל). המסקנה העולה מהאמור היא, שאף אם נניח שכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים הייתה לבטל את הגבלת הסחירות של השיקים, הרי לא ניתן לה מבע כלשהו בשיקים עצמם. בחינת מסגרת החבות על פי השתקפותה בשיקים מלמדת, אפוא, שהשיקים אינם סחירים. (2) מניעות 7. לא נותרה אלא טענתו החילופית של בא כוח התובע שעניינה במניעות. כאמור תמצית הטענה היא, כי על פי עובדות עיסקת היסוד ניתנו השיקים לתובע על מנת שישמשו כבטחון להלוואה אישית שאותה ביקש הנתבע לקבל מהתובע ועל מנת שהתובע יחזיק בהם כ"אוחז". מכוח עקרון תום הלב מנועים הנתבעים להתכחש לסיכום זה. 8. עקרון תום הלב אכן שימש לא אחת כבסיס ליצירת מניעות. ראו: פרידמן-כהן, חוזים, כרך א, מהד' תשנ"א, בעמ' 637 - 641. ומהי משמעותה של מניעות הלכה למעשה? "מניעות מונעת צד מלהתכחש למצב דברים (מניעות על סמך מצג) או להבטחה קודמת (מניעות על סמך הבטחה או השתק הבטחה). הסעד הנובע מהחלתו של עקרון המניעות הוא סעד של אכיפה" (שם, עמ' 641). לכך ראוי להוסיף כי החובה לפעול בדרך מקובלת ובתום לב יושמה גם לגבי פעולות משפטיות דיוניות, נקיטת הליכי משפט וטיעון במסגרת הליכי משפט. ראו: בר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי פ"ד לה(3), 449, 461; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' חמישית, עמ' 4 - 5. נמצא לפנינו, שאם הנתבעים יצרו לפני הבנק מצג שהשיקים סחירים, שלא לדבר על סיכום מפורש בינם לבין הבנק בעניין זה, הרי יש בכוחו של עקרון תום הלב למנוע בעדם להתכחש למצג או לסיכום. ודוק: חבותם של הנתבעים במקרה כזה תנבע מהשיקים מבלי ששאלת סחירותם תתברר כלל, שכן אם יסתבר שהנתבעים יצרו מצג שהשיקים סחירים, או שבינם לבין הבנק היה סיכום מפורש כזה, אזי עקרון תום הלב ימנע מהנתבעים להתכחש לכך ולהעלות פלוגתא זו לשולחן הדיונים. 9. מה סוכם, אפוא, בין הנתבעים לבין התובע בעניין השיקים ומה היו נסיבות מסירתם לתובע? הנתבע התייחס לשאלות אלה בישיבת בית המשפט מיום 16/5/00 ואלה היו דבריו (עמ' 2) : "... זה היה שיק בשביל לתת לי את האשראי שם בבנק ... קיבלתי הלוואה ממנהל הבנק. ההלוואה היא באופן אישי. את השיקים נשוא התביעה הבאתי לבנק כבטחונות לפי בקשת מנהל הבנק.היה מדובר ביני לבין מנהל הבנק שברגע שאני מקבל כסף הוא מחזיר לי את השיקים, ולכן כתבתי שהשיקים לא סחירים. לא קיבלתי כסף ולכן לא החזרתי את הכסף לבנק. אני חתום גם בגב השיקים". במילים אחרות, הסברו של הנתבע הוא, שהפקיד את השיקים בחשבונו אצל התובע כבטחונות להלוואה שקיבל מהתובע; הנתבע (כאורגן של הנתבעת בכל הקשור למשיכת השיקים) הגביל את סחירותם של השיקים משום שבינו לבין התובע סוכם שיוחזרו לנתבע עם פרעון ההלוואה. ודוק: הנתבע לא טוען כי הפקיד את השיקים בבנק רק כדי להציג לפני הבנק מצג שעל פיו תזרים המזומנים העתידי שלו הוא תזרים טוב, אלא הוא מודה שבינו לבין הבנק סוכם שהשיקים ישמשו כבטחון לפירעון ההלוואה (וראו, במובחן מכך, את פס"ד ציטיאט בעמ' 507 פסקה 10). המסקנה שהשיקים לא הופקדו בבנק רק לגוביינא מסתברת בעליל גם מדברי הנתבע, כי סיכם עם הבנק שהשיקים יוחזרו לידיו עם פרעון ההלוואה. סיכום זה הולם היטב שיקים שהבנק מחזיק בהם במעמד של "אוחז" כבטוחה להלוואה שנתן. לעומת זאת, שיקים שנמסרו לבנק לגוביינא גרידא אינם אמורים לחזור לידי הלקוח אלא הבנק אמור לשולחם לגבייה. יתירה מזו: בהסברו של הנתבע כי הגביל את הסחירות כדי להבטיח שעם פרעון ההלוואה יקבל מהבנק את השיקים בחזרה, למעשה אומר הנתבע, כי מטרת הגבלת הסחירות לא הייתה אלא למנוע מהבנק לסחר את השיקים לאחר. שמע מכאן, שהגבלת הסחירות לא נועדה לצמצם את זכותו של הבנק עצמו לתבוע את הנתבעים על פי השיקים (וראו את דברי כב' הנשיא שמגר בפסקה 7 לפס"ד ציטיאט, כי "הגבלת העבירות יכולה להיעשות בחוליה הראשונה - בין המושך לנפרע, ויכולה להיעשות בכל חוליה עוקבת - בין המסב לנסב"). ברור, אפוא, שבמקרה דנן לא התכוונו הצדדים להגביל את סחירות השיקים בינם לבין עצמם. השיקים נמסרו לבנק על מנת שישמשו כבטחון שהבנק יוכל לממשו אם לא תפרע ההלוואה. מחיקת המילה "לפקודת" כמו גם הוספת המילה "בלבד" (לפני ואחרי שם הנפרע), נועדו למנוע הסבה נוספת של השיקים על ידי הבנק וכך להבטיח את החזרת השיקים לידי הנתבעים אם תפרע ההלוואה (שובו ועיינו בדבריו הנ"ל של הנתבע). פעולות אלה לא נועדו למנוע מהבנק לתבוע את הנתבעים על פי השיקים אם ההלוואה לא תפרע. 10. מה המסקנה העולה מהאמור לעיל? לדברי הנתבע עצמו, על יסוד סיכום הדברים דלעיל אודות מהותם של השיקים שינה התובע את מצבו לרעה והעניק לנתבע הלוואה. ההלוואה לא נפרעה. בנסיבות אלה אך דין וצדק יעשו, אם הנתבעים יושתקו מלהתכחש למה שסוכם תוך שהם משליכים יהבם על טענות פורמאליות, המעוגנות במראיתם של השיקים, אך עומדות בניגוד למה שסוכם. העלאת טענות מסוג זה בניגוד למה שסוכם מנוגדת לחובתם של הנתבעים לפעול בדרך מקובלת ובתום לב והנתבעים מנועים, אפוא, להעלותן. תוצאות 11. התוצאה היא, שדין התביעה להתקבל. התובע רשאי להמשיך לפעול בתיק ההוצל"פ שבו הוגשו השיקים לביצוע. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח ומע"מ, צמודים ונושאי ריבית כחוק החל מהיום. מסמכיםמורשה חתימה