פעולות בנקאיות ללא הרשאה – השבת הפסדים


פסק דין

זוהי תביעה להשבת הפסדים שנצברו בחשבונו של התובע בבנק בגין השקעות בקרנות נאמנות, בטענה כי בוצעו בחשבונו פעולות בנקאיות ללא הרשאתו, ללא הסכמתו, אגב הטעייתו ובניגוד להוראות חוק הבנקאות וכללי הבנקאות.


להלן העובדות הרלוונטיות לעניין:


1. התובע ניהל שני חשבונות בנק בסניף בנק לאומי ברחוב אחוזת בית בתל-אביב (להלן: "הסניף"): חשבון פרטי, אשר נפתח ביום 3.9.1991 (ת1/), וחשבון עסקי, של חברת מיטראל, אשר נפתח ביום 11.11.1993 (ת2/).


במועד החתימה על מסמכי פתיחת החשבונות ביום 3.9.1991 חתם התובע על טופס הסכמה לביצוע פעולות בנקאיות באמצעות הוראה - בין היתר - טלפונית (ת2/), וביום 11.11.1993 הוא חתם על טופס נוסף כאמור (נ1/).


כמו כן, חתם התובע ביום 3.9.1991 על הסכם תנאי ניהול אשראים/משיכות יתר, המהווה, על פי כותרתו, תוספת לתנאי ניהול החשבון (נספח א' 2 לתצהירה של הגב' גולדברג).


כעולה מעדותיהם של כל הצדדים הנוגעים בדבר, התובע החזיק בסניף תיק השקעות גדול וניהל פעילות ענפה בניירות ערך.


2. לטענת התובע, במהלך חודש אוקטובר 1993, פנתה אליו יועצת השקעות בכירה בסניף (להלן: "גולדברג"), בהצעה לרכוש קרנות נאמנות של הבנק באמצעות קבלת הלוואות בסכומי עתק של מליוני שקלים, ללא ריבית, אשר יוזרמו לחשבונו, כל זאת על מנת לסייע לסניף לזכות בתחרות שהתקיימה בין סניפי הבנק.


עוד טוען התובע, כי הובטח לו, הן על ידי גולדברג והן על ידי מנהל הסניף, מר הרץ, כי הבנק יכסה את הפסדיו בקרנות הנאמנות, באם יהיו כאלה, ולעומת זאת אם הקרנות יצברו רווחים יזוכה בהם חשבונו, וכי לאור הבטחה זו הסכים התובע להעמיד לרשות הבנק את חשבונו. הן ההבטחה להענקת הלוואות ללא ריבית והן ההבטחה לשיפוי הפסדי התובע בהשקעות בקרנות הנאמנות- מוכחשות על ידי הנתבע.


3. התובע טוען כי בתקופה שמיום 20.10.1993 ועד לחודש אוגוסט 1994 הועמדו לזכות חשבונו הלוואות בהיקף של מיליוני שקלים, באמצעותן נרכשו קרנות נאמנות, וכי כל הפעולות נעשו ללא ידיעתו וללא הסכמתו. בתמיכה לגרסה זו מסתמך התובע על העובדה כי לא חתם על רוב הבקשות לקבלת הלוואה מהבנק, ומוסיף וטוען כי הבקשות אשר נחתמו על ידו, נחתמו בלא משים ובדרך של תרמית, באשר הן שורבבו למסמכי יבוא של חברת מיטראל, אותה ניהל, ושעליהם חתם. מנגד טוען הבנק כי כל הפעולות בחשבונו של התובע נעשו הן בהתאם להסכמתו המוקדמת לביצוע פעולות בחשבונו, והן בהתאם להוראותיו הטלפוניות ולפיכך בהרשאתו המלאה.


4. פעולות הרכישה והמכירה של קרנות הנאמנות המשיכו להתבצע גם לאחר שנגרמו לתובע הפסדים בגינן. לטענת התובע, הוא המשיך בקו השקעה זה, לאחר שגולדברג ומנהל הסניף חזרו על הבטחת הבנק לשפותו על כל הפסד שייגרם לו כתוצאה מהשקעות אלו. לטענת הבנק, התובע הוזהר על ידי הפקידים, אשר התריעו בפניו ויעצו לו למכור את קרנות הנאמנות, אולם הוא לא שעה להם.


5. ביום 27.6.1994 פנה פרקליטו של התובע דאז בדרישה לסניף לתשלום הנזק שנגרם לתובע בגין ההשקעות בקרנות הנאמנות (נספח ד' לכתב התביעה) אולם מנהל הסניף דחה דרישה זו (ת12/).


6. ביום 21.8.1994 נתן התובע הוראה למכירת כל קרנות הנאמנות שהחזיק באותה עת וביום 3.10.1994 סגר את חשבונו בסניף.


7. התובע מבסס תביעתו על הזרמת הלוואות ללא ריבית, בנוסף על ההסכם לו הוא טוען, אשר במסגרתו הובטח לו - לטענתו - שיפוי על מלוא הפסדיו, וכן על עילה של הפרת חובה חקוקה, המתייחסת לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הבנקאות") וכללי הבנקאות (שירות ללקוח)(גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב- 1992 (להלן: "כללי הבנקאות"), האוסרים על הטעייה ומחייבים עריכת מסמכי אשראי בכתב. בסיכומיו טוען התובע גם לעילת הטעיה, הקבועה בסעיף 3 לחוק הבנקאות, ולטענתו הטעית הבנק היא כפולה, ומתבטאת מחד בהתחייבות הבנק כנזכר לעיל, ומאידך בהיעדר הסכמי הלוואה בכתב.
אמנם עילת ההטעיה בהקשר זה מהווה הרחבת חזית באשר נטענה אך בסיכומי התובע אולם למען הסר ספק אדון בה, בהמשך הדברים, לגופו של עניין.


דיון;



1. הסכם השיפוי



כאמור, טוען התובע כי הסכים לפעולות שיבוצעו בחשבונו, קרי, הזרמת הלוואות ורכישת קרנות נאמנות בכספי ההלוואה, לאור הבטחת הבנק להזרים הלוואות ללא ריבית ולשפותו על כל הפסד שייגרם לו כתוצאה מההשקעות. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים באתי למסקנה כי אין ממש בטענת התובע:


א. אשר למתן הלוואות ללא ריבית, הודה התובע בעדותו כי סוכם בינו לבין הבנק כי ההלוואות יישאו ריבית בשיעור של פריים מינוס אחד, זאת בסתירה לאמור בכתבי הטענות ובתצהירו:


"ש. הלוואות ללא ריבית או הלוואות בריבית פריים מינוס אחד?

ת. פריים מינוס אחד."

(עמ' 30 לפרוטוקול שורות 24-25)



כן חתום התובע על שתי בקשות להעמדת אשראי, אשר מצוינים בהם שיעורי ריבית של פריים מינוס אחד ופריים מינוס חצי וטענתו כי הוסכם על הזרמת אשראי ללא ריבית לא זו בלבד שהוכחה כבלתי נכונה, אלא היא אף נגועה בחוסר תום לב.


ב. אשר להשקעה בקרנות נאמנות מכספי ההלוואות, ניסיונותיו של התובע לבסס הגרסה על חוסר הסבירות במהלך כלכלי זה, לאור מגמת הצמצום בהיקף ההשקעה במניות בארץ, אשר נקט בה בשנים 1992-1993, ולאור היותה מנוגדת לאסטרטגיית ההשקעות שלו, דהיינו, השקעה במניות בעלות סיכון גבוה, ניסיונות סרק הם. מקובלת עלי טענת הבנק כי דווקא החשש מירידת שערי המניות באותה תקופה, אשר גרם לתובע לצמצם את היקף השקעותיו במניות בארץ, הוביל אותו, בד בבד, לבחור בקרנות נאמנות כאפיק השקעה חלופי, סולידי ופחות מסוכן. אין בלבי ספק כי התובע, כמשקיע ותיק, אשר גילה בקיאות מופלאה בשוק המניות, ניתב את השקעותיו בהתאם למצב השוק. אסטרטגיית השקעות נובעת משיקולים מסחריים, וככזו, היא תלויה ומשתנה בהתאם למצב השוק. לפיכך, שינוי אסטרטגית השקעות מהשקעה במניות בעלות סיכון גבוה להשקעה בקרנות נאמנות סולידיות יותר, עקב חשש לשינוי בשוק ניירות הערך ובתמורה להלוואות בתנאים נוחים, לא נראה נטול הגיון כלכלי, אלא להיפך.


בנוסף, הוכח כי התובע רכש ביום 25.1.1993, עוד בטרם ההסכם הנטען על ידו, קרן נאמנות מסוג "פיא עולמית" ומכרה ביום 1.12.1993, מה שסותר את הצהרותיו בדבר אסטרטגיית השקעות הבוחלת בהשקעה בקרנות נאמנות.


ג. סתירות נוספות מתגלות בחקירתו הנגדית של התובע, כאשר בתחילה העיד כי בשלב הראשון סירב להצעת הבנק עקב חוסר העניין שלו בקרנות נאמנות, (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 20-21) ולאחר מכן הודה כי הסיבה האמיתית לסירובו הייתה חששו משערים גבוהים במניות הישראליות, המהוות את המרכיב העיקרי בקרנות הנאמנות:


"ש. מסעיף 14 אני מבינה שבקשר לקרנות הנאמנות לא הטרידו אותך הסיבות שמנית קודם אלא גם הסיבות של שער גבוה במניות הישראליות, גם לגבי קרנות הנאמנות.
ת. כן."

(עמ' 34 לפרוטוקול שורות 8-10)



ובסופו של דבר מודה התובע כי קיבל את הצעת הבנק הואיל ו:


"ת. החלטתי שיש הגיון ושוכנעתי בגלל שהיא סולידית, בגלל שאין סיכון בה וגם הבנק לא לוקחים סיכון.
ש. זה שהבנק לא לוקח סיכון או שאתה לא לוקח סיכון?

ת. הבנתי שאני לא לוקח סיכון כי מנהל הבנק הבטיח לי שאני לא לוקח סיכון. ידעתי שבסכומים מסוימים הבנק יכול לפצות. היו מספר פעמים שהבנק גבה עמלות גבוהות הבנק פיצה אותי. לא היה לי ניסיון לגבי סכומים גדולים. כשהוסבר לי שזה סולידי ואין פערים גדולים הבנק יכול לכסות את זה. לגבי פערים גדולים אני לא יודע."

(עמ' 35 לפרוטוקול שורות 21-27)



המסקנה המתבקשת מעדות התובע הינה כי הוא בחר להשקיע בקרנות נאמנות הואיל ומדובר בהשקעה סולידית יחסית, ומתוך שיקול כלכלי גרידא וכי אין ממש בגרסתו הראשונית כי השקעה בקרנות הנאמנות נגדה את אסטרטגיית ההשקעות שלו.


נראה כי "הבטחת" המנהל כי התובע אינו נוטל סיכון התייחסה לסיכון הפוטנציאלי המועט הטמון בהשקעה בקרנות, ולא לעובדה כי התובע ישופה על הפסדיו. ייתכן שהתובע ציפה כי הבנק יצמצם את הפסדיו, למרות שציפייה זו אין לה על מה שתסמוך כיוון שהתבססה, לגירסתו, על החזרי עמלות חריגות שקיבל בעבר מהבנק, אשר אין כל קשר ביניהן לבין שיפוי על הפסדים בהשקעות, אולם ציפייה זו נותרה בגדר משאלת לב כמוסה ולא התגבשה לידי הסכם.


ראוי להזכיר בהקשר זה, כי טענת התובע על כי בעבר הבנק החזיר לו עמלות חריגות לא בוססה על מסמך כלשהו למרות שבמהלך עדותו ציין כי מסמכים כאלו הם בנמצא.


לו זו כי אם אף זאת, התובע העיד כי לא היה בטוח שסכומים גדולים יוחזרו על ידי הבנק, אולם לא עלה בידו להסביר מאי נפקא מינה סכום גדול או קטן אם הובטח לו, כפי שהוא טוען, כי ישופה על כל נזק שייגרם לו (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 28-29).


אין זאת אלא כי הבטחה כנטען על ידי התובע מעולם לא ניתנה וכי התובע מעמיד פני שה תמים אשר הולך שולל בידי הבנק, בעוד שבפועל לפנינו משקיע בקיא ומנוסה, אשר נהג לפקוד את הסניף פעם או פעמיים בשבוע ולשוחח עם גולדברג מדי יום, ואפילו מספר פעמים ביום, אשר נתן הוראות טלפוניות לרכישה ומכירה של קרנות נאמנות, כמו גם של מניות, השתמש בביטויים השגורים בפי אנשי המקצוע, כגון "קרנות על הגדר" ורכש קרנות לפי התחזיות על תנודות שערי המניות בהן השקיעו אותן קרנות, ולכן אין ספק כי הוא היה מודע לעובדה שגם בהשקעה בקרנות נאמנות קיים סיכון כלשהו:


"ש. זאת אומרת אם כך שבסוף 93 היה סיכון גם בקרנות נאמנות.
ת. היה סיכון."

(עמ' 34 לפרוטוקול שורות 15-16)



בכך ממוטט התובע בהבל פיו את היסוד תחת טענתו כי הבטחת הבנק הייתה סבירה בעיניו לאור העובדה כי לא היה קיים סיכון בהשקעה בקרנות הנאמנות, טענה הנשמעת מגוחכת כשהיא באה מפיו של משקיע מנוסה, בקיא, המצוי היטב בשוק המניות.


בנוסף העידה גב' גולדברג בחקירתה הנגדית כי הבטחה כאמור לא ניתנה מעולם לתובע וכי אין זה סביר שהבנק היה נותן הבטחה מסוג זה לאור הסיכון הקבוע הקיים בהשקעה במניות או בקרנות נאמנות המשקיעות גם במניות;



"ש. ... האם, היות והבנק צפה ששערי המניות יעלו, לא היה מבחינת הבנק כל סיכון שהוא הבטיח למר לב שהוא לא יינזק?

ת. אין כזה דבר. שוק ההון הוא דבר מסוכן, וזה ידוע. ואף אחד לא הבטיח לו שום דבר."

(עמ' 129 לפרוטוקול שורות 11-15)



כך העיד אף מנהל הסניף:


"אף פעם הבנק לא הבטיח, לא הבנק ולא שלוחו, לא בסניף ולא יועצת שהבנק יכסה במקרה של הפסד כל הפסד על ידי הלקוח. לא היו דברים כאלה מעולם."

(עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 22-24)



בניגוד לעדותו מלאת הסתירות של התובע, עדויותיהם של גולדברג ומנהל הסניף מהימנות עלי, ואני מקבלת את גרסתם.


ד. יתר על כן, ההסכם הנטען על ידי התובע נעדר כל סבירות אף מבחינתו של התובע. תמוהה בעיני טענתו של התובע, כי הסכים לשימוש בחשבונו בהיקף של מיליוני שקלים חדשים ללא הגבלת זמן ומבלי לעגן את זכויותיו בחוזה בכתב, אשר ישמש לו כאסמכתא בבוא היום ובמיוחד לאור העובדה כי מדובר במשקיע מנוסה וזהיר, אשר מכלכל את צעדיו היטב לקראת העתיד לבוא.


התובע העיד בחקירתו הנגדית על הסיבה בעטיה הסכים לשימוש בחשבונו:


"ש. הסכמת שהבנק ישקיע בחשבון שלך 5,000,000 ש"ח כדי ששולה תקבל טלוויזיה צבעונית.
ת. כן. ראיתי בזה טובה לחבר."

(עמ' 36 לפרוטוקול שורות 11-12)



דומה כי אין צורך להוסיף מילים על גודל המחווה שנהג התובע כלפי שולה ועל טובת ההנאה שעמדה לצידו של מעשה חברי נאצל זה.


כן העיד כי לא דרש את עיגון ההסכם בכתב הואיל ולא צפה כי ייגרם לו כל נזק משמעותי כתוצאה מההשקעה בקרנות:


"ש. לא טרחת לקבל התחייבותם בכתב כי האמנת שלא ייגרם לך נזק גם אם הבנק לא יעמוד בהתחייבות שלו.
ת. פחות או יותר."

(עמ' 37 לפרוטוקול שורות 25-27)



דבריו אלו עומדים בסתירה לעובדה כי התובע היה מודע לסיכון הקיים בהשקעה בקרנות נאמנות, כנזכר לעיל, ומערערים את מהימנות עדותו. נראה כי משנכזבה ציפייתו של התובע לכסות את הפסדיו ההולכים ותופחים, מנסה הוא למצוא מקורות מימון להפסדיו באמצעות טענות בדים.


ה. גם לו הייתי מקבלת הטענה, שאכן הבטיח הבנק את אשר טוען לו התובע, הרי שלא נכרת חוזה בין הצדדים, לאור אי התקיימותה של דרישת המסוימות, הנובעת מסעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, הקובע כי פנייה היא בגדר הצעה אם היא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. משמעותה של דרישת המסוימות היא כי נדרשת מידה מינימלית של פירוט וכי על ההצעה לכלול לפחות את מסגרת העסקה ותחומיה (ראו ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, ירושלים, תשנ"ה, בעמ' 88-89). במקרה דנן, לא כללה ההצעה את סכומי ההלוואות שיוענקו, לא את הסכומים בהם יירכשו הקרנות ואף לא הוגבלה בזמן, בגובה הרווח או ההפסד או בכל דבר אחר. פרטים אלו הם חיוניים ומהותיים לעסקה מסוג זה ולפיכך, משלא נכללו בפניית הבנק לתובע, הרי שפנייה זו לא התגבשה כדי הצעה שבקיבולה יכרת חוזה כאמור בין הבנק לבין התובע.


ו. אשר לטענת התובע כי מטרת הסניף מלכתחילה הייתה לזכות בתחרות שנערכה בין הסניפים וכי העובדה כי אכן נבחר כסניף מצטיין תומכת בטענה כי הבנק פעל מתוך אינטרס שלו ולכן הבטיח לתובע שיפוי על הפסדיו - מקובלת עלי גרסת הבנק, לפיה בחירת סניף מצטיין תלויה בפרמטרים רבים, אשר גיוס אשראי הוא רק אחד מהם וכי אין זה סביר שהסניף יתחייב לכסות כל הפסד בהשקעה יהא סכומו אשר יהא, ורק על מנת לזכות בתחרות בין הסניפים.


ז. טענה נוספת בפי התובע, היא כי הבנק הציע הלוואות רק אם הן תשמשנה לרכישת קרנות נאמנות של הבנק, תוך התנאת שירות בשירות, האסורה בהתאם לסעיף 7 לחוק הבנקאות. אני דוחה טענה זו משני טעמים: האחד הוא, שטענה זו לא נטענה אלא בסיכומי התובע ולפיכך מהווה הרחבת חזית, אשר אין בידי לקבל. השני הוא, שאין בענייננו כל התנאה, שכן - גם לפי גרסת התובע - הבנק לא התנה מתן הלוואות בביצוע פעולה או שרות בנקאי אחר, אלא הציע הלוואות מיוחדות, בתנאים נוחים, למטרות השקעה בקרנות נאמנות. לא התובע הוא זה שביקש הלוואות והועמד בפני מצב בו הוא חייב לרכוש קרנות נאמנות על מנת לקבל את ההלוואות שביקש, אלא הבנק - גם לפי גרסת התובע - הציע הלוואות תמורת רכישת קרנות, כעסקת חבילה. במקרה הראשון אכן יש משום התנאה אולם במקרה הנדון שום תנאי לא הועמד בפני התובע, והוא הסכים לעסקה מתוך שיקול של כדאיות כלכלית.


לסיכום, לאור עדותו מלאת הסתירות והבלתי סבירה של התובע, אני מקבלת את גרסת הבנק, לפיה מעולם לא הובטח לתובע על ידי הבנק או מי מעובדי הסניף כי ישופה על כל הפסד אשר ייגרם לו כתוצאה מההשקעה בקרנות נאמנות.


2. העדר הרשאה



א. התובע טוען כי העמדת ההלוואות ופעולות הרכישה והמכירה של קרנות הנאמנות בוצעו ברובן בחשבונו ללא הרשאתו וכן כי לא נתן הוראות טלפוניות לרכישה או מכירה של קרנות נאמנות או להעמדת הלוואות. טענה זו עומדת בסתירה לטענתו הקודמת של התובע לפיה נתן לבנק אישור גורף לבצע פעולות בחשבונו וכפי שהוא העיד:


"קיבלתי את ההנחיה שלהם שהם יפעלו בחשבון בצורה של העברת הלוואות אל תוך החשבון וקניית קרנות נאמנות ספציפיות שלהם…"

(עמ' 36 לפרוטוקול שורות 10-11)



מה לו לתובע כי ילין על העמדת הלוואות לחשבונו, אם גרסתו המרכזית היתה, שניתנה על ידו הרשאה אחת כללית לרכוש קרנות נאמנות מכספי הלוואה שיועמדו לרשות חשבונו.


אולם מחומר הראיות והעדויות, כפי שיובהר להלן, עולה בבירור כי גרסת התובע לפיה לא היה מודע כלל לפעולות השונות שבוצעו בחשבונו היא גרסה שאינה אמת וכי לכל אורך התקופה עמד התובע בקשר הדוק עם גולדברג, התייעץ עמה, אשר לרכישת קרנות נאמנות ונתן לה הוראות קנייה ומכירה של אלה, וכך הוא מעיד:


"ש. האם זה נכון שהרוב המכריע של המקרים היו הוראות בעל פה ולא בחתימה?

ת. נכון, באתי לסניף… היינו מדברים על שוק ההון, היא הייתה נותנת לי סקירה, היו פעמים שבאותו יום נתתי הוראות, היו פעמים שהלכתי בלי לתת הוראה והיו פעמים שנתתי הוראות בטלפון. פחות מרוב הפעמים היו בטלפון.
ש. באיזו תדירות הייתה מגיע לסניף?

ת. לפחות פעם, פעמיים בשבוע."

(עמ' 52 שורה 30 – עמ' 53 שורות 3-8 לפרוטוקול)

ב. התובע מבקש לבסס טענתו כי הפעולות נעשו ללא ידיעתו, על העובדה שמסמכי רכישת קרנות נאמנות, אשר צורפו לתצהירה של גולדברג (נספחים יא 2, יב 2, יג 3, טו- כא לתצהירה), אינם נושאים את חתימתו ועולה מהם, לכאורה, כי הפעולה בוצעה ללא הוראה טלפונית על שום הקוד "1" המתנוסס בתחתיתן, אשר פירושו פעולה שלא באמצעות הטלפון.


בעניין זה נראה לי כי מדובר בטעות, שהיא פרי ברירת מחדל במחשב, וכי אין להסיק מכך כי הפעולות בוצעו ללא הוראה טלפונית. נוסח הקוד המודפס, "הוראה טל' 1", תומך במסקנה זו, שכן הגיוני יותר שנפלה טעות במספר הקוד ולא בציון המילים המפורשות "הוראה טלפונית" וברור כי משמעותו הכוללת של הקוד היא כי ההוראה ניתנה באמצעות הטלפון.


כן מקובלת עלי גרסתה של גולדברג, כפי שעולה מעדותה, כי לא היא הדפיסה את הקוד וכי מילאה את פרטי הפעולות על גבי טפסים מוכנים, והנתמכת בעובדה שעל גבי הטפסים כולם מצוינת המילה "טל'" בכתב יד, בתחתיתם, במקום המיועד לחתימת בעל הפיקדון. פעולות אלה נעשו, אם כן, רק לאחר שהתקבלה הוראתו של התובע לביצוען.


ג. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בעובדה שחלק מההוראות תועדו בתרשומות שערכה גולדברג (כגון נספח כד1-3 לתצהירה), אשר מהן עולה כי אף פעולה לא בוצעה ללא אישורו של התובע, אף כשנתן הנחייה קודמת לפעולה וכי גולדברג לא היססה לפנות אליו ולקבל אישורו אף כששהה בחו"ל (נספח כד3).


עוד ראוי להוסיף כי לתובע נשלחו במהלך כל התקופה דפי חשבון מפורטים, וכפי העולה מעדותו, הוא עיין בהם וניהל מעקב אחר הנעשה בחשבונותיו:


"הייתי בודק את דפי החשבון או את היתרות בטלפון או שהייתי מגיע לסניף."

(עמ' 50 לפרוטוקול שורות 4-5)

על כך מעידה העובדה, כי הורה, בכתב ידו על גבי דפי החשבון (נספח יא 1 ו- יא 3 לחוות הדעת של המומחה מטעם התובע) למנהלת החשבונות שלו לערוך מעקב אחר שתיים מההלוואות שקיבל, אשר באמצעותן רכש קרנות נאמנות, ולגביהן הוא כופר במתן הסכמתו או ידיעתו על עצם קיומן.


הנה, כי כן, גם בהתנהגות זו של התובע יש ללמד על הרשאה מראש ובדיעבד לביצוע הפעולות בחשבון באמצעות הבנק, הן הרשאה כללית והן הרשאה ספציפית לגבי כל פעולה ופעולה.


המסקנה המתגבשת מן האמור לעיל היא כי פעולות הרכישה והמכירה של קרנות הנאמנות, וכפי שיובהר בהמשך, גם העמדת ההלוואות, בוצעו בהוראותיו של התובע ובעדכונו המלא לגביהן.


3. הטעייה - העדר מסמכי הלוואה בכתב



א. סעיף 3(א) לכללי הבנקאות קובע לאמור:


"הסכם מן הסוגים המפורטים להלן בין תאגיד בנקאי לבין לקוח, יערוך אותו התאגיד הבנקאי בכתב וייתן ללקוח אפשרות לעיין בהסכם לפני חתימתו:
"...
...
...
(4) הסכם למתן אשראי…"



כללים אלו נקבעו על ידי נגיד בנק ישראל, בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 5(ב) לחוק הבנקאות, על מנת למנוע הטעיית לקוח על ידי הבנק, האסורה על פי סעיף 3 לחוק הבנקאות.


לטענת התובע העובדה כי לא חתם על הסכמי הלוואה באף לא אחת מההלוואות שקיבל וכי הוחתם על בקשות להעמדת אשראי רק ביחס לחלק מההלוואות, מנוגדת לדרישת הכתב שבסעיף 3(א)(4) לכללי הבנקאות ולפיכך מהווה הטעייה. כן טוען התובע כי דרישת הכתב האמורה הינה דרישה מהותית, ומשלא קוימה לא השתכללו כלל הסכמי ההלוואה.


ב. לתובע הועמדו הלוואות כדלקמן:


1. ביום 20.10.1993 הועמדה לזכות חשבונו הלוואה על סך 1,500,000 ש"ח, בריבית בשיעור של פריים מינוס אחד ולפירעון בתוך 6 חודשים (להלן: "ההלוואה הראשונה"). התובע חתום על בקשה להעמדת אשראי ביחס להלוואה זו (נספח יא3 לתצהירה של גולדברג).מסמכים נוספים המתייחסים להלוואה זו הם תרשומת שערכה גולדברג מיום 20.10.1993 לאחר שיחה עימו להעמדת ההלוואה ולרכישת קרן נאמנות מסוג "פיא יהלום" באמצעותה (נספח יא1 לתצהירה של גולדברג) וכן טופס רכישת קרנות נאמנות בסכום ההלוואה בעקבות הוראתו הטלפונית של התובע.
אין ספק כי במקרה זה מולאה דרישת הכתב מאחר והוראת התובע למתן ההלוואה ניתנה בטלפון, העמדת האשראי בוצעה ביום קבלת ההוראה וטפסי הבקשה הועברו למחלקת לקוחות פרטיים לצורך חתימה על ידי הלקוח. זה היה הנוהג המקובל בבנק, כפי שמעיד מנהל הסניף:


"אנחנו מעמידים הלוואה על סמך הוראה טלפונית ולאחר מכן דואגים שהלקוח יחתום על מסמכי העמדת הלוואה."

(עמ' 68 לפרוטוקול שורות 6-8)



זהו ההסבר לכך שטופסי הבקשה להעמדת אשראי חתומים על ידי התובע בתאריך מאוחר לתאריך הביצוע, מועד התואם את התרשומת על שיחת הטלפון שהתקיימה בין התובע לבין גודלברג.


אשר לצורך בחוזה הלוואה חתום על ידי התובע, מדובר, כפי שעולה מעדותו של מנהל הסניף, במסמך עליו יש להחתים את הלקוח רק לאחר שחתם על בקשה להעמדת אשראי, והמתחייב כפועל יוצא של הנהלים הפנימיים בבנק. אולם, אין בהעדרו משום גריעה מדרישת הכתב, במיוחד לאור העובדה כי המסמך הראשוני הנדרש כתנאי למתן הלוואה הוא בקשה להעמדת אשראי, הכוללת את כל פרטי תנאי ההלוואה והיא חתומה על ידי התובע.


2. ביום 20.4.1994 הוארך מועד פירעון ההלוואה הראשונה בשישה חודשים נוספים, הפעם בריבית בשיעור של פריים פלוס 0.8%. ביחס להלוואה זו קיים טופס בקשה להקצאת אשראי, אשר אינו חתום על ידי התובע (נספח יא6 לתצהירה של גולדברג), טופס העמדת הלוואה אשר אף הוא אינו חתום (נספח יא5 לתצהירה של גולדברג) וכן שתי תרשומות לגבי הוראה טלפונית שנתן התובע (נספח יא4 לתצהירה של גולדברג), מהן עולה כי סוכם עמו כי ייכנס לסניף לחתום על הטפסים האמורים. מקובל עלי ההסבר שניתן על ידי פקידת הבנק אנב, מנהלת מחלקת לקוחות פרטיים בסניף, כי פעולה זו נחשבת מיחזור של ההלוואה הראשונה, אשר מועד פירעונה נדחה, ולא כהלוואה חדשה. סעיף 2 לטופס הבקשה להעמדת אשראי לגבי הלוואה הראשונה קובע כי:


"הבנק יהיה רשאי, מפעם לפעם, לשנות את שיעור הריבית, כאמור בתנאי הניהול גם לסכומי אשראי שכבר הוקצו..."



לפיכך אין ממש בטענתו של התובע על כי שינוי שיעור הריבית מרמז על העובדה כי מדובר בהלוואה חדשה.


התובע קיבל לידיו את סכום הלוואה זו זה מכבר, ומבקש אך לדחות את מועד פרעונה. לפיכך, אין מדובר בהלוואה חדשה ובמתן אשראי, אלא בהארכת מועד פירעון של ההלוואה הראשונה ודרישת הכתב אינה חלה במקרה זה. אשר על כן, מהווים המסמכים הקיימים הוכחה מספקת לביצוע פעולת המיחזור. ראוי לציין כי הסתמכותו של התובע על העדר מסמכים החתומים על ידו, בעוד שהעדרם נגרם עקב כך שהפר את התחייבותו לחתום עליהם בסניף, מגלה חוסר תום לב מצדו, אשר מעמיד בספק את זכותו להסתמך על העדר החתימה.


3. ביום 1.11.1993 הועמדה בחשבונו של התובע הלוואה על סך 442,500 ש"ח, בריבית בשיעור של 10.5% ולפירעון בתוך שישה חודשים (להלן: "ההלוואה השנייה"). לגבי הלוואה זו קיימים טופס בקשה להעמדת אשראי, עליו חתום התובע (נספח יב3 לתצהירה של גולדברג), טופס העמדת הלוואה, שאינו חתום (נספח יב1 לתצהירה של גולדברג) וטופס הוראה לרכישת קרן נאמנות מסוג "פיא זינוק" בסכום ההלוואה (נספח יב2 לתצהירה של גולדברג). לאור האמור לעיל, אשר להלוואה הראשונה, הרי שגם במקרה זה מולאה דרישת הכתב על פי כללי הבנקאות.


משאינו יכול להתכחש לחתימתו המתנוססת על גבי טפסי הבקשות להעמדת אשראי ביחס להלוואה הראשונה והשנייה, מצא התובע סיבה חדשה לכפור בתקפות חתימתו על גבי מסמכי ההלוואה וטען כי הוחתם עליהם, ביום 2.11.1993, במשרדו, ביחד עם מסמכי יבוא של חברת "מיטראל" במסגרת ביקורן של מנהלת מחלקת לקוחות פרטיים ופקידת המחלקה ומבלי שהסבו את תשומת ליבו לכך שלא כל המסמכים עליהם הוא חותם הם מסמכי יבוא. לפיכך - כך הוא טוען - הוחתם הוא על הבקשות הנ"ל במרמה.
אני דוחה טענה זו. נציגות הסניף מטעם מחלקת לקוחות פרטיים הצהירו כי במועד זה חתם התובע על מסמכי ההלוואות בלבד ואילו על מסמכי היבוא חתם במועד אחר, ביום 26.11.1993, כי התובע ידע שמטרת ביקורן הינה החתמתו על מסמכי ההלוואות שקיבל, וכן כי חתם על המסמכים לאחר שעיין בהם ולאחר שהוסברו לו שוב פרטי ההלוואות.


זאת ועוד; התובע העיד כי:


"הפכתי את הדפים מבלי להסתכל מה כתוב בהם וחתמתי ליד האיקס."

(עמ' 46 לפרוטוקול שורה 26)



גם אם נקבל את גרסת התובע כי הוא לא שת ליבו ואף לא עניין אותו על מה הוא חותם, עדות הנראית מופרכת לגבי תובע זה, הרי שאין בכך כדי להפחית ממשקל חתימתו על מסמכי ההלוואה.


"אין לקבל את טענת המערער בעדותו כי לא ידע על מה שחתם… חזקה על מי שחותם על מסמך שהוא קורא אותו ויודע את תוכנו והוא קשור בו."

(ע"א 49/96 (חי') עמר נ' בנק לאומי, תקדין מחוזי 96(3) 2714)



טענת "לא נעשה דבר" תעמוד לתובע רק אם הוא הוטעה לחשוב כי המסמך הוא בעל משמעות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר (ראו ע"א 779/87 נח בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3) 304). כפי שפורט לעיל, אין אלו פני הדברים בעניין שהובא לפנינו. התובע חתם על בקשות להעמדת אשראי אגב ידיעה ברורה מהי מהות המסמך ולצורך מה הוא נועד. אם התובע לא טרח לקרוא בעיון את בקשות האשראי הואיל ולא שת ליבו אליהן והיה אדיש לתוכנן, אין לו להלין אלא על עצמו.


4. ביום 1.5.1994 התבצע, על פי הוראתו הטלפונית של התובע, מיחזור ההלוואה השנייה, ופירעונה נדחה בשישה חודשים, בשיעור ריבית של פריים פלוס 0.8%. המסמכים הקיימים במקרה זה זהים לאלו הקיימים ביחס למיחזור ההלוואה הראשונה, דהיינו, טופס בקשה להעמדת אשראי שאינו חתום בידי התובע (נספח יב6 לתצהירה של גולדברג), טופס העמדת הלוואה שאף הוא אינו חתום (נספח יב5 לתצהיר גולדברג) וכן תרשומת לגבי הוראתו הטלפונית של התובע לביצוע המיחזור (נספח יב4).


כפי שהובהר לעיל, אשר למיחזור ההלוואה הראשונה, אף כאן אין עסקינן בהלוואה חדשה, ולפיכך מולאה דרישת הכתב. בנוסף, מעידים המסמכים הללו על מודעותו של התובע להלוואה ומוציאים מכלל אפשרות את נושא ההטעיה.


5. ביום 25.11.1993 הועמדה בחשבונו של התובע הלוואה על סך 1,000,000 ש"ח, בריבית בשיעור של פריים מינוס חצי (10%), לתקופה של חצי שנה (להלן: "ההלוואה השלישית"). ביחס להלוואה זו קיימים טופס העמדת הלוואה (נספח יג1 לתצהירה של גולדברג) וטופס בקשה להעמדת אשראי (נספח יג2), אשר אינם חתומים בידי התובע, וכן טופס הוראת רכישת קרנות נאמנות מסוג "פסגות פוקוס", אשר מולא על ידי גולדברג, באותו יום, בעקבות הוראתו הטלפונית של התובע (נספח יג3). לכאורה, לא התמלאה דרישת הכתב אולם התובע היה מודע להלוואה ואף הורה למנהלת החשבונות שלו, בכתב ידו ועל גבי תדפיס העדכון שקיבל מהבנק לגבי ההלוואה (נספח יא 3 לחוות דעת המומחה מטעמו) לעקוב אחריה. התובע הודה בכך בחקירתו הנגדית:


"ש. מפנה לנספח יא 3 לחוו"ד מומחה. אתה מאשר שזה כתב ידך?

ת. כן.
ש. כשאמרת לה (לאורנה שפירא, מנהלת החשבונות, הערה שלי- ש.א.) לנהל מעקב התכוונת שהיא תבדוק איזה סכומים נכנסים ויוצאים מהחשבון?

ת. לא. רציתי לראות שההלוואות שמתקבלות אצלי בחשבון לא יגרמו לי נזק..."

(עמ' 50 לפרוטוקול שורות 18-21)



והשיב לשאלת בית המשפט כי:


"כתבתי לאורנה לעקוב כי יש הלוואה. אמרתי לאורנה לעקוב אחר ההלוואה."

(עמ' 51 לפרוטוקול שורה 15)



ברי כי התובע היה מודע להעמדת ההלוואה וכן לשימוש שנעשה בכספיה ואין מקום לטענתו כי הוטעה.


6. ביום 10.5.1994 הועמדה בחשבונו של התובע הלוואה בסך 100,000 ש"ח, שנועדה לצמצום יתרת החובה בחשבון (להלן: "ההלוואה הרביעית"). ביחס להלוואה זו קיימים טופס העמדת הלוואה (נספח יד 1 לתצהיר גולדברג) וטופס בקשה להקצאת אשראי (נספח יד 2 לתצהיר גולדברג), אשר אינם חתומים בידי התובע. לטענת הבנק העמדת ההלוואה ועמה מילוי הטפסים הנזכרים לעיל בוצעו בהתאם להוראתו הטלפונית של התובע. מנגד טוען התובע כי הטפסים הקיימים, אשר לא עיין בהם והם אינם נושאים את חתימתו, לא ממלאים אחר דרישת הכתב הקבועה בסעיף 3(א)(4) לכללי הבנקאות. אכן, המסמכים המיוחסים להלוואה זו אינם עונים על דרישת הכתב שבסעיף 3(א) לכללי הבנקאות, אולם עונים הם על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 3(ב) לכללי הבנקאות, הקובע לאמור:


"במקרה שנערך הסכם מסגרת, תתואר העסקה הנפרדת במסמך משלים, שבו יפורטו העניינים והתנאים המשתנים, ובין היתר, סכום, מועד פירעון, ושיעור הריבית."



המונח "הסכם מסגרת" מוגדר בסעיף 1 לכללי בנקאות:


"הסכם שבו מפורטים התנאים הכלליים לפיהם מתנהלים סוגי החשבון שאליהם הוא מתייחס;"



התובע חתם על חוזה מסגרת הנושא את הכותרת "תנאי ניהול אשראים/ משיכות יתר" מיום 3.9.1991, יום פתיחת החשבון, כחלק מתנאי ניהול החשבון (נספח א 2 לתצהיר גולדברג). כן מעידה מנהלת מחלקת לקוחות פרטיים, גב' אנב, כי הסכם "כללי" זה, כפי שהיא מכנה אותו, הוא תנאי מקדמי למתן הלוואה ללקוח על ידי הבנק וכן כי במידה וקיים הסכם כזה, ניתן להעמיד הלוואה רק על סמך הוראה טלפונית, כשההחתמה על המסמכים היא בבחינת "רצוי" בלבד.


אשר על כן מהווה הסכם תנאי ניהול האשראים הסכם מסגרת לכל ההלוואות אשר קיבל התובע מהבנק ולפיכך, חל על כולן סעיף 3(ב) לכללים, אשר אינו מחייב את עיונו של הלקוח וחתימתו על המסמך, אלא מסתפק בקיומו של "מסמך משלים", מסמך המתעד את ההלוואה וכולל את פרטיה. על תנאי מסמך מסוג זה עונים טופס העמדת ההלוואה וטופס הבקשה להקצאת אשראי.


ג. המסקנה מן האמור לעיל, הינה כי ההלוואות נשוא התביעה עומדות בדרישות הכתב שבכללים. יחד עם זאת, אתייחס לטענת התובע כי דרישת הכתב הקבועה בכללי הבנקאות דרישה מהותית היא, אשר תוצאת הפרתה היא בטלות ההלוואות, אשר נלקחו אגב הפרת הכללים. למרות שהגעתי לכלל מסקנה כי הבנק מילא אחר דרישת הכתב - אם על פי סעיף 3(א)(4) לכללי הבנקאות, ואם על פי סעיף 3(ב), מבלי להיזקק לסיווגה של דרישת הכתב, אדון בכך בקצרה;



בשנות השמונים ניכרת מגמה בפסיקה לפגיעה במעמדן של דרישות פרוצדורליות, תוך מתן משקל יתר לשיקולי המהות העומדים ביסודן של דרישות אלה (ראו מאמרו של מ. מאוטנר "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי, עיוני משפט יז(3), 503, בעמ' 545). כחלק ממגמה זו ניכרת בפסיקה נטייה ברורה לצמצום היקפה התוכני ותחומי חלותה של דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין (שם, בעמ' 547 וכן ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, פ"ד מב(2) 287). מגמות דומות המצביעות על מעבר מהפעלתם של מבחנים טכניים למבחנים מהותיים, שעל פיהם נבחנות הנסיבות האינדיווידואליות של כל מקרה, מסתמנות גם אשר לדרישת הכתב הקיימת ביחס להסכם ממון, על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973, ואף בסוגיות שונות בדיני המשפחה(ראו, מאוטנר, לעיל).


בהתאם למגמה זו יש מקום לפרש בצמצום, תוך הפעלת שיקולים מהותיים ובהתאם לנסיבות המקרה את היקף חלותה של דרישת הכתב שבכללי הבנקאות. ביסודה של דרישת הכתב עומדת המטרה של מניעת הטעיית הלקוח על ידי הבנק, בהנחה שהסיכוי להטעיה יקטן אם הלקוח יעיין במסמכים בטרם יחתום עליהם. במקרה דנן, הוכח, לגבי שלושת ההלוואות הראשונות, כי התובע היה מודע להעמדתן- ביחס לשתי ההלוואות הראשונות הוא חתום על הבקשות להעמדת אשראי, וקיימות ראיות לכך כי ניהל מעקב אחר ההלוואה הראשונה והשלישית. התובע נתן הוראות טלפוניות אשר להעמדת ההלוואות והשימוש בכספיהן, קיבל עדכונים שוטפים מהבנק בדואר, מלבד העובדה שנהג לפקוד את הסניף מידי שבוע ולשוחח עם פקידת ההשקעות מידי יום, גילה בקיאות ושליטה בנעשה בחשבונו ולפיכך אין חשש שהוטעה על ידי הבנק. בנסיבות דנן, אף אם הבנק לא היה ממלא אחר דרישת הכתב, הרי שאין מקום לקבוע כי ההלוואות בטלות רק משום עמידה דווקנית על דרישה זו.


סיווגה של דרישת הכתב שבכללי הבנקאות כמהותית אינו סביר, הן לאור מגמת הפסיקה כנזכר לעיל, והן לאור חיי המסחר המודרניים והאופן שבו מנהלים לקוחות בנק רבים את חשבונותיהם באמצעות הטלפון והאינטרנט וזאת על מנת להקל עליהם ולחסוך מהם את ההגעה לבנק לצורך ביצוע פעולות בחשבונותיהם.


לפיכך, סיווגה של דרישת הכתב כדרישה מהותית, אינו עולה בקנה אחד עם מטרה זו ויגרום לביטולן של פעולות רבות המתבצעות כיום ללא הגעה לבנק וללא חתימה, זאת בהתאם לאינטרס המובהק של לקוחות הבנק לנהל את חשבונם באמצעות הטלפון והאינטרנט.


ד. עוד טוען התובע כי לא היה בידי הבנק טופס הסכמה תקף לביצוע הוראות טלפוניות, אשר מכוחו רשאי היה הבנק לקבל ממנו הוראות טלפוניות לגבי העמדת ההלוואות. אף טענה זו טענת סרק היא; אמנם על פי ההסכם הראשון למתן הוראות טלפוניות, מיום 3.9.1991, עליו הוחתם התובע (ת2/) לא ניתן לקבל הלוואות, אולם ההלוואות אשר לגביהן התובע לא חתום על טופסי בקשה להעמדת אשראי הועמדו בחשבונו לאחר שחתם על הסכם חדש למתן הוראות טלפוניות, ביום 11.11.1993 (נ1/), אשר לפיו ניתן לקבל הלוואות באמצעות בקשה טלפונית והוא חל על כל חשבונותיו של התובע, שכן לא מצוין על גבו מספר חשבון.


זאת ועוד; סעיף 5 לנ/ 1 קובע כדלקמן:


"בכל מקרה שהבנק יבצע איזו הוראה טלפונית- לרבות ביצוע חלקי או ביצוע בקירוב- יחולו כל התנאים שהיו חלים אילו הלקוחות מסרו לבנק הוראה זהה בתוכנה בכתב; ואם באותה העת יהיה נהוג בבנק שהוראה כנ"ל נמסרת לבנק על פי טופס או נוסח שנקבעים על ידו, יחול על כל הוראה טלפונית כנ"ל כל האמור בטופס/ נוסח כאמור, כאילו ההוראה הטלפונית הנ"ל ניתנה לבנק בכתב על פי טופס/ נוסח כאמור, חתום על ידי הלקוחות."

(ההדגשה שלי - ש.א.)



מנוסח הסעיף עולה כי אין צורך בחתימה על טפסים בכתב לאחר מתן הוראה טלפונית, שכן תנאי הטפסים חלים מכללא והבנק רואה את ההוראה הטלפונית כאילו ניתנה במסמך חתום על ידי הלקוח. מסקנה זו מתיישבת עם דבריה של מנהלת מחלקת לקוחות פרטיים בעדותה, על כי במקרה בו ניתנה הלוואה באמצעות הוראה טלפונית אין חובה להחתים את הלקוח ואף שוללת את תחולתה של דרישת הכתב על פעולות שהוראות לגביהן ניתנו בטלפון.


4. מניעות



א. סעיף 8(ב) להסכם תנאי ניהול החשבון עליו חתום התובע (נספח א 1 לתצהירה של גולדברג) קובע לאמור:


"הלקוחות יבדקו כל העתק חשבון, כל הודעה וכל מכתב שיימסרו להם על ידי הבנק וימציאו לבנק את הערותיהם בכתב לגביהם- אם תהיינה כאלה- תוך שלושים יום מיום המסירה או המשלוח על ידי הבנק... נכונותו של כל פרט, הרשום באיזה העתק חשבון, הודעה או מכתב כאמור ושלגביו לא הגיעו לידי הבנק הערותיהם בכתב של הלקוחות... תיחשב מאושרת על ידי לקוחות הבנק."



על כך נאמר בע"א 424/86, 431 נאות מרינה נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מג(2) 355, 371:


"עיננו הרואות, המערערת שתקה כאשר קיבלה את דפי החשבונות, והיא מנועה עתה מלהשיג על הרשום בהם לפנינו, וזאת מכוח התנייה בסעיף 28 של ההסכם הדביטורי."



משהוכח בראיות, כפי שפורט לעיל, כי התובע היה מודע ומיודע לפעולות שבוצעו בחשבונו, ומשהוכח כי הן נעשו על פי בקשתו או כי הוא נתן הסכמתו לביצוען הן מראש והן בדיעבד, הן במפורש והן מכללא, מצטרפת המניעות הנובעת מהאמור בסעיף 8(ב) לחוזה בין התובע לבין הבנק כנדבך נוסף לנימוק לדחיית תביעתו. אין חולק כי בנסיבות ההסכמה המפורטת לעיל מנוע התובע מהעלאת טענות הנוגעות לידיעתו או הסכמתו לגבי הפעולות שבוצעו בחשבון, הבאות לידי ביטוי ברישומי הבנק ובדפי החשבון שנשלחו אליו.


הנה, כי כן, עצם החזקתו של התובע בקרנות הנאמנות ומודעותו להן מהווה אשרור לפעולות שביצע, כך גם העובדה כי השתמש בכספים שהתקבלו ממכירתן כמנוף עסקי וכי סרב למכור את הקרנות ולצאת מהשוק חרף אזהרותיה של גולדברג (נספח כג לתצהירה). כל אלה מובילים למסקנה כי התובע הסכים, ידע ושלט על הפעולות שבוצעו בחשבונו וכי אין הוא אלא תר אחר שותף להפסדיו.
5. הפרת חובה חקוקה

חמישה יסודות לעוולת הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין: חובה המוטלת על המזיק מכוח חקוק; החקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו; קשר סיבתי בין ההפרה לנזק; נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו נתכוון החיקוק.


אכן מוטלת על הבנק חובה שלא להטעות את הלקוח, מכוח סעיף 3 לחוק הבנקאות, וחובה לעמוד בדרישת הכתב, מכוח סעיף 3 לכללי הבנקאות, חובות אשר נועדו להגן על הלקוח ולמנוע הטעייתו, אולם, כפי שפורט לעיל, חובות אלו לא הופרו. בנוסף, לא מתקיים יסוד הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לתובע ובין אי החתימה על חלק ממסמכי ההלוואות, שכן הוכחו שליטתו ומודעותו של התובע, הן לנעשה בחשבונו, והן למצב השוק.


אשר על כן, לא מתקיימת בענייננו עילת הפרת חובה חקוקה.


סיכום

נראה כי התובע פעל בחשבונו על מנת להפיק רווחים מעסקאות בשוק ההון, ומשנכשל בכך, הוא מבקש שלא לשאת בהפסדים שנגרמו לו, ולתלות את האשם בכך בבנק, בטענה שפעל בחשבונו ללא הרשאה ותוך הטעייה, בניגוד לחוק הבנקאות ולכללי הבנקאות. טענה זו לא הוכחה, אלא להפך, הבנק פעל בחשבון בהרשאה מלאה, אם בכל הכרוך ברכישה ומכירה של קרנות הנאמנות ואם אשר להלוואות שהעמיד לתובע לשם כך.
משבחר התובע להשקיע בשוק המניות נטל על עצמו סיכון, במודע ומתוך ניסיון ושיקולים של כדאיות עסקית-כלכלית. אין להטיל את תוצאות התממשות הסיכון, אלא עליו.


לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.


התובע ישלם לבנק הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח בצירוף מס ערך מוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דירקטור בנק

  2. בקשת פירוק בנק

  3. כונס בנק טפחות

  4. יחסי בנקאי - לקוח

  5. מכתב החרגה של בנק

  6. הפחתת ארנונה לבנק

  7. הברחת נכסים מפני בנק

  8. תקנות בנק ישראל

  9. עורך דין בנקים

  10. חוזה למראית עין - בנק

  11. ערבות הורים בבנק

  12. חוב לבנק הפועלים

  13. חוב לבנק דיסקונט

  14. התיישנות תביעה נגד בנק

  15. מלווה חוץ בנקאי

  16. יעוץ בנקאי רשלני

  17. צו הבנקאות רישוי

  18. צו הבנקאות אגרות

  19. קבלת מסמכים מבנק

  20. חוק הלוואות חוץ בנקאיות

  21. ימי ערך - תביעה נגד בנק

  22. פסול דין – תביעה של בנק

  23. מיסי ארנונה כללית על בנק

  24. פקודת הבנקאות 1941

  25. תביעה נגד בנק משכן

  26. בקשה לסילוק יתרת חוב בנק

  27. התניית שירות בשירות

  28. היקף חובת הסודיות הבנקאית

  29. עורך דין תביעות נגד בנקים

  30. עורך דין נגד בנקים

  31. תביעה של בנק לאומי על חוב

  32. דחיית תביעה נגד בנק

  33. אי החזר הלוואה לבנק

  34. עורך דין דיני בנקאות

  35. התניית שירות בשירות - דוגמא

  36. צו הבנקאות שירות ללקוח

  37. תביעה של בנק נגד לקוח על חוב

  38. חשיפת דוחות ביקורת בנק ישראל

  39. מכתב החרגה מותנה מהבנק

  40. תביעה של בנק בנושא חשבון חח"ד

  41. ביטול הסדר חוב עם הבנק

  42. מסירת רשימות לקוחות הבנק למסחר

  43. הלוואה מהבנק למראית עין

  44. אישור הלוואה מבנק הפועלים

  45. העברה בנקאית לחו''ל - טעות

  46. תביעת בנק נגד ערב על ערבות לחברה

  47. הצעת חוק הגבלת עמלות בנקים

  48. חשש לפגיעה בשווי בטוחות לטובת בנק

  49. תביעה של בנק דיסקונט על מעשי מירמה

  50. תביעה לתשלום יתרת חובות ערבים לבנק

  51. יחס משפיל בסניף בנק – תביעת פיצויים

  52. צו הבנקאות פיקדונות ללא תנועה

  53. התחרטות על לקיחת הלוואה מהבנק

  54. חוב לבנק בגין הלוואת קרן קורת

  55. תביעה נגד בנק בגין שירות לקוי

  56. "האותיות הקטנות" בהסכם עם הבנק

  57. נפילה בסניף בנק - תביעת פיצויים

  58. בנק לא הודיע כי אסור מצב של מכירה בחסר

  59. תביעת בנק מזרחי טפחות נגד ערבים

  60. מימוש תוכנית חיסכון כבטוחה לחובות לבנק

  61. פעולות בנקאיות ללא הרשאה – השבת הפסדים ?

  62. בקשה של עובדי בנק בהליכי פירוק בגלל מעילה

  63. תביעת בנק כנגד הערב לחוב החייבת העקרית

  64. השלכות קריסת בנק עקב מעילת ענק של עובדת

  65. אחריות הבנק על עיכוב בהעברת כספים לחו''ל

  66. בנק קונטיננטל לישראל בע"מ - בקשה לאכיפת אגרת חוב

  67. תביעה של בנק נגד לקוח על יתרות חובה - טענת עושק כפייה

  68. טען כי "נאלץ" ליטול הלוואה בגין טענות של מנהל הבנק

  69. חוק אמנות קרן המטבע הבינלאומית והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח

  70. האם בנק חייב לשלם לעובדיו תשלומים לביטוח לאומי ולביטוח רפואי ?

  71. האם רשאי בנק להעמיד יתרה בלתי מסולקת של ההלוואות לפרעון מיידי ?

  72. האם משפטית עולה התנהלות הבנק כדי חוסר תום לב הניהול מו"מ ?

  73. המחאה סורבה בהערת הבנק לפיה "נתקבלה הוראת ביטול וההסב אינו בסדר"

  74. נטען כי בניגוד לכללי בנקאות הבנק אפשר לאחות למשוך כספים בחתימתה בלבד

  75. לאחר שהתבררה הטעות, הבנק פנה בדרישה להשבת הסך של 20,000$ שזוכה בטעות בחשבון

  76. חתמה על מסמכים רבים ומשביקשה לקרוא אמרה לה פקידת הבנק כי אין צורך בכך משום שכמות הדפים גדולה מידי

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון