פסק דין תביעה שעניינה שימוש לרעה בכרטיס אשראי. ואלו העובדות הצריכות לעניין 1. התובע ניהל חשבון בבנק הפועלים סניף 704 והחזיק בכרטיס אשראי מסוג "ישראכרט" (להלן: "כרטיס האשראי"). הבנק ביטל את מסגרת האשראי של התובע ודרש ממנו להחזיר את כרטיס האשראי. לטענת התובע, הוא החזיר לבנק את כרטיס האשראי ביום 3.12.98. לטענת הנתבעת, כרטיס האשראי לא הוחזר עד עצם היום הזה. בכל מקרה, אין חולק כי ביום 3.12.98 הודיע הבנק לתובע על ביטול כרטיס האשראי עקב ביטול מסגרת האשראי בחשבון, ואין חולק כי הודעה זו נמסרה גם לנתבעת. 2. למרות ביטול הכרטיס ביום 3.12.98 (להלן: "יום הביטול"), נעשו באמצעותו רכישות נוספות לאחר התאריך הנ"ל לאורך התקופה עד לסוף חודש ספטמבר 1999. התובע מודה כי בדיעבד, יש להניח כי חתנו, בעלה של בתו, הוא שעשה שימוש בכרטיס האשראי. לטענתו, החתן מעל בכספי המשפחה והשימוש בכרטיס נעשה שלא בידיעתו ושלא בהרשאתו. 3. אקדים ואציין כי כל הרכישות שנעשו בכרטיס קשורות במישרין ובעקיפין לתובע או לבני משפחתו. כך לדוגמה, דמי מנוי לעיתון "ידיעות אחרונות", חשבונות טלפון וחשמל ששולמו באמצעות כרטיס האשראי עבור צריכת החשמל ושיחות הטלפון בביתה של בתו של התובע, וכן עסקאות נוספות שנעשו עבור בתו, כמו תשלום ארנונה לעירית חיפה או תשלום למשתלה. טענות הצדדים 4. לטענת התובע, הוא החזיר את כרטיס האשראי לבנק. התובע לא עמד בנטל ההוכחה לעניין זה ולא המציא אישור הבנק כי הכרטיס הושמד, כמקובל במקרים של החזרת כרטיס. מנגד, הכרטיס בוטל ברישומי הנתבעת על פי קוד 22 שהוא קוד המציין חריגה מאשראי, ולא בקוד 99 שפירושו השמדת הכרטיס. 5. התובע טען לחילופין, כי אף בהנחה שכרטיס האשראי לא הוחזר בפועל, הרי שלאחר יום הביטול היה על הנתבעת להמנע מלחייב את חשבונו בבנק בגין הרכישות שבוצעו לאחר אותו מועד. רכישות אלו היו שימוש לרעה בכרטיס האשראי ולכן על הנתבעת להשיב לו הסכומים בהם חוייב חשבונו החל מיום הביטול ואילך. הנתבעת טענה כי התובע מיתמם וכי ידע או צריך היה לדעת על ביצוע העסקאות, מאחר ונשלחו אליו חיובי העסקאות בדף הפירוט שנשלח אליו מדי חודש. מאחר וכל הרכישות שבוצעו נעשו בידיעתו של התובע ועבורו, או עבור בני משפחתו, ממילא אין לראות ברכישות אלו שימוש לרעה בכרטיס. המסגרת הנורמטיבית 6. חוק כרטיסי חיוב התשמ"ו - 1986 (להלן: "החוק") קובע את הוראות הדין החלות על המקרה שבפנינו. ענייננו-שלנו מתמקד במיוחד בהוראות סעיפים 4 ו - 5 לחוק, הקובעות כלהלן (הדגשות שלי - י.ע.): סעיף 4 : א) הלקוח והמנפיק רשאים לסיים חוזה כרטיס חיוב בכל עת על ידי הודעה מצד אחד למשנהו. (ב) הודיע הלקוח על סיום החוזה, יהיה מועד הסיום המועד שבו נמסר הכרטיס למנפיק; אבד או נגנב כרטיס החיוב והודיע הלקוח על סיום החוזה, יהיה מועד הסיום המועד שבו נמסרה ההודעה למנפיק. (ב 1 ) …… (ג) הודיע המנפיק על סיום החוזה, יהיה מועד הסיום המועד שבו נמסרה ההודעה ללקוח. סעיף 5 : (א) בסעיף זה ובסעיף 6 - "שימוש לרעה" - שימוש בכרטיס חיוב בידי מי שאינו זכאי לכך לפי חוזה כרטיס חיוב בדרך של רכישת נכסים או משיכת כסף, ובכרטיס תשלום - גם טעינתו; "הודעה" - הודעה של הלקוח למנפיק אחרי שנודע לו על גניבת כרטיס החיוב, על אבדנו או על שימוש לרעה. (ב) הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה אחרי שנמסרה הודעה. (ג) הלקוח יהיה אחראי לשימוש לרעה שנעשה לפני שנמסרה הודעה למנפיק, לפי הסכום הנמוך מבין שני אלה: (1) סכום קבוע של 75 שקלים חדשים בתוספת של 30 שקלים חדשים לכל יום מהמועד שבו נודע לו על גניבת כרטיס החיוב, על אבדנו או על השימוש לרעה בו עד מועד מסירת ההודעה; על אף האמור לעיל, אם מסר הלקוח את ההודעה תוך שלושים ימים מיום שנעשה לראשונה שימוש לרעה, לא יהיה אחראי לסכום העולה על 450 שקלים חדשים; יום ההודעה לא ייכלל במנין הימים, אם נמסרה באותו יום שבו נודע ללקוח על האובדן או הגניבה. (2) סכום העסקאות או הפעולות שבוצעו בפועל. (ד) הגבלת האחריות האמורה בסעיף זה לא תחול אם נתקיים אחד מאלה: (1) הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר, למעט מסירה בנסיבות סבירות למטרת שמירה בלבד; לענין זה, מסירת כרטיס החיוב יחד עם הצופן לא תיחשב כמסירה בנסיבות סבירות; (2) השימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח; (3) הלקוח פעל בכוונת מרמה. (ה) הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה לאחר שכרטיס החיוב הגיע להחזקתו של המנפיק. שתי שאלות עיקריות מתעוררות במקרה שלפנינו והן: א. מה הנפקות של ביטול כרטיס האשראי על ידי הבנק ? ב. האם נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי ? אדון בשאלות אלו כסדרן . סיום הסכם כרטיס האשראי ונפקותו בחלוקת הסיכונים בין הלקוח למנפיק 7. סעיף 4 לחוק נותן אפשרות ללקוח ולמנפיק לסיים את ההסכם ביניהם בכל עת. במקרה שלפנינו, הבנק הוא שהודיע על סיום ההסכם. מה הדין במקרה כזה ? המחוקק לא התייחס לאפשרות זאת ולטעמי יש לראות את הבנק כשלוחו של המנפיק, והודעת הבנק כמוה כהודעת המנפיק לצורך החוק. מה עוד, שאין מחלוקת כי במקרה שלפנינו, הודעת הבנק הגיעה לנתבעת כבר ביום הביטול. [ במאמר מוסגר אציין כי עניינו של החוק במשולש היחסים לקוח - ספק - מנפיק, בהתעלם מתפקידו של הבנק. כיום, כאשר אין בהכרח זהות בין הבנק לבין המנפיק, והבעלות בחברות כרטיסי האשראי נחלקת בין מספר בנקים, יש מקום כי המחוקק יתן דעתו גם על מקומו של הבנק, כצלע רביעית של הצדדים לעסקה של כרטיסי חיוב ] . 8. יש להבחין בין מועד סיום ההסכם לבין מועד תפוגת הכרטיס. עמדו על כך המחברים א. ברק וע. פרידמן בספרם "כרטיסי חיוב - היבטים משפטיים ומעשיים של כרטיסי אשראי ובנק" (פרלשטיין - גינוסר 1997) עמ' 99 : "חשוב להדגיש כי מועד סיום החוזה אינו בהכרח מועד תפוגת הכרטיס ועלולה להווצר תקופת ביניים בין סיום החוזה לבין מועד חסימת החשבון על ידי המנפיק. כלומר, ייתכן מצב שבו למרות ביטול החוזה על ידי מנפיק, עדיין יוכל הלקוח עצמו או אדם אחר המשתמש בכרטיס שלא בזכות, להציג את הכרטיס בפני ספק או להזמין סחורה בטלפן על ידי שימוש בפרטי כרטיס החיוב, ולקבל נכסים אשר המנפיק יהיה חייב לשלם את תמורתם. עד למועד חסימת חשבון הלקוח, מוטל הסיכון על הגורם המסוגל למנוע את השימוש לרעה שנעשה בכרטיס החיוב. חוק כרטיסי חיוב קובע שאם הודיע המנפיק ללקוח על סיום החוזה, יהיה מועד ההודעה גם מועד הסיום שכן במועד זה יכול המנפיק להורות לספקים שלא לכבד עוד את כרטיס החיוב של אותו לקוח" (הדגשה שלי - י.ע.) הדברים יפים לענייננו ומשתקפים גם בהסכם בין הצדדים. סעיף 16 ד להסכם קובע כי ביטול ההסכם על ידי הלקוח ייכנס לתוקף רק לאחר שהלקוח ישיב את הכרטיס למנפיק, אך ביטול הכרטיס על ידי המנפיקה ייכנס לתוקף מיד עם קבלת ההודעה על הביטול. כאמור, הנתבעת ידעה על ביטול ההסכם כבר ביום הביטול, וממועד זה ואילך הייתה צריכה לחסום את השימוש בכרטיס. משלא עשתה כן, מוטל עליה הסיכון של השימוש לרעה בכרטיס האשראי. שימוש לרעה בכרטיס אשראי לאחר שנמסרה הודעת המנפיק על ביטול הסכם 9. סעיף 5 לחוק דן במצב בו נעשה שימוש לרעה בכרטיס בעקבות גניבה, אובדן או שימוש לרעה, קרי, שימוש בניגוד להרשאה. ס"ק (ב) קובע מנדטורית כי הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה אחרי שנמסרה הודעה למנפיק אודות הגניבה או האובדן או השימוש לרעה. המחוקק לא נתן דעתו על מקרה, כמו המקרה דכאן, כאשר השימוש לרעה בכרטיס נעשה לאחר שהמנפיק או הבנק הודיע על סיום ההסכם. האם במקרה כזה, תחול על הלקוח אחריות מוגבלת ברוח הוראות ס"ק 5 (ג), או שמא יהא הלקוח פטור לחלוטין מאחריותו ? 10. ההסדר שנקבע בחוק, מאזן בין הצדדים תוך שימוש בעיקרון פיזור הנזק ומבחני האשמה והרשלנות הנזיקיים. המחוקק מבחין בצורה חדה בין האחריות בה נושא הלקוח לאחר מתן ההודעה למנפיק על הגניבה או האובדן או השימוש לרעה לבין האחריות בתקופה עד למתן ההודעה. הרציונל להוראת ס"ק (ב) הוא, שעם קבלת הודעת הלקוח, יכול המנפיק להקטין את הנזק או למנוע אותו כליל על ידי חסימת מכשיר הבנק או מתן הודעה לספקים שאין לכבד את כרטיס האשראי, ולעיתים אף על ידי התחקות אחר המשתמש - ט. שפניץ א. זיסבלט ו. לוסטהויז "חוק כרטיסי חיוב - מגמות" הפרקליט לח 644,649. לכן, לאחר קבלת הודעת הלקוח, הטיל המחוקק על המנפיק את מלוא האחריות. רציונל זה, יפה לענייננו בדרך של קל וחומר. כאשר המנפיק עצמו הוא שמודיע על סיום ההתקשרות, על אחת כמה וכמה שיש באפשרותו לנקוט באמצעים למניעת השימוש בכרטיס. מכאן שיש להחיל את הוראת ס"ק (ב) הן כאשר נמסרה הודעה של הלקוח למנפיק, והן מקום בו נמסרה הודעה של המנפיק ללקוח על ביטול ההסכם. בשני המקרים, ישא המנפיק באחריות לשימוש לרעה בכרטיס, החל ממועד זה ואילך. אלא שבנקודה זו טרם סיימנו את הילוכנו ועלינו לבדוק אם אכן נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי. האם היה במקרה שלפנינו שימוש לרעה בכרטיס האשראי 11. צא וראה כי ההודעה על סיום הסכם כרטיס האשראי נמסרה לתובע ביום 3.12.98 אך השימוש בכרטיס נמשך כתשעה חודשים לאחר מכן. התובע קיבל מדי חודש דף מידע המרכז את פירוט העסקאות שנעשו באמצעות כרטיס האשראי ושבגינם חוייב החשבון. כנחזה מדפי המידע, חלק מהחיובים הם קניות שנעשו בתשלומים עוד לפני הפסקת ההתקשרות. כך לדוגמה, המנוי לעיתון "ידיעות אחרונות" או מספר תשלומים ל"קוסמוס טירת הכרמל" עבור קניה שנערכה בחודש אוקטובר 1998. התובע לא כופר בחיובים אלו והמחלוקת מתמקדת בחיובים בגין רכישת שירותים ומוצרים לאחר יום הביטול. למרות שהדברים לא נאמרו במפורש על ידי מי מהצדדים, יש להניח כי רובן ככולן של העסקאות נעשו במסמך חסר, קרי, באמצעות הזמנות דרך הטלפון, ולא על ידי החזקה ושימוש פיזי בכרטיס האשראי עצמו. 12. מאזן הסבירות נוטה לכך שהתובע ידע אודות הרכישות שבוצעו בכרטיס האשראי וזאת מן הטעמים הבאים : א. התובע קיבל את דפי המידע כסדרם, וקשה להלום כי משך כתשעה חודשים לאחר המועד בו נדרש להחזיר את כרטיסו, לא הרגיש כי נעשה שימוש בכרטיס. בהקשר זה, אפנה להוראת סעיף 4 ג להסכם בין הצדדים, הקובע כלהלן : "הלקוח מתחייב לבדוק את פירוט החיובים שיסופק לו מטעם המנפיקה ולהודיע לה על השגותיו, אם תהיינה, תוך 90 יום מקבלת דף ריכוז החיובים כמפורט בתנאים אלה. אם יעלה הלקוח את השגותיו לאחר תום התקופה הנ"ל וירצה לחלוק על כך שביצע עסקות הכלולות בדף ריכוז החיובים, או לחלוק על סכומיהן או על פרטים כלשהם לגביהן, יחול על הלקוח עול ההוכחה בדבר שלילת העובדה שהלקוח ביצע את העיסקה, או בדבר סכומה או פרטים אחרים, והלקוח יוכל לשלול את העובדה שביצע את העיסקה או את סכומה או פרטים אחרים לגביה אך ורק בראיות שבכתב… ". לא למותר לציין כי ההסכם הוא חוזה אחיד שקיבל את אישורו של בית הדין לחוזים אחידים. זאת, על פי הוראת הצו שהותקן מכוח סעיף 20 לחוק, ולפיו חוייבה הנתבעת, כמו גם חברות כרטיסי אשראי נוספות, לאשר את ההסכם כחוזה אחיד (ברק ופרידמן, שם, עמ' 134 ה"ש 28) . מכאן, שגם על פי הוראות ההסכם בין הצדדים, התובע מושתק מלהשיג על החיובים בכרטיס האשראי לאחר יום הביטול בהעדר ראיות שבכתב. די בטעם זה כשלעצמו, כדי להשמיט הבסיס לתביעה ככל שהיא נוגעת לחיובים עד לחודש יוני 1999. ואכן, עיון זהיר בכתב התביעה מעלה כי למרות שהתובע דרש החזר מלוא הסכומים בהם חוייב החשבון החל מיום 3.12.1998, הוא צמצם את תביעתו לחיובים בחודשים 7/99 - 9/99 עליהם השיג במכתבו אל הנתבעת מיום 7.9.2000. ב. המקרה שלפנינו אינו מקרה קלאסי של שימוש לרעה כתוצאה מגניבה או אובדן, אלא טענה לשימוש לא מורשה בכרטיס האשראי. אופי השימוש שנעשה בכרטיס, שלא בסכומים מופרזים, שלא לצרכים אישיים או עסקיים של המשתמש לרעה אלא לצרכים הנוגעים ישירות לבתו של התובע ומשפחתה - כל אלו מטים את הכף לסברה כי התובע מסר את הכרטיס או את מספרו לבתו וזו עשתה בו שימוש או מסרה אותו לבעלה. סתם התובע ולא פירט מהן הנסיבות בהן גילה כי חתנו מעל בכספים, אם בתו עדיין נשואה לחתנו, היכן נמצא החתן כיום וכיו"ב פרטים. בהקשר זה, אפנה לתקנה 6 לתקנות כרטיסי חיוב התשמ"ו המחייבת את הלקוח למסור למנפיק פרטים אודות נסיבות אובדן או גניבה של כרטיס חיוב. מחוקק המשנה השמיט בטעות תחולת הדרישה גם על מקרה של שימוש לרעה שלא עקב גניבה או אובדן, אך הרציונל של התקנה יפה לענייננו. הפרטים הרלוונטיים אודות השימוש לרעה בכרטיס הם בידיעת התובע, אך הוא מילא פיו מים בנושא זה. לא למותר לציין כי בכתב התביעה לא הזכיר התובע, ולו ברמז, כי השימוש לרעה בכרטיס נעשה על ידי בן משפחה קרוב. למיצער, משהוכיחה הנתבעת כי כל החיובים בכרטיס האשראי נעשו עבור משפחתו הקרובה של התובע, עבר אליו נטל הבאת הראיות לסתור הטענה כי השימוש בכרטיס האשראי נעשה שלא על דעתו. התובע לא עמד בנטל זה. ג. ולבסוף, ולא בסדר החשיבות, תמיהה היא מדוע נפסק השימוש בכרטיס האשראי סמוך לאחר הגשת התביעה. בעובדה זו יש כדי לחזק הטענה כי השימוש בכרטיס נעשה על דעתו או בידיעתו של התובע. 13. למרות האמור לעיל, נחה דעתי כי יש לקבל תביעת התובע ככל שהיא מתייחסת לחיובים בגין רכישות שבוצעו במהלך חודש ספטמבר 1999. התובע צירף לכתב התביעה מכתב ששלח לנתבעת והנושא תאריך 7.9.1999 , בו הוא מתריע כי השימוש בכרטיס האשראי לא נעשה על דעתו. למכתבו של התובע, כמו גם למכתבים מאוחרים יותר, לא נתקבלה תגובה מצד הנתבעת, שלא הכחישה קבלת המכתבים. והנה, למרות המכתב מיום 7.9.1999, לא חסמה הנתבעת את השימוש בכרטיס האשראי והמשיכה לחייב את חשבונו של התובע גם במהלך חודש ספטמבר, כנחזה מדף ריכוז החיובים לאותו חודש. אשר על כן, אני מכיר בתביעתו של התובע ככל שהיא מתייחס לחיובים החל מיום 7.9.1999 ואילך, בסכום כולל (במעוגל) של 1,000 ש"ח. הערה לפני סיום 14. בשולי הדברים, אפנה קריאה למחוקק ליתן דעתו על הנושאים הבאים שהתעוררו אגב הדיון במקרה שלפנינו, כלהלן : א. התייחסות למעמדו של הבנק כצלע הרביעית ביחסים בין הצדדים, וקביעה כי הודעת הבנק על סיום החוזה, כמוה כהודעת המנפיק. ב. תיקון סעיף 5 (ב) לחוק באופן שיפטור את הלקוח מכל אחריות לשימוש לרעה שנעשה לאחר הודעת המנפיק או הודעת הבנק על סיום החוזה. ג. תיקון תקנה 6 כך שהלקוח יחוייב למסור פרטים גם במקרה של שימוש לרעה בכרטיס, ולא רק במקרה של גניבה או אובדן. סוף דבר 15. הנתבעת צריכה הייתה לחסום את השימוש בכרטיס, עם קבלת הודעת הבנק על ביטול מסגרת האשראי בחשבון וביטול כרטיסו של הלקוח. משלא עשתה כן, מוטלת עליה ברגיל האחריות לשימוש לרעה בכרטיס, החל מקבלת הודעת הבנק. אלא שבמקרה שלפנינו, מאזן ההסתברויות נוטה לכך שהשימוש בכרטיס האשראי נעשה בידיעתו של התובע או בעקבות מסירת הכרטיס או הקוד הסודי של הכרטיס, למי מבני משפחתו. לכן, פטורה הנתבעת בשל החריגים בסעיף 5 (ד) (1) ו - (2) לחוק. עם זאת, יש מקום לחייב את הנתבעת ברכישות שבוצעו לאחר המועד בו התריע התובע בפניה כי נעשה שימוש לרעה בכרטיס, קרי, החל מיום 7.9.1999. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הסך של 1,000 ש"ח בצירוף הוצאות משפט בסך של 300 ש"ח וזאת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. אשראיכרטיס חיוב (אשראי)