פסק דין א. ההליכים וכתבי הטענות. אלה הם שני תיקים מאוחדים שמאז פתיחתם ועד היום עבר זמן רב מאד. ההסבר לזמן שעבר ניתן למצאו בדפי הפרוטוקול שבתיק. בתמצית: עד שנסתיימו הליכי הרשות להגן שנתקיימו בהרכב אחר בת"א 293/90 עבר זמן רב. ההחלטה ניתנה ביום 4.2.93, לאחר מכן הוגש ערעור אשר נדחה ביום 25.8.93. בהמשך, נערך תהליך ממושך של גילוי מסמכים, הליך שלקח זמן רב בשל "עתיקותם". לאחר מכן נדרש זמן להכין חוות דעת של שני הצדדים. לאחר מכן תוקנו כתבי הטענות בת"א 988/90. כשהגיע סוף סוף קדם המשפט לסיומו, לקחו גם הליכי שמיעת הראיות והסיכומים זמן לא מועט. בשל הצורך המתמיד ליתן עדיפות לפסקי דין מנהליים דחופים, נתעכב מתן פסק דין זה ועם הצדדים הסליחה. התביעה בת"א 293/90 היא תביעה בסדר דין מקוצר ע"ס 353,085.9 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה, אשר הוגשה ע"י הבנק ביום 29.3.90 נגד אליהו בהלול בע"מ (להלן: "החברה"), נגד אליהו בהלול (להלן: "אליהו"), פנינה פולט בהלול (להלן: "פנינה"), סביון ענת (להלן: "ענת") ובהלול רחל (להלן: "רחל"). פנינה, היא רעייתו של אליהו. ענת ורחל הן הבנות של בני הזוג. ענת היא ילידת שנת 1962 ורחל היא ילידת שנת 1965. החברה עסקה בעיקר בניהול תחנת דלק ומעת לעת בעבודות קבלנות בנין. אליהו ופנינה הם בעלי מניות בחברה. ואלה הן העובדות הנטענות בתביעה: בתאריך 27.7.75 פתח הבנק לחברה חשבון חח"ד מס' 68500/69 (להלן: "חשבון החח"ד) ולצורך כך חתמה החברה על תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי (להלן: "תנאי החשבון") (נספח ת1/ לתביעה). מאז פתיחת חשבון החח"ד נתן הבנק לחברה מזמן לזמן אשראי ו/או הלוואות בצורה של משיכות יתר. יתרת החוב בחשבון החח"ד ביום 13.3.90 היתה בסך של 2,671.20 ש"ח כולל ריבית ליום 31.12.89. מטעמי נוחות חשבונאית הועברה יתרת החוב שהיתה קיימת ביום 29.12.89 בחשבון החח"ד למסגרת של חשבון משנה של חובות מסופקים שמספרו 68523/57 (להלן: "חשבון המשנה"). יתרת החוב בחשבון המשנה היתה נכון ליום 13.3.90 בסך של 276,022.63 ש"ח, כולל ריבית ליום 30.12.89. לפי תנאי החשבון רשאי הבנק בכל עת לדרוש את סילוק יתרת החוב בחשבון החח"ד והחברה תשלם לבנק בתוך 7 ימים מתאריך דרישתו הראשונה את הסכום הנדרש בצירוף ריבית, עמלות והוצאות. לפי תנאי החשבון כל סכום שלא ישולם לבנק בתוך 7 ימים מתאריך דרישתו הראשונה ישא ריבית מירבית בשיעור הנהוג מדי פעם אצל הבנק, מחושבת קונטוקורנטית, אשר תתרבה כל שלושה חודשים - או לפי בחירת הבנק, במשך כל תקופה הפחותה משלושה חודשים שבגינה תותר על פי הדין צבירת ריבית, ואשר תשא אף היא ריבית בשיעור האמור. הריבית המירבית הנהוגה אצל הבנק בחשבונות חח"ד הינה בשיעור של 31%. לפי תנאי החשבון, תוקפם של תנאי החשבון לא יגרע גם אם מסיבה כלשהי, הבנק ישנה את מספר חשבון החח"ד בין אם על ידי הוספת ספרות או באופן אחר, והם ימשיכו לחול גם ביחס לחשבון לפי מספרו החדש. ביום 27.12.88 או בסמוך לכך, העמיד הבנק לחברה, לפי בקשתה, הלוואה צמודת מדד, בסך של 25,000 ש"ח (להלן: "הלוואה מס' 1") אותה התחייבה החברה לסלק לבנק ב- 24 תשלומים חודשיים ובצירוף ריבית של 9.84% לשנה על היתרה הבלתי מסולקת. לצורך העמדת ההלוואה חתמה החברה על בקשה לקבלת אשראי צמוד למדד. יתרתה המשוערכת של הלוואה מס' 1 נכון ליום 9.3.90 הינה בסך של 13,497.02 ש"ח. לצורך קבלת אשראים צמודים למדד חתמה החברה על תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי צמוד למדד, שהעתקם מסומן ת5/ מצורף בזה לכתב התביעה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו. ביום 27.12.88 או בסמוך לכך, העמיד הבנק לחברה, לפי בקשתה, הלוואה צמודה למט"ח בסך של 25,000 ש"ח (להלן: "הלוואה מס' 2"), אותה התחייבה החברה לסלק לבנק ב- 24 תשלומים חודשיים ובצירוף ריבית של 7.125% לשנה על היתרה הבלתי מסולקת. לצורך העמדת ההלואה חתמה החברה על בקשה לקבלת אשראי צמוד למט"ח. יתרתה המשוערכת של הלוואה מס' 2 נכון ליום 9.3.90 הינה בסך של 12,459.83 ש"ח. לצורך קבלת אשראים צמודים למט"ח חתמה החברה על תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי צמוד למטבע חוץ, שהעתקם מסומן ת6/א' מצורף בזה לכתב התביעה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו. על פי תנאי חשבונות החח"ד הצמוד למדד והחח"ד הצמוד למט"ח יהיה הבנק רשאי לדרוש את סילוקם המיידי של סכומי האשראי, בין היתר, אם החברה לא תשלם לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם על פי כתב זה במועד שנקבע לתשלומו או עפ"י דרישתו הראשונה של הבנק וכן אם החברה תפר או לא תקיים התחייבות כלשהי מהתחייבויותיה כלפי הבנק. בתאריך 22.4.86 או בסמוך לכך, הוציא הבנק, לפי בקשת החברה, מכתב ערבות בנקאית בסך 25,000 ש"ח צמוד למדד לטובת חב' הדלק בע"מ (להלן: "המוטב"). לצורך כך חתמה החברה על הסכם בענין הוצאת ערבויות. הערבות הוארכה לבקשת החברה והמוטב עד לתאריך 8.4.90. בהתאם להסכם בענין הוצאת ערבויות, התחייבה החברה, להפקיד, בין היתר, אצל הבנק בכל עת לפי דרישתו הראשונה של הבנק כל סכום שידרש בתור בטחון לתשלום כל סכום שאותו עלול הבנק להדרש לשלם ו/או שישולם על ידי הבנק בגין ו/או בקשר עם הוצאת מכתב הערבות הבנקאית. השווי המשוערך של הערבות הבנקאית נכון ליום 9.3.90 הינו בסך של 48,435.25 ש"ח. הבנק דרש מן החברה הפקדת סכום הערבות ואולם דרישתו לא נענתה. להבטחת תשלום כל הסכומים המגיעים או שיגיעו או שעשויים להגיע לבנק מאת החברה חתמו אליהו, פנינה, ענת ורחל (אשר יקראו להלן, ביחד ולחוד: "הערבים"), על כתבי ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום (להלן: "כתבי הערבות"), שלפיהם התחייבו הם לשלם לבנק, לפי דרישתו הראשונה, את כל סכומי הכסף המגיעים או שיגיעו לבנק מאת החברה בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה, עמלות, חיובים בנקאיים והוצאות מכל סוג שהוא אשר לא יסולקו על ידי החברה. בהתאם לתנאי כתב הערבות הבנק יהיה רשאי לדרוש מן הערבים סילוק סכומי החוב וכל סכום שהערבים ידרשו לשלמו לבנק בתוקף כתב הערבות ואשר לא יסולק לבנק תוך שבעה ימים מתאריך אותה דרישה, ישא ריבית בשעור המירבי בגין התקופה שמתאריך הדרישה הנ"ל ועד לסילוקו בפועל וכן ריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים ואשר תישא אף היא ריבית בשיעור המירבי. הבנק תובע איפוא, לחייב את החברה, אליהו פנינה ענת ורחל לשלם לבנק, ביחד ולחוד, את הסך של 304,650.68 ש"ח בצירוף ריבית, מחושבת קונטוקורנטית בשעור של 31%, או בכל שעור אחר שיהיה נהוג אצל הבנק בחשבונות חח"ד החל מיום 1.1.90 ועד ליום התשלום בפועל וכי הריבית תתווסף לקרן מדי כל שלושה חודשים או לפי בחירת הבנק במשך כל תקופה הפחותה משלושה חודשים שבגינה תותר על פי הדין צבירת ריבית ותישא ריבית אף היא בשיעור האמור; לחייב את החברה להפקיד אצל הבנק סך של 48,435.25 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 9.3.90 ועד ליום ההפקדה וזאת כבטחון לתשלום הסכום שהבנק עלול לשלמו למוטב בגין הערבות שהוציא לחברה; להורות, כי שיעור הריבית, המועד ואופן צבירתה ישתנו בהתאם לשינויים שיהיו נהוגים אצל הבנק מעת לעת, וכי תצהירו של פקיד הבנק ישמש ראיה מכרעת בכל הנוגע לשיעור, למועד ולאופן צבירת הריבית; לחייב את החברה, אליהו, פנינה ענת ורחל ביחד ולחוד בתשלום הוצאות משפט שכ"ט עו"ד ומע"מ עליו וכן ריבית והפרשי הצמדה על שכר הטרחה וההוצאות מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. טענות ההגנה של הנתבעים (אשר יקראו גם הלקוחות) בבקשתם לרשות להגן היו אלה: א. "התנאת שירות בשירות", דהיינו מתן אשראי בפתיחת תכניות חסכון. ב. חיוב החשבון בריבית חריגה מעבר למותר לפי להוראות בנק ישראל. לפיכך, לא רק שאין הם חייבים כספים לבנק אלא שהבנק חב להם כספים. לבקשתם, צירפו מלבד תצהיר של אליהו, גם חוות דעת של רוה"ח מר כהן. הרשם החליט ליתן רשות להגן. הוא אמנם היה סבור שנפלו פגמים מסוימים בחוות דעת זו. עם זאת, סבר, כי אין להתעלם מטענות ההגנה רק משום שלא ניתן ביטוי מספרי אמיתי לשווין. הערעור על החלטת הרשם נדחה. בת"א 988/90 תבעו הלקוחות (הנתבעים בת"א 293/90) את הבנק למתן פס"ד המצהיר שאינם חייבים כספים כלשהם לבנק וכן כי שטר המשכנתא (להלן: "המשכנתא") הרשום לטובת הבנק על דירת אליהו ופנינה בשד' בן גוריון 58 קרית חיים חלקה 40; 48 171/5 בגוש 11554 (להלן: "הדירה") לא ניתן לממשו. כמו כן מתבקש חיוב הבנק לשלם להם 362,250 ש"ח, נכון ליום כתב התביעה המתוקן 26.6.97. בתביעה זו חוזרים הלקוחות על טענותיהם בדבר התנאת שירות בשירות וחיוב בריבית חריגה, והוסיפו טענות בדבר המנעות הבנק מלפרוע תכניות חסכון, זיכוי חשבונם בגין החזרת שיקים בימי ערך לא מתאימים וכן באי העמדת מסגרות אשראי כמתחייב מרמת הפעילות והיקף הפיעלות של החשבון בתקופות השונות וגם בכך גרמו לחיוב הלקוחות בריבית חריגה. במקום לפרוע את תכניות החסכון לפי בקשת הלקוחות לכיסוי יתרת החובה, עמד הבנק על רישום משכנתא על הדירה. כבטחון נוסף הבנק פתח בהליכים בהוצל"פ למימוש המשכנתא במקביל להגשת התביעה בסד"מ ובכך גרמו ללקוחות הוצאות מיותרות. עוד נטען, כי ענת ורחל (להלן: "הבנות"), לא התכוונו לחתום על ערבות כלשהי לחשבונות החברה. הם הוחתמו בבלי דעת ובתחבולה כשהחשבון החל להתנהל בעת שהבנות היו קטינות. עם הגיען לגיל 18 ובהיותן בעלות תכניות חסכון ביקש הבנק מאליהו לשלוח אותן לבנק לשם שעבוד תכניות החסכון. הבנות הגיעו לבנק לבדן והוחתמו שם על מסמכים שונים. בין המסמכים היו גם כתבי ערבות והבנות הוחתמו עליהם בבלי דעת. יצוין, כי בסיכומי הלקוחות ננטשה הטענה הנוגעת לטעויות הנוגעות לימי הערך. בכתב ההגנה המתוקן נטען, כי התביעה התישנה, באשר כל העובדות הנטענות בתביעה המתוקנת אירעו לפני שנת 90, דהיינו למעלה משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה המתוקנת. לחילופין, כתב התביעה המקורי הוגש ביום 10.10.90 ולכן כל המעשים והמחדלים שקרו לפני 9.10.93 - התישנו. כתב התביעה המקורי התיחס לשתי תכניות חסכון בלבד ולכן כל טענה המתיחסת לתכניות חסכון אחרות - התישנה. מאחר והחשבון התנהל ע"ש החברה, רק לחברה זכות להגיש תביעה נגד הבנק. הבנק מכחיש את הטענה בדבר התנאת שירות בשירות. כל תכניות החסכון וההפקדות נפתחו מהרצון החופשי של הלקוחות. חלק מן ההלוואות שהועמדו לחברה נועדו להקטין את יתרות החובה החריגות בחשבון והריבית שבה חויבו הלקוחות היתה נמוכה מן הריבית החריגה בה חויב החשבון. הריבית שבה חויב החשבון, היא זו המקובלת והנהוגה בבנק והיא ריבית חוקית והחברה קיבלה הודעה על כל שינוי בשיעורי הריבית. החברה, קיבלה דיווחים שוטפים על מצב החשבון ומעולם לא העלתה כל השגה בקשר לכך. מסגרות האשראי נקבעו כנהוג וכמקובל, בהתחשב בפעילות החברה, תזרים המזומנים, ההפקדות השוטפות, רמת הבטחונות ושיקולים אחרים. הבנק לא סירב לפרוע תכניות חסכון. תכניות החסכון שימשו בטחון לאשראי שקיבלה החברה. המשכנתא על הדירה שימשה בטחון למתן אשראים נוספים לחברה. הערבות של הבנות תקפה ומחייבת. הטענה בדבר החתמה על כתבי הערבות בבלי דעת - מוכחשת. נטען, כי מהותם של מסמכים אלה הוסברו לבנות ע"י פקידי הבנק. הצדדים הסכימו, כי בשלב זה תידון שאלת האחריות ואם יהיה צורך יערכו בשלב השני החישובים החשבונאיים. ב. הראיות - כללי. מטעם הלקוחות הוגשו תצהיריהם של אליהו, ענת ורחל וכן חוות הדעת של מר אבי כהן, בוגר תואר ראשון בכלכלה, מדעי המדינה וסוציולוגיה ובעל סוג 2 בהנה"ח, המנהל משרד בשם "דירן" העוסק בחוות דעת וחישובים בעניני בנקים. הבנק מצדו, הגיש תצהירים של מר משה רייכר ששימש בין יולי 1986 למרץ 1989 כמנהל אשראים באשכול המפרץ של הבנק ושל מר ניסים שפיר שבתקופה שבין שנת 1979 לחודש פברואר 90 שימש מורשה חתימה במחלקה המסחרית בסניף המפרץ של הבנק. רוב המצהירים נחקרו על תצהיריהם. יוצא מכלל זה הוא מר ניסים שפיר. לגביו, הציעו הצדדים הסדר דיוני שהוא לא יחקר מבלי שהלקוחות יודו בטענה כלשהי הנטענת בתצהירו ובאופן שתשובותיו של רייכר יחולו בשינויים המחוייבים גם על עדותו של שפיר. ג. טענות סף: מניעות והודאה. הבנק מעלה טענה מקדמית והיא, כי הלקוחות מנועים מלהעלות טענות כנגד נכונות הפעולות שבוצעו בחשבון. טענה המסתמכת הן על הדין הכללי והן על ההסכמים שבין הצדדים וזו דרך הילוכה של טענה מקדמית זו: (א) אליהו נהג לבקר בבנק בתדירות כמעט יומיומית ועקב באופן שוטף אחר התנועות והחיובים בחשבון (סעיף 10 לתצהיר שפיר; סעיף 10 לתצהיר רייכר). (ב) אליהו העיד, כי החברה נעזרה באנשי מקצוע ובהם רו"ח, מנחם אונגר (ע' 41 לפרוטוקול). (ג) בנסיבות אלה, שתיקת הלקוחות במשך שנים כה רבות, יש בה מצג כלפי הבנק שהפעולות בחשבון נעשו כדין. (ד) לפי סעיף 12 לתנאי ניהול החשבון (נספח א' לתצהירים מטעם הבנק), הרי: "כל הרישומים בספרי הבנק ייחשבו לנכונים וישמשו הוכחה מספקת נגד הלקוחות לכל פרטיהם". ובהמשך: "הלקוחות יבדקו כל העתק חשבון, כל הודעה וכל מכתב שיימסרו או יישלחו להם על ידי הבנק וימציאו לבנק את הערותיהם בכתב לגביהם אם תהיינה כאלה - תוך חמישה עשר יום מתאריך המשלוח על ידי הבנק. נכונותו של כל פרט, הרשום באיזה העתק חשבון, הודעה או מכתב כאמור ושלגביו לא הגיעו לידי הבנק הערותיהם בכתב של הלקוחות, תוך המועד הנזכר לעיל, תיחשב כמאושרת על ידי הלקוחות לבנק". סעיף זה קובע שניים אלה: ראשית, רישומי הבנק הינם הוכחה לכאורה לאמיתותם. שנית, החייבים קיבלו על עצמם את הנטל לבדוק את דפי החשבון ולהעיר את הערותיהם והשגותיהם לגבי נתוני החשבון. בדין הכללי מוכר העקרון של Account stated שמשמעותו אישור בדיעבד של חשבון מכוח שתיקה. שתיקה זו אינה רק בבחינת הודאה, אלא היא יוצרת מניעות באשר הבנק פעל על פיה ושינה מצבו לרעה, בכך שהמשיך לתת לחברה אשראים בהנחה שהיתרות הרשומות בספריו הן נכונות. לחילופין, מדובר פה בויתור. קיימת גם הודאה מפורשת בחוב באמצעות מסמך הערוך בכתב ידו של אליהו הנושא כותרת "הסכם לפריסת חובות וסילוק פיגורים" מיום 31.1.88 (המצורף כנספח ו' לתצהירי הבנק). במסמך זה הוא מתחייב להסדר החוב הכולל אלמנטים של תשלום במזומן, פרעון תוכנית חסכון, קבלת הלוואה כשקופת גמל משמשת לה בטוחה, הפקדת שיקים כבטחון וכמקור לסילוק חובות והמצאת ערבויות. ביום 23.8.89 נערכה פגישה במשרדי סניף הבנק בהשתתפות אליהו וניסים שפיר, בגין פגישה זו נערכה תרשומת (נספח ז' לתצהירי הבנק). בפגישה זו ביקש אליהו פריסת חובות תוך הבטחה ש"עד 20.9.89 יגיש מסמכים ו/או כסף להורדת הרמה הקיימת וזאת להוכחת יכולתו לעמדו בבקשה דלעיל". וגם במסמך זה אין כל כפירה בחוב, והוא מהווה הודאה בגובה החוב. תגובתם של הלקוחות לטענות אלה, מצויה אמנם לא במישרין אלא בין השיטין של תצהירו של אליהו. מדברים אלה עולה: אין אמנם ללקוחות השגות על הצדדים האריתמטיים של חישובי הבנק, אלא הטענות הן בעלות אופי עקרוני והן חוזרות לענין התנאת שירות בשירות, אי פרעון תכניות חסכון כאמור בראשית הדברים וגביית ריבית חריגה. במרכז דבריו עומדת הטענה, כי למעשה פעל תחת כפיה עקב המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה החברה והאיום המתמיד של אנשי הבנק בביטול קווי האשראי וכי הוא מחה על דרישות הבנק בענינים אלה. השאלה, אם לקבל את הטענה המקדמית של הבנק תלויה בשאלה אם בכל השלבים פעל אליהו באופן חופשי, או שהוא היה נתון ללחצים כאלה, שמנעו ממנו את חירות הפעולה. לענין זה חשיבות בשלושה מישורים: 1. במישור הראייתי, אין ליחס למעשיו ולמחדליו משקל רב. כידוע, הודאת בעל דין היא רק אחת מהראיות במסכת ראיות כוללת וכאשר יש למתן ההודאה הסבר בצורת לחצים ששללו או הגבילו את חופש הפעולה, הרי יש בדבר כדי להחליש את משקלה (ראה למשל ע"א 375/84 שעדן נ' אלפגורי פד"י מ"ב (4) 238; ע"א 497/60 מקורות נ' זכריש פד"י ט"ו 1668). 2. בנסיבות מסוימות, הלחץ יכול לשלול מההתנהגות את האופי של ויתור. 3. הוא הדין לגבי טענת מניעות ובמידה והבנק גם היה מודע ללחץ בו נתון הלקוח, הוא "מנוע" מלהסתמך על טענת מניעות. כמובן שהכל תלוי במהות הלחץ, בסוגו ובדרגתו. בחקירתו בבקשה לרשות להגן (ישיבה 16.11.92), הוא מתיחס למסמכים הנוגעים להסדר החוב לבנק עליהם חתם ואומר, שנכפה על ידי הבנק להכנס להסדרים אלה. לא היה אמנם אילוץ במובן של "אקדח על הרקה", אלא הכוונה היא שכאשר ביקש בקשות שונות מהבנק, התנו זאת בכך שיחתום על ההסכמים ואם לא יחתום, לא יבואו לקראתו בשום דבר ויחזירו לו שיקים. הוא לא הודיע מעולם לבנק שהסכמים אלה הם בטלים ומבוטלים (ע' 21) (ראה גם ע' 3-4 ישיבה 27.12.90). בחקירתו בדיון העיקרי (ישיבה 25.6.98) אמר, שהיה לו רו"ח בשם מנחם אונגר (ע' 42). בהמשך הוא אומר שלא היתה לו ברירה אלא לחתום על המסמכים, למרות שכל הזמן הוא דרש והתחנן שיפרעו את תכניות החסכון, שכן הוא רצה להציל את עסקיו ולא חשוב באיזה מחיר (ע' 52). אם היה פונה לערכאות ואפילו שולח מכתב באמצעות עו"ד "זה צו הריסה לכל העסקים שלי ולכל הקיום שלי, גזר דין מוות באותו היום" (ע' 54). מר רייכר בחקירתו אומר שכבר בשנת 87 נרשמו חלק מחובות החברה בספרי החברה כחשבונות מסופקים (ע' 4-5). לאחר שהיה הסדר עם אליהו בוטלה הפרשה זו לחובות מסופקים והוחזרה לחשבון (ע' 6). הוא מודה שאליהו ביקש לשבור את כל תכניות החסכון, אך בפגישה מיום 30.1.88 סוכם עם אליהו שלא כל התכניות ישברו (ע' 6), אלא שיש להשאיר תכניות חסכון בגובה סכום החובות הצמודים (ע' 7). העד לא הכחיש שאליהו פנה פעמים רבות בדרישה לפרעון של תכניות חסכון (ע' 16). אני סבור, כי אין לקבל את הטענה המקדמית של הבנק. ואלה נימוקי: כאמור, טענותיהם של הלקוחות אינם במישור האריתמטי, אלא במישור העקרוני. לשון אחרת: אין טענה שהבנק טעה בחשבון בחייבו את החשבון בסכום פלוני, אלא הטענה היא שהדרך בה נהג הבנק בעיקר בכל הנוגע לפתיחת תכניות חסכון ובאי פרעונן של תכניות כאלה, נגדה את האינטרסים שלו בכך שכתוצאה מכך גדלה יתרת החובה ותפחה מעבר לסביר, וכי גם במצבה הכלכלי הקשה של החברה - שהיא בבחינת נתון - ניתן היה לכלכל את מתן האשראי בדרך שעלותה לחייבים תהיה פחותה. לכן, אינני סבור, שלסעיף 12 לתנאי ניהול החשבון שצוטט לעיל, ענין לכאן. סעיף זה נועד בעיקרו למנוע טענות לענין ליקויים חישוביים ואין מדובר בסוג הטענות העומדות לדיון. בתנאים בהם עמדה החברה, נוצרה תלות מוחלטת ברצונו הטוב של הבנק להמשיך במתן אשראי שהיה נחוץ לחברה כאוויר לנשימה. כידוע, אין כל דרך לאלץ בנק להמשיך במתן האשראי והענין נתון לשיקול דעתו. (ראה לענין זה ת"א 515/84 (חי') טרקל נ' בל"ל (לא פורסם); ע"פ 323/80 אלתית נ' בל"ל פד"י ל"ז (2) 673; ראה גם ת"א 1080/90 אסעד נ' בנק ערבי ישראל). בנסיבות אלה, עשה אליהו את המיטב שיכול היה. הוא ניסה לדרוש, לבקש ולהתחנן, אך בסופו של דבר ה"מילה האחרונה" היתה של הבנק. בשים לב לאמור, הסכמתו להסדרי תשלומים אלה ואחרים ואי פנייתו לערכאות ואפילו לעו"ד, אין לה משקל ראייתי ואין לדבר על מניעות כאשר היה ברור לדעתי גם לאנשי הבנק, שהסכמות אליהו ניתנות בלב ולב ומחוסר ברירה. המקרה שלפנינו שונה מנסיבות פסה"ד בע"א 424/86; 431 נאות מרינה נ' הבנק הבינלאומי הראשון פד"י מ"ג (2) 355. שם התבררה השאלה, אם יש לתת ללקוחות בנק רשות להתגונן בפני תביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה נגדם ע"י הבנק. טענת הלקוח היתה שהוא חויב בריבית גלישה בניגוד להסכם. בהסכם הדביטורי בין הצדדים נקבע, כי אם הלקוח לא ישיג על חשבון תוך 15 יום מעת קבלתו יחשב הדבר כהסכמת הלקוח לתוכנו של מסמך זה. הלקוח הודה שקיבל את דפי החשבון ולא בדק אותם. בנסיבות אלה נקבע ע"י כב' השופט חלימה, כי שתיקת המערערת יוצרת השתק המונעת מהלקוח מלחלוק על תוכנם של מסמכי הבנק. מ"מ הנשיא, אלון, חלק על דעתו של חלימה בנקודה זו. הוא סבר, שבנסיבות מסוימות הסתמכות על תניה כזו תנגוד את עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) (ע' 393 מול ו' ואילך). השופט בך סבר, שעל הבנק להראות שאכן דפי החשבון שנשלחו אל הלקוח ושעליהם לא הגיב הלקוח תואמים את הסכום שהוא נשוא התביעה (שם, ע' 384 בין ו'-ז'). אם כך ואם כך, בעניננו, אין לפנינו מצב שבו נמנע הלקוח מלבדוק את החשבונות בטרם קיבלם או בטרם חתם על ההסדרים השונים לפרעון החוב הנטען על ידי הבנק, אלא הטענה היא שבשל החשש להפסקת האשראי שהיתה בבחינת "גזר דין מוות" לחברה, נמנעו הלקוחות להכנס לכל עימות עם הבנק. לפיכך, נדחות טענות של מניעות, הודאה או ויתור. ד. טענת סף: התישנות. הטענה הבאה היא טענת התישנות. בהחלטתי בבקשה לתיקון תביעת הלקוחות בהמר' 2222/97, קבעתי כי טענות של התניית שירות בשירות לא תוכלנה להיות מועלות לגבי אותן תכניות שלא נזכרו בכתב התביעה המקורי. יש לזכור שמדובר בהחלטת ביניים הניתנת לשינוי בכל עת. במקרה הנדון, מאז החלטתי זו, נפל דבר בפסיקה: ניתן פסק דינו של כב' השופט י.אנגלרד בע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ דינים עליון כרך נ"ה, 689, אשר קבע כי ניתן ללמוד היקש מדין הכפיה שבסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), כי עילת התביעה נוצרת רק עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העיסקה. בנסיבות המקרה הנוכחי ניתן לומר שהלחץ הכלכלי נפסק רק במועד שבו הגיע המצב ממילא מבחינת הלקוחות למצב "שלאחר ייאוש", דהיינו, במועד שבו נותקו היחסים והבנק פנה בתביעה לביהמ"ש ביום 29.3.90. יצויין, שקביעת מועד זה הוא המיטיב ביותר עם הלקוחות, שכן יש להניח שהיחסים נותקו עוד מספר חודשים קודם לכן ובהעדר נתונים על מועד מדויק אחר, זהו המועד שיש לאמצו. בקצה השני של "משואת" ההתישנות, אם ניקח כמועד הקובע את מועד הגשת כתב התביעה המתוקן שהיה ביום 20.6.97, הרי חלפו למעלה משבע שנים מיום הגשת התביעה על ידי הבנק, אלא שסבורני כי המועד הקובע שיש בו כדי להפסיק את מירוץ ההתישנות אינו מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, אלא המועד שבו נתבקש תיקון התביעה, שכן מועד תיקון התביעה בפועל הוא מועד מקרי שהוא פועל יוצא מהמועד שבו נתן ביהמ"ש את החלטתו בבקשה לתיקון התביעה, מועד שעליו אין ללקוחות כל שליטה (השווה ת"א (חי') 838/87 רפפורט כרמלה נ' מטיילי עירון דינים מחוזי כרך ל"ב (1) 557). הבקשה לתיקון התביעה הוגשה ביום 16.3.97 (בהמר' 2226/97), דהיינו לפני תום 7 שנים מיום הגשת תביעת הבנק אשר תמו רק ביום 29.3.97. מכאן, שניתן להתיחס לטענות הנוגעות לתכניות חסכון אשר לא אוזכרו בכתב התביעה המקורי, וזאת בניגוד להחלטת הביניים שניתנה על ידי וששללה אפשרות זו. ה. התנאת שירות בשירות. (1) התביעה המתוקנת. התביעה המתוקנת מתיחסת לתכניות הבאות: תכנית מיום 5/84 ע"ס 500,000 ש"י. תכנית זו נפדתה ביום 30.11.88 בסכום של 7,229.91 ש"י. ב- 6/84 נפתחה תכנית חסכון ע"ש פנינה בסך 230,000 ש"י. ב- 7/84 נפתחו שתי תכניות חסכון ע"ש פנינה. האחת, ע"ס 270,000 ש"י והשניה ע"ס 300,000 ש"י. ב- 8/84 נפתחה תכנית חסכון ע"ס פנינה ע"ס 640,000 ש"י. כל התכניות הללו נפדו ביום 16.11.88 בסכום כולל של 10,220.05 ש"ח, אך בניגוד לרושם המתקבל מכתב התביעה המתוקן, הרי נקבע בתצהיר אליהו שלגבי תכניות אלה לא נטענת טענת התניית שירות בשירות, אלא רק שהבנק הציע לפתוח תכניות אלה ובדיעבד התברר שעצה זו היתה שגויה. לגבי תכניות אלה נטען רק, שהבנק סירב לדרישותיו לפרוע תכניות אלה. ואלה התכניות הנזכרות בתביעה המתוקנת ושגם בתצהיר אליהו נטען לגביהן שהם נפתחו כתוצאה מהתנאת שירות בשירות: בתאריך 20.3.85 נפתחה תכנית חסכון ע"ש אליהו ע"ס 6,000 ש"ח מכסף שנמשך מחשבונו הפרטי. תכנית זו נפדתה ביום 23.3.88 לחשבון החברה בסכום של 15,448.28 ש"ח; ביום 31.3.86 נפתחה תכנית חסכון ע"ש רחל בסך 30,000 ש"ח מכסף שנמשך מהחשבון הפרטי. תכנית זו נפדתה ביום 31.3.88 לחשבון החברה בסך 47,388.85 ש"ח; בתאריך 18.4.86 נפתחה ע"ש רחל תוכנית חסכון בסכום של 25,000 ש"ח כשהכסף לרכישת התכנית הועבר מהחשבון הפרטי. תכנית זו נפדתה ביום 29.4.88 לחשבון החברה בסך 39,408.84 ש"ח; ביום 25.5.86 נפתחה תוכנית חסכון ע"ס 7,550 שנפדתה ביום 31.5.88; בתאריך 29.5.86 נפתחו 3 תכניות חסכון ע"ס 30,000 ש"ח. הפדיון היה ביום 30.11.88 בסכום של 50,629.22 ש"ח; בתאריך 19.10.86 הופקד לתוכנית "חסכון המשך" הסכום של 6,622.54 ש"ח. תכנית זו נפדתה בתאריך 31.10.88 בסך 8,683.22 ש"ח; בתאריך 16.11.86 הופקד לתוכנית "חסכון המשך" הסכום של 5,981 ש"ח. התוכנית נפדתה בתאריך 31.10.88 בסך 7,979.19 ש"ח; בתאריך 27.12.88 נפתחה תוכנית חסכון ע"ס 50,000 ש"ח שלא נפדתה משום מה עד יום הגשת התביעה המקורית. נאמר לאליהו טלפונית שתכנית זו נפרעה כשנה אחרי הגשת התביעה המקורית אך עד היום לא הומצא לו כל מסמך על כך; בתאריך 27.2.89 נפתחה תוכנית חיסכון בהפקדות חודשיות החל מ- 1,000 ש"ח לחודש. סך החיובים בחשבון הנ"ל הינם 11,763.60 ש"ח שלא נפדו עד ליום הגשת התביעה המקורית; בחודש מרץ 86' או בסמוך לכך הופקד בחשבון החברה סכום של כ- 70,000$ לצורך הקטנת משיכת יתר. שלא על דעת התובעים ו/או מי מהם הסכום ו/או חלקו הופקד לאחר מועד זה ע"י הבנק שלא לצורך הקטנת משיכת היתר בתכניות חיסכון כדלקמן: 1. תכנית חיסכון ע"ס 20,000 ש"ח שנפדתה ב- 31.5.88 בסך 31,299.25 ש"ח ע"ש פנינה בהלול. 2. תכנית חיסכון ע"ס 50,000 ש"ח שנפדתה ב- 30.11.88 בסך 84,382.04 ש"ח ע"ש ענת סביון. הכספים נמשכו והופקדו בתכניות החיסכון הנ"ל ללא אישורן של בעלות החשבון. חלק מהסך של 70,000$ הופקד לתכנית חסכון ע"ש רחל בסכום של 30,000 ש"ח שאוזכר לעיל. (2) יסודות העילה של התניית שירות בשירות, הם אלה: א. התניית שירות בשירות ע"י הבנק; ב. העדר קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי; ג. קיומו של נזק עקב התניה (ע"א 5307/91 חב' משב"ט נ' הבנק הבינלאומי הראשון פד"י מ"ט(5) 53, 55). (3) הדין לענין דרכי ההוכחה. אין לי ספק שנטל השכנוע (burden of Proof) בטענה של התניית שירות בשירות, מוטל על שכם הלקוחות. הנטל הוא לפי מאזן ההסתברויות, אך אין להתעלם מכך שהתנאת שירות בשירות היא עבירה פלילית ולכן יש לבדוק טענה זו במידה של זהירות (והשוה גם פסק דינה של השופטת פרוקציה (י-ם) בע"א 463/95 בנק הפועלים בע"מ נ' עזרא (לא פורסם), אך מידת זהירות זו אין פירושה אימוץ אמת מידה שבין מידת ההוכחה האזרחית והפלילית (ראה ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פד"י מ'(1) 589). מפסה"ד בענין ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים שהוזכר לעיל, עולים העקרונות הבאים היכולים לשמש מורי דרך בשאלה כיצד יכול הלקוח לפרוק את נטל השכנוע המוטל עליו. אין צורך בהוכחת אירוע ממוקד של כפיה או עושק, אלא די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. לענין זה אין די בתחושה אישית של הלקוח, אלא האוירה האמורה חייבת להתקיים כמציאות אוביקטיבית המתבססת על נסיבות חיצוניות המעידות על קיומה (סעיף 15 לפסה"ד). יש משקל ראייתי לסמיכות זמנים בין מתן השירות המבוקש על ידי הלקוח לבין קבלת השירות האחר. אין בהכרח צורך בקיום קורלציה בסכומים בין סכום תוכנית החסכון לבין סכום האשראי ללקוח, כי יש ומתקיים אינטרס "מקומי" של פקיד להביא לפתיחת תכנית חסכון ולו בסכום קטן יחסית כתנאי למתן אשראי. הנזק הכלכלי הניכר הנגרם ללקוח בפתיחת תכניות חסכון הממומנות מחשבון הלקוח כאשר חשבונו מחויב בריבית חריגה, עשוי ליצור חזקה עובדתית כי הופעל לחץ כלכלי כלפי הלקוח. הנחיות נוספות לדרך שבה יפעל ביהמ"ש בהערכת הראיות מצויות בע"א (י-ם) 463/95 בנק הפועלים נ' עזרא לוי הנ"ל, והן אלה: יש להתחשב בקושי העומד בפני הבנק לאחר עבור זמן רב בהבאת גירסא מפריכה לעדותו של הלקוח בדבר הלחצים שהופעלו עליו. כמו כן, מאחר ועדות הלקוח היא בד"כ עדות יחיד של צד מעונין וכאשר בד"כ תביעת הלקוח באה כתגובה לתביעת החוב של הבנק, טעונה גירסת הלקוח תימוכין ממקורות אוביקטיביים (סעיף 54 לפקודת הראיות). יש לבחון את התנהגות הצדדים שלא מהיבט של "חכמה לאחר מעשה". כמו כן, כאשר מדובר בתקופת אינפלציה דוהרת (מצב שהיה קיים גם בעניננו), יש להביא בחשבון כי פעולות שבדיעבד הנראות חסרות הגיון כלכלי, מונעות לעתים מתוך רצון חופשי של הלקוח המונע ע"י תקוות וציפיות שווא להפקת תועלת ורווחים, או משיקולים סוביקטיביים של יתרונות מיסוי. כך למשל, יש לבחון אם נשללה קיומה של ציפיה כי הלוואה למימון תכנית חסכון תחשב כדאית לאור תנאי אשראי נוחים למימונה ולאור היות התכנית פטורה ממס (גם אם ציפיה זו נכזבה בסופו של דבר) (ע"א 4644/91 כובשי נ' בנק הפועלים פד"י מ"ט(1) 617, 620). (4) עדות אליהו. בתצהירו, חוזר אליהו על האמור בכתב התביעה המתוקן ומוסיף פרטים. אם נתמצת את דברי אליהו בתצהירו, הרי גירסתו היא כדלקמן: קשריו היו עם שלושה אנשים: מר יצחק דביר, מנהל הסניף, אחד ממורשי החתימה מר ניסים שפיר ורק סמוך להגשת התביעה עם מר רייכר. כאשר היה מבקש הגדלת אשראי ופונה לשפיר, היה שפיר מפנהו לדביר בטענה שאין הוא בעל הסמכות. כאשר היה פונה לדביר, היה דביר מפנה אותו באופן קבוע לפקידה בשם ריקי. קשריו עם רייכר לקראת סוף התקופה היו בעיקר בנושא פניותיו של אליהו בדרישות לפרוע תכניות חסכון. בתקופות הרלבנטיות נפתחו כ- 45 תכניות חסכון בעת שחשבון החברה עמד ביתרות חובה וחויב בריביות גבוהות וחריגות. יתרות החובה של החברה בתקופה הרלבנטית לפתיחת תכניות החסכון היו כדלקמן: בראשית 1985 היתה יתרת חוב של 6-12 מליון ש"י. מסגרת האשראי של החברה בחודשים 3/85 עד 7/85 עמדה על 7,000 ש"ח בלבד. החשבונות הפרטיים של אליהו ובני משפחתו כמעט לא היו פעילים והם שימשו את הבנק לביצוע התרגילים. ב- 31.3.85 יתרת החובה בחשבון עמדה על 19,623,331 שקלים ישנים, ראה דף בנק 25/85. מעבר ליתרה הנ"ל ובנוסף לה קיימות היו הלוואות שונות לחברה. וכמו כן: היתרה בתאריך 30.4.85 - 37,000,000 ש"י בחובה. היתרה בתאריך 30.5.85 - 35,000,000 ש"י בחובה. היתרה בתאריך 30.7.85 - 92,000,000 ש"י בחובה. יתרת החובה בחודשים 4-7/85 בחשבון העו"ש של החברה הגיעה ל- 20 מליון ש"י ויתרה זו אינה כוללת חיובי ריבית בהלוואות השונות. תכניות החסכון לגביהן נטענת הטענה של התניית שירות בשירות נפתחו בלחץ מנהל הבנק ובאמצעות שפיר כתנאי להגדלת האשראי המאושר. תכניות החסכון נפתחו מכספי החשבון הפרטי שעמד אף הוא ביתרת חובה וזאת על ידי העמדת הלוואה בחשבון הפרטי. בחודש 3/85 אכן הוגדלה מסגרת האשראי לחברה מ- 7 מליון ש"י ל- 10 מליון ש"י. בחקירתו הוסיף אליהו ואמר, כי בפתח הבנק ישבה פקידה בשם ריקי ובכל פעם שנכנס לבנק כדי לדבר עם שפיר או דביר, הם היו שואלים אם כבר עבר אצל ריקי כדי לפתוח תכנית חסכון (ע' 59). (5) המצהירים מטעם הבנק. הבנק לא הגיש תצהיר של מנהל הסניף מר דביר. בתצהירים של רייכר ושפיר נאמר שהיוזמה לפתיחת כל תכניות החסכון היתה של אליהו. הבנק לא ייעץ לאליהו או לחברה לפתוח את תכניות החסכון ולא הציג כל מצג באשר לכדאיות הכלכלית של תכניות אלה. כספי תוכניות החסכון שולמו מהחשבונות הפרטיים של אליהו, פנינה ובנותיהם. תוכניות החסכון נפתחו בסמוך להפקדות כספים מצד החברה בחשבונה בסכומים שעלו על תכניות החסכון. בחלק מהמקרים לא חרגה מסגרת האשראי של החברה בעת פתיחת תכניות החסכון. במרבית המקרים האשראי שניתן לחברה לא הוגדל כלל בסמוך למועד פתיחת תכנית החסכון. אין כל הגיון בהתניית זכות למשיכת יתר ולמתן אשראים בפתיחת תכניות חסכון שסכומן נמוך בהרבה מסכום משיכות היתר. אף העובדה שכל תכניות החסכון נפרעו לחשבון החברה במהלך ניהולו מבלי שהוגבלה יכולת החברה למשוך כספים מהחשבון ומבלי שהחברה פתחה במועדי פרעון תכניות החסכון תכניות חסכון אחרות בסכומים דומים, מעידה על כך שהבנק לא אילץ את החברה לפתוח את תכניות החסכון. חשבון החברה היה פעיל מאד והתנהל בתנודתיות גבוהה גבוהה, יחסית, ועצם העובדה שבמועד פתיחת חלק מתכניות החסכון היתה היתרה בחשבון שלילית, אין לייחס לה משמעות כלשהי, במיוחד לנוכח העובדה שמקור כספי תכניות החסכון היה בד"כ מכספים חיצוניים ולא מתוך היתרה בחשבון החברה. ואכן, לנוכח היקפו הגדול של מחזור הפעילות בחשבון, אך סביר הוא שבני משפחת בהלול רצו להבטיח את עתידם בפתחם תכניות חסכון, וזאת על יסוד שיקולים עסקיים ופרטיים. פתיחת תכניות החסכון נעשתה, כך יש להניח, על רקע מצבה העיסקי של החברה וצפייתה כי עסקיה ימשיכו לשגשג. לפתיחת תכניות חסכון בסיס הגיוני ועיסקי, גם אם הן ממומנות מהלוואות המיועדות לצורך כך או ממשיכות יתר בחשבון, ובמיוחד בתנאי מבצע מיוחדים או כאשר היתרה בחשבון איננה מצויה בחריגה ממסגרת האשראי. בשיטה זו מתאפשר ללקוח שאיננו בעל אמצעים נזילים, לחסוך חסכון משמעותי להבטחת עתידו ועתיד ילדיו, תוך ניצול תנאי שוק מועדפים המזכים בריבית גבוהה. בתקופות שונות היו לחסכון פרטי, תוך חיוב החשבון העיסקי בעלויות המימון, יתרונות בתחום המס. יתרה מכך, השקעה בתכניות חסכון נחשבת כהשקעה נוחה, קלה להבנה, בטוחה ועם הכנסה ודאית. שיקולי החוסך בפתיחת תכניות חסכון עשויים להיות מגוונים ושונים, מעבר לשיקולי תשואה, כגון הצורך בחסכון לשם הגברת הביטחון הכלכלי, חסכון למטרות מיוחדות וכד'. יצוין, כי לענין זה אין לבחון את כדאיות התכניות בדיעבד. בהחלט יתכן כי במועד פתיחת תכניות החסכון האמינו בני משפחת בהלול כי יתרות החובה בחשבון יכוסו במהלך הפעילות השוטפת, אולם ציפיותיהם השתבשו. על כל פנים, גם אם מתברר בדיעבד כי פתיחת חלק מתכניות החסכון לא היתה כדאית, הרי שלא ניתן היה לחזות זאת מראש. ואכן, במועדי פתיחת תכניות החסכון פעלו עסקיה של החברה בהצלחה, והציפיה המוצדקת של בני משפחת בהלול היתה לשיפור מתמשך במצבה של החברה. קשיים הכלכליים שהחברה נקלעה אליהם בתקופה מאוחר יותר מקורם בעיקר בפתיחת תחנת דלק מתחרה וכן מכניסה לעסקי גרוטאות וצינורות מים, אולם קשה היה לצפות זאת מראש, במועדים שבהם נפתחו תכניות החסכון. בפועל, כאמור, מעיון בדפי החשבון ניתן לראות כי מרבית תכניות החסכון נפתחו מתוך כספים שהופקדו על ידי החברה ובני משפחת בהלול ממקורות חיצוניים ולא מתוך אשראים שניתנו על ידי הבנק. מעבר לכך, חלק מתכניות החסכון נפתחו עת נמצא החשבון ביתרת זכות או בתוך מסגרת האשראי. כמו כן, בסמוך למועד פתיחת תכניות החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי, והדבר מעיד על כך שמעולם לא היתנה הבנק מתן אשראי בפתיחת תכניות חסכון. חלק ניכר מתכניות החסכון נפתחו לקראת סוף החודש והדבר מעיד על כך שמדובר בלקוח מתוחכם, שבחר במועד את מועד פתיחת תכניות החסכון, מתוך מטרה להשתמש בכספים במהלך החודש ו"להרוויח" עדיין את ההצמדות והתנאים של החודש הנוכחי. להלן מובאות ע"י המצהירים מטעם הבנק הסברים מפורטים ברוח זו לביסוס דבריהם: באשר לתכנית החסכון מיום 20.3.85, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש אליהו בהלול באמצעות הפקדה חד פעמית של סך של 6,000,000 ש"י (6,000 ש"ח). כספי תכנית חסכון זו נמשכו מתוך חשבונו הפרטי של אליהו, אולם בכל מקרה הופקד בחשבון החברה אותו יום וביום שלפניו סכום העולה על סכום תכנית החסכון. תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. ההגדלה במסגרת האשראי בוצעה רק כארבעה חודשים לאחר פתיחת התכנית. תכנית חסכון זו התנהלה עד למועד סיומה ביום 23.3.88, ובמועד פרעונה זוכה חשבון החברה בסך 14,448 ש"ח. באשר לתכנית החסכון מיום 31.3.86, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש רחל בהלול באמצעות הפקדה חד פעמית של סך של 30,000 ש"ח. כספי תכנית חסכון זו נמשכו מתוך חשבונו הפרטי של אליהו, אולם בכל מקרה הופקד בחשבון החברה אותו יום וביום שאחריו סכום העולה בהרבה על סכום תכנית החסכון. תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה, וזאת בתנאי מבצע מיוחדים. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. תכנית חסכון זו התנהלה עד למועד סיומה ביום 31.3.88, ובמועד פרעונה זוכה חשבון החברה בסך של 47,389 ש"ח. יצוין, כי בחודש מרץ 1986 או בסמוך לכך, מכר אליהו נכס פרטי, והתמורה ממכירת נכס זה הופקדה בחשבונו הפרטי. כספים אלו שימשו את המקור הכספי לתכנית החסכון האמורה ולתכניות החסכון הנוספות שנפתחו אותה תקופה, כמפורט להלן. באשר לתכנית החסכון מיום 18.4.86, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש רחל בהלול באמצעות הפקדה חד פעמית של סך של 25,000 ש"ח. כספי תכנית חסכון זו נמשכו מתוך חשבונה הפרטי של רחל, אולם בכל מקרה הופקד בחשבון החברה אותו יום וביומיים שלפניו סכום העולה בהרבה על סכום תכנית החסכון, וכן הופקדו כספים בחשבונה של רחל. יצוין, כי חשבון החברה נמצא אותה עת בתוך מסגרת האשראי (שעמדה על סך של 15,000 ש"ח). תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה, וזאת בתנאי מבצע מיוחדים. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. תכנית חסכון זו התנהלה עד למועד סיומה ביום 29.4.88, ובמועד פרעונה זוכה חשבון החברה בסך של 39,409 ש"ח. באשר לתכנית החסכון מיום 25.5.86, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש אליהו בהלול באמצעות הפקדה חד פעמית של סך של 7,550 ש"ח. כספי תכנית חסכון זו נמשכו מתוך חשבונו הפרטי של אליהו, אולם בכל מקרה הופקד בחשבון החברה אותו יום וביום שלאחריו סכום העולה על סכום תכנית החסכון, וכן נפדו בחשבונו של אליהו שתי תכניות חסכון קודמות בסכום כולל של 7,837 ש"ח. תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה, וזאת בתנאי מבצע מיוחדים. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. תכנית חסכון זו התנהלה עד למועד סיומה ביום 31.5.88, ובמועד פרעונה זוכה חשבון החברה בסך של 11,822 ש"ח. באשר לתכנית החסכון מיום 29.5.86, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש רחל בהלול באמצעות הפקדה חד פעמית של סך של 30,000 ש"ח. אותו יום הועמדה בחשבון החברה הלוואה בסכום של 100,000 ש"ח, וזה היה המקור לכספי תכנית החסכון. תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה, וזאת בתנאי מבצע מיוחדים. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. תכנית חסכון זו התנהלה עד למועד סיומה ביום 31.5.88, ובמועד זה הועברו הכספים המופקדים בה (בסך של 46,949 ש"ח) לתכנית המשך. באשר לתכנית החסכון הנוספת מיום 29.5.86, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש פנינה בהלול באמצעות הפקדה חד פעמית של סך של 20,000 ש"ח. אותו יום הועמדה כאמור בחשבון החברה הלוואה בסכום של 100,000 ש"ח, וזה היה המקור לכספי תכנית החסכון. תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה, וזאת בתנאי מבצע מיוחדים. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. תכנית חסכון זו התנהלה עד למועד סיומה ביום 31.5.88, ובמועד פרעונה זוכה חשבון החברה בסך של 31,299 ש"ח. באשר לתכנית החסכון השלישית מיום 29.5.86, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש ענת סביון באמצעות הפקדה חד פעמית של סך של 50,000 ש"ח. אותו יום הועמדה כאמור בחשבון החברה הלוואה בסכום של 100,000 ש"ח, וזה היה המקור לכספי תכנית החסכון (ושתי תכניות החסכון הקודמות). תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה, וזאת בתנאי מבצע מיוחדים. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. תכנית חסכון זו התנהלה עד למועד סיומה ביום 31.5.88, ובמועד זה הועברו הכספים המופקדים בה (בסך של 78,248 ש"ח) לתכנית המשך. באשר לתכנית החסכון מיום 19.10.86, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש אליהו בהלול באמצעות הפקדה של תשלומים חודשיים בסך של 500 ש"ח כ"א, וזאת החל מיום 28.10.86. ההפקדות בוצעו מתוך חשבונו הפרטי של אליהו, אולם בכל מקרה במהלך התקופה שבה בוצעו ההפקדות החודשיות נמצא החשבון בתנודתיות גדולה, ואופיין במשיכות ובהפקדות רבות בסכומים העולים בהרבה על סכום המשיכות החודשיות לתכנית החסכון. תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה, וזאת בתנאי מבצע מיוחדים. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. תכנית חסכון זו התנהלה עד לנקודת יציאה ביום 31.10.88, ובמועד זה זוכה חשבון החברה בסך של 8,683 ש"ח. באשר לתכנית החסכון מיום 16.11.86, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש אליהו בהלול באמצעות הפקדה של תשלומים חודשיים בסך של 500 ש"ח כ"א, וזאת החל מיום 28.11.86. ההפקדות בוצעו מתוך חשבונו הפרטי של אליהו, אולם בכל מקרה במהלך התקופה שבה בוצעו ההפקדות החודשיות נמצא החשבון בתנודתיות גדולה, ואופיין במשיכות ובהפקדות רבות בסכומים העולים בהרבה על סכום המשיכות החודשיות לתכנית החסכון. תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה, וזאת בתנאי מבצע מיוחדים. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. תכנית חסכון זו התנהלה עד לנקודת יציאה ביום 30.11.88, ובמועד זה זוכה חשבון החברה בסך של 7,980 ש"ח. באשר לתכנית החסוכן מיום 31.5.88, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש רחל בהלול כתכנית המשך של תכנית החסכון מיום 29.5.86. מקור כספי התכנית בסך של 46,949 ש"ח - היה כספי תכנית החסכון המקורית, והיא נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. יצוין, כי במועד פתיחתה של תכנית ההמשך היה החשבון מצוי ביתרת זכות. תכנית חסכון זו נשברה ביום 30.11.88 ובמועד זה זוכה חשבון החברה בסך של 50,629 ש"ח. באשר לתכנית החסכון השניה מיום 31.5.88, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש ענת סביון כתכנית המשך של תכנית החסכון מיום 29.5.86. מקור כספי התכנית בסך של 78,248 ש"ח היה כספי תכנית החסכון המקורית, והיא נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. יצוין, כי במועד פתיחתה של תכנית ההמשך היה החשבון מצוי ביתרת זכות. תכנית חסכון זו נשברה ביום 30.11.88 ובמועד זה זוכה חשבון החברה בסך של 84,382 ש"ח. באשר לתכנית החסכון מיום 27.12.88, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש אליהו בהלול באמצעות הפקדה חד פעמית של סך של 50,000 ש"ח. למחרת היום הועמדו בחשבון החברה מספר הלוואות בסכום כולל של 100,000 ש"ח, וזה היה המקור לכספי תכנית החסכון. תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. תכנית חסכון זו נשברה ביום 12.6.91, ובמועד זה זוכה חשבון החברה בסך של 84,293 ש"ח (טענתו של אליהו לפיה תכנית חסכון זו לא נפדתה הינה פשוט בלתי נכונה). באשר לתכנית החסכון מיום 13.2.89, הרי שתכנית חסכון זו נפתחה ע"ש אליהו בהלול באמצעות הפקדה של תשלומים חודשיים בסך של 1,000 ש"ח כ"א, וזאת החל מיום 27.2.89. במהלך התקופה שבה בוצעו ההפקדות החודשיות נמצא החשבון בתנודתיות גדולה, ואופיין במשיכות ובהפקדות רבות בסכומים העולים בהרבה על סכום המשיכות החודשיות לתכנית החסכון. תכנית חסכון זו נפתחה על פי בקשתו של אליהו ומיוזמתו המלאה, וזאת בתנאי מבצע מיוחדים. בכל התקופה שבסמוך לאחר פתיחת תכנית החסכון לא בוצעה הגדלה כלשהי של מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה. תכנית חסכון זו התנהלה עד לנקודת יציאה ביום 27.2.91, ובמועד זה זוכה חשבון החברה בסך של 15,634 ש"ח. (6) דיון ומסקנות בנושא התנאת שירות בשירות. ראיות הבנק בנושאים עובדתיים כגון בשאלה, האם היתה יוזמה של אליהו לפתוח תכניות חסכון או יוזמה של אנשי הבנק, אין להן משקל רב, וזאת בשים לב לכך כי מנהל הסניף דביר לא הגיש תצהיר למרות שהוא נמצא בארץ ולא היה לכאורה קושי להביאו. גם הפקידה ריקי, לא הומצאה למתן עדות. עדותו של רייכר, יכולה מטבע הדברים להתיחס רק לתקופה החל מיוני 86. כמו כן, מאחר והוא לא היה מאנשי הסניף אלא היה מנהל אשראים באשכול ומטבע הדברים מרוחק יותר מזירת האירוע. למעשה, מר רייכר בחקירתו הנגדית מודה בעקיפין בענין ההתניה. הוא כבר אינו טוען כאילו התכניות נפתחו ביוזמת הלקוחות, אלא: "הפקדונות שנוצרו, נוצרו במטרה לשמש לבנק בטחונות, על מנת שהבנק יוכל להעמיד אשראים לחברה. הפקדונות נעשו על שם פרטי וההלוואות הועמדו לחברה משיקולי מס ומשיקולים אחרים של אדון בהלול" (ע' 11). להלן הוא נשאל: "זאת אומרת הבטחונות נעשו מאותה הלוואה שהבנק נתן?". על כך תשובתו היתה: "לא יודע, אני לא יודע לומר חד משמעית". המשמעות הפשוטה של הדברים היא כדלקמן: הבנק היה מעונין בתכניות חסכון כבטחון לאשראי ועצם פתיחתן היתה לצרכי הבנק ולא לצרכיו של אליהו. הצורה הספציפית שבה בוצע הדבר, דהיינו שתוכניות החסכון נעשו ע"ש אליהו ובני ביתו ולא ע"ש החברה, נעשתה משיקולי מס לפי דרישת בהלול. עוד הודה, ששלוש תכניות חסכון מומנו מהלוואה בסך 100,000 ש"ח (ע' 11-12) ותוכניות החסכון שימשו בטחון לאותה הלוואה (ע' 12). לדבריו, יכול להיות שבשנים 85-90 האובליגו של החברה היה פי 10 ממסגרות האשראי שאושר לחברה (ע' 14). עמדת אנשי הבנק אינה מעוררת אימון. כאשר חלה תפנית כה חדה מהעמדה המבוטאת בתצהירים כאילו נפתחו תכניות החסכון ביוזמת אליהו ורק מתוך אינטרסים שלו (סעיף 33-36 לתצהיר שפיר) ועמדתו של רייכר בחקירה הנגדית כי תכניות החסכון נדרשו כבטחונות. דבר אחד ברור מדברי רייכר, שאין זו אמת שתכניות החסכון נפתחו ביוזמת הנתבעים. אך האם ניתן לקבל את החלק השני של דבריו בביהמ"ש, כי אכן המניע של הבנק הוא הרצון ליצור בטחונות לאשראי? בנסיבות המקרה לא שוכנעתי, כי הרצון ליצור בטוחה היה המניע המרכזי בדרישת הבנק. אמנם גם אליהו בתצהירו (ע' 7 פיסקה ז') מזכיר אמירות של אנשי הבנק כי תכניות חסכון נדרשות כבטחונות וגם במכתבו של אליהו אל הבנק מיום 11.10.88 (נספח ח' לתצהירו) הוא מונה את תכניות החסכון כחלק ממערך הבטחונות יחד עם שעבודי משאית, אך לעומת זאת, בפרוטוקול מיום 22.12.87 שנערך ע"י מר רייכר ובו דו"ח על שיחה שנתקיימה בין אנשי הבנק ואליהו, מופיעים זה מול זה האובליגו והבטחונות ליום 20.12.87 ובין הבטחונות אין מנויות תכניות החסכון. אמנם מדובר על פרעון תכניות חסכון כחלק מההסדר במועד מאוחר יותר, אך בשיקוף המצב ליום 20.12.87, אין תכניות החסכון מופיעות כחלק ממערך הבטחונות. אני סבור איפוא, כי משהתמוטטה גירסת הבנק כי תכניות החסכון נפתחו ביוזמת הלקוחות ומשהתברר כי תכניות החסכון נפתחו ביוזמת הבנק וכי ראיית תכניות החסכון כבטחונות היתה לכל היותר שיקול משני אצל הבנק בעת פתיחתם של תכניות אלה, הרי נוכח סמיכות הזמנים בין התכניות לבין האשראי שניתן ובהעדר ההגיון הכלכלי לפתיחתם, אין מנוס מהמסקנה שהבנק דרש את פתיחת תכניות החסכון, כי הדבר היה כדאי לבנק ותאם כנראה את מדיניותו הכללית. אין די בכך, שאנשי הבנק אמרו באופן סתמי כי פתיחת תכניות החסכון ומימונן באשראי יקר נובע משיקולי מס של הלקוחות, אלא היה צריך להסביר שיקולי מס אלה ולהבהירם - דבר שלא נעשה - לא בתצהירים ולא בסיכומים. מעבר לצורך אעיר רק, כי הפסיקה לא היתה מוכנה להכיר בראיית תכניות חסכון כחלק ממערך הבטחון כיוצר קשר "עסקי סביר", בין מתן שירות של מתן אשראי והדרישה לפתיחת תכניות כאמור (ראה דברי השופט זילר בת"א (י-ם) 1245/85 בל"ל נ' גולאר (לא פורסם). לגישתו, מדובר ב""טאטוטולוגיה" במובן זה שהכסף שהוא כולו אשראי מאותו מקור, אינו מהווה בטחון לחלק אחר של האשראי" (וראה אסמכתאות נוספות בספרם של וינרוט ואדלשטיין, התניית שירות בשירות ע"י תאגיד בנקאי ע' 41-43). לפיכך, יש לקבל את טענת ההתנאה הפסולה לגבי כל תכניות החסכון הנזכרות בתצהירו של אליהו. ו. הטענות בדבר סרוב הבנק לפרוע תכניות החסכון עד ליום 16.11.88, מועד בו נפדו בפועל. למקרה שטעיתי בפסיקתי בנושא התנאת שירות בשירות, הנני רואה צורך לדון גם בנושא זה. תמצית הטענה היא, כי חרף דרישותיו של אליהו לפדות את תכניות החסכון, לא פעל הבנק כן עד ליום 16.11.88, כאשר הבנק נוכח לדעת שהחברה קורסת ואין סיכוי לגבות את חובותיה ממקורות אחרים. בשני מקרים הועברו כספים מתכניות חסכון שמועד פרעונן הגיע לתכניות "המשך" כמפורט להלן: בתאריך 19.10.86 הופקד לתוכנית "חסכון המשך" הסכום של 6,622.54 ש"ח. תוכנית זו נפדתה בתאריך 31.10.88 בסך 8,683.22 ש"ח עפ"י מסמך ג(7) לחוו"ד הכלכלן חיים כהן מיום 6.6.90. בתאריך 16.11.86 הופקד לתוכנית "חסכון המשך" הסכום של 5,981.60 ש"ח. בתאריך 19.10.86 הופקד לתוכנית "חסכון המשך" הסכום של 6,622.54 ש"ח. תוכנית זו נפדתה בתאריך 31.10.88 בסך 8,683.22 ש"ח עפ"י מסמך ג(7) לחוו"ד הכלכלן חיים כהן מיום 6.6.90. בתאריך 16.11.86 הופקד לתוכנית "חסכון המשך" הסכום של 5,981.60 ש"ח. נוכח הכחשת המצהירים מטעם הבנק את הטענה כי אליהו דרש לפרוע תכניות חסכון, עלי לקבוע איזו משתי הגירסאות להעדיף. בענין זה נטל השכנוע היה מוטל על התובעים. לדעתי, הם לא עמדו בנטל זה. ראשית, יש להעיר, כי הטענה האמורה הועלתה ע"י התובעים בכתב התביעה המתוקן ואין לה זכר בכתב התביעה המקורי. אם סירב הבנק לפניות בעל פה לפרוע תכניות חסכון, היה מקום לצפות שתעשה פניה בכתב בנידון, אך אין כל ראיה שנעשתה פניה כזו. מעדות אנשי הבנק עולה, כי תכניות החסכון ברובן נפרעו במועדי היציאה שלהם, וזאת כדי למנוע קנסות שבירה. כדי למנוע ריבית חריגה בחשבון, הועמדו על סמך תכניות חסכון אלה הלוואות קצרות מועד שתקופתן חפפה את התקופה שנותרה עד למועד היציאה מן התכניות. בכל מקרה, הבנק בחר להתיחס אל תכניות החסכון כאל בטחונות וגם אם ניתן לפקפק בנכונות גישה זו במישור האוביקטיבי, הרי זו היתה עמדת הבנק. לפיכך, פרעון מוקדם של תוכניות החסכון היה מוביל להקטנת האשראי ולכן ספק בעיני אם אכן היה אליהו נחרץ בעמדתו, כי יש לשבור את תוכניות החסכון טרם זמנן. ז. הטענות בדבר פעולות בחשבונות ללא הרשאה. אליהו בתצהירו (ע' 5 סעיף 10) אומר: "ב- 31.3.86 הפקדתי בחשבוני הפרטי סך של 80,000 ש"ח וסכום זה הועבר לחשבון החברה. ראה בנספח "ב" דף בנק 4/86 בחשבון אליהו בהלול - פרטי - מס' 10943/85. ב- 18.4.86 לשם אותה מטרה של הקטנת יתרת החובה בחשבון החברה, הפקדתי סכום נוסף של 40,000 ש"ח בחשבונה של בתי, רחל בהלול - מס' 44549/51 ע"מ שגם סכום זה יועבר לחשבון החברה כאמור (הואיל וזהו כסף פרטי שגוייס באופן פרטי היה עלי להעבירו לחברה בהפקדתו קודם בחשבון הפרטי). הבנק במקום להפקיד את הכספים הנ"ל לחשבון החברה ולהשאירם שם לשם הקטנת היתרה, קנה בסכומים אלה ובסכומים נוספים תפ"ס ליום אחד ואח"כ פתח בעל כורחי תכניות חיסכון בסכום של 155,000 ש"ח במהלך החודשים מרץ אפריל ומאי 86 כפי שיפורט להלן: בתאריך 31.3.86 פתח הבנק תכנית חיסכון ע"ש רחל בהלול בסכום של 30,000 ש"ח מכסף שנמשך מחשבונה הפרטי לאחר שהועבר לשם כסף פרטי מחשבוני הפרטי שגם בו לא היה כסף (ראה דף בנק מס' 4/86). הנני להעיר שתכנית זו נפדתה ב- 31.3.88 לח-ן החברה בסך 47,388.85 ש"ח. תכנית זו נפתחה והכסף נמשך אליה ללא אישור רחל בהלול - בעלת החשבון כפי שאפרט בסעיף 11 להלן. בתאריך 18.4.86 ביום הפקדת 40,000 ש"ח הנ"ל לחשבונה של רחל בהלול בהעברה מחשבון הפרטי לשם המטרה הנ"ל נפתחה עוד תכנית חיסכון בסכום של 25,000 ש"ח ע"ש רחל בהלול והכסף הועבר מהח-ן הפרטי של רחל בהלול לפתיחת תכנית זו במקום כהזרמה לחברה ורק סך של 15,000 ש"ח העביר הבנק לחשבון החברה בפועל. תכנית זו נפדתה ב- 29.4.88 בח-ן החברה בסך 39,408.84 ש"ח. תכנית זו נפתחה באופן המתואר לעיל והכסף הועבר אליה לשם פתיחתה ללא אישור בעלי החשבון. מן הראוי להבהיר, שהחשבון הפרטי שלי ובעיקר של בני משפחתי כמעט ולא היה פעיל ולא פעלנו בהם כמעט מאומה והוא שימש את הבנק אך ורק ל"תרגילים" אלה המתוארים בתצהירי זה. תכנית חיסכון ע"ס 20,000 ש"ח נפתחה במאי 86 ונפדתה ב- 31.5.88 בסך 31,299.25 ש"ח ע"ש אשתי - פנינה בהלול, ללא אישור בעלת החשבון. תכנית חיסכון ע"ס 50,000 ש"ח שנפתחה בחודש מאי 86 ע"ש בתי ענת סביון וללא חתימתה, נפדתה ב- 30.11.88 בסך 84,382.04 ש"ח". להלן הוא אומר, שמחשבון ענת ופנינה נמשך ע"י הבנק סכום של 20,000 ש"ח ללא חתימת בעלות החשבון וללא אישורן ומעולם לא ניתן לפעולה זו אישור טלפוני. מעולם לא נחתם על ידו או על ידי בני משפחתו (ביודעין) מסמך המאפשר מתן הוראות טלפוניות וגם לא ניתנו הוראות טלפוניות. מסמכי פתיחת תכניות חסכון המסומנים ג(6) ו-ג(7) (בנספח לתצהירי אליהו) נחזים להיות חתומים ע"י רחל בתאריך 29.5.86, אך רחל לא נמצאה בארץ באותו מועד אלא בארה"ב. ולראיה, רישומי הדרכון מב6/ בבקשה לרשות להגן לפיהם נכנסה לארה"ב ב- 27.5.86 וחזרה לישראל רק ב- 8.5.87. הוא עצמו לא היה בעל סמכות לפעול בחשבונות בנותיו והוא לא חתם במקומן. רחל, ילידת 1965 מאשרת בתצהירה את מועדי היציאה והכניסה שלה כמופיע בדרכון. היא טוענת שיתכן שעם חזרתה ארצה ב- 8.5.87 הוחתמה על ידי הפקיד בבנק על מסמכים כולל מסמך המתיחס לפתיחת תכנית חסכון שנה קודם לכן. היא זוכרת שנתבקשה ע"י אביה לחתום בבנק, לחתום על שעבוד תכניות חסכון שנפתחו על שמה בהיותה קטינה. המצהירים מטעם הבנק העידו שהתכניות ע"ש פנינה, רחל וענת נפתחו ביוזמת אליהו, תוך ציון המקור הכספי לכ"א מתכניות אלה. הלקוחות קיבלו מידע מלא על התכניות האמורות ולא השיגו עליהן ולכן הם מנועים לטעון שמשיכה כלשהי נעשתה שלא כדין או ללא הוראה חתומה בכתב. רחל בחקירתה הנגדית אומרת שכאשר היתה "ילדה" הלכה במצוות אביה אליהו לבנק וחתמה על תכניות חסכון (ע' 18-19). אביה לא אמר לה שהתכניות כפויות עליו (ע' 19). החסכון היה עבורה ולכן היתה די שמחה על פתיחתו (ע' 21). היא לא ידעה שמצב עסקי אביה היה בכי רע (ע' 21). היא אמנם שמעה שיש בעיות, אך זה לא ענין אותה (ע' 21). רק בהיותה ביפן בשנת 90 נודע לה על הצרות (ע' 22). היא לא זוכרת מה היו התאריכים בהם חתמה על תכניות החסכון ואם כתובים תאריכים בתצהיר, הרי אלה נרשמו "לפי החתימות" (ע' 20). היא אינה זוכרת שאביה ביקש ממנה לשעבד תכניות חסכון (ע' 20). פנינה לא מסרה תצהיר לאימות דברי אליהו הנוגעים אליה. לי נראה, כי לא הוכחה הטענה, כי המסמכים המסומנים כנספחים ג(6) ו-ג(7) לתצהירו של אליהו, לא נחתמו על ידי רחל. היא אמנם היתה בחו"ל במועד המופיע על המסמכים, אך היא מודה שיתכן וחתמה עליהם מאוחר יותר בעת שביקרה בארץ. אני סבור, שמה שקרה הוא שמלכתחילה נפתחו התכניות ע"ש הבת בהוראת אליהו ואח"כ נתנה רחל את אישורה הפורמלי על ידי החתימה. בעת החתימה על המסמכים היתה רחל בגירה ואם בחרה שלא לקרוא על מה היא חותמת, תוך שהיא סומכת על אביה, אין היא יכולה להלין על הבנק. עם זאת, אני סבור, כי גם תכניות אלה, הגם שפורמלית נפתחו ע"ש רחל, כפופות לטענה של התנאת שירות בשירות, שכן הן נעשו באותן נסיבות כמו יתר תכניות החסכון. דבר זה נלמד בעקיפין גם מתצהיר ענת שאמרה שתכניות החסכון נפתחו על שמה בהיותה קטינה אך למעשה דובר בכספי אליהו או החברה ויש להניח שדין דומה חל גם על תכניות החסכון על שם רחל. ענת בתצהירה לא אישרה דבר משיכת סכום של 20,000 ש"ח מחשבונה ללא אישור ופנינה נמנעה בכלל ממתן תצהיר. לכן, אינני מקבל טענה זו. ח. חיובי ריבית ותוספת סיכון. טענת התובעים היא, כי חשבון החברה חויב בתוספת סיכון מירבית על הריבית הבסיסית, וזאת מבלי שניתנה הודעה על עצם החיוב, וזאת בניגוד להוראות חוק הבנקאות וכללי הבנקאות המחייבים מתן הודעות בכתב על שינוי שיעורי תוספת הסיכון. כמו כן, חויבו החשבונות בריבית חריגה בשיעור המקסימלי, למרות שמנהל הסניף מר דביר אמר לאליהו שהוא והחברה נחשבים ללקוחות מועדפים המחוייבים בריביות המינימליות הקיימות בבנק. עוד נטען, כי החשבון של החברה חויב בריבית דריבית בשיעורים של 95% ו- 105% לשנה בעת שהריבית החריגה המאושרת מעל ריבית הפריים היתה 48% ו- 51%. גביית הריבית נעשתה בתיחכום, תוך הצעת הלוואות קצרות מועד של בין 10 ל- 30 יום, הלוואות שהבנק קרא להן בשם הלוואות "מיסוד חוב". לא אוכל לקבל את עמדת התובעים בענין זה. לא נטען ולא הוכח, כי שיעור הריבית בו חויב החשבון היה מנוגד לשיעורים שבחוק הריבית תשי"ז1957-. בהתאם לסעיף 1(א) לתנאי ניהול החשבון (נספח א' לתצהירי הבנק), הרי "הסכומים שהלקוחות יהיו חייבים בחשבון ישאו ריבית בשיעורים שהבנק יודיע עליהם ללקוחות מפעם לפעם - - ". וכן נקבע, כי "הבנק רשאי בכל עת להעלות את שיעורי הריבית, תוך מתן הודעה מוקדמת ללקוחות של חמישה עשר יום, שימנו מתאריך ההודעה של הבנק- - ". הבנק הוכיח באמצעות מסמכים, כי נתן הודעות בדבר שיעורי הריבית כמפורט להלן: בטופסי הקצאת האשראי השונים שנחתמו על ידי החברה, צויינו במפורש שיעורי הריביות הרגילה, כולל תוספת סיכון, והחריגה. הבנק פרסם באופן קבוע בעיתונות היומית הודעות בדבר שינויים בשיעורי הריבית כנהוג וכמקובל במערכת הבנקאית בארץ. שיעורי ריבית אלה אינם כוללים את מרכיב תוספת הסיכון. בכל רבעון, עם חיוב החשבונות בריבית, נשלחו לחברה באופן שוטף הודעות המפרטות את שיעורי הריבית שחוייבה בהם ואת סכומי הריבית, גם זאת, בהתאם לנהוג ולמקובל בבנק. גם אם נכון הדבר שמנהל הבנק מר דביר הבטיח לאליהו כי יתיחס לחברה כאל "לקוח מועדף" ויחייב אותה בשיעורי ריבית נמוכים, הרי מדובר בהבטחה כללית וסתמית למדי שקשה "לתרגם" אותה לשיעורי ריבית מדויקים. בכל מקרה, לא היתה מניעה כי התובעים יבדקו מפעם לפעם אם מומשו הבטחות אלה. אותה בדיקה באמצות מומחה שנעשתה זמן רב לאחר מעשה, יכולה וחייבת היתה להתבצע "בזמן אמיתי" (והשוה פסה"ד בע"א 1822/97 הנ"ל בפיסקה 13). יתר על כן, הבטחה לחייב במינימום ריבית והבטחה להתיחס אל התובעים כאל לקוחות מועדפים, היא מטבע הדברים הבטחה בעלת אופי זמני. יחס של "לקוח מועדף" ניתן בדרך כלל ללקוח שמצבו הכלכלי הוא איתן, באופן שלא נשקף ממנו סיכון כי לא יעמוד בהתחיבויותיו הכספיות כלפי הבנק. כל שינוי לרעה במצבו זה יכול להביא בעקבותיו שינוי במעמדו כ"לקוח מועדף" בנושאים של ריבית, עמלות וכו', וזהו הרציו העומד גם מאחורי ההוראה שבסעיף 1(א) לתנאי החשבון המאפשר לבנק לשנות מדי פעם את שיעורי הריבית ואין כל הגיון להניח וברור לי שגם התובעים לא הניחו, כי הבטחתו של מר דביר תעמוד לעד בלי קשר לשינויים לרעה שחלו על ציר הזמן במצב העסקי של החברה (השוה גם ת"א (חי') 1162/92 וילה ניר חברה לפיתוח ולבניה בע"מ נ' בל"ל, דינים מחוזיים, כרך כ"ו(10) ע' 434). לפיכך, נדחית טענה זו. ט. טענות הנוגעות להיקפן המצמצם של מסגרות האשראי ולביטול מסגרות האשראי. בטענות אלה אין ממש. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע ששיקול הדעת בדבר מתן אשראי והיקפו נתון בידי הבנק ואין מקום לכפות על הבנק מתן אשראי בכלל או אשראי בהיקף מסוים (ראה למשל ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים דינים עליון כרך נ"ה ע' 689 סעיף 32; ה"פ 1620/95 מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ נ' בל"ל בע"מ דינים מחוזי כרך כ"ו (9) 852). י. הטענה בדבר מרמה בכל הנוגע לחתימה על כתב ערבות ע"י רחל וענת. רחל וענת טוענות, כי הוחתמו על ידי כתב "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" במרמה. לגבי רחל מדובר במסמך מיום 4.11.83. לגבי ענת מדובר במסמך מיום 26.6.86. ביתר פירוט, נטען ע"י רחל, כי לא נתבקשה מעולם על ידי הבנק לחתום על מסמך כזה. היא נתכוונה רק לחתום על מסמך הנוגע לשעבוד תכניות חסכון וכנראה הפקיד הכניס את כתב הערבות האמור ללא ידיעתה בין המסמכים שנדרשה לחתום עליהם בקשר לשעבוד תכניות החסכון. ענת אומרת אף היא, שנשלחה ע"י אביה לבנק כדי לשעבד תכניות חסכון שנפתחו על שמה בהיותה קטינה, וזאת בשים לב לכך שתכניות אלה היו רשומות רק פורמאלית על שמה, אך למעשה הכספים נשוא התכניות היו של אליהו או של החברה. היא לא נשלחה על ידי אליהו לחתום על ערבות כלשהי, לא לחברה ולא לאליהו אישית. לדעתה, הפקיד של הבנק החתים אותה על המסמך שהוכנס בין מסמכי שעבוד תכניות החסכון בלי להסב תשומת לבה לתכנו. רחל בחקירתה אומרת כי על כתב הערבות היא לא חתמה יחד עם אחותה ענת (ענ' 23). היא זיהתה חתימתה על כתב הערבות, אך היא טוענת שלא קראה את תוכן המסמך והוא לא הוסבר לה (ע' 24). ענת בחקירתה אומרת שאין היא זוכרת לאיזו מטרה הלכה לחתום בבנק. היא רק יודעת שמדי פעם ביקש ממנה אביה שתלך לחתום על שעבוד תכניות חסכון שנפתחו על שמה (ע' 26). היא היתה מודעת שלאביה קשיים ביחסיו עם הבנק (ע' 27). היא נתנה אמון בפקידי הבנק, באשר למסמכים שנתבקשה לחתום עליהם (ע' 26-7). היא בטוחה שאביה לא היה עושה דבר שהיה מכניס אותה למצב בו תהיה ערבה בה בעת שהיתה רק בתחילת דרכה בחיים (ע' 32). כשנשאלה על אילו מסמכים אחרים באה לחתום כאשר הוחתמה על כתב הערבות, ענתה שאינה זוכרת (ע' 33), אך היא ידעה שהיא חותמת על שעבוד חסכונות (ע' 34). אני סבור שדין הטענות בדבר הערבות האישית של ענת ורחל - להדחות. ואלה נימוקי: כתבי הערבות צורפו לכתב התביעה שהוגש על ידי הבנק בשנת 1990 ועל אף זאת לא הועלתה כל טענה בקשר אליהן, לא בכתב התביעה המקורי ולא בבקשה לרשות להגן. ענת ורחל בעת שחתמו על כתבי הערבות היו בגירות ונדרש מהן לקרוא מסמכים עליהן הן חותמות. בכל מקרה, טעותן לא היתה לגבי המהות הבסיסית של המסמך. הנה כי כן, בע"א 779/87; 780 בליט ואח' נ' בנק לאומי פד"י מ"ד(3) 304 בע' 310, נדחתה טענה דומה של נתבעות שהעידו שחשבו כי חתימתן נועדה לשעבוד תכניות חסכון בלבד, בעוד שלמעשה חתמו על ערבות אישית לחובות חברה. ביהמ"ש מפי כב' השופט בן יאיר אומר, שהמערערות היו מודעות לכך שהמסמך יצר התחיבות כלפי הבנק. לכן, גם אם טעו בקשר להיקף התחיבות ושעבוד תוכניות חסכון שערכן אינו ידוע לעומת ערבות לפרעון חובות החברה, הטענה אינה נוגעת למהות ההתחיבות הגלומה במסמך ועל כן אינה יכולה להתקבל. מי שיזם את הליכתן של רחל וענת לבנק כדי לחתום על מסמכים היה אליהו ואם מישהו הטעה את הבנות באשר למהות המסמכים עליהם הן אמורות לחתום, היה זה אליהו. יש לזכור, שאליהו היה זה שרצה לקבל אשראי מן הבנק ולכן יש להניח שגם רצה לרצות את הבנק בכל הנוגע להמצאת בטחונות. לפיכך, יש לראות את ענת ורחל כמחויבות על פי ערבותן הכללית לחובות החברה. י"א. המשכנתא על דירת המגורים. טענות התובעים בענין זה, הן אלה: בשנת 1986 הבנק התנה המשך כיבוד ההמחאות של החברה בהמצאת בטחון בצורת רישום משכנתא על דירת המגורים של אליהו בשד' בן גוריון 58 קרית ביאליק (חלקות 40, 48, 175/1 בגוש 11554 (להלן: "הדירה"). לדעתם, לא היו נפרעות תכניות החסכון. לפי דרישתם לא היה צורך ברישום המשכנתא האמורה. כמו כן, נטען שהעובדה שהבנק פעל במקביל בשני הליכים: הגשת תביעה בסד"מ בגין החוב של התובעים והגשת שטר המשכנתא להוצל"פ, הגדילה את ההוצאות ולכן יש להביא ענין זה בחשבון בחישוב ההוצאות. בטענות אלה אין ממש. כמובן, שעצם דרישת בטחונות על ידי הבנק כתנאי להקצות אשראי היא לגיטימית. אין להרבות מילים על כך שלגבי דרישה זו של הבנק אין לדבר על "התנאת שירות בשירות", שכן רישום משכנתא לטובת הבנק אינו "שירות" הניתן על ידי הבבנק ללקוח. שטר המשכנתא נחתם בפני עורך דינם של אליהו ופנינה אשר הסביר להם את משמעות העיסקה. "כפילות" ההליכים של הגשת תביעה בגין החוב ומימוש המשכנתא בהוצל"פ היא לגטימית ומותרת הן לפי הדין הכללי והן לפי מערכת ההסכמים בין הצדדים. לפיכך, נדחות הטענות הנוגעות לשעבוד זה. בנקניהול חשבון