פסק דין 1. התובע הינו בעל בית עסק בשם "רמפל - רמי פלר", אשר הצטרף ביום 25.12.95 לתכנית כרטיסי אשראי "ויזה" עפ"י הסכם הצטרפות (נספח א' לתצהירו של העד מר כהנא, להלן "הסכם ההצטרפות" או "ההסכם"). ההסכם מאפשר לבעל עסק המצטרף אליו למכור ללקוחותיו באמצעות כרטיס אשראי "ויזה", כאשר אם מתקיימים תנאי ההסכם, מתחייבות הנתבעות לשלם לו את כל הסכום הנקוב בשובר כרטיס האשראי, בניכוי עמלה (ר' ס' 4 א' להסכם). 2. אחד מתנאי ההסכם מחייב את בעל העסק, המוכר, למסור לנתבעות את שובר העסקה תוך 3 ימים מיום ביצוע העסקה (ר' ס' 4 א' הנ"ל, ועמוד 11 להוראות התפעול שהינן חלק מההסכם). בנוסף קובע ההסכם כי אין להשתמש בכרטיס אשראי לצורך הבטחת תשלום הנעשה באמצעי תשלום אחר כלשהו (ס' 1 להסכם). כן נקבע בהסכם (ס' 3), כי אם מבוצעת עסקה בסכום שהינו מעל תקרה שנקבעה בין הצדדים, על המוכר לקבל אישור מוקדם מהבנק לביצוע העסקה. בענייננו, סכום התקרה של עסק התובע במועד הרלבנטי היה סך של 400$. 3. התובע מכר ביום 22.9.97 ו24.9.97- סחורה בסך 67,428 ש"ח לחברת נופר תקשורת בע"מ, שבבעלות מר רוני הרוש (להלן: "מר הרוש"). תמורת הסחורה שלם מר הרוש לתובע בשיקים מעותדים ואף הפקיד, כבטחון לעסקה, שובר תשלום של כרטיס ויזה ע"ס 40,000 ש"ח. מאחר וסכום השובר היה גבוה מסכום התקרה, היה על התובע לפנות לקבלת אישור מהנתבעת 2. לטענת התובע, הוא קיבל ביום 30.9.97 אישור טלפוני לתשלום מהנתבעת 2. הנתבעות טוענות כי התובע פנה ביום 23.9.97 וביום 30.9.97 וביקש אישור טלפוני, אולם מייד לאחר מכן ביקש לבטל את האישור שניתן (ר' ס' 14 לתצהיר מר כהנא ונספח ח' לתיק המוצגים). אין חולק כי ביום 30.10.99 קיבל התובע אישור לתשלום. 4. במהלך נובמבר 97 פנה מר הרוש לתובע, וביקש ממנו שלא יפקיד את השיקים שמסר לו, אלא ישתמש בשובר כרטיס האשראי ע"ס 40,000 ש"ח לצורך פרעון חלק מחובו של מר הרוש כלפיו. לכן, הפקיד התובע ביום 28.11.97 את שובר הרכישה של מר הרוש בסניף הבנק הנתבע 1, בו הוא מנהל את חשבונו, ומספר ימים לאחר מכן זיכה הבנק את חשבונו במלוא סכום השובר. במועד זה, בו הפקיד התובע את התשלום, הוא פנה פעם נוספת בבקשה לאישור לביצוע העסקה לנתבעת 2 וביקש אישור נוסף לביצוע העסקה והפעם על סך של 60,000 ש"ח. במועד זה, כעולה מנספח ח', התובע קיבל הוראה להחרים את כרטיס האשראי באמצעותו ביקש לבצע את העסקה. ההפקדה של השובר היתה יותר מ3- ימים לאחר מועד ביצוע העסקה בניגוד להסכם ההצטרפות, אף אם נקבל את גרסת התובע המונה מועד זה ממועד האישור האחרון לעסקה (שהיה ביום 30.10.97). כן אין מחלוקת כי האישור לעסקה לא התבקש במועד ביצוע העסקה, דבר הנוגד את הוראות הסכם ההצטרפות. 5. כחודש לאחר זיכוי הסכום בחשבון התובע, ביקש מר הרוש מהתובע שיחזיר לו את השיקים (שמלכתחילה היו אמורים לשמש לתשלום). לכן, התובע פנה לטענתו לבנק ושוחח עם מר שחר אליעזר. לטענת התובע, אמר לו מר שחר כי אין כל אפשרות, לאחר שחלף זמן כה רב ממועד הזיכוי, שזיכוי השובר יתבטל. בעקבות הדברים הללו, החזיר התובע, לטענתו, את השיקים למר הרוש. 6. ביום 8.3.98 ביטלה הנתבעת 2 את השובר, וחשבון התובע בבנק חוייב בסכום השובר - 40,000 ש"ח. התביעה דנן הינה תביעה להשבת הסכום הנ"ל לתובע. 7. טענות התובע כנגד חיוב חשבונו בסכום השובר הינן בעיקרן כדלקמן: א. למרות שלנתבעת 2 יש זכות לבטל את הזיכוי עפ"י הסכם ההצטרפות מאחר שהשובר הופקד למעלה מ3- ימים מיום האישור, עליה לעשות זאת תוך זמן סביר ממועד ההפקדה, ופרק זמן של שלושה חודשים איננו זמן סביר לצורך העניין. לאחר 3 חודשים, הנתבעת 2 אינה רשאית לבטל את הזיכוי והיא אף מנועה מלעשות כן. ב. התובע טוען עוד כי הנתבעת 2 היתה מנועה מלבטל את השובר, לאור מצגו וייעוצו של מר שחר כלפיו, שהתובע הסתמך עליו ושינה מצבו לרעה - כאשר החזיר למר הרוש את השיקים שניתנו לו ע"י מר הרוש כבטחון לעסקה ביניהם. ג. סעיפים 7 ו - 8 להסכם הינם תנאים מקפחים בחוזה אחיד, והסתמכות הנתבעות עליהם הינה בחוסר תום לב. ד. התובע טוען כי עקב יעוץ רשלני של הבנק הוא החזיר למר הרוש את הבטחונות שהיו בידיו באופן שגרם לו נזק. 8. מנגד טענו הנתבעות כי התובע הפר את הסכם ההצטרפות שלו בהפרות רבות ויסודיות. כך, בין היתר, נטען כי התובע לא קיבל אישור לביצוע העסקה לפני ביצוע העסקה (ביום 24.9.97) אלא רק ביום 30.10.97. בכך הפר התובע את הוראות ס' 3 להסכם, בו נדרש אישור מוקדם לעסקאות בסכום העולה על "סכום התקרה" (בענייננו - 400$). בנוסף, חרף הוראת ההסכם (ס' 4 א') על פיה היה על התובע להפקיד את השובר תוך 3 ימים ממועד ביצוע העסקה, התובע הפקידו רק כחודשיים לאחר מכן - ביום 28.11.97. בנוסף, התובע השתמש בשובר לבטחון - אף זאת בניגוד להוראות ההסכם (ס' 1 בהסכם). 9. הנתבעות טוענות כי ההפרות הנ"ל של סעיפי הסכם ההצטרפות, מביאות לתוצאה כי כלל לא קמה לתובע זכות להיות מזוכה בגין שובר העסקה שהפקיד, ולכן היו הנתבעות זכאיות לסרב לשלם את השובר, ואם שולם - הן היו זכאיות לחזור ולחייבו (ר' ס' 7 ו8- להסכם). 10. בנוסף נטען כי הזיכוי לא יצר מניעות של הנתבעות, הן משום שהנתבעות פעלו זמן סביר לאחר שנודע להן על הבעיה בזיכוי, והן משום שהתובע כלל לא שינה את מצבו לרעה. 11. עוד טענו הנתבעות כי השיחה של התובע עם מר שחר אין בה כדי לשנות את התוצאה שלעיל, הן משום שמר שחר לא קיבל מהתובע את הרקע העובדתי המלא, שהיה ידוע לתובע, והן משום שסייג את דבריו ואמר שהשובר לא יתבטל, אלא אם כן קיימת עילה חוקית לכך. דיון 12. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה. אני סבורה כי ביום 28.11.97, המועד בו הפקיד התובע את השובר, היו הנתבעות זכאיות לסרב לזכות את החשבון. זאת בשל הפרות התובע את ההסכם, ובשל כך שבאותו מועד כבר היו למר הרוש בעיות כספיות. אין גם ספק, כי לו היתה נערכת ע"י הנתבעות בדיקה ספציפית ומסודרת בטרם הזיכוי ביום 8.12.97 - לא היו הנתבעות מזכות את חשבון התובע (שכן עוד ביום 28.11.97 סרב הבנק לאשר העסקה, ואף דרש להחרים כרטיסו של מר הרוש). 13. אני סבורה כי התובע ידע את האמור לעיל. הוא ידע כי קיימות בעיות בזיכויו, וזאת הן משום שידע כי הפר את ההסכם, והן ובעיקר כי ביום 28.11.97, כשביקש אישור לביצוע העסקה, סרב לכך הבנק מחמת העדר כיסוי מספיק בחשבונו של הרוש, והתובע אף קיבל הוראה להחרים את הכרטיס. התובע פנה לנתבעת 2 כבר ביום בו הפקיד את שובר התשלום, וביקש אישור לביצוע העסקה, ובקשתו סורבה והוא קיבל הוראה להחרים את כרטיס האשראי של מר הרוש (ר' ס' 14-15 לתצהיר מר כהנא, עמ' 9 שורות 2-3 לפרוטוקול, ונ/ח). לולא היו הנתבעות מזכות את חשבון התובע ביום 8.12.97 - אני סבורה, לכן, כי לא היתה יכולה להיות לתובע כל טענה בקשר לכך. 14. השאלה הינה, אם כן, מהי המשמעות של זיכוי החשבון. אני סבורה כי זיכוי החשבון אין בו כדי ליצור מניעות אצל הנתבעות מלחזור ולחייבו, הן בשל כך שהתובע היה מודע, כאמור, לבעיות הנ"ל, והיה מודע לזכותן של הנתבעות לחזור ולחייב את החשבון, והן משום שהתובע לא הוכיח כי שינה מצבו לרעה. 15. בנוסף, אני סבורה כי אין לקבל את טענת התובע לפיה חיוב החשבון לאחר זיכויו נעשה תוך פרק זמן מעבר לסביר, שכן גם לפי אומד דעת התובע - כפי שהיא עולה מהתנהגותו היה ברור לתובע (לפחות עד לשיחה עם מר שחר), כי קיים עדיין סיכון שהנתבעות יבטלו את הזיכוי, ולכן פנה התובע למר שחר כדי לברר את מצבו. עניינים אלה יידונו בפירוט להלן. זכות הנתבעות שלא לזכות את החשבון ביום 28.11.97 16. כפי שצויין לעיל, עקב הפרות התובע את ההסכם, היו הנתבעות זכאיות, מכוח הוראות ההסכם, שלא לכבד את השובר. כעולה מתצהירו של מר כהנא, הזיכוי המהיר נועד לייעל את הפעילות הכלכלית של בתי העסק, ואולם הזיכוי אינו זיכוי מוחלט אלא זיכוי על תנאי שבית העסק נהג על פי ההסכם. משלא נהג בית העסק על פי תנאי הסכם ההצטרפות, שבה נתבעת 2 ומחייבת אותו בגין שובר העסקה. התובע אינו כופר למעשה בכך שהפר את ההסכם - בכך שקיבל את האישור באיחור, והפקיד את השובר באיחור. ביחס להפרה הנטענת הנוספת - השימוש בשובר לבטחון, טוען התובע כי הוחלט בשלב מסוים בינו למר הרוש כי השובר יפסיק לשמש לבטחון, והוא ישמש כאמצעי תשלום. לעניין זה מקובלות עלי טענות ב"כ הנתבעות, לפיהן הסכמה זו בין הרוש לבין התובע הוותה למעשה מימוש הבטחון, שכן התובע ידע ככל הנראה כי מר הרוש נמצא בקשיים, ולדבריו "אני רציתי להיות בטוח בכל האמצעים והפקדתי את כל מה שהיה בידי" (עמ' 5 שורה 14 לפרוטוקול). 17. יתרה מזאת: כאמור לעיל, במועד בו הפקיד התובע את השובר, הוא היה מודע לכך שמעבר לפגמים ה"טכניים" שבאיחורים שלו, קיים פגם מהותי בשובר - כאשר הבנק סירב לאשר לו את העסקה מחמת העדר כיסוי מספיק, ואף הורה לו להחרים את הכרטיס. לכן גם אין ללמוד מהעובדה שבמקרים אחרים הנתבעות היו מוכנות לוותר על הפרות "טכניות" של ההסכם, ביחס למקרה דנן. 18. סירוב הבנק לאשר את העסקה ביום 28.11.97, מצדיק אף הוא את המסקנה כי התובע הפקיד את השובר תוך שהוא לוקח סיכון שהסכום הנקוב בו לא יכובד. התובע בחר בכל זאת להפקיד את השובר, וכפי שנראה להלן ניסה, בחוסר תום לב, להסתמך על הזיכוי (שהוא היה מודע להיותו זיכוי מותנה, זמני ו"שגוי" מבחינת הנתבעות), כדי להפרע חלק מחובו של מר הרוש כלפיו. 19. בסעיף 7 להסכם ההצטרפות נקבע כי בכל מקרה בו הבנק רשאי לסרב לשלם שובר כלשהו, או במקרה שהבנק שילם על פי אותו שובר, יהיה הבנק רשאי לדרוש מהמוכר את סכום השובר והמוכר יחזיר לבנק את הסכום הנדרש כשכל נזק שנגרם כתוצאה מכך, יחול על המוכר בלבד. מבין המקרים המנויים בס' 7 הנ"ל, חלות לפחות הנסיבות של ס' 7 ד' ו7- ה'. לכן, עפ"י ס' 7 רשאי היה הבנק לסרב, כאמור, לזכות את השובר - ואף לחייבו בדיעבד. הטענה לפיה ס' 7 ו8- הינם סעיפים מקפחים בחוזה אחיד תידון להלן. 20. סיכומה של נקודה זו - הבנק היה זכאי מכוח הסכם ההצטרפות ובשל הפרות התובע אותו, לסרב לכבד את השובר, ואם זיכה אותו - לחזור ולחייב את חשבון התובע. פרק הזמן בו היה הבנק זכאי לחזור בו מהזיכוי 21. התובע טוען כי אף בהנחה שהבנק היה זכאי לבטל את זיכויו (ועל כך למעשה אין התובע חולק), הרי יש לפרש את ההסכם באופן שהביטול צריך להעשות תוך זמן סביר, והביטול דנן לא היה תוך זמן סביר - ולכן אינו תקף. מדובר בשאלה של פרשנות הסכם ההצטרפות. אני סבורה כי הפרשנות הנכונה של הסכם ההצטרפות אכן הינה כי בטול הזיכוי צריך להעשות תוך זמן סביר, אולם בענייננו, הביטול נעשה תוך זמן סביר. 22. מעדותו של ע.ה. 2, מר כהנא, עולה כי אף לגישתו, אין הנתבעות יכולות לבטל זיכוי ללא הגבלה בזמן. כך, כאשר העד נשאל האם ניתן לחייב את החשבון גם כעבור שנה - הוא ענה "שנה זה זמן ארוך מהסביר". ואכן, אני סבורה כי פרשנות לפיה ניתן לחייב חשבון שזוכה ללא הגבלת זמן איננה סבירה, ואף כי כל מקרה יבחן לפי נסיבותיו, הרי בשלב כלשהו הופקד הזיכוי שהינו מלכתחילה זיכוי מותנה - לזיכוי מוחלט. 23. עם זאת, אינני סבורה כי בענייננו חרג הביטול מפרק הזמן הסביר. ראשית, אני סבורה כי אף התובע עצמו היה מודע לכך שהזמן האפשרי לביטול לא חלף, לפחות ככל שמדובר במועד בו פנה למר שחר, בסוף דצמבר 97 (ס' 6.2 לתצהיר). זו הסיבה שהתובע פנה למר שחר - גם לטענתו - "כדי לברר אם עלולה להתהוות סיטואציה בה יימשכו הכספים דנן בחזרה מחשבוני". 24. אמנם, חיוב הכספים בפועל נעשה רק ביום 8.3.98 - למעלה מחודשיים לאחר פנייתו של התובע למר שחר, אולם אינני סבורה כי פרק זמן זה חורג מפרק הזמן הסביר בנסיבות העניין. כך, חשבונו של מר הרוש חוייב ביום 2.1.98. סניף הבנק של מר הרוש פנה לנתבעת 2 בדרישה לביטול החיוב ב9.2.98- או בסמוך לכך, וכחודש מאוחר יותר בוטל הזיכוי - ביום 8.3.98. אף שמוטב היה לו הנתבעות היו פועלות ביתר זריזות בכל אחד מפרקי הזמן הנ"ל, הרי אינני סבורה כי פרקי הזמן הללו חורגים מהסביר, וזאת בין היתר לאור היקפי הפעילות העצומים של שוברים המוצגים לזיכוי בנתבעת 2, ולאור העובדה שהבקרה לגבי אפשרות הזיכוי של הכרטיס נעשית בעיקרה ע"י בעלי הכרטיסים (אם נגנבו) וע"י סניף הבנק של בעל הכרטיס, שאמור להודיע לנתבעת 2 שאינו יכול לחייב את לקוחו (ר' ס' 34 לתצהירו של מר כהנא, שהאמור בו לא נסתר). 25. לכן, אינני סבורה שיש לקבל את טענת התובע לפיה הפרו הנתבעות את הוראות ההסכם, עפ"י פרשנותן הנכונה, כשביטלו את זיכוי השובר ביום 8.3.98. טענות המניעות 26. כאמור, התובע טוען למעשה כי אף שמלכתחילה היו הנתבעות רשאיות לסרב לזכות את השובר, הרי משזוכה החשבון - מנועות הנתבעות מלחזור ולחייבו, חרף הוראת ס' 7 להסכם, וזאת משני טעמים עיקריים - חלוף הזמן והשיחה עם מר שחר. אני סבורה כי אין לקבל את טענת המניעות מהטעמים שיפורטו להלן. 27. עפ"י ההלכה הפסוקה, בין התנאים היוצרים מניעות נדרש כי התובע טעה בדבר זכויותיו החוקיות, שהוא עשה מעשה בהסתמכו על אמונתו המוטעית, שהנתבע ידע על הטעות של התובע, ולבסוף - שהנתבע עודד את התובע אם במישרין או על ידי כך שנמנע מליידעו על זכותו החוקית, להוציא כספים או לעשות את המעשים שעשה. בנוסף, נפסק כי המניעות מושתתת גם על שיקולי הצדק בין הצדדים ועל עקרונות רחבים של "השתק מן היושר". (ר' ע"א 2447/93 רימון מנסור מעיוף נגד ג'מיל מוסא אבראהים פ"ד מ"ח (5) 206 בעמ' 212-213). במקרה דנן התובע לא הוכיח שבהסתמך על חלוף הזמן או על דברי מר שחר, הוא "עשה מעשה" אשר שינה מצבו לרעה. בנוסף, לא הוכח כי מר שחר הציג לתובע מצג מטעה, ואף לא כי מהתנהגות הנתבעת 2 נוצר מצג כי לא תחזור בה מהזיכוי, בשל פרק הזמן של 3 חודשים שחלף מאז הזיכוי הזמני. בנוסף, על סמך שיקולי הצדק, אינני סבורה כי יש לקבל את טענת התובע. 28. ממכלול הנסיבות שהוכחו לי, אני סבורה כי התובע היה מודע לבעיה בזיכוי השובר כאשר השובר זוכה. הוא ניסה להבנות מזיכוי זה, כדי להפרע חובו של מר הרוש כלפיו. מאחר שהתובע היה מודע כל העת לבעיה בזיכוי (כפי שהוסבר לעיל) - לא ניתן לקבוע שהסתמך על מצג כלשהו לפיו אין בעיה בזיכוי השובר. 29. באשר לחלוף הזמן - כפי שפרטתי לעיל בפסק דין זה, אני סבורה כי פרק הזמן של שלושה חודשים בין הזיכוי הזמני לביטולו ע"י הנתבעות הינו פרק זמן סביר לביטול הזיכוי, ולא ניתן לקבוע כי התובע הסתמך על פרק הזמן הזה כדי לשנות מצבו לרעה (מה עוד ש"שינוי המצב לרעה" היה כחודש לאחר זכוי החשבון, היינו כבר בחודש ינואר 98 או בסמוך לכך). 30. באשר לשיחה עם מר שחר -כאמור, אינני סבורה שהדברים שאמר מר שחר בשיחה עם התובע, די בהם כדי לגבש טענה של מניעות כנגד הנתבעות, משום שאינני סבורה שהתובע יכול היה להסתמך עליהם כדי להגיע למסקנה שלאור הרקע העובדתי הידוע לו, אין סיכוי שהזיכוי של השובר יבוטל. הרקע העובדתי הרלוונטי הינו הפרותיו של התובע את הסכם ההצטרפות, שהתובע ידע אודותיהן - שאלמלא כן לא היה פונה למר שחר. התובע גם ידע במועד פנייתו למר שחר על מצבו של מר הרוש, ועל בעיותיו הכלכליות (ר' עמ' 5 לפרוטוקול). 31. מר שחר לא קיבל מהתובע את הרקע העובדתי במלואו, וענה לשאלות התובע באופן היפותטי. מתמליל השיחה עם מר שחר עולה כי מר שחר לא אמר לתובע - בניגוד לדברי התובע בתצהירו - כי אין כל אפשרות שזיכוי השובר יבוטל. נהפוך הוא, מר שחר הפנה בשיחה את התובע להסכם ההצטרפות, ואף ציין באוזניו בשולי השיחה "מאוד מצטער אם לא הרגעתי אותך לחלוטין". התובע בחקירתו הנגדית שינה מעט מגרסתו ביחס לשיחה, והעיד כי מר שחר אמר לו שהזיכוי יכול להתבטל רק אם יש עילה חוקית, והוא ידע שאין עילה כזאת - ולכן הסיק שהזיכוי לא יתבטל. (ר' עמ' 6 לפרוטוקול שורה 13-14). ואולם, כפי שעולה מהאמור לעיל בפסק דין זה - היתה קיימת לנתבעות עילה חוקית, מכוח ההסכם, לבטל את הזיכוי, ולכן לא יכול היה התובע להסתמך על דברי מר שחר, גם לגרסתו שלו. 32. יוער עוד כי בהתחשב בכל המידע שהיה ידוע לתובע, והוא לא גילה אותו למר שחר, מתגנב החשש כי פנייתו של התובע למר שחר לא היתה בתום לב מלא. אף עניין זה הינו, כמובן, בעוכריו של התובע, ומאחר שטענת המניעות כרוכה גם בשיקולי צדק (ר' פס"ד מעיוף הנ"ל), אף עניין זה יש בו כדי לשלול את טענת המניעות. 33. בנוסף, לא ניתן לקבוע שהתובע שינה מצבו לרעה כתוצאה מחלוף הזמן מאז הזיכוי, או כתוצאה מהשיחה עם מר שחר. טענתו של התובע בהקשר זה מתבססת על כך שהוא החזיר את השיקים למר הרוש, ושינה מצבו לרעה, שכן נותר ללא כספי השובר וללא בטחונות. ואולם, החזרת השיקים לא שינתה את מצבו של התובע לרעה. ראשית, גם לאחר החזרת השיקים עדיין עומדת לזכות התובע עילת תביעה אפשרית הן כנגד החברה של מר הרוש, ר. נופר תקשורת בע"מ , והן כנגד מר הרוש באופן אישי (כמי שחתם כערב על החשבוניות ת/יד'). שנית, התובע לא הוכיח כי לולא היה מחזיר את השיקים למר הרוש, ולו השיקים היו בידו והוא היה מגישם לביצוע - הוא היה יכול להפרע מהחברה (שכידוע היתה בקשיים) או ממר הרוש (שהתובע טוען כי אינו יכול כלל לאתרו, ר' עמ' 4 שורות 24-25 לפרוטוקול). לכן, לא ניתן לקבוע כי הוכח שהחזרת השיקים ע"י התובע למר הרוש היוותה שינוי מצבו של התובע לרעה. תנאים מקפחים בחוזה אחיד 34. התובע טען כי הוראות ס' 7 ו8- להסכם ההצטרפות, לפיהם נתונה לנתבעות הרשות לבטל בדיעבד זיכויים של שוברים, ולחייב את חשבון הבנק - הינם תנאים מקפחים בחוזה אחיד, שכן הם מאפשרים לנתבעות ביטול רטרואקטיבי, ללא הגבלה בזמן, וזאת מבלי שתהא לתובע יכולת להתערב ולמנוע זאת. אין מחלוקת על כך כי הסכם ההצטרפות הוא חוזה אחיד, ולכן יש לבחון האם בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות, יש בתנאים הנ"ל משום קיפוח התובע (ר' סע' 3 לחוק החוזים האחידים). לעניין זה יש להתחשב בתכליתו של החוזה. ברע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום נ. מרכז משען (תק-על (3) 514) נקבע כי תכליתו של חוזה אחיד היא בעיקרה תכלית אובייקטיבית, הנקבעת על פי מהותה של העסקה, ועל פי המטרה העסקית והכלכלית המונחת ביסודה. 35. ס' 7 להסכם ההצטרפות מאפשר לנתבעות לחייב שובר שזוכה, ואולם זאת - רק באותן הנסיבות המפורטות בסעיף קטן א'-ט' בסעיף 7 הנ"ל. בענייננו, הסעיפים הרלבנטיים - ד' וה' מתייחסים למקרים של הפרות ע"י המוכר של סעיפים אחרים בהסכם (ס' 3 ו4-). המשמעות של האמור הינה כי הבנק רשאי לסרב לאשר שובר (או לזכות שובר שאושר) אם המוכר לא קיבל אישור מוקדם - כאשר מדובר בעסקה בסכום מעל התקרה, וכן אם השובר נמסר ע"י המוכר לבנק באיחור. 36. אני סבורה כי בשים לב למכלול הנסיבות, עניין זה הוא סביר, ובעל תכלית כלכלית ועסקית לגיטימית. כפי שהובהר ע"י ב"כ הנתבעות בסיכומיו, הדרישה להפקדת השובר תוך 3 ימי עסקים מיום ביצוע העסקה, נועדה להבטיח כי מצבו הכלכלי של הלקוח בבנק מאפשר את ביצוע העסקה, כשרישום החיוב בחשבון לקוח אף מהווה כלי בקרה חיוני על קווי האשראי שלו. הדרישה לאישור מראש לעסקאות מסכום מסוים ואילך נובעת מהעובדה שאישור העסקה מהווה סיכון של הנתבעת 2, המתחייבת לשלם עבור העסקה אף אם בעל הכרטיס אינו יכול לשלם עבורה. לכן יש חשיבות למתן אישור במועד העסקה לעסקאות בסדר גודל מסוים ואילך, כאשר העיתוי של האישור הינו חשוב, ומעיד על מצבו הכספי של בעל הכרטיס במועד האישור. 37. לפיכך, דרישות ס' 3 ו4- להסכם ההצטרפות אינן בלתי סבירות, ומכאן שאף ס' 7 המאפשר לבנק לסרב לאשר את השובר אם הופרו הוראות אלה - אינו בלתי סביר. יוער כי סבירותו של ס' 7 נובעת גם מכך שבעל עסק יכול להגן על עצמו - אם יפעל בדיוק לפי הוראות ההסכם. במקרה כזה, לא תוכלנה הנתבעות, כמובן, לחזור בהן מאישור שניתן על ידיהן. ואולם, מתנאי ההסכם עולה כי בית עסק שבוחר לפעול בניגוד לתנאי הסכם ההצטרפות בהפקידו שוברים שלא בהתאם להסכם, לוקח על עצמו את הסיכון כי היה ותתעורר בעיה ביחס לעסקה שלגביה הוא הפר את הוראות ההסכם, יוכלו הנתבעות שלא לזכותו או לחזור ולחייבו בגינה. 38. עוד יש לציין כי קביעתי ביחס לסבירותו של ס' 7 נובעת מפרשנותו של סעיף זה לעיל - לפיה ביטול הזיכוי צריך להעשות תוך זמן סביר, בשים לב למכלול הנסיבות. 39. התובע אף טען כי בשל יעוץ רשלני של הבנק נגרם לו נזק, משום שהסתמך על דברי מר שחר, נציג הבנק, והחזיר את הבטחונות למר הרוש. כפי שהובהר לעיל איני סבורה כי ניתן יעוץ רשלני ע"י הבנק. כמו כן, אף איני סבורה כי התובע הוכיח שנגרם לו נזק (ר' לעיל סע' 33 לפסק דין זה). 40. אשר על כן, ומכל הטעמים שלעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח + מע"מ. חוזהאשראיכרטיס חיוב (אשראי)