החלטה א. בפניי בקשת המבקש בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק ") לבטל את צו המניעה הזמני שנתתי ביום 19.3.2000 בתיק בש"א 4350/00, ולפיו על הבנק להימנע מלפגוע בזכויות החזקה של המשיבה גילה גבירץ (להלן: "המשיבה") ו/או ילדיה בדירת מגוריה שברח' תאשור 10 חיפה, גוש 11189 חלקה 65 (להלן: "הדירה"). בדיון שהתקיים בפניי היום במעמד שני הצדדים, שמעתי את טענות באי כוחם של שני הצדדים, ועתה עליי ליתן את החלטתי. ב. אתייחס בקצרה לעובדות הרלוונטיות. המשיבה ובעלה מר אברהם גבירץ, הינם בעלי המניות בחב' א. ג. אפעל, חב' לבנין בע"מ שעניינה בניה, יזמות, פיתוח והשקעות (להלן: "החברה"), המדובר בחברה משפחתית כשלמר אברהם גבירץ 199 מניות, ולרעייתו המשיבה מניה אחת. החברה משכנה לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ את מלוא זכויותיה בנכס מקרקעין הידוע כחלקה 65 גוש 11189, מגרש מס' 2073, בגבעת ורדיה שבחיפה, וזאת לפי שטר משכון מיום 9.2.96, שנרשם אצל רשם החברות. הערת אזהרה לגביו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 12.2.96, וזאת ללא הגבלת סכום. לפי סעיף 1 (א) של שטר המשכון, נועד המשכון להבטיח תשלום מלא של כל הסכומים המגיעים או שיגיעו או שעשויים להגיע לבנק מן החברה, כשהערבים לחברה הינם המשיבה ובעלה. הבנק הגיש לבית משפט זה, בהליך אחר, תובענה בסדר דין מקוצר על סך של כ 1,400,000- ש"ח כנגד החברה ושני הערבים, דהיינו, המשיבה ובעלה, וכפי שנאמר לי בדיון היום, בעלה של המשיבה איננו נמצא בארץ, אלא בחו"ל, מזה תקופה של כשנתיים, והחברה עצמה איננה סולבנטית. החברה, כפי שנמסר לי בדיון היום, וכן בעלה של המשיבה, לא התגוננו כנגד תביעת הבנק, ואילו המשיבה העלתה טענה במסגרת בקשת רשות להגן שחתימתה על כתב הערבות אינה משקפת את המציאות. הבקשה עדיין תלויה ועומדת (עיינו: עמ' 3 של הדיון בפניי מהיום). ג. החברה הקימה בית מגורים באותו מגרש מס' 2073. רוכשי הדירות שילמו את המגיע, או יתרת המגיע מהם, בגין רכישת הדירה לבנק, אשר לא נקט כנגדם (דהיינו, כנגד רוכשי הדירות האחרות באותו בנין), בהליכים למימוש השעבוד הקיים לזכותו, ואשר נועד להבטיח את סילוק החוב המגיע לבנק מן החברה. ואילו, בכל הנוגע לדירתם של המשיבה ובעלה נקט הבנק בהליך של ביצוע משכון במסגרת לשכת ההוצל"פ. בקשת הבנק הוגשה לראשונה ללשכת ההוצל"פ ביום 8.4.98, ובקשתה של המשיבה לעיכוב הליכי הפינוי, מן הטעם שיש לה זכות עצמאית בנכס, ומתגוררת בו בפועל עם ילדיה, נדחתה על ידי כב' ראש ההוצל"פ, ביום 25.6.99, אך ניתנה לה אפשרות לעתור לבית המשפט עד יום 15.7.99. משלא הוגשה תובענה מתאימה לבית המשפט על ידי המשיבה, נקבע מועד לפינוי הדירה לתאריך 16.9.99, ואזי הגישה המשיבה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטתו של כב' ראש ההוצל"פ. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים בענין הבר"ע ביום 22.11.99, בפני כב' השופט ש. ברלינר, ציין בית המשפט שהחלטת ראש ההוצל"פ בדין יסודה, אך הורה על עיכוב פעולות הפינוי במשך חודש ימים כדי לאפשר למשיבה לפנות לבית המשפט המוסמך בתובענה מתאימה. ד. משלא עתרה המשיבה לבית המשפט, נקבע מועד פינוי חדש ליום 27.3.00, ואזי הוגשה הפעם בתיק זה תביעתה של המשיבה כשעתירתה (מיום 19.3.00) בתיק העיקרי היא, ליתן פסק דין הצהרתי לפיו המשיבה היא בעלת הזכות להירשם כבעלים כדין בדירה נשוא הדיון, ולהצהיר ששטר המשכון נשוא התובענה בטל הואיל והוא נרשם באופן בלתי חוקי, וכן להצהיר שלא ניתן לממש את המשכון עקב תשלום מלוא התמורה עבור הדירה בידיעת הבנק, ולהצהיר על בטלות הליכי מימוש המשכון שבהליכי ההוצל"פ. ה. בכתב ההגנה טען הבנק, בין יתר הדברים, כי הוא עומד על זכויותיו בנכס ודורש פינוי המשיבה ממנו. לטענת הבנק זכות המשיבה בנכס נגזרת מזכותה של החברה, וכפופה לשיעבוד שנעשה לטובת הבנק, ובשום פנים אין זכותה עדיפה מזכותה של החברה. נטען בהגנה שהבנק לא ידע על כוונת החברה להעביר זכות כלשהי בנכס למשיבה ולא נתן הסכמתו להעברה זו. רישום הערת האזהרה לטובת המשיבה ובעלה נעשה בכפוף לזכויות הבנק, שזכותו מכח שטר המשכון גוברת על זכותה הנטענת של המשיבה מכח הסכם הרכישה עם החברה. ו. כאן המקום לציין שלטענת המשיבה נעשה בתאריך 19.5.1996 הסכם בין החברה מצד אחד לבין המשיבה ובעלה מצד שני, לפיו רכשו המשיבה ובעלה דירה בת 6 חדרים מן החברה במבנה שהקימה החברה באותו מגרש מס' 2073. לפי הכתוב בחוזה הוסכם כי המשיבה ובעלה ישלמו בגין רכישת הדירה, את הסכום של 277,777 דולר ארה"ב. להסכם זה צורף גם נספח תשלומים ובו חלוקת המועדים שבהם על רוכשי הדירה לשלם את התמורה בגין הרכישה. כזכור, שיעבוד המגרש כולו, ללא הגבלת סכום לטובת הבנק, נרשם אצל רשם החברות, וכן בצורה של הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין ביום 12.2.96. הסכם הרכישה של המשיבה ובעלה מן החברה נעשה ביום 19.5.96, והערת האזהרה ביחס להסכם רכישה זה, נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בתאריך 1.6.1997. ז. בתצהיר שנתנה המשיבה לתמיכה בבקשתה, מיום 19.3.00, למתן צו מניעה זמני טענה המשיבה שבידיה זכות עצמאית להחזיק בדירה, זכות שאיננה תלויה בזכויותיה של החברה ולטענתה אין לבנק זכות לאכוף את המשכון לאחר שהבנק קיבל את מלוא התמורה עבור הזכויות בדירה. לטענת המשיבה בבקשתה למתן צו מניעה זמני מקיימת היא את שני התנאים המצטברים גם יחד: החזקה בפועל בנכס, וזכות עצמאית להחזיק בנכס, לאחר ששילמה את מלוא המגיע עבור הדירה, ותמורה זו הופקדה בחשבון הבנק, כשכיום המשיבה וילדיה מתגוררים בדירה ואין כל מחזיק אחר בה. נטען בתצהיר המשיבה כי מצורף אליו אישור רואה חשבון המעיד על כך שהמשיבה שילמה את מלוא התמורה עבור הדירה, וכי הסכומים הופקדו בחשבון הבנק, אם כי יש להוסיף שאישור זה הומצא לבית המשפט רק ביום 22.5.00, ומדובר באישור של משרד רואה החשבון ברייטמן אלמגור, מיום 1.12.99, בו נאמר: "על סמך ספרי החברה הבלתי מבוקרים לשנת 1996, הרינו לציין בזאת כי במהלך שנת 1996 הזרימה משפחת גבירץ לחב' א.ג. אפעל חברה לבנין בע"מ סך של כ 1279- אלפי ש"ח (1,279,000 ש"ח). מתוך סכום זה כ943,000- ש"ח הזרימה דרך חשבון החברה בבנק לאומי לישראל בע"מ". אוסיף שלבקשתה של המשיבה למתן צו המניעה הזמני, צורף הסכם (נספח ג' של הבקשה לצו מניעה), שנעשה ביום 10.9.96 בין המשיבה ובעלה כמוכרים לבין ה"ה שרון גרינבוים ושי אייל כקונים. בהתאם להסכם זה מכרו המשיבה ובעלה דירה אחרת שלהם, בת 4 חדרים בשני מפלסים, גם כן בורדיה, וזאת בחלקה 24 גוש 11189, מגרש 2090, (הדירה נשוא הדיון כאן מצויה במגרש אחר שמספרו 2073), לקונים הנ"ל כנגד תשלום בסך 330,000 דולר ארה"ב. טענה זו הועלתה מטעם המשיבה על מנת לבסס את גירסת המשיבה שלפיה שולמה לבנק מלוא התמורה בגין רכישת הדירה נשוא הדיון כאן, בבית שהוקם על מגרש מס' 2073, דהיינו, שהיה מקור מימון לשלם לחברה את המגיע בגין הדירה נשוא הדיון, תמורה שלפי הנטען הועברה לבנק. (טענת המשיבה בסעיף 14, בסעיף 15, ובסעיף 18 של תצהירה). ח. כפי שציינתי צו המניעה הזמני ניתן בהעדר בבש"א 4350/00, ביום 19.3.00 , והבנק מצידו הגיש את בש"א 5829/00 לביטולו של הצו הזמני. בנימוקי הבקשה של הבנק נטען, בין היתר, שאין בסיס לטענותיה של המשיבה. המשכון נוצר לטובת הבנק ביום 9.2.96, נרשם כדין אצל רשם החברות, וביום 12.2.96, נרשמה בגינו הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין, ולכן אפילו תוכיח המשיבה שהיא רכשה זכויות בנכס (טענה שאותה הבנק מכחיש), הרי זכויות כאלה נרכשו רק לאחר רישום שטר המשכון, ולאחר רישום הערת האזהרה לטובת הבנק, ולכן זכויות כאלה אם אמנם נרכשו, כפופות לזכויות השעבוד של הבנק ביחס לנכס. עמדת הבנק היא שזכותה של המשיבה נגזרת מזכותה של החברה, בוודאי שאיננה עדיפה עליה, וזכות החברה כפופה לשעבוד שנעשה לטובת הבנק, מכאן שזכות הבנק מכח שטר המשכון גוברת על זכותה של המשיבה ואין להורות על השהייה נוספת של הליכי פינוי הנכס. לטענת הבנק טענתה של המשיבה כי שילמה את מלוא התמורה עבור רכישת הזכויות בנכס (טענה שלטענת הבנק לא הועלתה בפני ראש ההוצל"פ בזמנו) משוללת כל יסוד. אכן, החברה הקימה בנין מגורים על הנכס (מגרש 2073) ומכרה את הדירות לרוכשים. כל רוכשי הדירות, זולת המשיבה ובעלה, העבירו את התמורה בגין הדירות ישירות לבנק, ולכן הסכים הבנק לגבי רוכשי דירות אלה, שלא לפעול למימוש השיעבוד על דירותיהם. לטענת הבנק היחידים שלא שילמו לבנק (וככל הנראה גם לא לחברה), סכום כלשהו בגין הדירה הינם המשיבה ובעלה. גם אין כל הצדקה, לפי עמדת ב"כ הבנק, לטענה כאילו עושה הבנק אפליה פסולה בין רוכשי הדירות בכך שהוא מממש את השעבוד דווקא כנגד המשיבה ולא כנגד רוכשי הדירות האחרות. הטעם הוא שהרוכשים האחרים שילמו לבנק את המגיע בגין הדירה שרכשו (במובחן מן המשיבה ובעלה), ומה עוד שהמשיבה ובעלה ערבים מכח ערובה אישית שלהם לסילוק מלא של כל החובות המגיעים או שיגיעו לחברה מן הבנק. עוד מדגיש ב"כ הבנק שתקנת הציבור תומכת במגמה לפיה יש להקל על מימוש מהיר של שעבודים שהרי שטר משכון הוא בגדר בטוחה קניינית שערכה רב ביותר, ומטרתה לאפשר הליך מימוש קל ומהיר. לטענת הבנק אין למשיבה כל זכות, אף לא לכאורה, למנוע את מימושו של המשכון וטענותיה סתמיות וללא כל עילה חוקית. הבנק מוסיף וטוען שבקשתה של המשיבה למתן צו מניעה זמני נגועה בחוסר תום לב בהיות המשיבה בעלת מניות בחברה, ובעלה הוא בעל השליטה בחברה, ומכאן שהמשיבה ידעה או חייבת היתה לדעת על קיומו של המשכון שנעשה ע"י החברה ונסיונה לטעון לזכות עצמאית בנכס נגוע בחוסר תום לב. עוד נטען שהבנק לא ידע על כוונת המשיבה להעביר זכות כלשהי בנכס לטובתה, וממילא לא נתן הסכמתו להעברה כזו ורישום הערת האזהרה לטובת המשיבה ובעלה נעשה בכפוף לזכויות הבנק. ט. על המבקש מבית המשפט סעד של צו מניעה זמני להוכיח את זכותו לכאורה, עיינו האמור בספרו של הד"ר י. זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 616: "השאלה השניה היא, אם הוכיח התובע את קיום זכותו, אשר למענה דורש הוא מתן סעד והגנה עד לתום הדיונים. אין זאת אומרת, כי חייב התובע להביא כבר בשלב זה את מלוא ההוכחה לקיום זכותו, שכן בית המשפט כלל אינו רשאי באותו שלב, על סמך התצהירים בלבד, לחוות דעה בגופו של ענין. הנוסחה המקובלת היא: "התובע צריך להוכיח את זכותו לכאורה", פירוש של דבר, שהתובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה. עם כל זה, ככל שיש בידי התובע לשכנע את ביהמ"ש, כבר בשלב זה, בראיות בעלות משקל, יטה בית המשפט יותר לעזור לו במתן סעד זמני, וכן להיפך". בנוסף על בית המשפט לשקול בדונו בבקשה למתן צו מניעה זמני את סוגיית מאזן הנוחות. בספרו הנ"ל של הד"ר י. זוסמן ז"ל, בעמ' 616 סיפא - 617 רישא, נכתב: "השאלה השלישית היא, להיכן תהא הכף נוטה, אם נשקול זו כנגד זו: אי נוחות שתגרם לתובע, אם לא יינתן הצו, ואי נוחות שתיגרם לנתבע, או לאחרים, אם יינתן, ושאלה זו כרוכה בשאלה אחרת: האם ניתן נזקו של התובע לפיצויי בכסף, אם ימאן בית המשפט לתת לו סעד זמני? ומאידך גיסא: מה נזק עלול הצו הזמני לגרום לנתבע, אם התביעה תידחה?". י. בענייננו לאחר שעיינתי בתצהירים, במסמכים השונים, ובטיעוניהם של באי כח שני הצדדים, אני סבור שיש מקום להיעתר לבקשה למתן צו מניעה זמני ולהשאיר בעינו את הצו הזמני שנתתי ביום 19.3.2000. נראה לי שקיימות בענייננו מספר שאלות עובדתיות שתצטרכנה להיבחן בשלב הבאת הראיות, ועל בית המשפט שידון בתיק העיקרי יהא לקבוע ממצאים עובדתיים, ואת המסקנות המשפטיות שעשויות להיגזר מקביעתם של ממצאים אלה. כך, למשל, היתה שנויה במחלוקת בין באי כח הצדדים השאלה האמנם שולמה תמורה לחברה בגין רכישת הדירה נשוא הדיון, ואם כן, האם הועברה התמורה, ככל ששולמה, לבנק, בגין רכישת הדירה על ידי הבעלים של החברה, ועבור בעלים אלה. ב"כ הבנק ציין שאין הוא מקבל את הטענה כאילו שולמה התמורה המופיעה בהסכם הרכישה מיום 19.5.96, הוא גם מציין שבעוד שהשמאים העריכו את שווי הדירה בסכום העולה על 400,000 דולר צויין בהסכם סכום של 277,000 דולר, וכן ציין, בין יתר טענותיו, שאישור רואה החשבון מיום 1.12.99, איננו מאשש כלל את טענות המשיבה, שכן כל האמור באישור אינו אלא שבמהלך שנת 1996 העבירה משפחת גבירץ לחברה סך של 1,279,000 ש"ח, מתוך זה 943,000 ש"ח דרך חשבון החברה שבבנק, אך מכאן, כך טוען ב"כ הבנק, לא ניתן להסיק מסקנה כאילו הועברה התמורה לבנק בגין רכישת הדירה נשוא הדיון עבור בעלי המניות של החברה. דברים אלה לא נכתבו באישור. עוד מציין ב"כ הבנק, שמטבע הדברים דפי החשבון של החברה בבנק מצביעים על פעולות בנקאיות שונות, כך שאין רבותא בעצם העובדה שנכנסו ויצאו כספים בחשבון אלא יש להוכיח ספציפית שהדירה נשוא הדיון נרכשה עבור הבעלים וכי החברה העבירה את התמורה בגין הרכישה למטרה זו לבנק. יא. טענותיו אלה של ב"כ הבנק הינן בהחלט כבדות משקל, אך עדיין עליי לקחת בחשבון שהדיון שבפניי איננו מתנהל במסגרת התיק העיקרי, ולא ניתן לצפות במסגרת דיונית מצומצמת זו שכל מערכת ההוכחות תובא בפני בית המשפט, ולכן אין מקום להסיק מסקנות שעשויות להיות מרחיקות לכת על בסיס תשתית עובדתית כה מצומצמת. ראוי הוא לאפשר לכל אחד מן הצדדים להביא את מלוא ראיותיו בתיק העיקרי על מנת שביהמ"ש יוכל להסיק את המסקנות הראויות לפי מסכת הראיות בשלמותה. ברור למעיין באישורו של רואה החשבון מיום 1.12.99, שאין בו התייחסות לתשלום בגין רכישת הדירה נשוא הדיון, כפי שאכן מציין ב"כ הבנק, ואולם יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מן האמור בתצהירה של המשיבה מיום 14.3.2000 (במסגרת בש"א 4350/00) , שם מציינת היא, בסעיף 14, שהבנק אינו זכאי לאכוף את המשכון לאחר שקיבל את מלוא התמורה בגין הזכויות בדירה, וכן מציינת המשיבה, בסעיף 15 של תצהירה, שמלוא התשלום עבור הדירה הופקד בחשבון הבנק, ובסעיף 18 לתצהירה, נטען גם שאין הבנק זכאי לפנות את המשיבה מן הדירה לאחר שהסכומים הופקדו בחשבון הבנק. אין ספק שזו שאלה עובדתית שתצטרך כאמור להבחן והממצאים ייקבעו בתום הדיון בתיק העיקרי. יב. טענה נוספת מטעם הבנק היא שגם בהנחה ששולמה מלוא התמורה בגין הדירה, והופקדה בבנק, עדיין כפופות הזכויות בדירה זו למשכון שנעשה לטובת הבנק ביום 9.2.96 על ידי החברה, ונרשם אצל רשם החברות, וכן נרשמה בגין משכון זה הערת אזהרה ביום 12.2.96, בלשכת רישום המקרקעין, ומכיוון שהזכויות הנטענות של המשיבה מתבססות על הסכם רכישה מיום 19.5.96 (והערת האזהרה ביחס להסכם זה נרשמה ביום 1.6.97) הרי כל רכישה שנעשתה לאחר מועד המשכון, כפופה לזכותו של הבנק ואין המשיבה יכולה לרכוש זכות העולה על זו של החברה עצמה, שכאמור כפופה לשעבוד הנ"ל. טענת המשיבה היא שזכותה בדירה היא זכות בלעדית ועצמאית ולא ניתן לפנות אותה מן הדירה לאחר שהסכומים בגין הרכישה הופקדו בחשבון הבנק, ועוד טוען ב"כ המשיבה שמרשתו פעלה לפי אותו הסדר שעל פיו רכשו כל יתר בעלי הדירות שבבנין את דירותיהם למגורים, ואין מקום לנהוג אחרת במשיבה. לטענת ב"כ המשיבה השעבוד שנעשה לטובת הבנק כפוף להסדר הרכישה כפי שנעשה עם כל יתר בעלי הדירות בבנין, ואותו דין כפי שחל לגבי הרכישות האחרות אמור לחול גם ביחס להסכם הרכישה של הדירה בה מתגוררים כיום המשיבה וילדיה. לטענת ב"כ המשיבה בעמ' 4 של הדיון מהיום: "וכאשר העברתי לבנק כספים נוצר פה הסכם חדש והשעבוד כפוף לו, אני נכנס לקטגוריה של יתר הרוכשים. הרי לא רק אני אלא גם האחרים שנרשמו לטובתם הערות אזהרה, ובאמצעות בנקים למשכנתאות, כל הכספים האלה הועברו לבנק לאומי". אני סבור שגם מחלוקת זו תצטרך להתברר בזמן שמיעת הראיות כשעל בית המשפט שידון בתיק יהא ליתן את הדעת, בין יתר הדברים, גם לשאלת תום הלב, וכן לבחון, בין יתר הדברים, גם את השאלה האם ידע או לא ידע הבנק, בפועל, שקיימת כוונה להעביר את הזכויות בדירה למשיבה, למרות קיומו של השעבוד, והאמנם התקיימו נסיבות שבעטיין ניתן לקבוע שנוצרה הסכמה לכך מצד הבנק? [לטענת הבנק הוא לא ידע כלל על כוונה כזו מצד המשיבה. אני מפנה לאמור בסעיף 3.4, עמ' 9, של בקשת הבנק לביטול צו המניעה הזמני, וכאמור גם סוגיה זו תהא מן הסתם בין השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים שתעמודנה להכרעה בדיון המשפטי]. יג. מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה שהיא וילדיה מתגוררים כיום בדירה והנזק שעלול להיגרם להם אם לא יינתן צו המניעה הזמני, הוא בלי ספק נזק כבד שלא ניתן יהא למעשה לפצות בגינו פיצוי כספי. למעשה אינני סבור שלבנק עלול להיגרם בנסיבות אלה נזק של ממש מחמת השהיית הליכי פינוי הדירה, למעט כמובן עצם העיכוב שהוא פועל יוצא מן הצורך לקיים את ההליך המשפטי, אך נראה שלאור הצורך לברר את השאלות שעומדות לדיון בתיק זה, אין מנוס מהשהייה כזו. ב"כ הבנק גם אישר בדיון היום (עמ' 5 של הפרוט') שאין צורך בצו שיאסור על משפחת גבירץ לבצע דיספוזיציה כלשהי בדירה זו, כך שלמעשה האינטרסים של הבנק מוגנים מבחינה זו שאם יסתיים ההליך המשפטי בפסק דין שידחה את טענות המשיבה, כי אז למעשה יוכל הבנק לממש את השעבוד שנעשה לזכותו, אך עד לאותו שלב יעמוד בעינו הצו הזמני כדי לאפשר בירור הפלוגתאות הדרושות במסגרת הדיון בתיק העיקרי. יד. אני קובע את הוצאות הדיון בהליך הסעד הזמני עד כה בסכום של 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, ואלה ישולמו בהתאם לתוצאות הדיון בתיק העיקרי. צו מניעה זמניצוויםצו מניעה