פסק דין א. מבוא : 1. תביעה זו, שהוגשה ביום 19.4.92, עניינה חשבון בנק שניהל הנתבע מספר 1 (להלן: "הנתבע") בסניף התובע בבית שאן (התובע יקרא להלן, לשם הנוחות: "הבנק"). 2. החשבון נשוא התביעה נפתח ביום 29.6.82, על פי הסכם שנתגבש בטופס פתיחת חשבון (ת2/). הנתבעים מספר 2 ו3- (להלן: "הערבים") חתמו רק בחודש אוגוסט 1987 (היום בחודש לא ננקב) על כתב ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב, יחד עם אדם נוסף, שאינו נתבע בתביעה שלפני, ובו ערבו לסילוק כל החובות שהנתבע חייב ויהיה חייב לבנק (ת1/). 3. ביום 14.4.91 חתם הנתבע על הסכם לניהול החשבון, שכותרתו "הסכם ותנאי עסק כלליים" - (ת3/). 4. בהסתמך על כל המסמכים דלעיל, ניהל הנתבע בסניף הבנק בבית שאן, חשבון בנק דביטורי, ובו קיבל אשראים שונים מהבנק. 5. משעלו יחסי הצדדים על שרטון, פנה הבנק לבית המשפט בתביעה דנן, ובה תבע את יתרת החוב בחשבונו של הנתבע בסך 21,381 ש"ח, כפי שהופיעה בספרי הבנק, נכון ליום הגשת התביעה. 6. להשלמת התמונה העובדתית אציין, כי עד מחצית שנת 1986 לא היה החשבון פעיל. ממועד זה החל התובע להפעילו, כעולה מדפי החשבון נ1/. עוד עולה מדפי חשבון אלה, כי התובע פתח 6 תוכניות חסכון וקופות גמל שונות, אשר הצטברו בדרך של הפקדות חודשיות קבועות ("הוראות קבע"), החל מיום 28.11.86. על משמען של תוכניות אלה, ומהותן, אעמוד בהמשך. כמו-כן מסתבר, כי ביום 1.8.86 הוקצתה לתובע מסגרת אשראי בסך 5,000 ש"ח. מסגרת זו הועלתה ביום 1.4.87 לסך 15,000 ש"ח ובוטלה כליל ביום 1.12.88 (ר' מוצג נ2/). החשבון התנהל רוב ימיו כשהוא ביתרת חובה, כאשר מרבית התקופה גלשה יתרת חובה זו מעבר למסגרות האשראי המאושרות של הנתבע (ר' דפי החשבון, נ1/). ב. ההליך וטענות הצדדים: 7. כאמור, הוגשה התביעה דידן בסדר דין מקוצר, ביום 19.4.92. לאחר הגשתה של התביעה, התנהלה מסכת נפתלת של דיונים ובקשות שונות שהוגשו לבית המשפט, שעיקרן נסוב סביב דרישותיו של הנתבע לקבל מהבנק מסמכים שונים, הנוגעים לחשבונו, והנחוצים לו לשם הכנת הגנתו כדבעי. לבסוף, הוגשה, רק ביום 3.9.95, בקשה בדרך המרצה, למתן רשות להתגונן (המ' 754/92), בה טען הנתבע כלפי הבנק כדלקמן: "1. המשיב גרם לכך כי המבקש יפתח תוכניות חסכון, בין היתר, ע"י התניית שירות בשירות, מתן יעוץ רשלני ו/או זדוני, תרמית, הטעיה, ועוד. 2. תוכניות החסכון הנ"ל גרמו לחשבון ו/או למבקש נזק אדיר. 3. המבקש זכאי לכך, כי תוכניות החסכון הנ"ל יבוטלו. 4. על פי חוות דעת של מומחה המצורפת לבקשה זו ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה, אלמלא תוכניות החסכון הנ"ל, חשבונו של המבקש צריך להיות ביתרת זכות של 4,4,87 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה." (סעיפים 1-4 לנימוקי הבקשה). 8. כתימוכין לטענותיו, נשען הנתבע על חוות דעתו של המומחה מר סלמאן, אשר הגיש חוות דעת ערוכה כדין, ואשר בהתאם לה, אילולא התנה הבנק מתן אשראי בנטילת שירותים אחרים, ותוכניות החסכון היו מאויינות, היה החשבון עומד ביתרת זכות לטובתו של הנתבע. 9. ביום 1.8.96 החליטה כב' הרשמת (כתוארה דאז) הלמן לקבל את בקשת הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים וליתן להם רשות להתגונן בהתאם לה. 10. לאחר שהושמעו בפני ראיות הצדדים, והוריתי על סיכומים בכתב, עשה ב"כ הנתבעים מעשה אשר לא יעשה, והרחיב בסיכומיו את יריעת המחלוקת הרבה מעבר לגדרותיה, כפי שהותוו בהחלטה המתירה להם להתגונן כנגד התביעה, והוסיף וטען אף את הטענות הבאות: 1. דין התביעה להידחות על הסף הואיל והבנק לא הוכיח ולא הציג את ההסכם שנעשה בין הצדדים. 2. הבנק פעל ללא רשות, בחוסר סמכות ו/או תוך הפרה בוטה של הסכמים עם הנתבע, כאשר העביר כספיים, על פי הוראות הקבע, לתכניות החסכון ולקופות גמל, שעה שיתרת החובה בחשבון חרגה ממסגרת האשראי. 3. הבנק מסתיר מסמכים מהותיים אשר היו עשויים לתמוך בגרסת הנתבע. 11. אין בדעתי להיכנס לבירורן היסודי של טענות אלה, התופסות נפח ניכר מטיעוני ב"כ הנתבעים, אך הועלו לראשונה רק בסיכומיו. רק אציין בענין זה, כי גבי דידי, אין למועד חתימת הסכם תנאי האשראי (ת3/) כל נפקות. סבורני, כי דרושה מידה רבה של עזות מצח, להעלות טענה מסוג זה. הנתבע לא הצטייר בעיני ככסיל שאינו מבין דבר - ומפזר חתימותיו לכל עבר, מבלי שהתכוון לדבר. הנתבע לא התכחש לכך, שחתם על ההסכם ת3/, ולא התכחש לתוכנו. משמעו של הדבר הוא, כי כאשר חתם הנתבע על הסכם זה, התכוון, כי תנאיו יחולו על יחסיו עם הבנק מיום חתימת ההסכם ואילך, והוראותיו אף תפרשנה על הגשת תביעות עתידיות. הסכם זה אינו מהווה את הבסיס למתן האשראי, שניתן לו קודם לכן, אלא רק מתווה את מסגרת היחסים בין הצדדים מאז חתימתו, ואין, לטעמי, כל מניעה להתקשר בו, בכל מועד שהוא, על ציר הזמן, בו מתקיימת מערכת יחסי בנק-לקוח, בין הצדדים. יש לזכור, כי במסגרת דיני החוזים עסקינן, והצדדים רשאים לקבוע את תנאי החוזה שביניהם, ולשנותם מעת לעת, בהסכמה הדדית. מכל מקום, לטעמי, לו לא היה ההסכם ת3/ מוחל על מערכת היחסים שבין הצדדים, הרי ממילא הוצג, ללא הסתייגות, טופס פתיחת החשבון (ת2/), אשר אף הוא מהווה הסכם, אשר תנאיו העיקריים, הנוגעים למחלוקת דידן, זהים בעיקרם לחוזה נשוא התביעה, ואולי אף מקלים פחות על הנתבע. 12. לשינוי תנאי ההסכם אף אין כל נפקות לגבי הערבים. כעולה מכתב הערבות עליו חתמו ערבים אלה, (ת1/), הרי ערבותם הינה ערבות מתמדת, אשר כעולה מן המבוא לה, חלה על כל אשראי שינתן לנתבע "לפי תנאים שהוסכם ו/או שיוסכם עליהם מידי פעם בפעם בין הבנק ללקוח, לגבי כל אשראי." (וראה גם סעיפים 9 ו10- לתנאי הערבות). ומכאן שחתימת הנתבע על הסכם תנאי אשראי מחודש, אין בה כדי להשפיע על ערבותם של הערבים לחוב, שכן הערבים הסכימו מראש לתנאים עתידיים, כפי שיוסכם עליהם מעת לעת. 13. באשר לטענה, כי הבנק פעל ללא הרשאה - לטענה זו אין כל תשתית, לא במסגרת ההגנה שהעלו הנתבעים, ולא במסגרת הראיות. משמעה של טענה זו הינה, כי הבנק חרג מסמכותו, כל אימת שכיבד חיוב כל שהוא, שיהא בו כדי להביא לחריגה ממסגרת האשראי - וסבורני, כי לא לכך התכוון הנתבע. אמנם ב"כ הנתבע מנסה להפיק תועלת משנית מאי הצגת מסמכים, הנוגעים להוראות הקבע, על ידי הבנק, אולם מכאן ועד להסקת המסקנה, כי לו היו מוצגים מסמכים אלה, היה הנתבע מוצא בהן הוראות כאלה או אחרות - הנוחות לו - רחוקה הדרך. לעומת זאת, העיד נציג הבנק, מר בטיטו, כי אין בטופס הוראות הקבע כל הוראה המכפיפה את התשלום למצב היתרות בחשבון. (עמ' 4 למעלה). 14. העובדה, כי בכתב הסיכומים בכתב, הרחיב ב"כ הנתבעים את היריעה, שלא לצורך, תובא בחשבון, בבואי לפסוק הוצאות בתום פסק דיני זה. 15. כנגד הנתבעים, טוען הבנק את הטענות הבאות: (1) התקיים הסכם משנת 91, אשר מכח הוראותיו זכאי הבנק לתבוע את יתרת החובה. (2) הבנק מעולם לא כפה את פתיחת אותן תוכניות חסכון, וכי אלה נפתחו מרצונו החופשי של הנתבע. גם אם חשבונות אלה שימשו כבטוחות כנגד מסגרת האשראי שניתנה לנתבע, הרי אין בכך משום, התנית שרות בשרות לפי סע' 7 (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א1981-. (3) במעמד פתיחת תוכניות החסכון וקופות הגמל, ידע הנתבע ואף הבין את משמעותן, וכי התובע לא הטעה אותו ו/או הבטיח לו מאומה. 16. ראוי לציין, כי מעיון בסיכומיו של ב"כ התובע, לא מצאתי כל התייחסות לגבי אחד משני ממצאי חוות הדעת מטעם הנתבע, המתייחסת לחישוב הריבית היומית לפי 360 ימים בשנה במקום 365 ימים. נראה כי נחה דעתו ואין ב"כ התובע כופר במרכיב זה בחישובים. יצוין אף, כי הבנק לא הציג חישוב נגדי, הסותר את חישוביו של המומחה מטעם הנתבע. ג. המסכת העובדתית: 17. מסכת היחסים שבין הצדדים מתוארת על-ידי הנתבע בתצהירו (נ4/): "2. בתקופה הרלוונטית לתביעה, פתחתי חשבון מס' 439828 בבנק המזרחי סניף בית שאן, (להלן: "החשבון הבנק"). 3. התחלתי למשוך כספים מהחשבון, לפי הצורך, לקניית חומרים וציוד לצורך העסק שלי. רוב הכספים שמשכתי, היו בחריגה ממסגרת האשראי שהבנק היקצה עבורי. בכל פעם שביקשתי מהפקיד למשוך כספים, הוא נכנס לחדרו של מנהל הבנק וכעבור זמן קצר חזר וביצע משיכה לפי בקשתי. 4. יתרת החובה בחשבון החלה לתפוח, עד שהגיעה בתאריך 28.11.86, לסך של 18,437 ש"ח, כאשר מסגרת האשראי המאושרת עמדה על סך של 5,000 ש"ח. 5. בסמוך לתאריך 28.11.86, הודיע לי מנהל הבנק, כי אם רצוני למשוך כספים נוספים מהחשבון ולקבל אשראי, הנני חייב לפתוח תוכניות חסכון. 6. א. מנהל הבנק אף הבהיר, כי אינני צריך להשקיע כספים כלשהם, מאחר והחשבון עצמו יממן את תוכניות החסכון אשר אמורות להניב תשואה, ותיצור לי חסכון בבנק. ב. הייתי זקוק ביותר לתזרים מזומנים, לרבות, ובמיוחד, סך של כ6,000- ש"ח, אותם הייתי צריך לשלם לא יאוחר מיום 30.11.89. ג. בנסיבות העניין, נאלצתי להסכים לפתיחת שלוש תוכניות חסכון לפי בקשת הבנק, אחת ע"ס 1,000 ש"ח כל חודש, השניה ע"ס 100 ש"ח כל חודש, והשלישית ע"ס 250 ש"ח כל חודש צמוד למדד. 7. א. לאחר פתיחת תוכניות החסכון, איפשר לי הבנק למשוך כספים. ב. החשבון היה כל הזמן ביתרת חובה חריגה." בעדותו בעל פה הוסיף הנתבע וציין, כי מר בטיטו הציע לו לפתוח את התוכניות באמרו לו, כי הדבר רק יטיב עימו וישפר את מצבו הכלכלי. 18. כפי העולה מדפי החשבון נ1/, אכן, לראשונה, מיום 28/11/86 ואילך החלו להופיע בדפי החשבון 6 הוראות קבע שונות לתכניות שונות, אשר סכומיהן עולים מעת לעת, כדלקמן: א. צ. למתמיד סך 1,000 ש"ח, וביום 21.12 1,029 ש"ח וכן הלאה. ב. בטוח מתמיד מופיע רק מיום 28/12 סך 150 ש"ח וכן הלאה. ג. עתיד עובד סך 100 ש"ח, וביום 28/12 סך 257 ש"ח. ד. קפה לפיצויים סך 100 ש"ח, וביום 28/12 סך 100 ש"ח. ה. ליאור עובד סך 50 ש"ח, וביום 28/12 סך 51 ש"ח. ו. הדר עובד סך 50 ש"ח, וביום 28/12 סך 51 ש"ח. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לטיבן של תוכניות אלה. כאמור, התובע התייחס בתצהירו רק לשלוש מהן ובעקבותיו, חישב המומחה מטעמו רק שלוש תוכניות אלה - אשר כבר נפרעו, והתעלם מן התוכניות ארוכות הטווח, אשר טרם נפרעו בעת הגשת התביעה. 19. העד מטעם הבנק, מר בטיטו, טען בתחילה, כי נפתחה תוכנית חסכון אחת ו5- קופות גמל (ר' עדותו בעמ' 4), אך בהמשך, כאשר הוצג לפניו דף חשבון מספר 2 לשנת 87, ציין, כי שתי תוכניות "צמד למתמיד" ו"בטוח מתמיד" הינן תכניות חסכון. 20. מנהל הסניף, מר בטיטו, הכחיש, כי דרש מן הנתבע את פתיחת החשבונות כתנאי למתן אשראי, אך ציין בעדותו בחקירה ראשית: "שהסכומים הלכו וגדלו בקשתי ממר רויימי להמציא לי בטחונות כנהוג והביטחונות שאנו דורשים בדרך כלל הם כדלקמן: אנו דורשים נדלן אם יש, שעבודי רכב ממסרים של לקוחות וגם תוכניות חיסכון אם יש. כמובן שמה שראינו למר רויימי לא היתה שום הצעה והוא החליט שאולי בפתיחת תוכניות חסכון זה יעזור לענין. ת. גישת הבנק לגבי קופות גמל לגבי בטחון, קופות גמל לא נלקחות בחשבון מכיוון שזה חברת בת של הבנק. ת. אני לא אילצתי את מר רויימי לקחת תוכניות חיסכון ובטח לא קופות גמל." (עמ' 2 לפרוט') ואילו בהמשך הוא מוסיף ומעיד: , "ת. הסרתי בראשית דברי כי במקרה שאנו דנים עליו כרגע מר רויימי קיבל אימון מלא ומשך כספים ברגע שהמצב הגיע לידיעת הביקורת בבנק אז הזמנתי ואמרתי לו כי צריך להמציא בטחונות. ת. אני רואה התניית שירות בשירות כאשר אדם מבקש הגדלת מסגרת אשראי או חריגה משמעותית וכתנאי לכך הבנק מבקש פתיחת תוכנית חיסכון אך לא זה המקרה כאן." (עמ' 6 לפרוט') וכן: "ת. אני אמרתי כי מר רויימי משך כספים יותר מהסמכות שלי אני ביקשתי כי הוא יביא לי בטחונות והוא אמר כי אין לו מה להציע ולכן הציעה שיפתח חשבונות חיסכון בתשלומים חודשיים. ת. לדעתי קופות הגמל צריך לשים בצד הם לא קשורות לענין ולא ניתן להשתמש בהם כביטחון. ת. כל עצמאי לוקח כל שנה הלוואה לקופת גמל על מנת לנצל את מס הכנסה לזכותו." (שם, למטה). 21. עם זאת, העד עמד בתוקף על דעתו, כי קופות גמל אינן מתקבלות כבטוחות לאשראי על ידי הבנק. בשלב זה אעשה אתנחתא ואציין, כי שני הצדדים לא פרשו בפני תשתית משפטית באשר לשאלה, האם התניית שירות, משמעה פתיחת תוכניות חסכון דווקא, אשר תשועבדנה כתנאי למתן האשראי, או שמא די בהתניית נטילתן של שירותים בנקאיים אחרים, על מנת שהפעולה תיראה כהתניית שירות בשירות. 22. מעיון בדפי החשבון שהוצגו (נ1/) עולה, כי בימים 24.11.86 ועד 30.11.86 נעה יתרת החובה בחשבון בסדרי גודל של כ- 14,000 עד כ- 18,000 ש"ח, כאשר ביום 30.11 גדלה יתרת החובה לסך של כ- 24,000 ש"ח, זאת עקב פירעונם ביום 30.11 של שלושה שיקים בסכום כולל של 5,352 ש"ח. אמנם אין המדובר במשיכה על סך 6,000 ש"ח, אולם סדר הגודל של השיקים שנמשכו באותו מועד, יש בו כדי לתמוך בגרסת הנתבע לעניין זה. 23. בנסותו להדוף את טענת הקורלציה שבין מועד הגדלת האשראי למועד משיכת השיקים, העיד מנהל הסניף: "ת. בדף 13 לנ1/ נכון שבתאריך 30.11.96 הוא משך שלושה שיקים לסכום של כ- 5,400.- ש"ח. ת. זה לא נכון שהוראות הקבע נתנו על מנת שנכבד את השיקים האלה. ת. מה שכתוב כאן אני מאשר. בדרך כלל שאדם נותן הוראת קבע רק חודש אחרי זה מתחילה לרדת. משיכת השיקים על סך 5,400 ש"ח היא מקרית. ת. אני אומר לך שבוודאות שכל התוכניות נפתחו חודש קודם. התוכניות אינן בידי."(עמ' 8 לפרוט') צר לי לקבוע, כי עדותו של מנהל הסניף לעניין זה לא היתה מדויקת. התרשמותי הברורה היתה, בנקודה ספציפית זו, כי מנהל הסניף אינו מעיד על עובדות הידועות לו, אלא על עובדות הנוחות לו. למסקנתי זו, הגעתי הן לנוכח התרשמותי מעדותו, והן לנוכח העובדה, כי הנתבע הציג בפני את המוצג נ5/, שהינו אישור קופת גמל ליאור, אשר הוראת הקבע הראשונה לה, היתה ביום 28.11.86 (ר' דף 13 לנ1/) ובו נרשם, כי תאריך ההצטרפות לקופה הוא 30.11.86. 24. במהלך חקירתו שכנגד של הנתבע, פירט הנתבע, כי לא הפקיד בתכניות כל סכום במזומן, וכי התכניות נפתחו ביום 30.11.86, כאשר במהלך התקופה שלאחר פתיחתן כובדו הוראות הקבע מהחשבון, למרות שהחשבון היה כל העת ביתרת חובה חריגה (ר' עדות הנתבע עמ' 17, 18). משראה הנתבע, לטענתו, כי כך הם פני הדברים, ביקש לסגור את התוכניות ובכך לאזן את החשבון. כראיה לכך, הציג מכתב אשר נשלח על ידו לבנק ביום 17/6/88 (נ6/), ובו פירט עובדות הנוגעות להלוואות שלא אושרו לו, ובעקבותיהן ביקש את שבירת התוכניות, על מנת לאזן את החשבון. הבנק אמנם טוען, כי לא קיבל מכתב זה, אך לא התרשמתי, כי המדובר בראיה שנוצרה רק לצורך משפט. מן המסמך נ6/ נמצאתי למד, כי הנתבע עמד על הנזק שבהחזקת תכניות חסכון כנגד אשראי יקר, וביקש להקטין את הנזק. בפועל נסגרה תוכנית החסכון העיקרית, שהחלה בתשלומים חודשיים על סך 1,000 ש"ח לחודש, רק בחודש נובמבר 1988, כאשר במקביל לסגירתה בוטלה מסגרת האשראי שהוענקה לנתבע במלואה. 25. הבנק טוען בסיכומיו, בנסיונו לשלול את הקשר שבין מתן האשראי לפתיחת התוכנית, כי מסגרת האשראי לתובע הוגדלה רק מספר חודשים לאחר פתיחת התכניות. ואכן המוצג נ2/ מעיד על כך. בכך איני רואה כל רבותא. בחינת העובדות, אשר התרחשו בפועל, מלמדת, כי אכן הבנק הסכים ליתן לנתבע אשראי מוגדל בחודש 11/86. העובדה, כי בעקבות הסכמה זו, לא הוגדלה המסגרת, אינה שוללת את עצם הסכמתו ליתן אשראי ללא הגדלת המסגרת. ברור, כי מתן אשראי נוסף, ללא מסגרת, משחק דווקא לטובת הבנק - שכן זה נהנה משני העולמות - גם מצליח למכור שירות בנקאי, שישמש כבטוחה, מצד אחד, ומצד שני ייהנה מריבית חריגה, על נפח האשראי הגדול יותר, כאשר בכל עת יוכל לתבוע את סילוק האשראי, שהינו אשראי חריג, ומותיר את הנתבע ניצב חשוף כמי שמשך אשראי רב כנגד מסגרת קטנה. ד. התניית שירות בשירות - דיון 26. סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א1981- קובע: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי." סעיף זה יוצר ההנחה שבחוק, כי ביחסי בנק - לקוח, הלקוח הוא הצד החלש. על-כן, כאשר מותנה שירות, המתבקש על-ידו, בשירות אחר, כאשר אין קשר עסקי סביר בין שני השירותים, הרי נפגם רצונו החופשי של הלקוח. הלקוח אינו חייב להוכיח כפיה, אלא די שיוכיח "התנאה". התנאה משמעה הבעת דעתו של הבנק, כי לא יושיט את מתן השירות, אלא אם כן ירכוש הלקוח שרות אחר. לשם כך, די בשכנוע של הלקוח, הגם שנעשה בלשון רכה, ובצורה ידידותית, אך יהווה למעשה, התנאה. כפי שנפסק על ידי כב' השופט אנגלרד בע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ, דינים עליון, פד"י נ' (1), 689: "הלחץ המופעל על ידי הבנק אינו עולה כדי כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, אלא די בלחץ "עדין" בהרבה. כפי שקובע הנשיא ו' זילר בת"א 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ. אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח' (לא פורסם): "בנסיבות אלה אין מדובר בלחץ ברוטלי או באילוץ פיסי; די בהסבר שההנהלה תראה בעין יפה השקעה בתכניות חסכון, והדבר יהווה רקע נוח למתן אשראים ולמילוי שאר מישאלות של הנתבע לטובה". 27. יש לזכור, כי מערכת היחסים בנק-לקוח, אינה מערכת יחסים שוות כוחות. לבנק כח כלכלי עדיף אלפי מונים על כוחו של הלקוח. יחס כוחות, בלתי שווה זה, ניסה המחוקק לנטרל, בהטילו את האיסור של התניית שירות בשירות. מטרתה של הוראת החוק, המבטלת התניית שירות בשירות, כפי שהובהר לעיל, הינה להגן על הלקוח במסגרת התערבותו של המחוקק ביחסים חוזיים, לשם הגנת הצרכן היחיד, על-כן הסטנדרט שלפיו יידרש הבנק לפעול במערכת יחסי הכוחות הלא שוויונית, הועלה עד כדי רמת חובת אמון. סעיף 7(א) האמור הוא אחד מהדוגמאות בחקיקה, בהן הטיל המחוקק חובות האמון המוגברות, בהן חב תאגיד בנקאי כלפי הציבור בכלל, וכלפי ציבור לקוחותיו בפרט. על ההבדל בין חובת תום הלב, המוטלת במהלך העסקים הרגיל בשוק, לחובת האמון, ראה דבריו של כב' השופט טל בע"א 1655/97, לניר סחר בע"מ נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תקדין-מחוזי, כרך 99 (2) עמ' 1706: "כיוון שכך, מצא המחוקק לנכון להעלות את הסטנדרט שלפיו יידרשו השחקנים הגדולים לפעול, במערכת יחסי הכוחות הלא שוויונית; בעוד שבמהלך העסקים הרגיל בשוק, הציב המחוקק סטנדרט של תום לב, שמתבטא בהוראות סעיף 12 וסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973- (ונורמה זו אף מתפשטת אל שאר ענפי המשפט השונים דרך סעיף 61(ב) לחוק החוזים 0חלק כללי), תשל"ג1973-) - הנה בשוק השירותים הבנקאיים הועלה הסטנדרט הנדרש מהתאגיד הבנקאי כלפי הציבור לרמת חובת אמון (ע"א 122/84 מנצור נ. מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 94, 101; ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ. צבאח, מ"ח (2) עמ' 573 בע"מ 591-592). על ההבדל בין חובת האמון לחובת תום הלב עמד פרופ' א' ברק: "...חובת תום הלב החוזית לחוד, וחובת האמון לחוד. כל אחת משתי חובות אלה קובעת רמת התנהגות שונה. חובת תום הלב החוזית קובעת סטנדרט גבוה של התנהגות ראויה, בחינת אדם לאדם - מלאך." (פרופ' ברק שיקול דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ"ז) 495). חובת האמון צדדים רבים לה אולם ביטויה הראשון במעלה מצוי באיסור על תאגיד בנקאי לנצל לרעה את כוחו הרב כלפי הציבור, ומרעיון זה יונקת חיותה הוראת סיעף 7(א) לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א, 1981, האוסרת על התנית שרות בנקאי אחד בשרות בנקאי אחר." 28. בעברנו מן הכלל אל הפרט, הרי יש לזכור, כי הנטל, להוכיח התניית שירות בשירות, מוטל עדיין על שכמו של הנתבע. (ר' ויינרוט ואדלשטיין, התניית שירות בשירות, הוצאת בורסי, (תשנ"ו1996-), עמ' 33). עם זאת, הלקוח אינו חייב להוכיח, כי הבנקאי אמר לו, בצורה ברורה ומפורשת, כי אם לא יאות ליטול את השירות האחר, לא יינתן לו השירות שביקש. די לשם כך באמירה כללית ומרומזת מצד מנהל הסניף, כי הבקשה לקבלת השירות ידון בעין טובה יותר, אם הלקוח ייטול את השירות השני. (ויינרוט ואדלשטיין, שם). 29. במקרה דנן, לאחר ששקלתי את עדויותיהם של שני העדים העיקריים, דהיינו מנהל הסניף, מר בטיטו מחד, והנתבע מאידך, נראית לי גרסתו של הנתבע כאמינה וסבירה יותר. עדותו של הנתבע, הנתמכת בדפי החשבון, לפיה הוא נזקק לתוספת אשראי, ונתבקש לשם כך, על ידי מנהל הסניף, לפתוח תוכניות חסכון, נשמעה סבירה ואמינה, ואף נתמכה בעקיפין בעדותו של מנהל הסניף, אשר הודה, כי נזקק לביטחונות (ר' סעיף 20 לפסק דיני זה לעיל). בסיטואציה מעין זו, יפים דבריהם של המלומדים ויינרוט ואדלשטיין: "ח) עם זאת מטבע הדברים, מקום שבו יש קורלציה בין שני השירותים, בתאריכים ובסכומים, הדבר מדבר בעדו. במקרים אלה בדרך כלל מדובר בסיטואציה של התניית שירות בשירות. לעומת זאת, מקום שאין בו קורלציה כזאת, קשה יותר להניח שמדובר בהתניית שירות בשירות. הכול אכן קם ונופל בהתאם לגרסת הצדדים, אך במקרה הראשון יש לנו אינדיקציות, הפועלות לטובת הלקוח ומדברות בעדן, ובמקרה השני לפנינו אינדיקציות לטובת הבנק, שאף הן מדברות בעדן." (עמ' 34). 30. הקורלציה בין האשראי לבין השירותים ששווקו, חולקה על ידי בית המשפט לשלושה ראשים בפסק הדין בע"א (ת"א) 1655/97, לניר סחר בע"מ נ. הבנק הבינלאומי, תקדין (מחוזי) כרך 99, 1706: "בחינת קורלציה זו מתחלקת לשלושה ראשים: הראשון - מתמקד בבחינת הסוגיה, האם שווקו השירותים האמורים במסגרת "סל מוצרים" כפוי אשר משותף מבחינה כרונולוגית; השני - בוחן מה מידת ההקשר שהייתה בפועל בין השירותים ששווקו, קרי: האם יכול כל אחד מהשירותים לעמוד בגפו; והשלישי - עניינו שאלת קיומה של התנייה בהליך השיווק, אשר תבוא לידי ביטוי בשאלה, האם נמנעה מהלקוח אפשרות לרכוש כל אחד מהמוצרים בנפרד זה מזה או להמנע מאחד מהם, שאם לא כן הרי שהחיבור בין השירותים בוצע מסיבה כלכלית עסקית ולא כתוצאה מהתנייה אסורה." 31. דומני, כי תיאור הנסיבות אשר נקבע על ידי לעיל, יש בו כדי להקים את כל שלושת ראשי של קורלציה זו, שעה שנפח האשראי הוגדל במועד פתיחת החשבונות, אשר מומנו מתוך חשבונו של הנתבע, כאשר הקשר בין השניים נקבע, כאמור, על ידי, מבחינה עובדתית כקשר ממש. במצב זה, בו עמד חשבונו של הנתבע ביתרת חובה, העולה פי שלושה על מסגרת האשראי שהוקצתה לו, כאשר במקביל הוא נזקק בדחיפות לאשראי נוסף, אתקשה למצוא כל טעם כלכלי, או הגיון אחר, בנטילת אשראים נוספים, לשם השקעתם בתכניות חסכון - אשר הריבית בהן נמוכה יותר מהריבית המשולמת על ידו בגין האשראי. יפים לעניין זה דבריו של כב' סגן הנשיא טלגם בע"א 1655/97 לניר סחר בע"מ נ. הבנק הבינלאומי, (ר' לעיל): "אין ספק כי במקרה דנן, לא שיקולי תשואה הם שיובילו לקוח סביר לקחת אשראי בריבית גבוהה ולהשקיעו בריבית נמוכה." 32. לכן ברור, כי הבנק הוא היה המרוויח מעסקת תוכניות החיסכון, שכן התשואה המתקבלת בתוכניות החסכון קטנה בהרבה, מהריבית החריגה ששולמה על יתרת החובה בחשבון. (ראה עדותו של המומחה מטעם הנתבע, מר סלמאן, עמ' 15 שורה 24-25). דעתי בענין זה, עם כל הענווה, כדעתו של כב' השופט ו. זילר בת"א 143/91 (י-ם) בענין בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ. אמפיסל בע"מ - יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח', עמ' 21-22: "אין צריך להיות מומחה כדי להבין שהתשואה הריאלית בת האחוזים הבודדים שהניבו תכניות החסכון, איננה מהווה פתוי למי שצריך לממן את תכניות החסכון בריבית חריגה. אפילו אניח שתכניות החסכון הניבו הצמדה פלוס רבית הנעה בסביבות עשרה אחוזים 0זו הנחה נוחה מאוד לבנק) הרי הפער בין רבית חיובית זו לריבית השלישית בת 56 עד 500 אחוזים (!) הוא גדול עד כדי כך שאין צריך כאמור להיות מומחה כדי להבין את אי הכדאיות שבנטילת כסף מקנקן הריבית החריגה על מנת שיניב, בקנקן הריבית המתונה את הרווחים המינימלים הללו... אמור מעתה שמכל זוית ראיה רק כסיל פיננסי יזרוק כסף טוב אחרי כסף רע ויצור לעצמו חובות יקרים מאוד, כדי שיניבו לו תשואה כספית שלעולם (לפחות לפי הצפוי והמסתבר) תהיה קטנה מעלות גיוס הכסף". (עמ' 21, 22 לפס"ד שלא פורסם)." 33. אין בדעתי לשוב ולחזור על כל הכללים שהתפתחו בפסיקה, באשר להתניית שירות בשירות, ולחזור על האמור בפסיקה זו. הדברים פורטו בהרחבה בפסק דינו של כב' השופט אנגלרד בע"א 6505/97, בוני התיכון בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ, פורסם דינים (עליון) כרך נ"ה בעמ' 689. רק אחזור ואזכיר, כי בכל המקרים שנדונו בפסיקה, חיפשו בתי המשפט סימנים אובייקטיבים, שיהא בהם כדי ליצור את הקשר, המלמד על ההתניה, בין פתיחת התוכניות, לבין הענקת האשראי. סבורני, כי במקרה דנן, פרט לעדויות עדי שני הצדדים, דפי החשבון והמוצג נ5/, המעיד גם הוא על עצמו, הרי ניתן למצוא ראיה אובייקטיבית אף בעובדה, כי עם פירעונה של תכנית החסכון הגדולה מבין שלל התוכניות, בוטלה לנתבע, לאלתר, מסגרת האשראי - עובדה המעידה על עצמה, כי הבנק תלה את זו בזו. 34. שאלה נוספת, העומדת לדיון במסגרת זו, הינה שאלת פתיחתן של קופת הגמל. בעוד תוכניות חסכון הינן תוכניות לזמן קצר וקצוב, הרי קופות גמל, מעצם טיבן, הינן תוכניות ארוכות טווח, אשר הבנקים אינם נוטים לנטלן כבטחונות לאשראים הניתנים על ידם (ר' עדות מר בטיטו בעמ' 2, 6 וכן עדות המומחה מר קאופמן בעמ' 10). קופות גמל אף מניבות לבעליהן, בנוסף לתשואה, רווחים משניים, המתבטאים בהטבות מס בהן זוכים הלקוחות. בנסיבות אלה, שאלתי עצמי, האם גם קופות הגמל תילקחנה בחשבון במסגרת זו של שירות שהותנה שלא כדין על ידי הבנק כנגד מתן אשראי. עם זאת, לאחר שקבעתי, כי מנהל הסניף גרם לנתבע לפתוח תוכניות, כתנאי להגדלת האשראי, רואה אנוכי עצמי פטור מלהיזקק לשאלת הצורך בבחינת שאלת משמען של קופות הגמל. קופות הגמל גם הן מהוות חלק מסל השירותים שמספק הבנק. לבנק יש עניין לשווק את שירותיו ומוצריו, וטעמיו עימו. בנק הינו בעל עסק מסחרי, המיועד להפקת רווח. סעיף 7(א) לחוק, לא יוחד אך ורק לתוכניות חסכון, המהוות בטוחה לאשראי, אלא פרש כנפיו על כל "שירות" הניתן על ידי בנקאי, ומכאן שאף קופות גמל בכלל "שירות המה". דייני, כי קבעתי, כי היתה התניה מצד הבנק, וטעמיו עימו, על מנת לקבוע שגם קופות הגמל למיניהן תכללנה בגדר השירות האסור אותו כפה הבנק על הנתבע. ה. התוצאה החשבונית 35. מטעם הנתבע הובא לעדות, המומחה, מר סלמאן. זה ערך תחשיב מחודש של חשבונו של הנתבע, תוך איון של שלוש תוכניות חסכון וקופות הגמל, שנפתחו ביום 28.11.86, בלבד. חישוב זה, שהתעלם משלוש התוכניות הנוספות, אשר טרם הגיעו לפדיון, הביא לכלל תוצאה, לפיה אילו לא נפתחו התוכניות, היה החשבון עומד ביתרת זכות על סך 4,487 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. כפי שעולה מעדות המומחה, לא נמסרו לו תנאיהן של התוכניות, ולכן לא יכול היה להעריך את חלקן של התוכניות, אשר טרם נפרעו, אלא ביצע את חישוביו רק בדרך של איון שלוש התוכניות, שנבדקו על-ידו, וכן של תמורתן ביום פירעונן. דרך זו נראית לי סבירה ונכונה, שעה שאין הנתבע בא לתבוע מהבנק את נזקיו, אלא רק להדוף את תביעתו של הבנק. מסכים אני עם המומחה, כי אין כל צורך לערוך חישוב לגבי התשואה בתוכניות המבוטלות על ידו, שכן כאשר בתוכנית, שהגיעה לפירקה ונפרעה, ידועים סכומי ההפקדות - המבוטלים - בצד החובה של החשבון, ומאידך יש לבטל, בצד הזכות, את דמי פירעון התוכנית - דבר שיביא לביטול השפעתה על החשבון. 36. המומחה הסביר את פעולתו, בפסקה ל' לחוות דעתו: "שיחזור החשבון בנתוני הבנק אך בביסוס על 365 ימים ובביטול החסכונות: (1) ערכתי בנספח ח' הרצ"ב שיחזור לחשבון כאשר: (א) לקחתי את תנועות החשבון מדפי הבנק כפי שנתקבלו מהבנק ללא כל שינוי מבערכים או בסכומים. (ב) התבססתי על נתוני הבנק בדבר שיעורי הריבית ומסגרות האשראי שבנספחים א'. (2) ערכתי בנספח ט' הרצ"ב שיחזור לחשבון כאשר: (א) לקחתי את האמור בס"ק 1 (א'+ב') ובנוסף: (ב) ביטלתי את תנועות החשבון המתייחסות לחסכונות, המפורטות בנספח ד' הרצ"ב. (ג) מנספח ט' ניתן ללמוד כי יתרת החשבון אמורה היתה להיות ביום 19.4.92, סך של 4,487 ש"ח, בזכות, דהיינו בהפרש של 25,880 ש"ח." 37. כנגד מומחה זה, הביא הבנק את מר דוד קויפמן, כמומחה מטעמו. על טיבה של חוות דעת זו, שרובה אינה אלא חוות דעת משפטית הנוגעת להתניית שירות בשירות, כבר עמדתי בהחלטת ביניים מיום 2.6.98. בחוות דעת זו, לא נעשו כל תחשיבים, אלא רק הובאו טענות כנגד חוות דעתו של המומחה מר סלמאן. בקליפת אגוז, מתמצות טענות אלה, בפרק הסיכום של חוות דעתו: "לאור האמור לעיל לדעתנו יש לדחות את טענות המומחה מהסיבות הבאות: 4.1 חיובי הריבית שהבנק חייב את החשבון לא תואמו ע"י המומחה בשחזור. 4.2 הוראות הקבע לתוכניות החסכון תואמו בחלקן, אם נאמר כי הייתה כפיה בפתיחתן, היה צריך לבטל את כולן אולם בפועל בוטלו רק שלושה. 4.3 המומחה אינו מבטל רק תוכניות חסכון אלא גם קופת גמל עתיד לעבוד. אם הוא מתייחס לזה כחסכון מדוע אינו מתייחס גם להדר, קופה לפיצויים וליאור כאל חסכונות. 4.4 תוכניות החסכון שנפתח מאוחר יותר אין התייחסות אליהם כלל ע"י המומחה. 4.5 דחיית הטענה כי יש לבטל את תוכניות החסכון שנכפו משום שהלקוח לא ביצע השבה מלאה. מחד לבטל את תוכניות החסכון ומאידך לבטל את המשיכות הכספיות. 4.6 דחיית חישוב הרבית שחייב הבנק שלא לפי מס' הימים המלאים בשנה." 38. חייב אנוכי לציין, כי טענות אלה לא משכו את ליבי. ראשית אציין, כי ברגע שהנתבע הוכיח, כי הבנק הפר את חובתו לפי סעיף 7 (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), הרי הבנק עצמו הוא אשר היה צריך לערוך במו ידיו את החשבון מחדש, תוך איון תוצאת פעילותו הלא חוקית, ולא להטילו לפתחו של הלקוח. עם זאת, ער אנוכי, כי בפסיקה נתפתחה פרקטיקה לפיה נתבעים הם אשר עורכים את החשבון. כידוע, תביעותיהם של בנקים נסמכים על הסכמי תנאי אשראי למיניהם, אשר בכולם עוברת כחוט השני, ההוראה בדבר נכונותם לכאורה של ספרי הבנק, והפוטרת את הבנק מלהגיש את חשבונותיו במלואם, תוך הסתפקות בדפי החשבון המציגים את ה"שורה הסופית" בספרי החשבונות. אף בהסכמים שלפנינו מופיעות הוראות אף מסוג זה. (ר' ת1/, ת2/ ות3/). הוראות אלה כוחן יפה באשר להכשרת ספרי הבנק כראיות לכאורה. אולם משערער הנתבע את בסיסה של הראיה, בהוכיחו כי אחד מאדניו, הינו אדן של התנית שירות אסורה על פי החוק, הרי על הבנק עצמו להיכבד ולערוך את החשבון מחדש, תוך השתתתו על אדנים ראויים, אשר יבטלו את תוצאות פעולתו הבלתי חוקית. עם זאת, סבורני, כי במקרה דנן, חוות דעתו של המומחה, מר סלמאן, שהובאה מטעם הנתבעים, לא עורערה וכי טענותיו של מומחה הבנק, אין בהן כדי לפגוע בנכונותה. 39. אדון בטענות נגד חוות דעתו של המומחה, סלמאן, אם כי לא בסדר המובא ע"י המומחה קויפמן. ראשית, אציין, כי המומחה סלמאן ביטל שלוש תוכניות. המומחה תירץ, כאמור, מעשה זה בכך שתוכניות אלה הגיעו לפירעון. כמפורט בסעיף 35 לעיל, דרך פעולתו זו של המומחה הינה נכונה. משהביאה דרך זו לתוצאה, כי לא נותרה יתרה לחובת הנתבעים, שוב אין צורך לחשב את כל התוכניות הנוספות, אשר סכומיהן זעירים יחסית - כאשר ממילא דין התביעה להידחות. על כן צדק המומחה בהתעלמו מתוכניות אלה, כאשר לא הועמדו לרשותו כלים מתאימים לבוחנן. 40. באשר לטענות הנוגעות לתיאומי הריבית בשחזור - לטענה זו לא הובא הסבר. אם הכוונה הינה ביטול מסגרת האשראי, וחיוב הנתבע בריבית חריגה בכך כך - איני סבור, כי כך יש לנהוג במקרה דנן. יש לציין, כי טענות אלה, בכל מקרה, אינן יכולות להתייחס, אלא לתקופה הקצרה, בה הוגדלה מסגרת האשראי של הנתבע ל- 15,000 ש"ח. אלא שמסגרת זו הוגדלה רק בחודש אפריל 1987 - דהיינו כארבעה חודשים אחרי פתיחת התוכניות, ובוטלה בחודש נובמבר 1988 - כך שקשה לקבוע, כי אכן פתיחת התוכניות הביאה להגדלת המסגרת (להבדיל מהגדלת נפח האשראי - אשר נשא ריבית חריגה!). מכל מקום, משהפר הבנק את חובתו החוקית על פי סעיף 7(א), וכתוצאה מכך נגרמו לנתבע נזקים, התאמת שיעורי הריבית תנציח נזקים אלה, שכן התובע יאלץ לשלם ריבית מוגדלת על אשראי, שנצרך כתוצאה מהעוולה שביצע הבנק כלפיו. התעלמות מתוכנית החסכון אמורה גם להביא להתעלמות מפעולות כספיות שנעשו בחשבון כתוצאה מפתיחתן של תוכניות אלה. השאלה הנשאלת, מה הוא שיעור הריבית, בו יש לזכות את יתרות הזכות שנוצרו בחשבון המתוקן, כתוצאה מביטול תוכניות החסכון, כתוצאה מהתניית שירות בשירות ומהפרת חובת הגילוי. דהיינו, בעריכת החישוב המחודש של הפעולות בחשבון, תוך התעלמות מפעולות כספיות, שנעשו בחשבון, אשר נגעו לפתיחת תכניות חסכון שפתח הבנק-התובע עבור הנתבע. הכלל הוא, ששיעור הנזק שנגרם ללקוח, שווה ערך לסכום, שיכול היה להרוויח, תוך עשיית שימוש בכספים, שהיו אמורים להיות בידיו בזמן אמת. (ר' ויינרוט ואדלשטיין, התניית שירות בשירות, (התשנ"ו1996-) הוצאת בורסי, עמ' 55-56). על פי הוראות בנק ישראל, ניתן להניח, כי ריבית התיקונים מבטאת את אפשרות ההשקעה הסבירה, שעמדה ללקוח על פי תנאי השוק. בהתאם נקבע, כי על הבנק לפצות את הלקוחות, בדרך אשר תשיב את המצב לקדמותו, ותעניק להם פיצוי הוגן על הנזק, שנגרם להם, עקב אי יכולתם לעשות שימוש בכספם, עקב העדר הידיעה, כי בידם כספים המתבטאים, למעשה, ביתרות זכות בחשבונותיהם (ראה ע"א 7162/96 אמנונים חברה לעבודות עפר ואח' נ. הבנק הבינלאומי הראשון, תקדין עליון 98 (3) 232). 41. בסיכומיו, מבקש ב"כ התובע לאיין אף את רווחיו של הנתבע, הנובעים מיתרונות מס, בהם זכה עקב פתיחת התוכניות. לשיטתו של ב"כ התובע, כאשר עורך בית המשפט תחשיב מחודש של החשבון, תוך ביטול ההפקדות הכפויות, עליו לבצע, כמו בכל ביטול חוזה אחר, השבה מלאה - לרבות ביטול טובות ההנאה שצמחו למפקיד, לרבות נזקים עקיפים. ואכן בת"א (ירושלים) 988/91 עבדי נ. בנק הפועלים, פורסם תקדין (מחוזי) 1992 (3) 1160, כך קבעה כב' השופטת דורנר, כפי טענת הבנק. עיינתי בפסק דין וסבורני, כי אין לגזור ממנו גזירה שווה לענין הנדון בפני. בעניין שנדון בפני כב' השופטת דורנר, הוגשה תביעה כנגד הבנק, בין היתר, בגין כספים אשר מנהלי התובעת "הביאו מהבית" ודרשו השבתם לחשבונותיהם הפרטיים. במקרה דנן - שאני, שכן הכספים שהוכנסו לתוכניות, יצאו מתוך האשראי, שניתן על ידי הבנק במסגרת החשבון, ואשר הגדילו את ניצול האשראי - רובו בחריגה. בענין דומה, נפסק על ידי כב' השופט שטרוזמן בת.א. (ת"א) 1265/89 שלי נ. הבנק הבין לאומי (לא פורסם, מופיע בספרם של ויינרוט ואדלשטיין, בעמ' 475) - אשר התייחס בפסק דינו אף לפסק דינה של כב' השופטת דורנר - כי כאשר המדובר בהתניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי, מתקיימות למעשה שתי עסקאות שונות - עסקת אשראי ועסקת חסכון, אשר רק אחת מביניהן פסולה. חוזה הנעשה בניגוד להוראת סעיף 7(א) לחוק, הינו חוזה פסול ובטל ולא רק חוזה הניתן לביטול, על-ידי הודעת צד למשנהו. הפסול הינו אך ורק בחוזה החסכון - ולכן יש לאיין את תוצאותיו. יתר-על-כן: על פי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973-, החל גם על חוזה פסול, לא הבנק היה בעל הזכות לבטל את העסקה, אלא מי שנכפתה עליו תוכנית החסכון בשל מצוקתו - דהיינו הנתבע בלבד. על כן נתונה לנתבע, ולא לבנק זכות הבחירה, האם לבטל את החוזה או חלקו (עמ' 480 לפסק הדין). דברים אלה אף מקובלים על המלומדים ויינרוט ואדלשטיין בספרם: "59. נבהיר להלן מדוע לדעתנו, עדיפה האופציה הראשונה שנקט כב' השופט שטרוזמן, לפיה יש לבצע ביטול חלקי של הפעולות. דהיינו, מצד אחד תבוטל העסקה הלא חוקית של פתיחת תכנית החיסכון ונטילת אשראי לצורך כך, ומצד שני תיוותר על כנה העסקה החוקית של נטילת ההלוואה במסגרת אשראי מאושרת." (עמ' 51) אף אנוכי מסכים, עם כל הצניעות והענווה לדברים אלה. סבורני, כי טעמים של מדיניות משפטית ראויה, ההולכת, עקב בצד אגודל, עם מטרתו הצרכנית של המחוקק, בחוקקו את סעיף 7(א), היא למנוע מבעד הבנק, אשר ניצל את מצוקתו של לקוחו, ליהנות מפריו המורעל של מעשהו, וליתן לו ליהנות מריבית מוגברת, בגין חריגת הלקוח ממסגרת האשראי, שהוא עצמו אישרה, מטעמיו הוא, תוך הפעלת אמצעים בלתי הוגנים ובלתי חוקיים כלפי אותו לקוח. 42. גם באשר לפירות - שצמחו לנתבע, עקב הניכויים שקיבל ממס הכנסה, עקב ההשקעות בקופות הגמל - סבורני, כי דין זהה, לדין הריבית, יוחל לגביהם. יתר-על-כן: נראה, כי התוכניות נפרעו בטרם עת, קודם שחלפו 15 שנה מעת שנפתחו. על-כן הפסיד הנתבע, למעשה, את זכויותיו בגינן. מכל מקום, הבנק לא הוכיח מה רווח צמח לו לנתבע בגין הזיכויים שקיבל משלטונות המס, אם צמחו לו רווחים שהם. הנטל לעניין זה רובץ לפתחו של הבנק ונטל זה לא הורם. על-כן, בהעדר כל ראיה באשר לרווחים, שצמחו לנתבע בגין קופות הגמל - הנני דוחה את טענת הבנק לעניין זה. 43. טענה נכבדה יותר, שהועלתה כנגד המומחה, נגעה לטעות שכביכול נפלה בחוות דעתו. בפני המומחה הוצג תדפיס המוכיח, כי הסך של 5,562 ש"ח, שהופקד לחשבון הנתבע ביום 1.2.91, הוזרם כתוצאה מפדיון קופת גמל "ליאור" - קופה, לגביה לא נטענה כלל כפיה והנתבע הפקיד בה סכום חודשי של 50 ש"ח בלבד, בעוד שהוא התייחס בחוות דעתו לתוכנית בה הופקדו 100 ש"ח לחודש. טענה זו, על פניה, יש בה ממש, וניכר היה במומחה, כי הצגתה גרמה לו להפתעה. ואמנם בתחילה נראה היה, כי אין בפי המומחה תשובה בטענו: "אין כל קשר בין הקרן לבין השווי." (עמ' 15 שורה 16). עם זאת, בהמשך התעשת וציין, כי עליו לבדוק את פירוט מקורו של הסך 5,562 ש"ח. ואמנם בתום הישיבה, לאחר שהנתבע העיד, חזר המומחה לאולמי, וביקש לתקן את הרושם שנוצר: "אני מבקש לתקן טעות שהתוכנית ליאור שדיבר עליה סה"כ הקרן שלה היא 1131 ש"ח לא תוכל להיות בשום אופן 5562 והתוכנית היא התוכנית השניה שהתחילה ב- 100 ש"ח הקרן שלה היא 4954 וזוהי שאנחנו הצבענו עליה כתוכנית החסכון הרלוונטית. אני בדקתי עובדה זאת לאחר שסיימתי את עדותי הואיל ולא נחה דעתי מן הנתונים שהוצגו לפני." (עמ' 22 שורות 6-9) ומכאן, שלדברי המומחה, אמנם בדף החשבון מיום 1.3.91 (שבמסגרת נ1/) נרשם "ליאור", אך לנוכח הסכומים הזעומים, יחסית שהופקדו בקופת ליאור, בשיעור 50 ש"ח, ניתן לראות, כי אכן אין המדובר בפירעון תכנית "ליאור". אף דעתי לא נחה מהרישום, על כן עברתי אף אני על חומר הראיות שבתיק, והנה צדה עיני את המוצג נ5/, אשר למרבית הפלא אינו אלא אישור יתרות ליום 31.12.94 בקופת גמל "ליאור", אשר נפתחה ביום 30.11.86. לפי אישור זה הופקדו בחשבון זה בסך הכל 1,342 ש"ח. ממוצג זה ניתן ללמוד על שתי עובדות: א. כי התוכנית לא נפרעה ביום 1.2.91. עובדה היא, כי זכרה בא בנ5/ - 3 שנים מאוחר יותר. אין זאת אלא, כי הרישום בדף החשבון ליום 1.2.91 מוטעה, ובמקום תכנית חסכון, בה הופקדו 100 ש"ח צמודים מידי חודש, נרשם "ליאור". ב. כי המומחה צדק בעדותו החוזרת, שכן נקב בסכום קרן של 1,131 ש"ח הפקדות - סכום הקרוב לסכום ההפקדות הנקוב במוצג נ5/ (1342 ש"ח!). לפיכך הנני קובע, כי לא הוכח שנפלה טעות בתחשיביו של המומחה לעניין זה. תמהני על ב"כ הנתבע שלא האיר עיני בנקודה זו, ולא התייחס בסיכומיו כלל לעדותו החוזרת של המומחה, ובמקום זאת בחר לייחס לב"כ התובע, שלא כהוגן, טענת הטעיה. ראוי היה לו לב"כ הנתבעים, כי יקמוץ ידו בשימוש בביטויים מעין אלה, שיש בהם משום הטחת רפש בחבר למקצוע. ו. חישוב ריבית על בסיס של 360 ימים 44. אקדים ואציין, כי ב"כ התובע לא התייחס בסיכומיו למרכיב זה בחוות דעתו של המומחה סלמאן. נראה, כי נחה דעתו, וכי אינו כופר בחישובים אלה, ואף לא הציג חישוב הסותר חישוב זה. (ראה עדותו של המומחה מטעם הבנק עמ' 10 בסופו, בענין חוות דעתו והחלטתי מיום 2/6/98). סכום הריבית מחושב לפי הנוסחה: יתרת החובה היומית כפול שיעור הריבית השנתית מספר ימות השנה מכאן שככל שמספר ימי השנה קטן יותר, סכום הריבית היומית עולה. הנוהל התקין של גביית ריבית הוא, עריכת חישוב לפי 365 יום בשנה. חישוב הריבית על בסיס 360 יום בשנה במקום 365, אין לה כל בסיס בדין או בשכל הישר.פעולה זו, שאולי נוחה יותר לבנק, יש בה משום גזל כספי הלקוח. ראה דבריו של השופט אנגלרד בע"א 6505/97, בוני התיכון בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ, פורסם דינים (עליון) נ"ה 689: "בע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה ואח' (טרם פורסם), נקבע, כי הנוהל התקין של גביית ריבית הוא חישוב לפי 365 יום בשנה, וכי על הבנק לגלות מראש ללקוח את בסיס חישוב וזאת במיוחד כאשר החישוב "מקצר" את השנה הקלנדרית הנורמלית. במקרה שלפני הבנק לא טען כי גילה מראש את בסיס חישוב הריבית, השונה מן השנה הקלנדרית. אי לכך, כפי שגם ציין בית משפט קמא, הבנק נהג שלא כשורה ויש להעמיד את בסיס חישוב הריבית על 365 יום." (עמ' 6). 45. כעולה מחוות דעתו של המומחה סלמאן, חלה חובה על הבנק, גם מכוח סעיף 5ב' להוראות המפקחת על הבנקים בחוזר מס' 42/16 מ- 25.12.83, ליידע את הלקוח על שיעור הריבית השנתית המתואמת, תוך שנאמר במפורש, כי החישוב מתבסס על 365 ימים בשנה. התוצאה הינה, כי חישוב הריבית, שנעשה על ידי הבנק, אינו נכון, ויש לתקנו בהתאם למפורט בחוות דעת המומחה, סלמאן. ז. סוף דבר 46. האמור בפסק דיני זה מביאני לכלל מסקנה, כי הנתבעים הוכיחו כדבעי את טענותיהם, כי הבנק הפר את חובתו החוקית, כתאגיד בנקאי, והתנה שירות בשירות. איון תוצאותיו של המעשה ועריכה מחושבת של החשבון, מעמידה את חשבונו של הנתבע בבנק ביתרת זכות. על כן, הנני קובע, כי הנתבע הוכיח שאינו חייב כל סכום שהוא לבנק בגין החשבון נשוא התביעה, וממילא גם הערבים אינם חייבים. על כן הנני דוחה את התביעה. לנוכח השימוש החופשי שעשה ב"כ הנתבעים בקולמסו בכתבו את סיכומיו, והרחבת החזית, כמפורט בסעיפים 10-14 לפסק דיני זה לעיל, החלטתי לפסוק לטובת הנתבעים סכום הוצאות מופחת. לפיכך הנני קובע, כי התובע יישא בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ובנוסף ישא בהוצאות הנתבעים בגין צילומי המסמכים ושכ"ט המומחה סלמאן, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שהוצאו. ההוצאות דלעיל הינן בנוסף לכל סכום אחר שנפסק בעבר במהלך ניהולו של תיק זה. התניית שירות בשירותחשבון בנקבנק