החלטה 1. א. ביום 3.11.98 הגיש המשיב (להלן -"הבנק") כנגד המבקשים תובענה בסדר דין מקוצר שבה עתר לחייבם, ביחד ולחוד, לשלם לו סך של 1,267,523.- ש"ח בתוספת ריבית כמפורט בכתב התביעה (ת.א. 1288/98). ב. כתב התביעה וההזמנות לדין נמסרו למבקשים ביום 25.11.98. ג. ביום 17.12.98 הגיש הבנק בקשה למתן פסק דין בהעדר רשות להתגונן, הואיל וההזמנה לדין נמסרה למבקשים והם לא הגישו בקשת רשות להתגונן במועד (בשא 8179/98). ד. ביום 21.12.98 נעתרתי לבקשתו של הבנק שבמסגרת בשא 8179/98 והוצאתי מתחת ידי פסק דין כמבוקש בתובענה בתוספת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין כמפורט באותו פסק דין. ה. ביום 24.12.98, שלושה ימים לאחר שפסק הדין כבר ניתן, הגישו המבקשים בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן "בכ 30- יום לפחות". (בשא 8398/98). בהחלטתי מיום 4.2.99 דחיתי את הבקשה שבבשא 8398/98 מן הטעמים שפורטו בתגובה שהגיש עורך דין דרור טימור בשם הבנק המשיב. ו. ביום 20.1.99 הגישו המבקשים "בקשה למתן רשות להתגונן ולחילופין בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר"" (בשא 1224/99). בקשה זו נדחתה בהחלטתי מיום 22.2.99. ז. ביום 11.3.99 הגישו המבקשים את הבקשה הנוכחית ובה עתרו לבטל את פסק הדין שניתן ביום 21.12.98 (בשא 2663/99). שמעתי את חקירתו הנגדית של המצהיר מטעם המבקשים, ובאי כח הצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב. עתה הגיעה שעת ההכרעה בבקשה לגופה. 2. התביעה א. בכתב התביעה טען הבנק כי ביום 3.1.96 או בסמוך לכך פתח למבקשת מספר 1 (הנתבעת מספר -1להלן "החברה") חשבון חוזר דביטורי פלוני (להלן-"חשבון החח"ד"). ב. הבנק טען כי יתרת החוב בחשבון החח"ד עמדה, נכון ליום 14.10.98, על סך של 1,252,872.64 ש"ח כולל ריבית עד ליום 30.9.98 בלבד. ג. הבנק טען כי על פי תנאי חשבון החח"ד התחייבה החברה לסלק כל יתרת חובה שתיווצר בחשבון מיד עם הווצרה. ד. כן טען הבנק בתביעתו כי הוציא, "לבקשת החברה", כרטיס אשראי בהתאם לתנאי הצטרפות ואולם "בשל אובדן ו/או השמדת הטופס לא צורף טופס זה לכתב התביעה". הבנק הוסיף וטען כי נדרש לשלם בעד השוברים שהוצאו על ידי נותני שירותים המתייחסים לקבלת מצרכים ו/או שירותים ו/או כספים על ידי מחזיק כרטיס האשראי הנ"ל. הבנק טען כי - "בהתאם לתנאי ההצטרפות שעליהם חתמה ו/או שלה הסכימה (כך במקור! ע.ג.) ו/או בהתאם לנוהג הקיים בין התובע לחברה ו/או בהתאם לנוהג הקיים בחוזים מסוג זה, רשאי הבנק לחייב את החשבון בסכום שנדרש לשלמו בגין השוברים הנ"ל, מיד לאחר דרישתם, או למקרה שהחברה הפרה או לא קיימה התחייבות מהתחייבויותיה כלפי הבנק". ה. הבנק הוסיף וטען בתביעתו כי המבקשים 2 ו3- (הנתבעים 2 ו3-) ערבו כלפי הבנק, בהתאם לתנאי כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום, להבטחת תשלום כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק מאת החברה. הבנק טען כי הערבים התחייבו לשלם לבנק, לפי דרישתו הראשונה, את כל סכומי הכסף המגיעים ו/או שיגיעו לו מאת החברה בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה, עמלות, חיובים בנקאיים והוצאות מכל סוג שהוא אשר לא יסולקו על ידי החברה. ו. הבנק טען כי המבקש מספר 2 (הנתבע מספר 2, מר ארנסטו שוורץ) הינו "בעל עניין" בחברה כהגדרת מונח זה בחוק ניירות ערך תשכ"ח1968- ועל כן אין הוא יכול להחשב "ערב יחיד" כמשמעותו של מונח זה בחוק הערבות תשכ"ז 1967-. ז. הבנק טען כי דרש מן הנתבעים לסלק לו את סכומי החוב האמורים לעיל אך הם לא עשו כן. על שום כך הוגשה התביעה שבת.א. 1288/98. 3. טענות המבקשים א. בקשתם של המבקשים נתמכה בתצהירו של מר ארנסטו שוורץ (המבקש מספר -2הנתבע מספר 2). ב. מר שוורץ טען בתצהירו כי הבנק הגיש כנגדו, עוד קודם שניתן פסק הדין בתיק זה, בקשת נושה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל (תיק פש"ר 323/98). לדברי המצהיר - "חזקה על המשיב כי הוא יודע ששני ההליכים, התביעה הכספית והליך הפש"ר, בתיק פש"ר 323/98 תלויים זה בזה". ג. מר שוורץ הצהיר כי הבנק נתן את הסכמתו להארכת המועד לעניין הגשת התנגדות למתן צו הכינוס ולהכרזתו של מר שוורץ פושט רגל "ביודעו כי העילה לבקשה הנדונה הינו החוב הנתבע בת.א. 1288/98". בית המשפט נעתר לבקשה והאריך את המועד להגשת ההתנגדות. ד. המצהיר טען כי בכך שהבנק "חטף פסק דין בנסיבות אלה" הוא עשה את החלטות בית המשפט פלסתר ורוקן אותן מתוכן, "תוך הטעיית בית המשפט". ה. מר שוורץ הוסיף והצהיר לאמור: "7. אני מצהיר, כי בנסיבות העניין אף לא אחד מן הנתבעים/המבקשים לא זלזל ואיננו מזלזל בבית המשפט הנכבד, דא עקא, כפי שפרטנו בבקשה להארכת מועד, אשר נדחתה לדאבוננו, נוכח תגובתו המטעה של המשיב, לא היו בידינו כל המסמכים הדרושים לצורך הכנת בקשה ראויה לרשות להתגונן והיה עלינו לגרום לכך, כי נקבל את מירב המסמכים. השגת המסמכים היא אשר מנעה הגשת הבקשה לרשות להתגונן במועד. 8. אנוכי מבקש להדגיש, כי אנו מכירים בחובה לעמוד בלוחות הזמנים באשר להגשת בקשות, אולם כאמור, נוכח העובדה שהשגת המסמכים הדרושים לא היתה תלויה בנו וכן נוכח העובדה, כי עשיית דין לגופה של מחלוקת הוא עניין ראשון במעלה, יתבקש בית המשפט הנכבד, לבטל את פסק הדין אשר עותק הימנו לא הגיע לידי איש מן המבקשים עד עצם היום הזה. 9. אם לא ייעתר בית המשפט הנכבד לבקשה, ייגרמו לנו נזקים לאוו בני תיקון, אנו עלולים לחוב כספים, ללא כל הצדקה ובסיס עובדתי, חוזי או משפטי. 10. למשיב לא ייגרם כל נזק, אם תתקבל הבקשה ויבוטל פסק הדין, שכן, ממילא החל לנקוט בהליכים למימושן של בטוחות, בין היתר נכס מקרקעין ומכוניות, שיהא בהן די והותר לכיסוי החוב הנתבע, אשר אנו כופרים בקיום חלק הארי שלו". ו. המבקשים צירפו לבקשתם העתק מן הבקשה לרשות להתגונן שהגישו במסגרת בשא 1224/99 (אשר נדחתה, כאמור לעיל, ביום 22.2.99) אך ללא התצהירים שצורפו אליה. ז. לבקשת הרשות להתגונן (בשא 1224/99) צורפו תצהיריהם של מר ארנסטו שוורץ וגב' מיכל מרציפרו (המבקשת מספר -3 הנתבעת מספר 3). המצהיר שוורץ סיפר בתצהירו כי החברה הינה חברה מוגבלת במניות שעיסוקה שיווק והתקנה של מיזוג אוויר. לדבריו, מחזורה העיסקי של החברה בשנים 1996-1997, היה כ- 6,000,000.- ש"ח. לדבריו - "6. המבקשת 1, עבדה היטב וניהל את עסקיה כראוי, עבדה עם מוסדות מוכרים בהיקפים ניכרים, שמה יצא לפניה, כנותנת שירות מעולה ואמינה בתחום עיסוקה. 7. בשלב מסויים בשנת 1996, בגלל עומס העבודה, החליטה החברה להעסיק מנהל אדמיניסטרטיבי בשכר, אשר יטפל בכל העניינים המינהליים והארגוניים. אני תמיד הייתי ועודני איש המקצוע בתחום המיזוג. 8. המבקשת החלה להעסיק את ה"ה אייל שפירא בחודש.........1996 (כך במקור! ע.ג.) והפסיקה את העסקתו בחודש.......1997 (כך במקור! ע.ג.), לאחר שנוכחתי לדעת, כי ביצע פעולות לטובתו הוא, פגע בעסקי המבקשת, שלח יד בכספיה לשימושו האישי. 9. ביום 24.7.1997 נתקבלה החלטה השוללת מה"ה שפירא את זכות החתימה אצל המשיב וקובעת במפורש, כי בכל ענייני הכספים רק אני ואני בלבד, מוסמך לטפל. 10. כשקבלתי את כתב התביעה, השתוממתי, מפני שנוכחתי לדעת, כי החוב הנתבע, הינו למעלה מכפול מסכום החוב, אשר ידעתי, כי המבקשת 1 חייבת בפועל. 11. כשהתחלתי לבדוק בצורה דקדקנית את פנקסי השיקים של המבקשת 1, התברר לי, כי המשיב כיבד שיקים בחתימת יד אייל שפירא שמועד פרעונם חל לאחר היו הקובע 24.7.1997. התברר לי, כי המשיב בניגוד להחלטתה המפורשת של המבקשת 1, פרע שיקים בסך כולל קרן של 493,405.- ש"ח. 12. עוד התברר לי, כי המשיב ללא החלטה של המבקשת 1, על דעת עצמו בלבד ללא ידיעת או הסכמת המבקשת 1, הנפיק לה"ה אייל שפירא לשימושו כרטיס אשראי עסקי חופשי ואיפשר לו ביצוע משיכות בסך קרן של .......... .(כך במקור! ע.ג.). 13. אני מאמין, כי החלטות המבקשת 1 מהוות חלק מהותי ובלתי נפרד מן הקשר החוזי שבינה ובין המשיב, על כן פעולה של המשיב בניגוד להחלטות מפורשות של המבקשת 1, או ללא החלטה כלל מהווה הפרה יסודית של ההסכמים שבין המשיב למבקשת 1. 14. מעיון בכתב התביעה שהגיש המשיב למדתי, כי בנוגע לכרטיס האשראי שהמבקשת חולקת על עצם הוצאתה וכיבוד חיובים על פיו מודה המשיב בהשמדת כל המסמכים הקשורים אליו או אובדנם. 15. מבלי לגרוע מכל טענה אחרת או נוספת, אני מאמין, כי עצם השמדת ראיה כזו שהיא חשובה ביותר למשפט, פוסלת את נכונות ספרי המשיב כראיה או לפחות, יש בעובדה זו, כדי להטיל ספק גדול בהם ולהגדיל את נטל ההוכחה על המשיב בדבר נכונותם. 16. לאור הפרת המשיב את ההסכם עם המבקשת 1 והיות סכום החוב הנתבע שנוי במחלוקת מהותית ובשים לב, לפגם החמור בספרי הבנק, אני מאמין, כי נשמט הבסיס לבירור התביעה בסדר דין מקוצר. 17. אני מאמין, כי כתוצאה מן ההפרה הבוטה והיסודית שהפר המשיב את ההסכם עם המבקשת, סיכל את החוזה שבין הצדדים. 18. אני מאמין, כי בכך שהמשיב כיבד חיובים קרן בסך של 551,990.- ש"ח בניגוד למוסכם, חיובים שהיה מנוע מלכבד, גרם למבקשת 1 נזקים כבדים ביותר המוערכים נכון ליום הגשת בקשה זו ב 2,500,000.- ש"ח. 19. אני מאמין, כי המשיב השמיט את התכלית הכלכלית של ההסכם שבינו לבין המבקשת 1, אשר פנתה אליו, כדי לנהל בעזרת השירותים הבנקאיים את עסקיה בצורה שתביא לשגשוגה ולהפקת רווחים. המשיב בכך שהפר את ההסכם, כמבואר לעיל, השמיט את התכלית שלשמה נכרת ההסכם, שהוא הסכם כלכלי מובהק בין הצדדים. 20. בתמצית אנוכי טוען בשם המבקשת, כי המשיב הפר הפרה יסודית את ההסכם בין הצדדים, גרם לסיכולו, גרם למבקשת נזקים כבדים העולים פי חמישה מן החוב שעשוי להיות חובה האמיתי של המבקשת 1 למשיב. 21. הנני מבקש להדגיש, כי סכום החוב, אשר בו עשויה המבקשת 1 להודות, לא נבדק עדיין לעניין חישובי הפרשי הריבית ודרך צירופם לקרן החוב וכן לא היו בידי המבקשת שיקים, המצויים כיום כראיה בפני בית משפט בהליך המתנהל בין המבקשת 1 לבין ה"ה אייל שפירא. 22. אנוכי מבקש רשות בית המשפט הנכבד, בשם המבקשת 1, לאפשר לה מייד לאחר שיגיעו לידה שיקים או מסמכים נוספים וכן לאחר שיעלה בידה לבצע בדיקת מומחה בקשר לחיובי הריבית בחשבונה אצל המשיב, לצרף מסמכים וראיות חדשים ונוספים שאין בידיה כיום וכן להוסיף תצהיר משלים לבקשתה לרשות להתגונן, זאת לא יאוחר משישה חודשים קלנדריים מיום הגשת בקשה זו". ח. המבקשים צירפו לבקשת הרשות להתגונן את הנספח ד' לבקשה שהוא טבלה שבה מפורטים 64 שיקים, על סכומים שונים, שזמן פרעונם הוא מיום 8.8.97 ועד ליום 16.2.98. סכומם הכולל של השיקים האמורים הוא 493,405.- ש"ח. טענת המבקשים היא כי שיקים אלה כובדו על ידי הבנק שלא כדין ובניגוד להחלטתה המפורשת של החברה מיום 24.7.97 (נספח ג' לבקשה שבבשא 1224/99). ט. המצהירה גב' מרציפרו הוסיפה על דבריו הנ"ל של מר שוורץ באומרה כי הבנק פתח בהליכי מימוש נכס שהעמיד לו כערובה, "עוד טרם התברר עניין החוזה שבינו ובין המבקשת 1 - קרי בירור חובתה של המבקשת לפרוע חוב למשיב ובטרם הוכרע גובה החוב". מדובר בדירת המגורים של גב' מרציפרו "ששוויה כ 280,000.- $". גב' מרציפרו ציינה בתצהירה כי הבטוחה שהעמידה לבנק "איננה מנותקת מכל מסכת ההסכמים וההתחייבויות ההדדיות" שבין הבנק לבין החברה, אלא היא חלק מהם ואינה עומדת בפני עצמה. על כן, לדבריה, "כל עוד לא התברר עניין הפרת ההסכם בין המשיב למבקשת 1 (...) לא נתקיימו כל התנאים לפיהם רשאי המשיב לתבוע ממני מימוש ערבותי ובכלל זה, לא היה רשאי ונהג בחוסר תום לב תוך שימוש לרעה בזכות הנובעת מחוזה הערבות (...) כשהחל בהליכי מימוש של נכס המהווה בטוחה במסגרת ערבותי הנ"ל". 4. דיון א. סבורני כי לטענות על חוסר תום לבו של הבנק, כביכול, אין, בנסיבות העניין כל יסוד. נראה לי כי צודקים באי כחו המלומדים של הבנק, עורכי הדין ריבנוביץ' וטימור, בטענות שהשמיעו בסיכומיהם בהקשר זה. ראשית, לא היה כל פסול בהגשת הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה בנסיבות העניין שלפני. זאת, משום שאין כל קשר בין ההליך שננקט על ידי הבנק למתן צו כינוס נכסים ולהכרזת מר שוורץ כפושט רגל (פש"ר 323/98) לבין התובענה שהוגשה כאן. בקשתו הנ"ל של הבנק שבתיק פש"ר 323/98 הוגשה בגין "מעשה פשיטת רגל" שבוצע על ידי המבקש מספר 2, לפי הטענה, באמצעות שיעבוד נכס בנסיבות של העדפה במירמה. אכן, הליך זה שונה לחלוטין מן התביעה הכספית שהוגשה בגין יתרת חוב שנצטברה בחשבונה של החברה, ובגין ערבותם של המבקשים 2 ו3- לחובותיה של החברה. שנית, אין כל הצדקה לייחס לבנק חוסר תום לב בהגשת הבקשה למתן פסק הדין למרות שניתנה הסכמת הבנק להארכת המועד להגשת התנגדות להליך האמור. זאת, משום שכאמור לעיל מדובר בשני הליכים שונים ונפרדים זה מזה והסכמה שניתנה בהליך האחד אינה צריכה ללמד על הסכמה כלשהי בהליך האחר. ב. סבורני כי צודקים באי כחו המלומדים של הבנק גם בטענתם על כך שאין בפי המבקשים כל הסבר מניח את הדעת למחדל שבאי הגשת הבקשה למתן רשות להתגונן במועד. ראוי להדגיש כי גם טענת המבקשים על כך שלא היו בידיהם כל המסמכים הנוגעים בדבר, אין בה כדי להצדיק את מחדלם הנ"ל. זאת, משום שלא היתה כל מניעה לכך שהמבקשים יבקשו הארכת מועד מבעוד מועד, או יגישו בקשת רשות להתגונן על פי החומר המצוי בידיהם ויציינו בה כי הם שומרים לעצמם את הזכות להשלימה לכשיהיו בידיהם הנתונים הדרושים. אך, כאמור, המבקשים לא נקטו באף אחת מן הפעולות האמורות ואין בפיהם, למעשה, כל הסבר המניח את הדעת למחדלם. ג. למעלה מן הדרוש אזכיר עוד כי הליך פשיטת הרגל הנ"ל ננקט כנגד המבקש מספר 2 בלבד. על שום כך, גם לו הייתי מקבל, בדוחק, את הסברו - תירוצו של המבקש מספר 2 באשר לאי הגשת בקשת הרשות להתגונן מטעמו במועד, גם אז לא היה בכך כדי להסביר את מחדלם של יתר המבקשים. ד. בעניין שלפני לא נפל כל פגם בהגשת הבקשה למתן פסק דין בהעדר התגוננות ובעצם מתן פסק הדין כאמור לעיל. על שום כך, אין למבקשים זכות קנויה לדרוש את ביטול פסק הדין, והעניין כולו נתון לשיקול דעת בית המשפט. הלכה פסוקה היא כי בבוא בית המשפט לשקול בקשה לביטול פסק דין, עליו לשים את עיקר הדגש על השאלה אם יש בפי המבקש טענת הגנה ראויה כנגד התביעה, אם לאו. זאת, משום שאין כל הגיון בביטולו של פסק דין רק כדי שהתובענה תשמע לגופה ותשוב ותדחה מחדש: ראו ד"ר יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמוד 738. על שום כך אעבור עתה לבדוק אם יש באמור בתצהיריהם של ארנסטו שוורץ ומיכל מרציפרו כדי להצדיק את ביטול פסק הדין כבקשתם. מאליו מובן כי אם אין בתצהירים האמורים כדי להצדיק מתן רשות להתגונן, ממילא גם אין מקום לבטל את פסק הדין. ה. באי כח הבנק טענו בסיכומיהם כי טענת ההגנה על כך שבוצעו משיכות מחשבון החברה, באמצעות שיקים וכרטיס אשראי בניגוד לזכויות החתימה - דינה להדחות. באי כח הבנק טענו כי המבקשים לא סיפקו הסבר כלשהו לכך ששתקו במשך חודשים רבים ולא פעלו באופן כלשהו למניעת כיבוד המשיכות. לדבריהם "שהרי אין להניח כי לא שמו לב לעשרות משיכות בסכומים של מאות אלפי ש"ח. יתירה מכך, אף לגישת המבקשים עצמם סכום הנזק שנגרם להם כתוצאה מביצוע משיכות כאמור עומד על פחות ממחצית סכום פסק הדין, כך שבכל מקרה אין בטענה האמורה כדי להצדיק ביטולו המלא של פסק הדין". עוד טענו באי כח הבנק כי מחקירתו הנגדית של מר שוורץ בבית המשפט התברר כי פירוט המשיכות מן החשבון, שהוכן על ידו, לוקה בפגמים מהותיים. לדבריהם, מר שוורץ הודה בחקירתו כי מרבית המשיכות שבוצעו, כביכול בניגוד לזכויות החתימה, מייצגות תשלומים שונים לספקים של החברה שלהם הגיעו כספים מן החברה באופן שוטף. עורכי הדין תהו, על כן - "(...) אם כך הדבר, מהו בעצם הנזק שנגרם לחברה עקב ביצוע משיכות? המשיכות שימשו לתשלום לספקים ולסילוק חובותיה של החברה, ובכל מקרה היתה החברה צריכה לבצע תשלומים אלה". זאת ועוד, טענו באי כח הבנק: מר שוורץ הודה בחקירתו כי חלק מן השיקים המפורטים בנספח ד' לבקשה לרשות להתגונן חתומים על ידו. ומה גם שאין מחלוקת על כך שמר אייל שפירא היה מוסמך לחתום בשם החברה ולחייבה בסכומים של עד 15,000.- ש"ח "אם כך הדבר, מה הבסיס לטענה, שמשיכות שבוצעו על ידי אייל שפירא בוצעו שלא כדין ובניגוד לזכויות החתימה. (מרבית המשיכות הנזכרות בבקשה הינן בסכום של למטה מ 15,000.- ש"ח)". עוד טענו באי כח הבנק כי המבקשים לא צירפו לבקשתם חוות דעת חשבונאית כלשהי "ובהעדר חוות דעת מעין זו דומה כי התשתית החשבונאית של החברה לוקה בחסר (...) הטבלה שנערכה על ידי המבקש נגועה בפגמים מהותיים, שכן היא כוללת, בין היתר, משיכות מן החשבון שבוצעו על ידי המבקש עצמו, וכן משיכות לזכות ספקים של החברה". ו. לאחר ששקלתי את טענות באי כח הצדדים ואת מכלול נסיבות העניין, נראה לי כי מן הדין לדחות את טענות באי כח הבנק לעניין הגנתם של המבקשים. יש לזכור כי סכומם הכולל של השיקים שכובדו, לטענת המבקשים, שלא כדין, מגיע כדי סך של 493,405 ש"ח קרן, וסכומם הכולל של החיובים על פי כרטיס האשראי מגיע כדי סך 551,990.-ש"ח (סעיפים 14 ו18- לתצהירו של שוורץ). אכן, אין לומר על טענותיהם של עורכי הדין ריבנוביץ' וטימור כי אין בהן ממש. ברם, יש לזכור כי לצורך ההליך שלפני די בראיות לכאורה ומבקשי הביטול אינם צריכים לשכנע את בית המשפט בצידקת טענותיהם מעל לכל ספק סביר. לפיכך, גם אם חקירתו הנגדית של מר שוורץ העלתה כי יש "חורים" בהגנתם של המבקשים, עובדה זו, כשלעצמה, אינה מובילה, בהכרח, למסקנה כי טענת ההגנה שבפי המבקשים אינה ראויה להשמע. אם תתקבלנה טענותיהם של המבקשים על כך שהבנק פעל בניגוד להוראות החברה, בכך שכיבד שיקים שהיו חתומים בידי מי שלא היה מוסמך לחייב את החברה, הרי שטענות אלה הן טענות היורדות לשורש התביעה. כך גם הטענה על כך שכרטיס האשראי סופק למר שפירא, שלא כדין, וללא הסכמתה של החברה. הטענות האמורות, אם תתקבלנה על ידי בית המשפט שישמע את התובענה לגופה, יש בהן משום הגנה כנגד התביעה. הואיל והלכה פסוקה היא כי אין הנתבע בסדר דין מקוצר חייב לשכנע את בית המשפט כי הטענות שבתצהירו אמת הן, ודי בכך שיראה כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק (ראו ד"ר זוסמן, שם בפיסקה 535), נראה לי כי המבקשים יצאו ידי חובתם, אם כי בדוחק רב, כדי להביאני לביטול פסק הדין כבקשתם. ז. עם זאת, נראה לי כי זהו המקרה שבו על בית המשפט להתנות את ביטול פסק הדין בתנאים, היינו בתשלום הוצאות ושכר טירחת עו"ד, ללא כל קשר לתוצאות המשפט גופו. 5. אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: א. אני מקבל את הבקשה ומורה על ביטולו של פסק הדין שניתן על ידי ביום 21.12.98. לאור הוראת תקנה 215 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, אני נותן למבקשים רשות להתגונן כנגד התביעה שבת.א. 1288/98, וזאת בכפוף לתשלום הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין כמפורט בפיסקה ב' שלהלן. ב. המבקשים, יחד ולחוד, ישלמו לבנק המשיב הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 6,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וזאת בתוך 30 יום מהיום (וגם ימי פגרת בתי המשפט יבואו במניין הימים), וזאת ללא כל קשר לתוצאות המשפט גופו. ג. אם הסכום הנקוב בפיסקה ב' דלעיל לא ישולם כאמור, כי אז יישאר פסק הדין שניתן ביום 21.12.98 על כנו. ד. באי כח הבנק יודיעו לבית המשפט אם הסכום הנקוב בפיסקה ב' דלעיל שולם אם לאו. לפי הודעתם של באי כח הבנק יוחלט אם להעביר את התיק לארכיון כתיק גמור או שהתיק יובא בפני כבוד סגן הנשיא יעקבי-שווילי לצורך קביעת ההרכב שידון בתובענה לגופה. פיסקה 5 של החלטה זו הושמעה בפומבי בנוכחות מר אורנן אבו חצירה, מתמחה ממשרד עורך דין אבו חצירה בשם המבקשים, ומר יהודה מלאך מתמחה ממשרד עו"ד סלומון ליפשיץ בשם הבנק המשיב. בנק