פסק דין 1. בכתב התביעה טוען התובע כי היה לו חשבון בנק אצל הנתבע בסניף באר שבע, מס' חשבון 28229/93. (להלן: החשבון). 2. התובע טוען כי הוא היחיד שהיה מוסמך למשוך שיקים ולבצע פעולות בחשבון. למרות זאת בין השנים 1988 ו - 1989 אפשר הנתבע לצד ג' (להלן: סגרון) למשוך שיקים ולבצע משיכות מאותו חשבון כאשר השיקים לא נחתמו על ידי התובע וכל המשיכות נעשו שלא בידיעת התובע ולא בהסכמתו. 3. התובע מוסיף וטוען כי את החשבון פתח כדי לסייע לסגרון שהיה לקוח "מוגבל" מכוח חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א1981-. לפיכך, פתח התובע את החשבון כדי שישמש את סגרון. התובע טוען כי הדבר היה בידיעת הנתבע, אולם הותנה כי סגרון אינו מוסמך למשוך כספים או שיקים מהחשבון. 4. בנוסף, טוען התובע כי בסופו של דבר הפך החשבון לחשבונו הפרטי שנועד לשרת את התובע לצורך הפקדות כספיות שנבעו מעסקו כחקלאי וכן למטרת משיכת כספים לצורך תשלומי מיסים. 5. התובע טוען כי בדיעבד התברר לו שהנתבע מסר לסגרון פנקסי שיקים ריקים מאותו חשבון, איפשר לסגרון למשוך שיקים מאותו חשבון ולעשות בחשבון ככל העולה על רוחו. 6. בכך, טוען התובע, הפר הנתבע את המוסכם בינו לבין התובע, הפר את חובת הזהירות כלפי התובע, חובת הגילוי וחובת הנאמנות המוטלת על הנתבע. 7. התובע טוען כי הפקיד סכומי כסף לחשבון והסתבר לו כי סגרון משך אותם סכומים. לאור זאת, טוען התובע כי על הנתבע לפצותו עבור אותם סכומים שמשך סגרון, והשייכים לתובע. 8. הנתבע טוען כי אין עליו חובה כלשהי להשיב לתובע סכום כלשהו שכן לא הפר כל חובת זהירות או הסכם או חובה אחרת החלה עליו כלפי התובע. 9. הנתבע מוסיף וטוען כי החשבון נפתח עבור סגרון מבלי שלנתבע הייתה ידיעה כלשהי בעניין זה. לטענת הנתבע, חלה עליו החובה לפרוע את אותם שיקים שנמשכו מהחשבון, הנתבע פעל בעניין זה כדין ולא הייתה לו כל אפשרות לדעת כי התובע לא חתם על שיקים אלה אם בכלל. 10. כרקע לדברים, יש לציין כי לתביעה זו קדם הליך נוסף שהחל בתביעה בביהמ"ש השלום בבאר שבע בה תבע התובע את סגרון (ת.א. 1365/91 בביהמ"ש שלום בבאר שבע). 11. במסגרת אותה תביעה הגיעו התובע וסגרון להסכם לפיו הועבר הדיון להליכי בוררות לפני כב' השופט בדימוס מינצר. בפסק הבוררות חוייב סגרון לשלם כספים לתובע. 12. בכתב התביעה שהגיש התובע לביהמ"ש השלום בבאר שבע נאמר כדלקמן: "התובע אינו יודע קרוא וכתוב ועל כן סמך על הנתבע (סגרון) ונתן בו אמון מלא והסמיכו לגבות עבורו כספים ושיקים מלקוחות, לנהל את חשבונותיו ולשלם עבורו בשיקים משוכים על החלק למוסדות ולשלטונות מס" (סעיף 4 לכתב התביעה). 13. באותה תביעה הגיש סגרון כתב תביעה שכנגד בה תבע מהתובע סכומים שונים. בכתב ההגנה שהגיש בא כוחו דאז של התובע נאמר כדלקמן: "התובע יוסיף ויטען כי אין לו כל ידיעה לעניין אופי ניהול החשבון בבנק איגוד על ידי הנתבע, חשבון שנפתח על שם התובע לבקשת הנתבע. אך התובע כאמור נתן אמון מלא בנתבע והסמיכו לפעול בחשבון כאוות נפשו" (סעיף 7 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד). 14. בעת ניהול הבוררות בפני הבורר חזר התובע על עמדתו, היינו כי סגרון היה מוסמך לנהל את החשבון ולמשוך כספים מאותו חשבון. 15. מהראיות שהוצגו בפני עולה כי בין סגרון לתובע היו יחסים עסקיים שונים, וכי סגרון היה מנהל חשבונות של התובע. מפסק הבוררות שניתן עלה כי היחסים היו מעבר ליחסים של לקוח ומנהל חשבונות אלא היו יחסי אמון מלאים. 16. עוד עלה מהראיות כי אכן הוסכם בין התובע וסגרון שהחשבון יפתח עבור סגרון מאחר וזה היה "מוגבל" ולא יכול היה לפתוח חשבון בנק. 17. התובע עצמו העיד כי נתן אמון מלא בסגרון וכי סגרון ניהל עבורו חשבונות ותשלומי מיסים (ראה הודעת התובע מיום 11.10.89 שצורפה כנספח א' לתצהירו, וכן פרו' מיום 8.12.98 עמ' 2 שורה 4). 18. התובע בעדותו הודה כי החשבון נפתח לשמש את סגרון וכי הכספים כשנכנסו לחשבון בתחילה היו כספיו של סגרון בלבד (ראה פרו' מיום 8.12.98 עמ' 3 החל משורה 33, ועמ' 5 החל משורה 19). 19. התובע גם הודה שלא היה מעורב כלל בחשבון, וכי סגרון עשה בחשבון כבתוך שלו וכרצונו. (ראה הודעת התובע בעמ' 2 נספח א' לתצהירו). 20. התובע העיד כי פתח את החשבון בבנק יחד עם סגרון ולא היה פעיל כלל בחשבון (פרו' מיום 8.12.98 עמ' 2 שורה 14). 21. אין בפני כל ראיה התומכת בגרסת התובע שהנתבע ידע שהחשבון נפתח כדי לשמש את סגרון וזאת כדי לעקוף את ההגבלה שהוטלה על סגרון. לכל אורך הדרך גרסת התובע הייתה שסגרון פנה אליו בעניין זה, והוא וסגרון פנו לבנק ופתחו חשבון על שם התובע. לעניין זה העיד מטעם הבנק מר חיים כהן, לדבריו כי לא היה ידוע דבר לבנק בעניין "הסידור" שהיה בין התובע לבין סגרון. 22. כדי לתמוך בטענתו של התובע כי נמשכו מחשבונו שיקים על ידי סגרון ללא ידיעתו, פנה התובע למומחה להשוואת כתבי יד ובדיקת מסמכים, מר אמנון בצלאלי. 23. התובע העביר למר בצלאלי 45 שיקים לגביהם טען כי מדובר בשיקים שלא נמשכו על ידו. 24. בנוסף, הועברו למומחה מסמכי פתיחת החשבון וארבעה שיקים נוספים שנטענו כי החתימה בהם אינה מזוייפת. 25. המומחה ערך בדיקות שונות ומתוך אותם 45 שיקים קבע שלא מצא זהות בינם לבין חתימת התובע מלבד 5 שיקים. לגבי אותם 5 שיקים קובע המומחה כי מצא התאמות ביניהם לבין דוגמאות החתימה של התובע ועל כן סביר ביותר שנחתמו על ידו. 26. לסיכום, עמדו בפני המומחה בסך הכל 49 שיקים. 4 שיקים-נאמר למומחה מראש כי נחתמו על ידי התובע והם בחתימת ידו, ואילו מתוך אותם 45 שיקים שהתובע טען לגביהם כי חתימתו מזויפת, מצא המומחה עוד 5 שיקים שתואמים לדעתו את חתימת ידו של התובע. 27. עיון במספרי השיקים שהועמדו לבדיקת המומחה מלמד כי בסך הכל מדובר בארבעה פנקסי שיקים מהם נמשכו אותם שיקים. בכל פנקס 25 המחאות ומכאן ניתן ללמוד על פי מספרי ההמחאות כי מדובר בארבעה פנקסים. פנקס השיקים הראשון מתחיל בהמחאה מס' 4801 ונגמר בהמחאה מס' 4825. פנקס שיקים נוסף מתחיל בהמחאה מס' 4826 (שלא הועמדה לבדיקה) ונגמרת בהמחאה מס' 4850 (שאף היא לא עמדה לבדיקה). הפנקס השלישי מתחיל בהמחאה מס' 8101 ומסתיים בהמחאה מס' 8125. אף כאן חלק מההמחאות לא הועמדו לבדיקת המומחה. הפניקס האחרון מתחיל בהמחאה מס' 8126 ומסתיים בהמחאה מס' 8150. אף בפנקס זה חלק מההמחאות לא הועמדו לבדיקת המומחה. 28. ארבע ההמחאות שלגביהן טען התובע כי חתימתו אינה מזויפת מספריהן 4812, המחאה ששייכת לפנקס הראשון, 4820, שאף היא שייכת לפנקס הראשון, 4843 ו - 4842 השייכות לפנקס השני. 29. חמש ההמחאות שהמומחה קבע לגביהן כי לא זויפו על אף שהתובע טען כך, שתיים מהם מספריהם 4806 ו - 4809 שייכות לפנקס הראשון ושלוש מהן 4831, 4845, 4846 שייכות לפנקס השני. 30. התובע לא נתן כל הסבר מדוע טען בתחילה כי ארבע המחאות מסויימות דווקא נחתמו על ידו, כיצד היו הפנקסים ברשותו בכל הנוגע לשיקים עליהם חתם ולא ברשות סגרון וזאת בניגוד לגרסתו כי סגרון החזיק בפנקסים וניהל את החשבון. אין גם הסבר מצד התובע כיצד חמש מתוך ההמחאות שהתובע טען כי זויפו, מצא המומחה כי דווקא התובע הוא שחתם עליהם. 31. לעניין זה יש חשיבות לאור הטענה שמעלה התובע כנגד הנתבע. התובע טוען כי היה על הנתבע לבדוק היטב את החתימות שעל ההמחאות בטרם הורה לפרוע את השיקים. 32. מכאן, שאם התובע עצמו אינו יכול לזהות איזה המחאות הן בחתימות, ואיזה המחאות אינן בחתימתו כיצד ניתן לדרוש מפקיד הבנק שיעשה זאת. 33. המומחה, בחוות דעתו, למעשה, לא נתן הסבר לדרך בה אבחן בין אותם שיקים עליהם חתם התובע לדעתו לבין השיקים שלדעתו חתימת התובע אינה מופיעה עליהם. 34. לעניין זה נחקר המומחה בביהמ"ש והסברו להבדלים שמצא בחתימות היה כדלקמן: "...החתימות שמתחילות אצל התובע בקשת מצד שמאל ויורדות ויוצרות לולאה שפונה כלפי ימין. לעומת קבוצת החתימות שאינן זהות לתובע שמתחילות מצד ימין ויורדות ויוצרות לולאה לצד שמאל, הלולאה המובלעת, אדם שלא מסתכל לעומק לא רואה את הלולאה השניה, אבל את הלולאה הראשונה הוא כן רואה" (פרו' מיום 28.11.99, עמ' 3 שורות 28-31). 35. יוצא אפוא, כי לדעת המומחה השוני בו ניתן להבחין בין חתימת התובע לחתימות האחרות הוא מבנה תחילת החתימה, היינו הלולאה המופיעה בתחילת החתימה. אצל התובע הלולאה פונה כלפי ימין, ואילו בחתימות שאינן של התובע הלולאה פונה כלפי שמאל. 36. לאחר שעיינתי היטב בחתימות שעל השיקים לרבות ההגדלות שערך המומחה הגעתי לידי מסקנה כי רק עין מקצועית של מומחה מסוגלת להבחין בשוני שבין הלולאות. באופן כללי החתימות, הן בשיקים שהוגדרו בחוות הדעת ככאלה שנחתמו על ידי התובע, והן באחרים דומות מאוד ואינני סבור שפקיד בנק רגיל שאינו מומחה לכתבי יד היה מסוגל להבחין בין אותן חתימות. 37. יתרה מכך, בדוגמאות החתימה שהוצגו למומחה מתוך מסמכי הבנק (מוצגים נ1/ עד נ3/) ושעליהן אין חולק כי התובע חתם את חתימתו, קיימות חתימות שונות, דבר המלמד כי גם התובע עצמו לא תמיד חותם בצורה זהה. אם כך הדבר, מדוע יש לבוא בטענות לפקיד הבנק שסבר בתום לב כי על השיקים חתום התובע? 38. לעניין מסמכי פתיחת החשבון, סימן המומחה את החתימות במספרים. כך למשל במסמך נ1/ סומנו החתימות במספרים 4,5,6. החתימה שסומנה 6 בסוף המסמך, גם בעין שאינה של מומחה לכתבי יד, נראית שונה משתי החתימות המופיעות בתחילת המסמך וסומנו 4 ו5-. במסמך נ2/ קיימת חתימה נוספת שסומנה 11 והיא שונה מחתימות שסומנו 4 ו5-, ואף שונה מהחתימה שסומנה 6. בסוף מסמך נ2/ מופיעה חתימה שסומנה 12 ודווקא היא דומה לחתימה שסומנה 5. במסמך שסומן נ3/ מופיעות מספר חתימות שסומנו על ידי המומחה במספרים 7,8,9,10 - חתימות שבעיני נראות דומות לחתימות במסמך נ1/ וסומנו 4 ו5-. המסקנה היא, כי גם על מסמכי פתיחת החשבון מופיעות חתימות שלא תמיד נראות זהות. לאור זאת, אינני סבור כי ניתן לבוא בטענות לפקיד בנק שאינו מומחה לכתבי יד על כך שלא הבחין בשוני בצורת הלולאה, כאשר החתימה עצמה באופן כללי נראית דומה מאוד לחתימות שמופיעות במסמכי הבנק. 39. לכך, יש להוסיף את העובדה כי התובע מעולם לא פנה בתלונה כלשהי לנתבע והודיע כי מאן דהוא מושך כספים מחשבונו בניגוד לרצונו. 40. התובע הכחיש אומנם בביהמ"ש כי קיבל את דפי החשבון, אולם על פי הראיות שהובאו, דפי החשבון נשלחו אל התובע על פי הכתובת שמסר הנתבע והוא אישר בביהמ"ש כי אכן זוהי כתובתו (פרו' מיום 8.12.98 עמ' 2 שורה 17). 41. התובע גם אישר בעדותו שקיבל מכתב מהנתבע לביתו אודות חוב הקיים בחשבון. מכתב זה נשלח בדיוק לאותה כתובת בה מתגורר התובע (שם, עמ' 6 שורה 6). 42. לעומת גרסה זו, הרי שבמהלך הבוררות בין התובע לבין סגרון, טען התובע לפני הבורר כי כל מכתב שקיבל מסר לידי סגרון (ראה עמ' 2 נספח א' לתצהיר התובע). 43. לפיכך, יש לקבוע כי התובע ידע היטב שסגרון מושך כספים מהחשבון, התובע לא מחה על כך, ולא הודיע לנתבע דבר. 44. התובע, מסר הודעה במשטרה בעניין תלונתו כנגד סגרון, ובהודעתו אמר כי אינו יודע מה סגרון עושה בחשבון, "לפעמים הוא מוציא מזומנים שאני לידו וחותם על טופס, ולפעמים זה כך קרה. אבל אני לא זוכר אם פעם חתמתי לו על שיקים מהחשבון שלי..." בהמשך הודעתו גורס התובע כי סגרון הוא שמנהל את החשבון, מושך ממנו כספים ואף אומר כי ידוע לו כי סגרון שעבד רכב לטובת הבנק לכיסוי משיכות יתר עד ל - 15,000 ש"ח (עמ' 2 להודעת התובע מיום 11.10.99, נספח א' לתצהירו). 45. הבורר , כב' השופט בדימוס מינצר, לאחר ששמע את הראיות בבוררות קבע באופן חד משמעי בפסק דינו לגבי אותו חשבון בנק: "בחשבון שבבנק איגוד שרק נומינלית היה שייך לתובע, אך מעשית בהתאם להסדרים שבין הצדדים, היה שייך לנתבע, וכזכור לנתבע היה הכוח למשוך כספים מחשבון זה..." (עמ' 1 לפסק הבוררות, נספח א' לתצהיר התובע). 46. כל זאת מביא לידי מסקנה כי התובע ידע היטב והסכים לכך שהנתבע ימשוך כספים מאותו חשבון. 47. יתרה מכך, הדבר גם מתיישב עם הגיונם של הדברים. לגרסת התובע החשבון נפתח כדי לשמש את סגרון. אין חולק כי סגרון הפקיד סכומי כסף לאותו חשבון ועל כן היה זכאי למשוך כספים מהחשבון. אין פלא אפוא, כי התובע לא התעניין כלל בחשבון זה שכן היה מדובר לפחות בתחילת הדרך בכספים שאינם שייכים לתובע. לאור זאת, עמדתו של התובע כיום כי במסגרת היחסים בינו לבין סגרון אסור היה לסגרון למשוך כספים מאותו חשבון אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם העובדות כפי שהובאו לעיל. 48. יתרה מכך, התובע לא הוכיח כלל כי הנתבע ידע בדבר ההסדרים בינו לבין סגרון, או כי היה צד לאותם הסדרים. 49. כל שטען התובע כלפי הנתבע הוא כי לנתבע אסור היה לכבד שיקים עליהם חתם סגרון. 50. התובע לא הוכיח כי הנתבע או מי מפקידיו ידע כי מדובר בשיקים עליהם חתם סגרון. 51. התובע גם לא הוכיח כי מעצם החתימות עצמן היה יכול הנתבע או מי מפקידיו לדעת שמדובר בחתימות מזויפות. 52. לעניין חובתו של בנק לכבד שיקים כאשר בעל החשבון טוען כי מדובר בחתימות מזויפות ניתנו מספר פסקי דין בביהמ"ש העליון: בע"א 550/66 שטאובר נ' בנק המזרחי, פ"ד כב(1), 240 נקבע כי במידה והלקוח יודע שחתימתו זויפה, ולמרות זאת שתק ולא אמר דבר לבנק הרי הוא מנוע מלבוא ולהעלות טענה כנגד הבנק כי חשבונו חוייב באותם שיקים מזויפים. ביהמ"ש קבע כי ידיעה אינה רק ידיעה ממשית אלא גם ידיעה מיוחסת, היינו ידיעה אשר היה יכול הלקוח להשיגה אילו נהג בזהירות סבירה. לפיכך, לקוח שקיבל תקופה ארוכה העתקי חשבונות בנק ולא מחה על חיובי בשיקים מזויפים, לא יכול להישמע בטענה כלפי הבנק בדבר אותם שיקים. באשר למשלוח העתקי החשבון ללקוח קבע ביהמ"ש כי משלוח החשבונות והעיון בהם על ידי הלקוח הם בגדר מהלך העסקים הקובע את הנוהג המסחרי בין הלקוח ובין הבנק בכל הנוגע לכיבוד שיקים הנמשכים על ידי הבנק. 54. בע"א 618/75 טננבאום נ' בנק לאומי ואח', פ"ד לא(3), 141, נקבע על ידי ביהמ"ש העליון כי כאשר קיבל הלקוח מהבנק משך תקופה ממושכת העתקים של חשבונו בבנק ובהם חיובים בגין שיקים מזויפים רבים שנמשכו על החשבון ולא הגיב על תוכן החשבונות, קיים השתק של הלקוח כלפי הבנק, ואין הלקוח יכול לזכות בביטול החיובים בגין השיקים המזויפים אפילו לא היה הבנק מכיר ברשלנות. 55. ב-דנ"א 10740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' קוסטמן (כחולי) ואח' , פ"ד מז(5), עמ' 31, עסק ביהמ"ש העליון בהרחבה בחובותיו של בנק כלפי לקוחו, כאשר התברר שזויפו מסמכים ועקב כך נגרמו נזקים שונים ללקוח. ביהמ"ש העליון קבע כי חובה על הבנק לנקוט אמצעי זהירות, אולם יש להתחשב בהסתברות הסיכון האפשרי, בהוצאות הנדרשות מהבנק ומהלקוח למניעת הסיכון, וחומרת הנזק וכדומה. ביהמ"ש קבע כי בחובת הזהירות שראוי להטיל על הבנקים אין כדי לפגוע במהלכם השוטף של עסקיהם או להכביד עליהם, ועל הפעילות הפיננסית, יתר על המידה. לעניין כיבוד שיקים קבע ביהמ"ש כי חובתו העיקרית של בנק כלפי לקוחו היא למלא אחרי הוראות הלקוח כפי שהן מעת לעת. במסגרת זו תימצא החובה לכבד שיקים שמשך הלקוח לזכותו של צד שלישי, וחובה זו על הבנק למלא במהירות ביעילות ובשלמות. מאחר וקיים תמיד החשש שמדובר בשיק מזויף, קבע ביהמ"ש, כי יש למצוא נוסחת איזון כך שיתאפשר לבנק לפעול באופן שוטף מחד, ומנגד ניתן יהיה ליצור כלי שיגן על הלקוח מפני רמאות. לדעת ביהמ"ש השיקול העיקרי בנושא כיבוד השיקים הוא הצורך בעשייה מהירה של הבנק. שיק שנמשך ביום מסוים חייב הבנק לכבדו באותו יום. זה השיקול המכריע בקביעת חובת הזהירות המוטלת על בנק כלפי לקוחו בעניין זה. על הבנק לפעול על פי חזות פני הדברים במהלך עסקיו של הבנק. על הבנק להימנע מכיבוד שיק רק מקום שקיימת אפשרות רצינית וממשית למעשה מרמה שיפגע בלקוח. 56. אם ניישם את הכללים שנקבעו בפסיקה כפי שהובאו לעיל לענייננו ניתן כבר עתה לקבוע שדין התביעה להדחות. מהראיות עלה שלא היה לבנק כל שמץ של מידע ובודאי לא ידיעה ממשית כי יש אפשרות שמדובר בשיקים מזויפים. התובע עצמו לא הודיע לבנק דבר בעניין זה, מהחתימות לא ניתן היה לדעת כי התובע לא הוא שחותם על החתימות, ולא הייתה כל סיבה שתעורר חשד אצל הנתבע בעניין זה. 57. בעניין "כחולי" הנ"ל, מוסיף ביהמ"ש וקובע כי מערכת היחסים בין הלקוח לבנק בנויה על מערכת יחסים הדדית, וגם הלקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק. מדובר בחובות הדדיות הנובעות מחוזה שבין הבנק ללקוח. לפיכך, יחסים אלה בנויים על חובת זהירות ובמסגרת יחסים אלה חלה תורת האשם התורם. 58. דעתי היא, כי גם אם ניתן לייחס לנתבע רשלנות כלשהי דבר אותו דחיתי, הרי רשלנותו התורמת של התובע בכך שלא טרח להודיע לנתבע כי מדובר בהמחאות מזויפות גורמת לכך שיש לפטור את הנתבע מאחריות כלשהי. 59. הנתבע העלה כנגד התובע טענות שונות של מניעות לטעון בהליך זה טענות עובדתיות שונות מאלה שטען בהליך הבוררות, טענת השתק פלוגתא, וכן טענה כי מכוח עקרון תום הלב מנוע התובע לטעון טענות סותרות לאלה שהעלה בבוררות. 60. על אף העובדה שטענות אלה מקובלות עלי, אינני סבור כי יש להיכנס ולדון בהן וזאת לאור קביעתי לעיל. 61. לסיכום, הוכח בפני כי הנתבע פעל בתום לב ובדרך העסקים הרגילה. לא הובאה כל ראיה כי הנתבע פעל אחרת. התובע הפר את חובתו כלפי הנתבע לגלות לנתבע כי מדובר בשיקים מזויפים. מהראיות עלה כי התובע ידע כי סגרון מושך כספים ושיקים מהחשבון, הדבר היה בהסכמתו, ועל כן אינני מקבל את גרסתו שנולדה לצורך תביעה זו כי לסגרון אסור היה למשוך שיקים או כספים מאותו חשבון. 61. לאור האמור, התביעה נדחית. אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבע ובתוספת שכר טרחת עו"ד בסכום של 25,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. באשר להודעה לצד ג' הרי שלאור דחיית התביעה הרי גם ההודעה כנגד סגרון נדחית. מאחר ואין חולק שסגרון חייב סכומי כסף נכבדים לתובע, אותם לא שילם עד היום וזאת למרות פסק הבוררות, ולאור התנהגותו של סגרון כלפי התובע כפי שעולה מפסק הבוררות, לא ראיתי מקום לפסוק לסגרון הוצאות כלשהן. משיכת כספים מחשבון בנקחשבון בנקבנק