אחריות בנק לתרמית של נוכל

פסק דין 1. העתירה בפני תביעה כספית. התובע מנהל חשבון אצל הנתבע ולטענתו נמשך סכום של 250,000 ₪ מחשבונו שלא לפי הוראותיו: מכאן עתירתו להחזר הסכום, ובנוסף התובע עותר לתשלום סך של 60,000 ₪ בגין עוגמת הנפש. 2. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת 2.1 התובע ניהל על שמו חשבון (להלן: החשבון) בסניף הבנק של הנתבע בנתניה, חשבון שלכל אורך התקופה היה ביתרת זכות. כספיו היו מוחזקים בדרך כלל בפקדונות מאחר והתובע גר שנים רבות בחו"ל. ניתן יפוי כח לאמו לבצע פעולות בחשבון, ובכל תקופת העדרו של התובע מהארץ בוצעו פעולות על ידה מטעמו. לאחר שנים רבות, שבהן לא ביקר התובע כלל בארץ, הגיע לביקור ביום 16/11/97. 2.2 ביום 18/11/1997 נכנס לסניף אדם שהזדהה בפני פקיד הבנק כמר דוד פרץ (להלן: הנוכל). הנוכל פנה אל פקיד הבנק מר דוד כהן, במחלקת ניירות ערך,הציג את עצמו בשמו של התובע, הזדהה והציג תעודת זהות וכן תדפיס בנק שבו הופיע מספר חשבון הבנק של התובע. הנוכל ברר באם יש לו כספים בניירות ערך. הפקיד שלף את מספר חשבונו של התובע מהתדפיס, אימת את פרטי תעודת הזהות עם פרטיו המצויים במחשב הבנק, וזיהה אותו על פי התמונה המופיעה בתעודת הזהות. בברור שהתבצע על ידי הפקיד במחשב הסתבר כי כל הכספים של התובע נמצאים בפקדונות, ועל כן פקיד הבנק הפנה את הנוכל אל מחלקת פקדונות לגב' צביה דביר (להלן: הפקידה). 2.3 הנוכל הזדהה בפני הפקידה בשמו של התובע, הציג בפניה תעודת זהות וביקש להמיר מפקדונות סך של 250,000 ₪ והעבירם לחשבוןהעובר ושב שלו. הפקידה אימתה את פרטי תעודת הזהות שהוגשהלה מול המחשב, וידאה שהתמונה בתעודת הזהות זהה לאדם העומד מולה, וכמו כן אימתה את חתימת הנוכל בטופס הבקשה למשיכה עם דוגמת חתימת התובע המצויה בבנק. הפקידה גם בדקה כי הסכום המבוקש למשיכה נמצא בפקדונות, וכי לא יוטל קנס בגין פרעון מוקדם. לאחר ביצוע הבדיקות העבירה הפקידה את סכום המשיכה המבוקש מפקדונות התובע לחשבון העובר ושב שלו. לאחר שהנוכל סיים את פעולותיו עם הפקידה, פנה אל הקופות. הוא ביקש למשוך 250,000 ₪ במזומן כשהוא מטופל על ידי הקופאי הראשי. לאחר שהקופאי בדק כי הנוכל זוהה על ידי הפקידה, ולאחר שקיבל אישור ממנהל הסניף, נמסרו לנוכל 250,000 ₪ מחשבונו של התובע, במזומן. 2.4 ביום 19/11/97 הגיעו התובע ואמו אל סניף הבנק בנתניה, והאם הציגה את בנה בפני הפקידה. הפקידה מיד ראתה שעומד מולה אדם אחר מהאדם שביצע את הפעולות בחשבון יום קודם והודיעה על כך לתובע, לאימו וכן לממונים עליה. 2.5 אין ספק שמדובר במעשה מירמה מתוחכם שדרש ידע רב הן של פרטי התובע והן של נוהלי הבנק. יודגש שבתחילת הדרך הנתבע חשד שידו של התובע במעשה, אם כי לאחר בירור אין בפני טענה כזו, והיא איננה מהווה חלק מכתבי הטענות ולא הובאו בפני ראיות בנדון. 3. טענות התובע 3.1 טענתו העיקרית של התובע הינה כי הבנק התרשל במילוי תפקידו כלפי התובע במסגרת מערכת היחסים הקיימת בינהם. לטענתו מכח עוולה זו יש לחייב את הבנק על הסכום שהוצא במרמה על ידי הנוכל. 3.2 לטענת ב"כ התובע ההלכה המשפטית מגדירה את יחסי בנק - לקוח כיחסי לווה מלווה, וכשחשבון הלקוח ביתרת זכות רואים בכך חוב של הבנק כלפי הלקוח. מהאמור לעיל נובע כי עם הפקדת הכספים לבנק, הם הופכים לרכושו של הבנק, ומנגד קמה חבות של הבנק כלפי הלקוח בגין יתרת הזכות. יתרה מזאת, כאשר הכספים מופקדים בחשבון, חייב הבנק להחזיר את הכספים על פי דרישה של הלקוח. לאור כל הנאמר לעיל, כל אשר נמשך על ידי הנוכל היו כספיו של הבנק, ולא כספו של התובע. ומשום שכך אין לחייב את חשבונו. לטענתו אפשר היה לחייב את התובע בגין הכספים שנמשכו ע"י הנוכל, רק באם היה הבנק מוכיח כי פעל בשליחותו של התובע. זאת ועוד, ההלכה קובעת כי זיוף לא יכול להקים עילה משפטית לשליחות. 3.3 עוד מצוין כי בחוזה האחיד בין הבנק לתובע קיים חריג אחד לאחריות התובע לחתימה מזוייפת, והוא במקרה של המחאה אשר אבדה ללקוח ומישהו זייף את חתימתו עליה. על המחאה זו יחוייב התובע היות וההמחאה היתה בשליטתו והוא חייב להשגיח עליה. אין עוד חריג בחוזה שנחתם בין הצדדים ועל כן אין חייב התובע על זיוף של צד ג'. 3.4 בסיכומויו של ב"כ התובע הועלו עוד טיעונים שונים שבית המשפט סבור כי לא עוזרים לו במקרה זה הנדון בפניו. 4. טענות הנתבע 4.1 הנתבע לאורך כל הדיון וכן בחלק נכבד מסיכומיו התייחס לכך כי לא קמה עילה לחיוב הבנק בגין עוולת הרשלנות. לטענתו העיקרון המנחה בנושא של חובת הזהירות של הבנק כלפי הלקוח נגזרת בראש ובראשונה מתוכנו של החוזה בין הבנק ללקוח, לצד המבחנים המתחייבים בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. הקשר בין הבנק ללקוח הוא קשר של חוזה. חובתו של הבנק כלפי לקוחו, במסגרת דיני הרשלנות, היא אחת: לנקוט אמצעי זהירות סבירים. לטענת הבנק הוא אמור לפעול על פי חזות פני הדברים במהלך עסקיו הרגיל. באם הפעולה על פניה נראית כשרה, לא יתכן כי על הבנק יהיה לחקור ולבדוק באם הפעולה נעשתה בהרשאה וללא כוונת תרמית. מהצד האחר, קיימת חובה על הבנק למנוע תרמית בחשבונותיו של לקוחו. 4.2 עוד לטענת הבנק, מדובר במקרה גבולי, שבו הבנק לא ידע שמתבצעת תרמית, ומנגד נראה שממלא אחר דרישותיו של הלקוח. הבנק טוען שאחת מחובותיו היא לפעול במהירות וביעילות בפרעון המחאות, דבר שממנו ניתן ללמוד על כל פעולות הבנק. פעולת משיכת כספים מהחשבון על ידי הלקוח, שווה בעיני הבנק לפעולה של פרעון המחאה אותה משך הלקוח. פעולה זו נכנסת לגדר הוראת תשלום. בשתי הפעולות, יסוד המהירות בעל חשיבות ראשונה במעלה והבנק מחוייב לפעול בהתאם להוראות הלקוח. 4.3 פקידי הבנק בדקו את תעודת הזהות של המתחזה וכן השוו את חתימתו לחתימת התובע שנמצאה לדוגמה בבנק מטופס פתיחת חשבון הבנק. על פניו זיהו את האדם, וכן החתימות נראו זהות. מעבר לכך המתחזה לא ניסה למשוך את כל הכספים שנמצאים בחשבון התובע, אלא משך רק חלק, דבר שלא יכל לעורר את חשדם בפעולות האדם שהגיע והתברר מאוחר יותר כי הינו נוכל. הבנק טוען כי נוהלי הבנק ואמצעי הזהירות שמוכתבים קויימו בקפידה. זאת ועוד, באם התובע טוען לרשלנות הבנק, נטל ההוכחה עליו, נטל אותו התובע לא הצליח להרים במהלך המשפט. 5. החלטה לאחר ששקלתי את הראיות והטענות החלטתי לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים לכך: 5.1 לא מצאתי ממש בטענתו של התובע כי הבנק התרשל, ולא פעל בתנאי חובת הזהירות שבה היה אמור לנהוג. בבודקי את אמצעי הזהירות בהם נקט הבנק, אני לא מוצא פסול. כאשר הנוכל הגיע אל פקידת הבנק, זוהה על פי תעודת זהות, וכן השוותה בין חתימותיו, שעל פניהן נראו דומות. על פי נוהלי הבנק הנהוגים בארץ לא מצאתי חובות נוספים אותם יש להטיל על הבנק. בהקשר זה עו"ד לוי התמקד במספר טענות: א. פקידת הבנק, אשר הכירה את כל העובדות הקשורות לניהול החשבון לא דאגה להתקשר לאימו של התובע בנוגע לפעולת משיכת הפקדונות. אין בטענה זו כל ממש. אימו של התובע אמנם משמשת שנים רבות כבא כוחו, אך התובע הוא בעל החשבון וכאשר סברה הפקידה שעומד מולה בעל החשבון, אין כל סיבה שתפנה לבא כוחו לאישור כלשהו. ב. הפקידה, לאור הכרותה בפעילות בחשבון הייתה חייבת לחשוד כאשר הנוכל דרש למשוך סך של 250,000 ₪ במזומן - פעולה לא שגרתית. אולם, הפקידה כלל לא ידעה על כוונות הנוכל למשוך כסף במזומן - פעולותיה הצטמצמו במשיכה מפקדונות וזיכוי חשבון העו"ש. הרי כאשר התייצבו התובע ואימו למחרת והתרמית התגלתה, הפקידה מיהרה לבדוק אם הכסף עדיין בחשבון, מכיוון שכלל לא ידעה על מעשיו של הנוכל לאחר שסיים את הפעולות אותן היא ביצעה. ג. דרישה למשיכת מזומן בסכום כה גדול היתה חייבת לגרום לחשדנות עובדי הבנק. לטענה זו תשובות ברורות ומשכנעות בדברי מנהל הבנק והקופאי הראשי. הבנק ערוך לדרישה מסוג זה ואם היא לא שגרתית היא איננה יוצאת דופן באופן המחייב בדיקה מעבר לבדיקות שנעשו. ד. הבנק לא מחזיק תמונה של לקוח או של תעודת זהותו בתיק, ולא מפעיל מערכת טלויזיה במעגל סגור לצורך זיהוי שודדים ופורצים. לא מצאתי שקיימת חובה על הבנק לנקוט בפעולות האמורות. כמו כן אף אם היתה מערכת טלויזיה במעגל סגור, הדבר היה עוזר בזיהוי הנוכל, אבל לא היה מונע את מעשיו. הבנק טען ובצדק שעל פניו בפנייתו של הנוכל נראה כי מדובר בעיסקה רגילה אותה ביקש התובע לבצע בחשבונו. על פניו לא נראה כי מדובר בתרמית, ועל כן אני מוצא כי טענתו של הבנק נכונה, ואין מקום לקבוע כי הבנק, נוהלי הבנק ופקידיו נהגו שלא כשורה, או ברשלנות. בית המשפט לא מוצא חובות זהירות חדשות אשר יתווספו אל אלו הקיימות, והבנק עמד בחובת הזהירות שעל פיה אמור לפעול. 5.2 הלכה פסוקה היא כי לקוח המפקיד כספים בבנק, לאחר שנכרת חוזה בינו לבין הבנק מערכת יחסי בנק - לקוח מוגדרים כיחסי לווה - מלווה (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נגד ISRAEL BRITITISH BANK ,פ"ד מד(2) 265). תפיסה זו בעצם קובעת כי כסף המופקד בבנק הופך לרכושו של הבנק, וכי זכותו של הלקוח הינה אישית כלפי הבנק לקבל את כספו בחזרה. משום שיחסי בנק - לקוח הינם יחסי לווה - מלווה, ההתקשרות בינם הינה התקשרות בחוזה הלוואה. כריתת חוזה ההלוואה גורמת להעברת הבעלות על נשוא ההלוואה ללווה, במצב דברים זה הסיכון במקרה של אובדן הנכס נופל על הבעלים, הלווה. מתוך דברים אלה נובע כי יהיו אשר יהיו הנסיבות, חובתו של הלווה - הבנק היא להחזיר למלווה את נשוא ההלוואה. 5.3 מקרה התחזות זה וזיוף חתימתו של הלקוח, הוביל לכך שהוצא כסף מחשבונו של הלקוח בתרמית. בעיניו של בית המשפט הדבר דומה לשוד בנק. נפתחות הקופות בבוקר, ומופקד מזומן. חשבון הלקוח זוכה בשעה 12.00. בשעה 12.02 מגיע שודד עם כלי נשק, ושודד את אותם המזומנים מהקופאי בבנק. במצב זה לא קמה השאלה מי אחראי על הכסף הגנוב. היות והכסף עבר לרשותו של הבנק, הבנק אינו יכול לחייב את חשבון הלקוח אם הכסף שנשדד. היות ובוודאי תוטל על הבנק ההאחריות לכספים הנשדדים ממנו, אין מקום שהבנק יתנער מאחריות על שודד מסוג אחר, אשר מבצע את דבר העבירה ע"י תעודת זהות מזויפת. 5.4 בסיכומו של דבר, השיקול המכריע בענייננו נובע מהכללים הבסיסיים של הקשר בין הבנק לבין הלקוח. חשבון הבנק של הלקוח מנוהל ומופעל על פי הוראותיו. כאשר חשבונו של לקוח חוייב לפי הוראות של אדם אחר שאינו שליח של אותו לקוח ושלא באשמתו, חובה על הבנק לשכנע את בית המשפט מדוע אין לזכות חשבונו בחזרה. שני הצדדים נפלו קורבן לנוכל. שני הצדים התרכזו בניהול הדיון בענין הרשלנות ופרקליטי הבנק סברו שאם הבנק יניח דעת בית המשפט שלא הופרה חובת הזהירות, די בכך. לשיטתי עמדה זו מתעלמת מהעובדה שהבנק הפר, כתוצאה מתרמית מתוכחמת, את הכלל בסיסי ביותר בבנקאות: אין לחייב את חשבון הלקוח אלא לפי הוראותיו ובוודאי חיוב שנעשה על פי זיוף אינו יכול לעמוד. אם בית המשפט מאפשר מצב כזה, יש פגיעה מהותית בכל מערכת היחסים בין הבנק והלקוח. על כך קובע המלומד PAGET בספרו PAGET 'S LAW OF BANKING בעמוד 368 , מהדורה 11, 1996: TO SUGGEST THAT A BANKER IS BOUND TO KNOW HIS CUSTOMERS SIGNATURE IS WRONG; THERE CAN BE NO SUCH OBLIGATION IN LAW. THE REAL POSITION IS THAT IF THE BANKER PAYS IN RELIANCE ON THE SIGNATURE BEING HIS CUSTOMER'S HE CANNOT CHARGE HIS CUSTOMER . דברים אלו יפים בעניננו. 5.5 בענין עוגמת נפש, סבורני שהיה כאן פסול בהתנהגות הבנק אשר גרם ללא ספק לתובע עוגמת נפש ועל כן יש לפצותו על כך. כפי שציינתי דלעיל, סירוב הבנק להחזיר לידיו את כספו היה בבחינת הפרה מהותית של תנאי ההתקשרות בין הצדדים. לאחר שביצע הנוכל את פעולתו, הבנק סרב לקחת אחריות על הכספים שהוצאו מרשותו תוך הטלת האשמות על התובע עצמו. הבנק אף עמד על סירובו לאחר שהיה ברור שהתובע הוא קורבן לתרמית. על מנת לברר על מי תוטל האחריות על מעשה המרמה נאלץ התובע לפנות לבית המשפט, להגיע מספר פעמים לארץ, כאשר התובע חושש לגורל כספו ונתקל בקשיים על מנת להשיבו ולהבטיח את זכויותיו. ההלכה היא כי ניתן להכיר בעוגמת נפש מסוג זה כנזק לא ממוני על פי הגדרתו בסעיף 13 חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970. כמו שנקבע על ידי כב' הנשיא שמגר בע"א 49/83 מורדכי קסלר נגד תקוה מאירוב, פ"ד מא(2) עמ' 552 : "איני רואה מדוע לא יזכה אדם, שסבל מאירוע כאמור, לפיצוי על האכזבה, החששות, הרוגז והתיסכול שנגרמו לו, במסגרת התשתית המשפטית שנוצרה בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970". 6. סיכום לאור כל האמור אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. 310,000 ₪. בנוגע לסך של 250,000 ₪, סכום זה ישא בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק החל מיום 1/12/1997 ועד התשלום המלא בפועל. באשר למועד החיוב האמור, סבורני שהנתבע היה חייב להחזיר את הכסף לחשבון התובע סמוך לאחר גילוי העובדה שמדובר במעשה תרמית של גורם חוץ, לצורך בירור זה 10 ימים היו צריכים להספיק. באשר לסך של 60,000 ₪, הוא ישא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, עד התשלום המלא בפועל. ב. שכ"ט בסכום של 43,250 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכום זה מורכב כדלקמן: שכ"ט בסיסי 10% מסכום התביעה 31,000 ₪ ישיבות קדם משפט, 1,250 1,250 ₪ ישיבות הוכחות( 3 X 2,500) 7,500 סיכומים 3,500 3,500 ג. כל סכום ששולם על חשבון אגרות בית המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום התשלום ועד מועד ההשבה בפועל. בנקתרמית