פסק דין 1. העובדות שאינן שנויות במחלוקת. ז'אק אבן (להלן: "התובע"), ספר במקצועו, נקלע למצוקה כספית בעקבות תביעת גירושין שניהלה נגדו אישתו לשעבר, אשר אף הטילה עיקולים על חשבונותיו בבנק. משום כך פנה בחודש מרץ 1985 לשכנו יצחק פיינגולד (להלן: "הנתבע 1") בבקשה לעזרה כספית. הנתבע 1 יצחק פיינגולד (להלן: "פיינגולד" או "הנתבע 1") ויצחק סיט (להלן: "סיט") היו בעליהם של סייפנים השקעות בע"מ (להלן: "סייפנים") וסייפן סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "סייפן"), סוכנות ביטוח אשר התובע היה בין המבוטחים בה. הנתבע 1 הבטיח לתובע כי יסייע לו בהשגת הלוואה צמודה למדד מהבנק בסך של 20,000 ש"ח ובריבית שנתית של 7.5%, כאשר לצורך הבטחת פרעון ההלוואה והיה עליו למשכן את זכויותיו במספרה שבבעלותו לטובת הבנק. לתובע היו זכויות במספרה ברח' בן יהודה 170 בתל אביב, (הידועה כגוש 6902 חלקות 115/1 ו115/2-). זכויותיו טרם נרשמו על שמו בלשכת רישום המקרקעין ומשום כך הופנה על ידי הנתבע 1 אל עו"ד שלמה ערד (להלן: "הנתבע 2"), ששימש כפרקליטו של הנתבע 1, לצורך רישום הזכויות על שמו ומישכונ המספרה לטובת הבנק תמורת קבלת ההלוואה. המספרה להלן: "הנכס". ביום 12.3.85 התקשר התובע לנתבע 2, הזדהה כמבוטח של סייפן והשאיר הודעה (נ7/) ש"הוא צריך למשכן נכס לטובת הבנק". למחרת הוא התקשר בשנית והשאיר הודעה דומה בצירוף בקשה ליצור עימו קשר בדחיפות. ביום 17.3.85 אימת הנתבע 2 את חתימת נציג סייפן על שטר משכנתא (נספח א' לסיכומים) המצהיר כי "שטר זה מעיד שלהבטחת הלוואה ללא הגבלה בסכום שקיבל ה"ה אבן ז'אק … מאת סייפן סוכנות לביטוח בע"מ … ממשכן בזה הלווה את זכותו במקרקעין שמתוארים ברשימה להלן והם יהוו ערובה לתשלום סכום ההלוואה הנ"ל וכל המגיע בגינה". על שטר המשכנתא מצויה רק חותמת של סייפן ולא חתימה של אחד מנציגיה, גם חתימתו של התובע נעדרת משטר זה, אשר הוצג לראשונה רק בסיכומי התובע. ביום 18.3.85 התקשר התובע לנתבע 2 והודיעו כי "יש לו את כל האישורים של העיריה". ביום 25.3.85 נפגשו התובע והנתבע 2 והתובע חותם על יפוי כח בלתי חוזר (נ1/) לטובת הנתבע 2, על פיו יכול הוא "למכור ולהעביר, להשכיר להחכיר לשעבד ולמשכן לה"ה בנק לאומי לישראל בע"מ ו/או לסייפן סוכנות לביטוח בע"מ" את הנכס. ביום 27.3.85 אימת הנתבע 2 את שמו של התובע על שטרי המכר של הנכס. ביום 31.3.85 התקשר התובע למשרדו של הנתבע 2 ושאל "מה בקשר למשכנתא?" (ת7/). ביום 3.4.85 חותם התובע על שטר משכנתא על פיו הוא ממשכן את הנכס לחובות "ז'אק אבן, ו/או סייפנים השקעות בע"מ ו/או סייפנים סוכנות לביטוח בע"מ ו/או יצחק סיט ו/או יצחק פיננגולד". הנתבע 2 אישר בחתימתו על שטר המשכנתא כי הסביר לתובע את מהות העסקה ותוצאותיה וכי השתכנע כי התובע הבין את דבריו לפני שחתם על השטר. ביום 9.4.85 נרשם הנכס על שמו של התובע, ובאותו מועד נרשם גם שטר המשכנתא. עוד לפני החתימה על שטר המשכנתא, קיבל התובע מהנתבע 1 שלושה סכומים חד פעמיים על חשבון ההלוואה. ואולם גם לאחר שהתובע חתם על שטר המשכנתא, הוא המשיך לקבל מהנתבע 1 סכומים חד פעמיים ולא סכום אחד גלובלי. דעתו של התובע לא נחה מהסדר זה והוא ביקש לקבל מהנתבע 1 את מסמכי ההלוואה והמשכנתא. לאחר שקיבל מהנתבע 2 את שטר המשכנתא, הוא פנה אל הנתבע 1 וביקש ממנו לבטל את שטר המשכנתא, אך זה השיב לו כי אין לו מה לדאוג וכי מצבם הכלכלי תקין. ביום 21.11.86 פנה בא כח בנק לאומי לישראל (להלן: "הבנק"), עו"ד מרדכי ווהב (להלן: "ווהב") במכתב לתובע (ת/ 3) בו דרש תשלום סכום של 31,347.63 ש"ח אשר סייפנים חייבת לבנק בחשבון חוזר דביטורי וכי אם לא ישלם סכום זה יינקטו נגדו בצעדים משפטיים לרבות מימוש המשכנתא. כן הובהר לו כי בנוסף לחוב זה, סייפנים חייבת סכום של 343,853 ש"ח בגין הלוואות שזמן פרעונן טרם הגיע. ביום 4.12.86 פנה בא כח התובע אל הבנק והסביר לו כי בעת החתימה על שטר המשכנתא הוטעה ורומה מרשו לחשוב שהוא חותם להבטחת חובו בלבד ולא להבטחת חובותיהם של אחרים. על אף זאת הסכים התובע לשלם לבנק סך של 28,000$, אשר אותו הוא העריך כסכום ההלוואה שניתנה לו באמצעות הבנק באופן בלתי ישיר, כל זאת בתנאי שהמשכנתא תיפדה. הבנק דחה את הסבריו של התובע ואת הצעתו, וביום 18.7.87 הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב בקשה למימוש משכנתא על סך של 300,816 ש"ח, שעה שחובו של התובע לנתבע 1 הסתכם במרץ 1990, בסך של 42,000 ש"ח בלבד. כנגד התובע נפתחו הליכים למימוש משכנתא בתיק הוצאה לפועל 01-437888-79. ביום 19.10.87 עתר התובע להגיש בקשה למתן סעד הצהרתי כי המשכנתא בטלה. ביום 22.11.87 מונה עו"ד ווהב ככונס נכסים למכירת המספרה והוצא על ידו צו סגירה של המספרה. ביום 27.12.87 הגיש התובע בקשה במעמד צד אחד לבית משפט זה להשהיית הליכי ההוצאה לפועל (ת9/) . ביום 6.1.88 הבקשה נתקבלה בכפוף למתן ערובה עצמית של 5,000 ש"ח (ת10/). ובהמשך הגיעו התובע והבנק להסדר פשרה לפיו יינתן פסק דין המצהיר כי המשכנתא תקפה, ותוך 60 יום על התובע לשלם לבנק סך של 60,000$ בכדי להביא לסילוק מלא וסופי של החוב המובטח על ידי שטר המשכנתא. ניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה. לאחר מכן הוטלו על הנכס עיקולים שונים מצד נושיו של התובע. התובע ניסה, בהסכמת הבנק, להשכיר את את המספרה או לעזור במכירתה בכדי שיוכל לעמוד בהסדר הפשרה, אך נסיונותיו כשלו. ביום 11.4.88, משחלף המועד לתשלום סכום הפשרה, פנה ווהב אל התובע בהודעה כי הוא ממשיך בהליכי מימוש המשכנתא, וכי הוא מבקש ממנו שיאפשר לשמאי מקרקעין להיכנס לנכס כדי להעריכו. משסרב התובע לבקשה זו, פנה ווהב אל ראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות לפנות את התובע מהנכס. וצו כאמור ניתן ביום 9.8.88 נטל התובע מן הבנק הלוואה בסך של 94,600 ש"ח לפרעון בשלושים ושישה תשלומים. זאת בנוסף להלוואות מגורמים פרטיים שלקח עוד קודם לכן. בא כוחו הגיש בקשה לעיכוב הליכים כנגד הבנק וכונס הנכסים. ביום 13.3.89 ביקש הבנק מווהב לבטל את הליכי מימוש המשכנתא לאור הסכם פשרה חדש שנערך עם התובע. ביום 27.3.89 הודיע ווהב לבנק כי הליכי מימוש המשכנתא בוטלו וזאת מבלי לפגוע בתוקפו של שטר המשכנתא אשר הועבר למר פרי מסניף ירושלים של הבנק. התובע נתן לבנק שיק של 105,241 ש"ח על חשבון החובות המובטחים במשכנתא. עוד קודם לכן פנה התובע אל הנתבע 1 והאשים אותו באחריות למצב הכלכלי הקשה שאליו נקלע, לאחר לחץ שהופעל מצידו מסר לו הנתבע הנ"ל 12 שיקים של "צחורי חברה לשיווק בע"מ", ואולם הנסיונות לפרוע שיקים אלו עלו בתוהו. גם בהמשך נמסרו לתובע על ידי הנתבע 1 שלושים ושלושה שטרות בערך של 800$ כל אחד, לפרעון חודשי החל מתאריך 1.7.89. אך גם הפעם כאשר ניסה הוא לפדות את השטר הראשון נאמר לו ע"י פקיד הבנק שחשבון הבנק של הנתבע 1 כבר נסגר. לפיכך, גם הפעם לא עלה בידי התובע לגבות אפילו שטר אחד, והוא נשאר תחת עול החובות הכבד. בגין החובות הוצאו כנגדו פקודות מאסר ועוקלו המטלטלין שהיו בבעלותו מהמספרה. התובע המשיך לקחת הלוואות מגורמים פרטיים ובשל הנושים שרדפו אחריו העתיק את מקום מגוריו מתל אביב לירושלים. בא כוחו של התובע, עו"ד שמעון פיינברג (להלן: "פיינברג") הלווה לו סכומי כסף בדרך של תשלום חובותיו, לרבות חובותיו לבנק. החוב של התובע עבר לחשבונו של פיינברג בבנק לאומי בירושליים, כאשר התובע חותם על ערבות לאותו חוב. פיינברג והתובע תיכננו להשכיר את המספרה ומדמי השכירות להחזיר את החוב, ואולם תכניתם לא צלחה. הבנק פנה אל פיינברג בתביעה לתשלום חובו, ומשכך פנה פיינברג אל התובע בתביעה להחזר החוב. ביום 21.1.90 נערך בין השניים הסכם על פיו הועמד חוב התובע לפיינברג על סך של 87,000 $ פיינברג הימחה חוב זה לאישתו, דבורה. בחודש יוני כתב התובע שיק לפקודת עו"ד שמעון מור יוסף (להלן: מור יוסף) , שותפו של פיינברג, זאת בשל רצון הצדדים שלא להציג את דבורה פיינגולד כבעלת חוב של אחד מלקוחות בעלה. שיק זה איפשר לפתוח תיק נגד התובע בלשכת ההוצאה לפועל בירושליים. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל הוטל עיקול על הנכס ועו"ד מור יוסף מונה ככונס נכסים עליו. בסופו של דבר ביום 12.7.90 נמכרה המספרה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל בירושלים בסך של 226,500$ והמכירה אושרה. מהתמורה שנתקבלה בגין הנכס שולם לבנק סך של 220,000 ש"ח, והיתרה לאחר ניכוי מיסים והוצאות מכירה שונות, לרבות שכר הוצאות כונס הנכסים, חולקה בין הנושים השונים בהתאם לשיעור החוב היחסי של התובע כלפיהם. גם לאחר מכירת הנכס נותר התובע עם חובות של למעלה מ400,000- ש"ח, הוא הגיש בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל. ביום 2.7.91 הוכרז כפושט רגל, ועו"ד מור יוסף מונה כנאמן על נכסיו. בהמשך ניתנה החלטה בעניין תביעת החוב של מור יוסף כנגד התובע, על פיה תביעת החוב של דבורה פיינברג, שהוגשה על שם עו"ד מור יוסף, מגיעה כדי סך של 199,097 ש"ח. 2. דיון במרכזה של המחלוקת בין הצדדים עומדת השאלה האם התובע אכן התכוון למשכן את הנכס להבטחת חובות של אחרים או שמא כוונתו הייתה למשכן את הנכס רק בגין חובותיו שלו. כן יש להידרש לשאלה האם התובע הוטעה על ידי הנתבעים בכל הקשור לפרט מהותי של העסקה. התובע טוען כי הוא התכוון למשכן את הנכס רק עבור חובותיו שלו, וכי הוא כלל לא היה מודע לכך שהוא חותם על משכנתא להבטחת חובותיהם של אחרים. לביסוס טענה זו הוא נאחז בשטר המשכנתא מיום 17.3.85 כעדות לכך, שהכוונה הייתה למשכן את זכותו במקרקעין, אך ורק להלוואותיו ולחובותיו שלו. לדבריו, העובדה שהנתבעים השמיטו את קיומו של שטר זה בתצהיריהם השונים, מצביעה על כך שחששו כי גילויו של המסמך יחזק את גירסתו לפיה הוטעה על ידם כאמור לעיל. כן מצביע הוא על כך ששטר המשכנתא שעליו חתם הוכן על ידי הבנק ומשם הועבר לנתבע 1 וממנו לנתבע 2, אשר החתים אותו על השטר, ומכאן צא ולמד כי כאשר הגיע התובע אל הנתבע 2 כדי לחתום על שטר המשכנתא, כלל לא היה מודע לתוכנו. לטענתו, גם בעת החתימה על השטר הוא לא היה מודע לתוכנו, משום שהנתבע 2 כלל לא הסביר לו כי המשכנתא באה להבטיח גם חובותיהם של אחרים וכי היא ללא הגבלה בסכום. יתרה מזאת, הנתבעים, לדבריו, רצו ליצור רושם כאילו הוא ממשכן את חנותו בגין חובו ולא בגין חובותיהם של אחרים, ועל כן צירפו את שמו לשטר המשכנתא, למרות שהוא עצמו כלל לא לקח הלוואה מן הבנק. מנגד טוענים הנתבעים כי משחתם התובע על שטר המשכנתא אין הוא יכול לטעון עוד כי לא היה מודע לתוכנו ומהותו, מה גם שהנתבע 2 עומד על כך שהסביר לו את מהותה של העסקה ושהמשכנתא היא ללא הגבלה בסכום. מעבר לכך, לגירסתם היה זה דווקא התובע אשר הביא את שטר המשכנתא אל הנתבע 2, ועל כן ממילא אין הוא יכול לטעון כי לא היה מודע לתוכנו עוד לפני הפגישה עם נתבע זה. ביחס לשאלה מי הביא את שטר המשכנתא, קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים. התובע עומד על גירסתו לפיה שטר המשכנתא כבר היה אצל הנתבע 2, בעוד שזה האחרון טוען שהיה זה התובע אשר בא אליו עם שטרי המשכנתא והוא אף זוכר שהם היו מגולגלים בידיו. סיט אומר בעדותו כי "שטרי המשכנתא הוכנו בבל"ל הועברו למשרדינו, ממי בדיוק לקח? לא יכול להגיד. הוא לקח אותם ממשרדינו והלך איתם להסדיר. השטרות היו אצלנו ומאתנו הם עברו לעו"ד ערד, אני יודע מהתוצאה שלאחר מכן שז'אק לקח אותם (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 23.11.95). פיינגולד בעדותו עונה בחיוב לשאלה האם שטרות המשכנתא הוכנו על ידי הבנק והוא מוסיף "הגיעו למשרדנו ונמסרו למר אבן, אני חושב ולא בטוח נמסרו למר אבן על ידי מר סיט". מנגד מכתבו של ב"כ הבנק (ת5/) מחזק את גירסתו של התובע שכן נאמר בו כי נערך שטר המשכנתא ע"י הבנק ו"עפ"י בקשתם של סייפנים הועבר שטר המשכנתא, לאחר הכנתו, לידי עו"ד שלמה ערד לצורך טיפול ברישום המשכנתא". בעניין זה עדיפה עלי גירסתו של ב"כ הבנק, אשר הינו חיצוני למעגל ההתרחשויות והאינטרסים. אמנם גם סיט אינו בעל דין בתביעה שלפני, אך אי אפשר לאמר שאין לו אינטרס להגן על שותפו פיינגולד. עם זאת, משחתם התובע על שטר המשכנתא אין הוא יכול לטעון כי לא ידע על מה הוא חותם. התובע בתצהירו מפרט כי בעת חתימתו לא ראה כלל כי כתובים עליהם שמותיהם של סייפנים, סייפן, סיט ופיינגולד. הוא מבקש לעגן קביעה זו בכך שבא לחתום על משכנתא לחובותים בלבד ולא של אחרים, ולכן, ציפה לראות רק את שמו על שטר המשכנתא. ואולם בכגון דא נקבע כבר בע"א 467/64 אולגה אסתר שוויץ נ' סנדור ואח', פ"ד יט (2) 113 כי: "בדרך כלל דין הוא כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (שם, בעמ' 117). וראו לעניין זה גם את ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 341. התובע הגיע אל הנתבע 2 במטרה ברורה לחתום על עסקת משכנתא שסוכמה קודם לכן בינו לבין הנתבע 1. אין לקבל, איפוא את הטענה כי לא היה מודע למהותה של עסקה שכזו. אמנם, בסיכומיו נטען כי השכלתו מסתכמת ב12- שנות לימוד בלבד, וכי הוא אינו בקי בעניני הלוואות ומשכנתאות, אך הוא גם מצהיר כי במשך 25 שנים הוא ניהל עסקים ואף לקח הלוואות, ועל כן לא סביר שלא ידע מה מהות עסקת המשכון. משכך ממילא קיימת חזקה לפיה בבואו לחתום על מסמך בעל משמעויות כה מרחיקות לכת, בדק את המסמך שלפניו. אין בעובדת קיומו של שטר המשכנתא מיום 17.3.85 כדי לשנות ממסקנה זו, שהרי לשטר המשכנתא שנחתם על ידי התובע יש מעמד עצמאי נפרד. אך, מעבר לכך, גם שטר המשכנתא מיום 17.3.85 מעיד על כך שהתובע לא התכוון למשכן את הנכס בגין חובותיו שלו, אלא בגין חובותיה של סייפן. אין גם ממש בטענה כי צירוף שמו של התובע לשטר המשכנתא יוצר רושם שהתובע ממשכן את הנכס רק לחובותיו, שהרי לצידו של התובע כתובים במפורש שמותיהם של אחרים שלהבטחת חיוביהם ממושכן הנכס, ומשכך צירופו של התובע לשטר המשכנתא לא מעלה ולא מוריד בעניין זה. מוסיף התובע וטוען, כי אף אם היה מודע למהותה של עסקת המשכנתא לחובותיהם של אחרים, הרי שעל הנתבעים הייתה מוטלת חובה להודיע לו על מצבם הכלכלי של אלה שלחובותיהם הוא ערב. שכן, האדם מן הישוב לא היה חותם על הסכם משכנתא להבטחת חובות של אנשים וחברות שמצבם הכלכלי רע. בענין זה יש ממש בדבריו ובטענתו. כאשר אדם חותם על עיסקת משכנתא לחובותיהם של אחרים, הוא לוקח את הסיכון כי בבוא הזמן ייאלץ לפרוע את חובותיהם. בהעדר אינדיקציה אחרת, אין להניח כי הוא נוטל על עצמו את הסיכון שכבר בעת החתימה על שטר המשכנתא אלה, שלהבטחת חובותיהם הוא ממשכן את הנכס, נמצאים כבר עמוק בחובות כבדים. פרט זה הוא פרט מהותי אשר אי גילויו עולה כדי הפרת חובת תום הלב המוטלת על הנתבע 1 ביחסיו עם התובע. ודוק, אי הגילוי של עובדות מהותיות שכאלו, פוגע ביכולתו של התובע לערוך בחירה מושכלת בין החלופות השונות העומדות בפניו, ומשום כך אין הסוגיה שבפניי עולה כדי טעות בכדאיות העסקה, שהרי תנאי לטעות שכזו, שלתובע יהיה את כל המידע הדרוש לו כדי להגיע להחלטה נכונה. הנתבע 1 טען כי בעת שחתם התובע על שטר המשכנתא, המצב הכלכלי שלו ושל החברות שבבעלותו היה תקין, ואולם עדותו מלמדת דווקא את ההיפך שכן נאמר בה כי "במרץ 85 היחידי שיש לו חוב זה סייפנים השקעות בע"מ. כ300- אלף דולר. סייפן סוכנות לביטוח לא חושב שהיה חוב. אני מתקן כ60,000- ש"ח חוב נכון לאותו מועד… אני לא הייתי חייב. אני לא יודע אם סיט היה חייב (שם בעמ' 31)" גם סיט בעדותו מתאר את מצב החברה הוא מעיד כי "אני חתמתי כערב באופן אישי לחובות סייפן וסייפנים. מישכנתי נכס של הוריי, דירה (שם בעמ' 25)" ובהמשך לשאלתו של ב"כ התובע מה היה החוב הכספי של החברות לבנק בשנים 1984 ו1985- הוא משיב "סדר גודל של 200 אלף דולר. לי לא היה חוב אישי לבנק מלבד הערבות שציינתי (שם בעמ' 25)". הנתבע 1 נשאל אם סיפר לתובע על חובות אלו, והוא ענה "לא יודע אם ז'אק ידע על החובות (שם בעמ' 32)" ועוד לפני כן אמר כי "נכון אבן התרשם שהמצב תקין ואני גם עכשיו טוען שהמצב תקין (שם בעמ' 31)". מדברים אלה ניתן ללמוד כי הנתבע 1 יצר בפני התובע, עובר לחתימה על שטר המשכנתא, מצג מטעה ובו הציג את מצבם כתקין ושפיר. הנתבע 1 מאשר בלשון מתחמקת שהתובע אכן לא ידע על חובותיו וחובות החברות הכרוכות עימו ותקפן. מכאן אני גם למדה שהוא לא סיפר עליהם. שהרי אם היה מפרט אותן, התובע היה ודאי יודע עליהם. זאת ועוד; הנתבע 1 טוען כי התובע התרשם שהמצב תקין. מכך עולה כי במקרה הטוב כלל לא סיפר על מצבו הכלכלי הגרוע, ובמקרה הרע הוא אף הציג שמצבו הכלכלי טוב. ממילא בשני המקרים התנהגותו של הנתבע 1 אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב, ומשום כך יש להטיל עליו אחריות לנזקיו של התובע. אחריותו של הנתבע 2 לטענתו של התובע, גם הנתבע 2 ידע על מצבם הכלכלי הקשה של סייפן וסייפנים, אך הוא מילא את פיו מים ועשה יד אחת עם הנתבע 1 בכדי להוליכו שולל. לחיזוק הוא מצביע על כך שהנתבע 2 היה עורך דינו של הנתבע 1 וכי היה מעורב בכל השתלשלות הארועים כפי שיעיד שטר המשכנתא מיום 17.3.85, אשר עליו נמנע מלדווח בתצהיריו. חתימת האישור של הנתבע 2 על שטר המשכנתא ביום 17.3.85, אין בה כלל כדי להוביל למסקנה כי הוא ידע על חובותיהם של הנתבע 1 והחברות שבבעלותו. שהרי מדובר בחתימת אישור על עסקת משכנתא ולא על חובותיהם של אחרים, ולעניין זה לא משנה כלל העובדה ששטר משכנתא זה קדם לשטר שעליו חתם התובע. הנתבע 2 אמנם היה עו"ד של סייפן, אך אין בכך כדי להוביל מניה וביה למסקנה לפיה ידע על חובותיהם של סייפן וסייפנים, ועל התובע מוטל הנטל להוכיח כי הוא ידע בפועל על החובות הללו. בתצהירו מצהיר הנתבע 2 כי "אני לא הייתי מעורב ולא הייתה לי כל נגיעה לעריכת ההסכם בין התובע לנתבע 1 או אחרים, או לביצועו של הסכם כזה. השתלבותי בכל השתלשלות המעשים, המתוארת בכתב התביעה הייתה באימות חתימות התובע על שטרי המכר והמשכנתא כמפורט לעיל בתצהירי ותו לא". כן הוא מעיד כי הוא היה עו"ד בריטיינר של סייפן וכי "אני לא יודע מה היו גובה חובותיהם של סייפן, סייפנים, פיינגולד וסיט בעת שהחתמתי את אבן על שטר המשכנתא. אני לא רואה החשבון שלהם ולא מנהל העסקים". בעניין זה נשאל הנתבע 2 את השאלות הבאות: "ש. אילו היית יודע שהחוב שלהם כמליון דולר היית מחתים את ז'אק אבן על המשכנתא? ת. יכול להיות שהייתי מזהיר אותו שהם בחובות בסכום כזה. ככל הידוע לי לא היו בחובות באותה תקופה, זה שלקחו אשראי זה לצורך עסק חדש. אשראי זה כסף שמעמיד בנק לעסק כדי לגלגל אותו. לא עזרתי לפיינגולד, אלא ביצעתי פעולות משפטיות. מי שממשכן זה הצדדים, ביצעתי כל מיני פעולות כעו"ד של החברה. נכון שביצעתי פעולות משפטיות ברישום משכנתאות אחרות של פיינגולד ו/או אחרים… המשכון היה לצורך מסגרת העסקים שלו… ש. לא הזהרת את אבן שלחברה חובות כבדים? ת. את סייפנים השקעות לא הכרתי בכלל, ייצגתי את סייפן סוכנות לביטוח". הנתבע 1 מעיד באותו הקשר כי "עו"ד ערד לא שאל אותי שום דבר. הוא היה ריטיינר של החברה. עו"ד ערד ביקר אצלינו הרבה בחברה. בין פעמיים לשלוש בשבוע. לא עזר לי בשום שלב להסדיר את חובות החברה. עשה פעולה של עו"ד. עזר לחובות החברה ברישום משכנתא. מה לעו"ד ערד ולחובות החברה. התשובה היא שלא עזר לנו בהסדרים כלפי הבנקים. הוא עזר בכל מה שקשור למשכון או לרישומי משכנתא. 3 דירות של אימי מישכנו לעסק. שתי דירות מושכנו לחברת המגן, חברה לביטוח עבור סייפן…" הנתבע 2 מבקש לראות את עדותו הנ"ל של הנתבע 1 כמהימנה לאור העובדה כי יש לו אינטרס שיחוב עימו ביחד בתביעה, ולאור דבריו בעמ' 33 לפרוטוקול לפיהם "מערכת היחסים שלי עם עו"ד ערד קשה מאוד. אני לא חבר שלו, ואם הייתי יכול לדפוק אותו הייתי עושה זאת". אין ממש בטענה האמורה. שהרי, באם יודה הנתבע 1 במעורבותו של הנתבע 2 בהונאת התובע, מניה וביה יהיה בכך כדי להודות גם במעורבותו שלו בהונאה זו. מכאן שאם לנתבע 1 יש אינטרס כלשהו, הרי שזה דווקא אינטרס להמעיט ממעורבותו של הנתבע 2 בכל הקשור לעסקת המשכנתא. מדבריו של הנתבע 1 עולה כי הנתבע 2 לא עזר לו להסדיר את חובות החברה, אך מדברים אלה לא עולה כי הנתבע 2 לא ידע על עצם קיומם של החובות, הנתבע 2 טוען בעדותו כי "ככל הידוע לי לא היו בחובות באותה תקופה" ובנשימה אחת הוא טוען כי עסק רק בפעולות משפטיות של רישום משכנתא וכי כלל לא היה מעורב בעסקי החברה. דברים אלה עולים בקנה אחד עם עדותו של הנתבע 1 לפיה הוא עזר בכל מה שקשור למשכון או לרישומי משכנתא. ואולם, דווקא העובדה שעסק ברישומי משכנתא מעידה שהיה מודע לקיומם של חובות החברה והיקף השיעבודים שנדרש. שהרי משכנתא היא שעבוד נכס מקרקעין כערובה לחיוב, כאשר לפי סעיף 1(ב) לחוק המשכון התשכ"ז - 1967 הערובה יכול שתהיה לחיוב כולו או מקצתו, קיים או עתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב, אך היא כאמור חייבת להבטיח חיוב. ולכן אין יסוד לטענת של עו"ד ערד לפיה למיטב ידיעתו לא היו חובות באותה תקופה. זאת ועוד; הנתבע 2 טוען כי הוא כלל לא הכיר את סייפנים וכי ייצג רק את סייפן, ואולם הנתבע 1 בסעיף 13 לתצהירו מיום 7.11.95 סותר טענה זו שכן נכתב בו במפורש כי "עו"ד ערד היה במועד הרלבנטי לכתב התביעה עורך דינן של החברות האמורות לעיל (הכוונה לסייפן וסייפנים - א.ק)" משכך, עדותו של הנתבע 2 , לפיה לא ידע את גובה החובות של סייפן וסייפנים, אינה מהימנה עלי. ודוק מאחר והנכסים, שמושכנו בעסקאות המשכנתא של הנתבע 2 , היו דירות בעלות שווי כספי רב ממילא יוצא כי הנתבע 2 ידע שהחובות של סייפן וסייפנים אינם מועטים, ובעניין זה אין צורך שיידע במדויק את גובה החובות. השאלה שיש להידרש אליה היא האם הייתה מוטלת על הנתבע 2 חובה למסור מידע זה לתובע. שהרי בכל הקשור למהותה של העסקה קבעתי כבר כי קיימת חזקה לפיה ידע התובע את מהותה של העסקה, ועל כן ממילא בעניין זה לא היו דרושים הסבריו של הנתבע 2. הטענה היא, כי ייפוי הכח הבלתי חוזר שחתם התובע לטובת הנתבע 2, הפך אותו ללקוחו של נתבע זה. על כן חב לו הנתבע הנ"ל חובות של נאמנות ומסירות כאמור בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961, אשר קובע כי "במילוי תפקידיו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". מנגד טוען הנתבע 2 כי התובע לא שילם לו שכר טרחה עבור הפעולות שביצע ועל כן ממילא אין לראות בו כמי שנמנה על לקוחותיו. לחילופין, גם אם ניתן לראות בו לקוח, ניתן לעשות כן רק לעניין רישום הנכס ולא לעניין רישום המשכנתא, שבעניין זה כלל לא ייצג אותו במהלך ניהול המשא ומתן מול הנתבע 1 והבנק לגבי עיסקה זו. לית מאן דפליג כי הנתבע 2 היה עורך הדין של סייפן וסייפנים, ומשום כך הוא חב כלפיהם בחובות נאמנות ומסירות. השאלה היא האם אם ייפוי הכח הבלתי חוזר הופך גם את התובע ללקוחו? באם אענה בחיוב שאלה זו, יהיה בכך כדי להציב את הנתבע 2 במצב של ניגוד אינטרסים. שעקרונית אסור לו להיות בו לפי כללי לשכת עורכי הדין. כך בסעיף 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986 נקבע כי: "(ב) לא ייצג עורך דין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו עניין (ג) בעניין שצד בו לקוח קבוע של עורך הדין לא ייצג עורך דין צד אחר, גם אם באותו ענין אין עורך הדין מייצג את הלקוח הקבוע; לעניין הוראה זו, "לקוח קבוע" - לקוח שעורך הדין נותן לו שירותים דרך קבע". ואולם סעיף 14 (ד) מאפשר לחרוג מכלל זה, שכן נקבע בו כי: "(ד) הוראות סעיפים קטנים (ב) ו- (ג) לא יחולו על עריכת הסכם ועל טיפול בענין שהצדדים הסכימו, בכתב, כי ייעשה בידי אותו עורך דין". אמנם התובע לא הסכים בכתב כי הנתבע 2 יטפל ברישום משכנתא, אך אין חולק על כך שהייתה הסכמה מצידו שהוא יעשה כן. אשאיר בצריך עיון את השאלה האם גם הסכמה בעל פה מספיקה בכדי למלא את דרישת סעיף 14(ד), משום שלענייננו חשובה העובדה כי בכל מקרה אין בהסכמה הניתנת כדי להעלים את ניגוד האינטרסים האפשרי בין התובע לנתבע 1 כבעלים של סייפן וסייפנים, אלא כל שיש בה הוא הסכמה לייצוג למרות ניגוד אינטרסים זה. על החובות המוטלות על עורך הדין שעה שהוא בוחר להיות בעת ובעונה אחת משרתם של שני אדונים בעלי אינטרסים מנוגדים עמד בית המשפט העליון בעל"ע 2/80 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לד(4) 707 שם נקבע כי: "החובה המוטלת על עורך הדין לפי החוק לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, מטילה על עורך הדין מעמסה קשה למדי שעה שהוא מתיימר לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל אין בהסכמתו לשרתם בעת ובעונה אחת כדי לפטור אותו מחובה אלמנטרית זו, ועליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם". על כן באם יקבע כי התובע הוא לקוח של הנתבע 2, העובדה שזה האחרון לא גילה לו על חובותיהם של סייפן וסייפנים איננה יכולה לעלות בקנה אחד עם חובת הנאמנות והמסירות שהוא חב כלפיו, ויש בה כדי להוביל למסקנה כי הנתבע 2 התרשל מבחינה מקצועית, שכן לא נהג על פי סטנדרט ההתנהגות הדרוש מעו"ד כלפי לקוחו. זאת ועוד; גם באם אגיע למסקנה כי התובע אינו לקוחו של הנתבע 2, לא יהיה בכך כדי לשחרר את הנתבע 2 הנ"ל ולקבוע כי לא התרשל מבחינה מקצועית. זה מכבר נקבע בפסיקה כי עורך דין חב בחובת זהירות גם כלפי צדדים אחרים שאינם לקוחותיו. (ראו 37/86, 58 לוי ואח' נ' שרמן ואח'; המאירי נ' לוי ואח', פ"ד מד(4) 446; ע"א 2725/91 היינוביץ ואח' נ' גלעדי, עו"ד, פ"ד מח(3) 92). כך נקבע בעניין שרמן כי "…ניתן לומר כי כאשר עורך הדין מייצג לקוח פלוני ואילו הצד האחר לעיסקה אינו מיוצג כלל, נדרשות ממנו מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו (שם בעמ' 472)" עם זאת יש להיות ערים לכך שיתכנו מצבים בהם סיוע מצידו של עורך הדין לצד שאינו לקוחו, עלול לפגוע באינטרסים של לקוחו, וזאת כאשר יש ניגוד אינטרסים בין הלקוח ובין הצד השלישי. זהו המצב שבפניי, שהרי אם היה מגלה הנתבע 2 לתובע כי הנתבע 1 והחברות שבבעלותו בחובות, ייתכן וזה היה שוקל אם מן הראוי לו למשכן את הנכס שלו להבטחת חובותיהם של אחרים, והנתבע 1 לא היה משיג בטוחה לחובותיו. בעניין היינוביץ, עמד כב' השופט בך על כך שחובת הזהירות הזו אינה ניתנת להגדרה ממצה, וקשה לקבוע בסוגיה קא עסקינן, כללים מחייבים, אשר יהלמו את כל המקרים. על כן, היא עניין למדיניות משפטית. כל שניתן לעשות הוא להתוות קווים מנחים אשר בהם יתחשב בית המשפט בבואו לדון בסוגיה סבוכה זו. השופט בך מציג את רשימת הקווים המנחים שנכללה בפסק הדין Biakanja v. Irving 320 P. 2d 16 (1958) וצוטטה בהסכמה באנגליה בעניין Ross v. caunters [1979] 3 ALL E. R. 580 לאמור: "The determination whether in a specific case the defendant will be held liable to a third person not in privity is a matter of policy and involves the balancing of various factors, among which are the extent to which the transaction was intended to affect the plaintiff, the foreseeability of harm to him, the degree of certainty that the plaintiff suffered injury, the closeness of the connection between the defendant's conduct and the injury suffered, the moral blame attached to the defendant's conduct, and the policy of preventing future harm (ibid at 19)" בבואנו ליישם העקרונות הללו, אין מנוס להגיע למסקנה כי הנתבע 2 במקרה דנן, הפר את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו וזאת מהטעמים הבאים: א. מאחר וסייפן וסייפנים היו שקועים בחובות כבר במועד החתימה על שטר המשכנתא, היה ברור לנתבע 2 כי רוב הסיכויים הם שהבנק ידרוש את מימוש המשכנתא. אם לא ידע על כך בפועל הרי שהנתבע הזה עצם את עיניו מלראות נכוחה את מצב החובות. לפיכך הנזק הצפוי לתובע היה ממשי וגלוי לעין. ב. סכום המשכנתא היה ללא הגבלה בסכום, והנכס שמושכן הוא נכס מקרקעין בעל שווי רב. ג. מבחינת הקשר הסיבתי, התובע אמנם היה זקוק להלוואה, אך זאת היתה מוגבלת בסכום נמוך יחסית לעומת היקף החובות של החברות. אם הנתבע 2 היה מפנה את תשומת ליבו לחובותיהם של סייפן וסייפנים, הרי שזה האחרון היה חושב פעמיים ולא היה ממהר לחתום על שטר המשכנתא או לפחות היה שוקל את כדאיות העיסקה הזו ואם מן הראוי להיכנס אליה. כאשר הפגיעה הצפויה בצד שלישי שאינו מיוצג על ידי עורך דין כה גדולה, ואין כל יסוד לחשוב כי הוא מקבל ייעוץ משפטי ממישהו אחר, אי גילוי פרט מהותי הנוגע לעסקה מצד עורך הדין, המודע לכך שהצד השלישי סומך עליו, הינה משום חריגה מסטנדרט ההתנהגות הנדרש מעורך הדין. חשוב לציין, כי בעניין היינוביץ נקבע על ידי כב' השופט בך כי כאשר הפגיעה בצד השלישי אינה כה גדולה או כאשר הנסיבות מצביעות על כך שביכולתו לקבל ייעוץ משפטי מגורם אחר, הדעת נותנת שאין באי הגילוי מצידו של עורך הדין כדי להפר את חובת הזהירות כלפי הצד השלישי. בכך נשמר הפער, מחוייב המציאות, בין חובת הזהירות שחב עורך דין כלפי לקוחו וכלפי מי שאינו לקוחו. משהגעתי למסקנה כי הנתבע 2 הפר את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו כלפי התובע, בין אם זה היה לקוחו ובין אם לאו, ממילא מתייתר הצורך בדיון בשאלה האם התובע היה לקוחו של הנתבע 2. למעלה מן הצורך אציין, כי אמנם ליצירת יחסי עורך דין לקוח אין די בכך שהתובע רחש אמון כלפי הנתבע הנ"ל. אך במקרה שלנו רגשות אמון אלו לבשו צורה של מתן ייפוי כח בלתי חוזר מצידו. על כן מעבר לעובדה שיש בייפוי כח כדי ליצור ביניהם קשר של שליחות, יש בו גם להמחיש את העובדה שהתובע לא רחש לנתבע אמון סתם, כי אם אמון רב. דא עקא, שהנתבע 2 לא עשה שימוש בייפוי כח זה לשם עריכת שטר המשכנתא, והוא אף לא קיבל שכר טרחה בגין עבודתו. בנסיבות אלו אשאיר בצריך עיון את השאלה האם מתן ייפוי כח בלתי חוזר שלא נעשה בו שימוש יוצר יחסי עורך דין-לקוח גם ביחס לפעולותיו של עורך הדין שאינן נובעות מייפוי הכח שניתן. סוגיה זו תצריך גם בחינה של כללי לשכת עורכי הדין. הנתבע 2 טוען כי העובדה שהתובע פנה אליו בדרישה רק בשלב מאוחר יותר, מעידה על כך שהוא לא ראה בו כמי שאחראי לנזקיו, וכי התביעה הוגשה רק משיקולי כיס עמוק. מעבר לעובדה כי שיקולי כיס עמוק הם שיקולים לגיטימיים, פנייתו של התובע אל הנתבע 1 תחילה, מובנת על רקע העובדות. הוא מישכן את הנכס לחובותיו של נתבע 1 והוא זה אשר הציע את עסקת המשכון, משום כך אין להתפלא על כך שהתובע ביקש להסדיר תחילה את עניין המשכנתא עם הנתבע 1, ורק מאוחר יותר פנה גם אל הנתבע 2. 3. נזקיו של התובע א. הפסדים בגין מכירת הנכס ותשלום חובות התובע טוען לנזקים הבאים: סך של 220,000 ש"ח אשר שילם לבנק לאומי בירושלים מתמורת מכירת המספרה בגין החובות שנוצרו עקב חתימתו על שטר המשכנתא, ועברו מבנק לאומי בתל-אביב לבנק לאומי בירושלים. סכום של 142,771 ש"ח שהתובע שילם כמס שבח בגין מכירת המספרה. סך של 15,185 ש"ח אשר שולמו לעו"ד להב, בגין טיפולו בסכסוך בענין המשכנתא. סך של 27,000 ש"ח, שכרו של כונס הנכסים במכירה. סך של 176,400 ש"ח על שום העובדה שהתמורה שנתקבלה בגין המספרה הייתה נמוכה מערך הנכס לפי שמאות שקיבל התובע. לטענתו מסכומים אלה יש להפחית את הסכומים הבאים: חוב פרטי של התובע לבנק לאומי בסניף ארלוזורוב, שהיה בעת המכירה בסך של 29,585 ש"ח. החוב של התובע לפיינגולד אשר הגיע ביום הגשת התביעה לסך של 80,896 ש"ח. מנגד טוענים הנתבעים כי מכירת הנכס הייתה פרי יוזמה עצמאית של התובע, אשר בעזרת פיינברג ומור יוסף ביקש להשתחרר מהחובות הכבדים אשר העיקו עליו, וכי היא כלל לא נבעה מדרישתו של הבנק, אשר ביטל את הליכי המשכנתא. לטענתם התשלום היחיד ששולם על חשבון החובות של הנתבע 1 והחברות שבבעלותו הוא הסך של 105,241 ש"ח, וכי את הדרישה של בנק לאומי בירושלים לתשלום סך של 220,000 ש"ח מהתובע, לחובות הנתבע 1 והחברות שבבעלותו, יש לייחס לחובותיו העצמאיים של התובע, אשר עוד לפני החתימה על שטר המשכנתא היה במצוקה כספית. מעבר לכך טוענים הנתבעים כי החוב של התובע בסניף בנק לאומי בתל-אביב כלל לא עבר לסניף בנק לאומי בירושלים, ועל כן ממילא ברור כי החוב של בנק לאומי בירושלים, אינו חוב שנוצר בגין החתימה על שטר המשכנתא. ב. אכן בסופו של דבר התובע הוא זה אשר הביא באמצעות מור יוסף למכירת הנכס, ואולם הדגש צריך להיות על כך שמכירה זו לא הייתה באה לעולם אלמלא היה התובע שרוי בחובות כה רבים. אכן, עוד לפני החתימה על שטר המשכנתא היה התובע שרוי במצוקה כספית, שאם לא כן הדעת נותנת שהיה פונה ישירות אל הבנק בבקשה להלוואה ולא היה נזקק לתיווכו של התובע. אולם אין בכך כדי להמעיט מהעובדה שהדרישה של הבנק לתשלום חובותיהם של סייפן וסייפנים החריפה את מצבו הכלכלי הקשה של התובע, אשר מאז לא הצליח להשתקם ואף נאלץ לקחת הלוואות חדשות בעקבות סגירת המספרה והתשלומים לבנק. עקב כך נראה לי כי אין לייחס חשיבות רבה לשאלה האם החוב מבנק לאומי בתל אביב עבר לבנק לאומי בירושלים, שכן ממילא חובותיו החדשים שנוצרו הם תולדה ישירה של חתימתו על שטר המשכנתא. אין לקבל את טענת הנתבעים על פיה סכומי החוב של התובע לא היו גדלים לו היה מסכים להסדר הפשרה הראשון שלו עם הבנק, מן הטעם הפשוט שהתובע לא יכול לעמוד מבחינה כלכלית בהסדר זה. מעבר לזה, זוהי טענה "חצופה" מצידם של הנתבעים שגררו את התובע לכיסוי חובות לא לו. על כן יש לפצות את התובע בגין חובות הנתבע 1 והחברות לבנק לאומי. מקובלת עלי גם עדותו של התובע בבית המשפט לפיה חובו אכן עבר לבנק לאומי בירושלים, הנתבעים לא הצליחו לקעקע גירסה זו, אשר נמצא לה חיזוק במכתבו של עו"ד והב אל בנק לאומי בתל אביב לפיה יש להעביר את שטר המשכנתא לבנק לאומי בירושלים. הדעת נותנת כי אם חוב התובע היה נשאר בבנק לאומי בתל אביב, הרי שגם שטר המשכנתא היה נשאר שם ולעניין זה חשוב לציין שהנכס מושכן לא רק להבטחת חובותיהם של הנתבע 1, סייפן וסייפנים, כי אם גם להבטחת חובותיו של התובע עצמו. אשר על כן יש מקום לחייב את הנתבעים לשלם את סכום החוב של בנק לאומי כמפורט לעיל ומסכום זה יש להפחית את חובו הפרטי של התובע לבנק לאומי בסניף ארלוזורוב שהיה בעת המכירה בסך של 29,585 ש"ח וכן יש להפחית את חובו של התובע לפיינגולד שביום הגשת התביעה עמד על סכום של 80,896 ש"ח. כמו כן יש לחייב את הנתבעים 1 ו- 2 לשלם סך של 15,000 ש"ח לעו"ד להב לענין טיפולו בדרישת המשכנתא. ג. הנכס נמכר תמורת סך של 226,500 דולר, אמנם קיימת חוות דעת שמאית לפיה שוויו של הנכס מגיע ביום 11.3.88 לסך של 300,000 דולר. מעבר לעובדה כי חוות דעת זו הינה לקונית ולא ברור ממנה כיצד הגיע שמאי למסקנתו, הרי שמהמסמכים שצורפו על ידי התובע, עולה כי קיימות הערכות שמאות נוספות. כך עו"ד ווהב במכתב מיום 17.1.89 לבנק לאומי אומר כי השמאי העריך את הנכס בסכום של 230,000 $, והכוונה היא לחוות הדעת של אשר הרמן מיום 19.7.89. במכתבו של עו"ד פיינברג לבנק מיום 5.6.90 הוא כותב כי עפ"י הערכת השמאות שבבנק, ערכו של הנכס הינו בסך של 210,000 $ ולאחרונה הוא קיבל שתי הצעות לקנות את הנכס בסכום של 220,000$. בשל כל אלה נראה לי כי סך של 226,500 $ משקף נאמנה את שוויו של הנכס ביום המכירה. ועל כן הדרישה לתשלום בגין התמורה הנמוכה שנקבעה למספרה לעומת השמאות של התובע, נדחית בזה. ד. הפסד השתכרות בעבר התובע טוען כי לא עבד מיום סגירת המספרה על פי צו ראש לשכת ההוצאה לפועל ועד ליום הגשת התביעה, תקופה זו מסתכמת בשלוש שנים ושבעה חודשים. לצורך חישוב הפסד ההשתכרות שלו הוא צירף דוחות מס הכנסה מהשנים 1982-1987. בשנת 1982 הכנסתו של התובע הייתה 411 שקל, (33,893 ש"ח משוערך ליום הגשת התביעה). ואילו בשנת 1983 הכנסתו הייתה 1353 שקל (35,059 ש"ח משוערך ליום הגשת התביעה). בשנים 1984-5 הכנסתו של התובע הייתה נמוכה יותר, ולטענתו הדבר הוא פועל יוצא של הליכי הגירושין שניהלה נגדו אישתו, אשר גרמו לו לעבוד פחות מהרגיל. בשנים 1986-7 הכנסתו של התובע עלתה, אך היא לא הגיעה לרמת ההכנסה שהייתה לו לפני 1984. לטענת התובע יש לראות את הכנסתו הממוצעת בשנים 1982-3, המגיעה כדי סך של 34,476 ש"ח לשנה, כהכנסה השנתית על פיה יש לחשב את הפסד השתכרותו בעבר. מכירת המספרה לא היתה צריכה להביא בהכרח להפסקת עבודתו של התובע כספר. בוודאי היה יכול לעבוד כשכיר. בענין זה לא הקטין התובע את נזקו. גם לא שוכנעתי שהפסקת העבודה, חלקה איננה גם תוצאה של הסכסוך האישי שבין התובע לבין אשתו. אשר על כן הערכתי על סמך הנתונים שבאו לפני לענין הכנסותיו של התובע במועדים הרלבנטיים לדיון זה, הפסדי השתכרותו לעבר בגין האירועים נשוא הדיון עומדים על סכום של 60,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. אין מקום לפסוק לתובע הפסד השתכרות לעתיד. התובע איננו נכה והוא יכול להוסיף ולעבוד ולשפר את מעמדו. לא הוכח לפני קיומו של מוניטין ולכן אין מקום לפיצוי כאמור. לא ראיתי מקום לפסוק לו פיצוי בגין הפסדים נוספים אחרים שנטען על ידו ואשר קשה להבחין בין ההלוואות השונות שלקח למען עצמו ומטעמו לבין האירועים נשוא הדיון. עם זאת יש מקום לפצות את התובע בגין עגמת נפש כתוצאה מסך כל האירועים נשוא הדיון בסכום של 50,000 ש"ח. סיכום - אשר על כן נזקיו של התובע שעל הנתבעים לפצות: סכום של 327,409 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. חוב לבנק לאומי שאיננו חוב התובע. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. סכום של 60,000 ש"ח הפסד השתכרות בעבר, נכון למועד הגשת התביעה, סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מאותו מועד ועד לתשלום בפועל. סכום של 15,000 ש"ח לעורך-דין להב נכון ליום הגשת התביעה. הסכום ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. סכום של 50,000 ש"ח עגמת נפש, סכום זה נכון לעת מתן פסק הדין וישא ריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. כמו כן הנני מחייבת את הנתבעים לשאת בתשלום הוצאות התובע ושכ"ט עורך-דין בסכום של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. מסמכיםמשכנתאמקרקעיןשטר