מימוש תוכנית חיסכון כבטוחה לחובות לבנק

פסק דין התובע ניהל את עסקיו בבנק לאומי לישראל בע"מ. במהלך חודש אפריל 1995 פנה התובע לנתבע וביקש להעביר את חשבונותיו לסניף נאות רחל בבנק דיסקונט (להלן הבנק). התובע ביקש כי הנתבע ישחרר את נכסי המקרקעין שבבעלותו - חלקות 1019/1, 1019/2, 1019/3, 1019/4 בגוש 6021 (להלן נכסי המקרקעין) מן המשועבדים והעיקול לטובת בנק לאומי על ידי הזרמת כספים לבנק לאומי וכן שתנתן לו הלוואה לשם תשלום לאשתו. כבטוחה לפרעון ההלוואות ויתרת החובה בחשבון סוכם בין הצדדים שהתובע ישעבד את נכסי המקרקעין לטובת הנתבע. הוסכם שהבנק ייתן לתובע אשראי כולל ביתרות חובה והלוואות בשווי של 55-60% משווי הנכסים על פי הערכת השמאי. לפי הערכת השמאי - חברת ז.כ. למדידות והנדסה בע"מ, מיום 13.4.95 שווי נכסי המקרקעין הוא בסך 1,455,000$. בעת מימוש הנכסים חלה חובת תשלום מס שבח בגובה 350,000$, ובמקרה של מימוש מהיר יש להפחית 15% משווי המקרקעין. דהיינו אשראי בסך 742,000$. לאחר מו"מ הסכים בנק לאומי להסיר את השעבודים תמורת תשלום בסך 300,000$ (936,000 ש"ח) ששולם על ידי הבנק לבנק לאומי. לאחר ששוחררו השעבודים לבנק לאומי, שועבדו הנכסים לבנק להבטחת חובותיו של התובע. בנוסף ניתן לתובע אשראי בחשבון על סך 950,000 ש"ח. ביום 24.5.95 נתן הבנק לתובע הלוואה בסך 1,500,000 ש"ח לתקופה של שנה (להלן ההלוואה הראשונה). כספי ההלוואה הוזרמו לתוכנית חיסכון על שמה של ביתו של התובע ששועבדה לבנק כבטוחה לפירעון ההלוואה. ביום 2.6.96 נפרעה ההלוואה הראשונה במלואה באמצעות חיוב חשבונו של התובע בסכום ההלוואה. ביום 25.6.96 נתן הבנק לתובע הלוואה נוספת על סך 1,500,000 ש"ח (להלן ההלוואה השלישית) על מנת שלא לשלם ריבית בגין יתרת חובה חריגה בחשבון. הלוואה זו ניתנה ל- 12 חודשים ומועד פרעונה מתחיל רק שנה לאחר נתינתה. ביום 12.5.96 כשבועיים לפני פרעון ההלוואה הראשונה, נתן הבנק לתובע הלוואה נוספת ארוכת טווח על סך 1,150,080 ש"ח למשך 10 שנים, אשר תתחיל להיפרע רק שנה לאחר נתינתה (להלן ההלוואה השניה). במקביל ובנוסף, ניתן לתובע אשראי ללא בטחונות בגובה 220,000 ש"ח. כעבור מספר שבועות פנה הבנק לתובע ודרש כי יספק לבנק בטחונות בגובה האשראי והפרש הריבית בין ההלוואה לבין תוכנית החסכון. התובע שלא היה לו בטחונות נוספים הסכים לתת לבנק כבטוחה פסק דין בינו ובין צד ג' בו זכה. לטענת התובע עקב לחץ הבנק שאם לא ימציא התובע בטוחה יפרע הבנק את ההלוואה, חתם התובע ביום 6.9.95 הסכם פשרה עם אותו צד ג' על כמחצית מסכום פסק הדין (500,000 ש"ח) ובכך לטענתו הרע את מצבו. ביום 12.9.95 המציא התובע כתב המחאת זכות ביחס לזכויותיו מפסק הדין. ביום 25.6.96 פנה הבנק לתובע ודרש כי ישלם את מלוא יתרות החובה בחשבון וכי יפרע את מלוא סכום ההלוואות השניה והשלישית (שטרם הגיע מועד פרעונן). הבנק הודיע לתובע שלשם פרעון חובות אלו ברצונו לממש את נכסי המקרקעין. ביום 12.9.96 נערכה פגישה בסניף הבנק, בה סוכם על מימוש נכסי המקרקעין על ידי הבנק. המחלוקת בין הצדדים היא על החוב העומד מול המימוש. לטענת התובע סוכם באותה פגישה כי במימוש נכסי המקרקעין יהא כדי לכסות את מלוא חובותיו לבנק, אף אם סכום המימוש יפחת מסכום חובו בגין ההלוואות ויתרת החובה בחשבון. מנגד טוען הבנק שהמימוש נועד לכסות חובות בגובה המימוש בלבד. הבנק אף הודיע לתובע שבנוסף למימוש נכסי המקרקעין הוא מתכוון לממש גם את תוכנית החסכון הרשומה על שם בתו של התובע. בגין הודעתו זו של הבנק הגישה בתו של התובע תובענה נפרדת (ה.פ. (ת"א) 7/97 רסיטל שיטרית נ' בנק דיסקונט בע"מ). באותו פסק דין קבע כב' השופט זפט כי הבנק רשאי היה לממש את תוכנית החסכון וכי היא שימשה כבטוחה לחובות התובע. התובע עותר לבית-המשפט בבקשה לצו הצהרתי המורה כי ביום 12.9.96 נכרת בינו ובין הבנק הסכם בו נקבע שהבנק יממש את נכסי המקרקעין בהסכמתו של התובע, וכי במימוש נכסים אלה יהא לכסות מלוא חובותיו של התובע לבנק, אף אם סכום המימוש יפחת מסכום חובו של התובע לבנק, הן בגין ההלוואות והן בגין יתרת החובה לבנק. כן מבקש התובע מבית-המשפט להורות לבנק לפעול בהתאם להתחייבויותיו על פי ההסכם. דיון 1. תקפות ההסכם - המחלוקת העוסקת בתקפות ההסכם היא לב לבו של הסכסוך והיא כולה עובדתית, הראיות על פיהן יש להכריע הן עדויות הנוגעים בדבר- מר שטרית ומנגד גרסת הבנק הנסמכת על עדותו של מר סין דוד. כמו כן חילופי מכתבים בין הנוגעים לדבר. במהלך המשפט לא נשמעה עדותו של מנהל הבנק, מר- בבלי ,אשר על פי הדברים היה עד מפתח לפתרון השאלה הבסיסית השנוייה במחלוקת בין הצדדים, ברם שני הצדדים נמנעו מלהעידו והשאלה מי מהם חייב היה להעידו ולחובת מי פועלת ההמנעות מכך. ככלל , אי העדת עד רלוונטי אשר יש בעדותו כדי לתרום לגילוי האמת יוצרת הנחה כי דבריו היו עלולים לתרום לערעור גרסתו של הצד שהיה אמור להזמינו ולא עשה כן. עם זאת - זוהי הנחה הניתנת לסתירה ואין זה כלל החל באופן אוטומטי לפיו- די בעצם ההימנעות מהבאת העד כדי לערער את גירסתו של בעל דין ( ראה ע"א 293/90 פילפ גרינהולץ נ' יעקב מרלמלשטיין דינים עליון כרך לז 439). וכך נאמר בהקשר זה בע,א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו פ"ד מה(4) 651,659 : "סבורני כי אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפיה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסויים שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות וכפי שאותו בעל דין טוען להם" במקרה דנן אין ספק כי עדותו של מנהל הבנק היתה עדות חשובה להוכחת גירסתו של הנתבע לפיה לא הסכים מעולם למחיקת חלק מחוב התובע אשר יהיה מעבר לתמורה שהנתבע יקבל ממכירת הנכסים. לכאורה איפוא מקימה ההימנעות מהעדתו שלמנהל הסניף הנחה לרעת הנתבע. עדות זו, היתה חשובה לצורך הוכחת או אי הוכחת קיומו של הסכם בע"פ אשר בקיומו כפר המשיב במכתב מיום 16.10.96 (להלן ת/ 21 ). אולם בנסיבות העניין עדות זו איננה "גורלית" להוכחת העובדות : הבנק פנה לתובע בדרישה לכיסוי חובותיו אשר עמדו אותה עת על סך של 3,567,000 ש"ח (להלן ת/ 19) אין חולק על כך כי הוסכם בין הצדדים לשיחה שהתקיימה בין התובע למנהל הסניף ביום 12,9,96 על מימוש הנכסים הממושכנים לטובת הבנק המבטיחים את פרעון חובות התובע למרות שטרם הגיע מועד פרעון ההלוואות. נוהל העבודה של הבנק אושש על ידי מר סין דוד שאתו היה התובע בקשר במשך עבודתו עם הבנק, כפי שנמסר בעדותו מיום 11.3.98 . "דרשנו את הפרעון מפני שהתובע לא מסוגל היה לשלם את הריבית. הקרן נפרעת כעבור שנה והריבית צריכה היתה להפרע מדי חודש החל ממאי 1996 … ההלוואה על סך 1.3 מליון ש"ח צריכה להיפרע לאחר שנה וגם הריבית… גם הריבית היתה צריכה להפרע בתום השנה. ההלוואה השנייה… אמורה היתה להיפרע לאחר שנה. מועדי פרעון הריבית צמודים לפרעון הקרן. הבנק דרש את פרעון החובה בגלל החובות בעובר ושב.הריבית שהכבידה עליו כנראה היתה בחשבון העו"ש. נהגתי כמו שנהגתי כי בעצם הלקטח הזה אמר שהוא חדל פרעון. הבטחונות מתאימים כל עוד יש מהלך עסקים רגיל. גם ההלוואה שהיא לא היתה צריכה להיפרע היא צוברת ריבית" . במצב בו היה התובע בעל אשראי נמוך מגובה הבטחונות (ועל כך העיד גם התובע בעמ' 8 לפרוטוקול) וקיים חשש כי הללו לא יוכלו לשמש למטרתם, אני סבור כי פעולות הבנק מאששות את נוהל העסקים הרגיל . גירסת סין דוד מקובלת עלי; העובדה הבנק ניסה לנהל משא ומתן עם התובע ביחס להסדרת החוב טרם מימוש זכותו להשתמש בבטוחות שבידו אינה גורעת ואינה מוסיפה ובוודאי לא מלמדת על סתירה פנימית כדברי ב"כ התובע, אלא מלמדת על 'דינמיקה' שונה במקצת ממערכת היחסים הפורמלית הקיימת ביחסי בנק - לקוח בד"כ ועל כך יש לברך- אני סבור. גם מן התכתובת בין הצדדים ביחס להסכם נשוא המחלוקת (להלן ת/ 19 ת/ 20 ת/ 21 ת/ 22 ) לא ניתן ללמוד על הצעה וקיבולה כנדרש בחוק; לגירסת התובע בעניין זה לפי תצהירו ( בעמ' 7 סעיף 21 ) מציין הוא כי ההצעה לפיה "בממוש נכסי המקרקעין יהא כדי לכסות את מלוא חובותיו לבנק.." היתה שלו, לכך לא ניתן כל קיבול ע"י נציגי הבנק ותנאי זה אף הוכחש על ידם.(להלן ת/ 21 ) לא נעלמו מעיני מכתבי התובע לבנק בעניין זה, אולם בנסיבות דנן לא הוכח להנחת דעתי כי אכן נכרת הסכם מחייב בין הצדדים. לא מתקבל על הדעת כי התובע סבר שאכן הבנק יסכים למחילת חובותיו כאשר ההגיון מחייב בעליל את המסקנה שהבנק יעדיף לממש את הבטוחות המצוייות בידיו לצורך קיום זכויותיו. באם נניח כי עמד הנתבע בחובת הראייה בעניין זה, עבר אל התובע נטל הבאת הראיות לעיון כפות המאזניים. ניתן היה לצפות כי התובע יעיד את מר בבלי מטעמו כדי לתמוך בגירסה אותה הציג, ומשלא עשה כך השמיט מידו ראייה חיונית להוכחת טענותיו. ובמצב הדברים הקיים עובדה זו נוטלת מגירסת התובע את מידת הוודאות הדרושה לעמידה בנטל השיכנוע האזרחי. 2. פירעון ההלוואות עניין שעבודה של תכנית החסכון אשר נרשמה על שם בתו של התובע - רסיטל שיטרית , לצורך בטוחה להבטחת חובותיו של התובע, נדונה בתובענה נפרדת בפני כב' השופט זפט (ה.פ. 7/97 רסיטל שיטרית נ' בנק דיסקונט בע"מ ). אין לי אלא להצטרף לקביעתו של כב' השופט זפט. דעתי כדעתו כי לאור הנסיבות וכפי שהדבר עולה גם מן העדויות שהובאו בפני יש לקבל את גירסת הבנק לפיה הוא רשאי היה לממש את תכנית החיסכון וכי היא שמשה כבטוחה לחובות התובע. 3 .לסיכום , אני סבור כי דין התביעה להדחות ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות הליך זה בסך תוכנית חיסכוןחוב לבנקבנקחוב